פסקי דין על רחמים קאשי | פסקי דין על רמון יעקב סמילה

41704-09/12 א     20/05/2013




א 41704-09/12 רחמים קאשי נ' רמון יעקב סמילה








בית משפט השלום בעכו



ת"א 41704-09-12 קאשי נ' סמילה




בפני

כב' השופט
ג'מיל נאסר


תובע

רחמים קאשי



נגד


נתבע

רמון יעקב סמילה





פסק דין



1.
התובע עותר לחייב את הנתבע לפנות את הדירה שבבעלותו שמענה דרך עכו 33 קריית מוצקין (גוש 11562 חלקה 125/1, להלן: "הדירה") ולמסור לו את החזקה בה.

2.
הצדדים הגיעו להסכמה דיונית ביום 24.1.13, לפיה לא יישמעו ראיות, יוגשו סיכומים בכתב, בצירוף כל מסמך רלבנטי ובית המשפט יפסוק במחלוקת על סמך כל החומר הקיים בתיק ביהמ"ש.

3.
עפ"י הנטען בכתב התביעה, רכש התובע ביום 23.6.12 את זכויות הבעלות על הדירה; רכישת הדירה התבצעה בדרך של כינוס נכסים ואושרה ביום 24.7.12 ע"י בית המשפט המחוזי בת"א; לאחר רכישתה רצה התובע להיכנס לדירה ולתפוס בה חזקה, אך התברר לו כי הדירה תפוסה ע"י פולש, הוא הנתבע; התובע ושליחיו מסרו לנתבע מכתב ובו דרשו פינוי הדירה תוך 7 ימים והנתבע הסכים לכך; ביום 26.7.12 שלח ב"כ הנתבע מכתב לב"כ התובע ובו הבהיר כי אין בדעת הנתבע לפנות את הדירה; לטענת התובע, הנתבע פלש לדירה ומחזיק בה ללא זכות בדין ומסרב לפנותה; אי לכך, עותר התובע לחייב הנתבע להתפנות מהדירה ולמסור את החזקה בה לתובע.

4.
הנתבע שהינו "חסוי" הגיש את כתב הגנתו באמצעות אחיו (אשר מונה כאפוטרופוסו לפי צו מינוי של ביהמ"ש לענייני משפחה מיום 18.7.12). נטען כי הנתבע לא פלש לדירה והוא מתגורר בה כ- 27 שנים, והתובע ידע זאת בטרם רכש את הדירה; הנתבע סובל מפיגור שכלי מלידה והוא אינו מסוגל ואף אינו מוסמך ליתן "הסכמה" לפנות את הדירה או לכל פעולה משפטית אחרת; יש לראות בחומרה את העובדה כי התובע ושליחיו ניסו לנצל את העובדה כי הנתבע חסר ישע והפעילו עליו לחץ בניסיון להוציאו מהדירה ולהשליכו לרחוב תוך איומים; התובע וב"כ מנסים להסתיר מביהמ"ש את העובדה כי ביום 5.8.12 שלחו מכתב ובו איימו לגרום לניתוק המים והחשמל מהדירה; הדירה נשוא כתב התביעה הועמדה בשנות ה- 50 ע"י הסוכנות היהודית, אשר הייתה בעלת הבניין, למגורי בני הזוג בשם סין איציק אלטר וחיה, אשר עלו ארצה, ואשר מקודם התגוררו במעברת אזבסטונים בקרית מוצקין. בני הזוג סין איציק הוגדרו ע"י חברת "עמיגור" כמקרי סעד ולא חויבו בתשלום דמי שכירות. בשנת 1980 החליטה הסוכנות היהודית להעביר את הדירה ביחד עם דירות נוספות בקרית מוצקין לניהול חברת "דיור לעולה". בדירה המשיכו להתגורר בני הזוג סין איציק, ביחד עם בתם סין איציק פרימה, ילידת שנת 1945 (להלן: "פרימה"), אשר המשיכה להתגורר בדירה, גם לאחר פטירת הוריה בשנת 1983. פרימה עצמה הוגדרה כנכה בשיעור 100% ע"י המל"ל, חברת עמיגור, ולאחר מכן חברת דיור לעולה, אשר לא גבו ממנה דמי שכירות, מאחר והוגדרה כמקרה סעד; בשנת 1985 הכירה פרימה את הנתבע והם הפכו לבני זוג וכעבור חודשים אחדים עבר הנתבע להתגורר עימה בדירה. פרימה והנתבע התגוררו בדירה משנת 1985 ביחד כבני זוג לכל דבר ועניין (ידועים בציבור), ולא נדרשו לשלם דמי שכירות; בתאריך 15.2.10 נפצעה קשה פרימה בתאונת דרכים ואושפזה בבתי חולים שונים למשך קרוב לשנה ונפטרה בתאריך 8.2.11. ממועד התאונה המשיך הנתבע להתגורר בדירה עד היום. לטענת הנתבע, הוריה של פרימה היו דיירים מוגנים בדירה, כך גם בתם המנוחה פרימה, אשר המשיכה להתגורר עם הוריה עד פטירתם, וכך גם הנתבע, שהתגורר עמה כבן זוגה במשך כ- 25 שנה, עד פטירתה.

לאור האמור, עותר הנתבע לדחיית התביעה.



5.
אין חולק בין הצדדים כי התובע רכש ביום 23.6.12 את זכויות הבעלות בדירה בהליך של כינוס נכסים בכפוף לאישורה ע"י בית משפט של פש"ר. עסקת מכר זו אכן אושרה ע"י ביהמ"ש המחוזי בת"א ביום 24.7.12. כעולה מהפסיקתא שצורפה כנספח א1 לכתב התביעה, "רישום הזכויות ע"ש הקונה יתבצע, כשהנכס נקי מכל חוב עיקול שיעבוד וזכות צד ג' כלשהי בהתאם לסעיף 34 א' רבתי לחוק המכר- התשכ"ח 1968". אין חולק כי זכותו הנטענת של הנתבע ל"דיירות מוגנת" בדירה יונקת את חיותה מזכות נטענת של "דיירות מוגנת" שהיו
למנוחה פרימה בדירה עובר למועד פטירתה ו/או לזכות דיירות מוגנת נטענת שהיו להוריה המנוחים של פרימה בדירה, עובר למועד פטירתם, כאשר מוסכם על הצדדים כי במשך כל השנים שחלפו ממועד קבלת החזקה לראשונה בדירה לידי משפחת סין איציק (כפי הנראה בחודש אפריל 1975, ראו "דו"ח ביקורת מלאי נכסים ל 3.77" צורף כנספח לפרטיכל מיום 30.12.80, שצורף כנספח 1 לסיכומי הנתבע) ועד היום לא שולמו ע"י הוריה המנוחים של פרימה ו/או ע"י המנוחה פרימה ו/או ע"י הנתבע "דמי מפתח" ו/או דמי שכירות כלשהם לבעלי הדירה (קרן קיימת לישראל ו/או לסוכנות היהודית לישראל ו/או לחב' דיור לעולה בע"מ).

6.
הסוגיה הטעונה הכרעה

: האם בנסיבות דלעיל, יש לראות בנתבע "פולש" המחזיק ומשתמש בדירת התובע שלא כדין, או שיש לראותו כ"דייר מוגן" בדירה מכוח היותו בן זוג (ידוע בציבור) לשעבר של המנוחה פרימה ז"ל, אשר עפ"י הנטען, הייתה דיירת מוגנת בדירה, עובר למועד פטירתה?

7.
לאחר שבחנתי היטב את טענות הצדדים בסוגיה הנ"ל, ובשים לב לכל המסמכים שהוצגו, הגעתי למסקנה כי הנתבע לא עמד בנטל הראיה המוטל עליו במשפט אזרחי להוכיח את זכאותו עפ"י חוק להיות במעמד של "דייר מוגן" בדירה, וזאת, בין היתר, מהנימוקים הבאים:

א.
סעיף 2 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב – 1972 (להלן-"חוק הגנת הדייר") קובע כי תחולת חוק הגנת הדייר הינה רק לגבי זכות שכירות שהיא "זכות שהוקנתה בתמורה" להחזיק בנכס ולהשתמש בו שלא לצמיתות (ראו: סעיף 1 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א – 1971 ; סעיף 3 לחוק המקרקעין, התשכ"ט -1969). המונח "שכירות" פירושו, ככלל, מתן זכות שימוש והנאה מנכס תמורת דמי שכירות לבעליו. בעניינו, גרסת הנתבע (ס' 14 לסיכומיו) הינה שהדירה נשוא התביעה "הועמדה" ע"י חברת "עמיגור" למגורי משפחת סין איציק עוד משנת 1975 ולאחר פטירת הוריה של פרימה (בשנת 1983) המשיכה פרימה בתם להתגורר ולהחזיק בדירה ברציפות עד למועד שבו נפגעה בתאונת דרכים קשה (15.2.10) אשר בעקבותיה נזקקה לאשפוז ממושך למשך שנה עד ליום פטירתה (8.2.11), כאשר בשנת 1984, בסמוך לאחר פטירת הוריה, הכירה את הנתבע והם הפכו לבני זוג, והנתבע עבר בשנת 1985 להתגורר עימה בדירה עד למועד אשפוזה כאמור, ולאחר פטירתה המשיך להתגורר בדירה בגפו עד היום. עוד עולה מגרסת הנתבע כי הורי פרימה המנוחים ו/או פרימה המנוחה ו/או הנתבע מעולם לא נדרשו ולא שילמו דמי שכירות בגין השימוש בדירה לקק"ל ו/או לסוכנות היהודית ו/או לחב' דיור לעולה בע"מ, מאחר והוכרו כמקרה סעד. לטעמי, אין בטענה כי פרימה ו/או הוריה המנוחים ו/או הנתבע היו פטורים מתשלום דמי שכירות חודשיים בהיותם מוגדרים מקרה סעד (הגם ותוכח), כדי לפטור את הנתבע מהצגת חוזה שכירות מוגנת ו/או ראיות מספיקות אחרות על פיהם היו הורי פרימה המנוחים ו/או מי מהם במעמד של "דייר מוגן" בדירה (ראו בעניין זה הגדרת "דייר משנה" בחוק הגנת הדייר – "מי שמחזיק בנכס בשכירות משנה על פי חוזה או מכוח חוק זה"). לצורך הוכחת טענתו כי מדובר היה בשכירות מוגנת מפנה הנתבע לנספח 1 לסיכומיו, המהווה פרטיכל מישיבה שהתקיימה במשרדי "עמיגור" (אחת מהחברות המשכנות של הסוכנות היהודית) בקרית מוצקין מיום 30.12.80, במסגרתה הוחלט על העברת ניהול דירות "גוף 90", ובכללם הדירה נשוא התביעה, לחב' דיור לעולה בע"מ, שם צוין תחת "הרכוש המועבר" כי חלק מהדירות "תפוסות בשכירות". עוד צוין בעמ' 2 לפרטיכל (סעיף 3 (ב) כי: "רוב המחזיקים ברכוש "גוף 90" הוגדרו כמקרה סעד...., הפטורים מתשלום שכר דירה. "מקרה סעד" נקבעים ע"י מרכז ההנחות שמושבו במרכז עמידר ומנוהל בידי ה"ה....דיור לעולה תפנה למרכז ההנחות לבדוק מחדש את זכאותם של "מקרה סעד" של "גוף 90", לפטור משכר דירה.

טענה זו הנני דוחה.

ראשית
, הנתבע לא הוכיח ברמה מספקת כי הדירה נשוא התביעה נכללה כדירה תפוסה בשכירות במקבץ הדירות המכונה "גוף 90" שהעבירה "עמיגור" לניהולה של חב' דיור לעולה בע"מ. יש לציין בעניין זה, כי לפרטיכל הנ"ל צורפו נספחים מהותיים שלא הוגשו כראיה ע"י הנתבע.
שנית
, מנסח הפרטיכל השתמש במונח "רוב המחזיקים" ולא "רוב השוכרים" ובכלל עצם השימוש במונח "תפוסות בשכירות" ו/או "שכר דירה" אין בהם כדי להעיד כשלעצמם שמדובר בשכירות, שהרי המושג "שכירות" בהגדרה הינו שימוש שלא לצמיתות בנכס כנגד תמורה, ואילו מרבית המחזיקים בדירות "גוף 90", כך נטען, החזיקו בדירות שנמסרו להם ע"י "עמיגור" ללא תמורה, כך שנכון יותר היה לציין את המונח "פטור מדמי שימוש" ולא "פטור משכר דירה".
שלישית
, גם אם נניח לטובת הנתבע כי מדובר היה בשכירות, הרי אין בכך כדי להוכיח כי מדובר היה בשכירות מוגנת ולא בשכירות רגילה דווקא, המתוקצבת מתקציב מרכז ההנחות ו/או מתקציבי רווחה וכו' לטובת נזקקים ומעוטי יכולת. רביעית, ניתן להניח כי חברת עמיגור, בהיותה חברה ממשלתית משכנת של הסוכנות היהודית, תחתום כמקובל על הסכם דיירות מוגנת בכתב עם הוריה המנוחים של פרימה, אם זו הייתה כוונת הצדדים, גם אם מדובר בדייר הפטור מתשלום שכר דירה עקב היותו מוכר כמקרה סעד.
חמישית
, דווקא מסעיף 3(ב) לפרטיכל ניתן ללמוד כי הפטור מתשלום שכר דירה ניתן במקרה של שינוי נסיבות לבחינה מחודשת מעת לעת ונתון לביטול ע"י מרכז ההנחות, ואילו מדובר היה בשכירות מוגנת הרי ממילא דמי השכירות במקרה כזה הם בסכומים זעומים, וממילא אין צורך להיות מוגדר כ"מקרה סעד" על מנת לזכות בהנחה.די באמור לעיל, כדי לדחות את טענת הנתבע בדבר היותו "דייר מוגן" בדירה.


ב.
הנתבע טוען בסעיף 10 לסיכומיו כי הוריה המנוחים של פרימה ז"ל נפטרו בחודש מרץ 1983, בזה אחר זה (בהפרש של כ-חודש), אך לא ביסס טענה זו באמצעות הגשת עותק מתעודות הפטירה של המנוחים ו/או בראיה מספקת אחרת. יצוין כי היחידה שנותרה בחיים ממשפחתה של פרימה, עובר למועד הגשת התביעה, היא אחותה לילי, אשר הנתבע בחר שלא להגיש תצהיר עדות ראשית מטעמה, כמי שהתגוררה בדירה ביחד עם פרימה והוריה, עד למועד שבו נישאה ועזבה להתגורר בעפולה. כפי שיובהר להלן נתונים עובדתיים אלה הינם מהותיים לצורך הוכחת זכותו הנטענת של הנתבע בדירה. סעיף 20 לחוק הגנת הדייר [נוסח חדש], התשל"ב- 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר") קובע כך:

20.
דייר של דירה שנפטר
(א)
דייר של דירה שנפטר, יהיה בן זוגו לדייר, ובלבד שהשניים היו בני זוג לפחות שישה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו.
(ב)
באין בן- זוג כאמור בסעיף קטן (א) – יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים – קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חודשים סמוך לפטירתו, ולא הייתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת

למגוריהם.

לשון סעיף 20(א) לעיל קובעת ברורות כי לאחר פטירתו של דייר מוגן, יהיה רשאי בן זוגו להמשיך להתגורר בדירה באותם תנאים לפיהם התגורר הדייר המוגן, בתנאי שהתגורר עימו לפחות שישה חודשים סמוך לפטירתו ואילו סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר קובע כי באין בן זוג - יהיו ילדיו של הדייר המוגן רשאים להתגורר בדירה בכפוף לעמידה בתנאים שפורטו לעיל ובתנאי נוסף שלא הייתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגורים. מדובר בתנאים מצטברים שהשילוב ביניהם יוצר בסיס להסבת הזכויות המוגנות של הדייר המקורי אל הדייר הטוען להיותו דייר מוגן נגזר. נטל הראיה מוטל על הטוען להיותו זכאי להיות דייר נגזר.

כאמור, הנתבע לא הציג כל ראיה בתמיכה לטענתו בכל הקשור למועדי הפטירה הנטענים של הוריה המנוחים של פרימה. בהעדר ראיה מספקת לתמיכה בנתונים מהותיים אלה, המהווים חלק מעילת ההגנה של הנתבע לפי סעיף 20(א) ו/או 20(ב) לחוק הגנת הדייר, אין באפשרות ביהמ"ש לקבוע, כעניין שבעובדה, האם אמה המנוחה של פרימה התגוררה עם בעלה המנוח בדירה למשך שישה חודשים לפחות בסמוך למועד פטירתו ו/או האם פרימה התגוררה בדירה עם אמה המנוחה למשך תקופה של שישה חודשים לפחות סמוך לפני פטירתה של אמה המנוחה, ובמועד פטירתה לא הייתה לה דירה אחרת למגורים. ובהמשך לכך, לא ניתן לקבוע האם פרימה המנוחה הייתה דיירת מוגנת נגזרת בדירה, במועד פטירתה אמה. לטעמי, די בכך כדי לקבוע כי הנתבע לא עמד בנטל סעיף 20 לחוק הגנת הדייר, על שתי חלופותיו.

ג.
יתרה מכך, ובבחינת למעלה מן הדרוש, אציין כי הכלל הבסיסי הוא שבן זוג של הדייר המקורי שרכש את זכותו הנגזרת לפי סעיף 20 לחוק אינו רשאי להעביר את ההגנה לאחרים, וכשנפטר בן הזוג (הדייר הנגזר) או חדל מלהחזיק בדירה באה הגנת חוק הגנת הדייר אל קיצה (ראו: דוד בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, מהדורה שנייה, עמוד 273). עיון בדו"ח ביקורת מלאי נכסים הנ"ל שצורף לנספח 1 לסיכומי הנתבע (ברובריקת "שם") מלמד לכאורה כי הדייר המוגן המצוין הוא "סין איציק אלתר" שהוא אביה המנוח של פרימה ולא שני הוריה של פרימה. הנתבע לא הציג כל ראיה המעידה על כך שאמה המנוחה של פרימה הייתה דיירת מקורית ביחד עם בעלה. משמעות הדבר, שגם אם היה הנתבע מוכיח כי אביה של פרימה היה דייר מוגן מקורי, הרי שבמועד פטירתו היו זכויותיו בדירה מוסבות לבת זוגו לפי סעיף 20(א) לחוק הגנת הדייר (ככל שהוכח כי בת הזוג עמדה בתנאים המצטברים המפורטים לעיל), ואילו הזכויות של הבת פרימה בדירה נדחו עד לאחר מועד פטירתה של האם. בסיטואציה כזו, לא תוכל פרימה (כדיירת נגזרת) לזכות בדיירות מוגנת מכוח סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר אלא אם יוכח כי עמדה בתנאיו המחמירים של סעיף 27 לחוק הגנת הדייר שכותרתו "הפסק הגנה", דבר שכאמור לא הוכח בדרך של קל וחומר.

ד.
הנתבע צירף לסיכומיו העתק צו ירושה מיום 15.1.12 (נספח 4) לפיו ירש הנתבע 2/3 מעיזבונה של פרימה ואילו אחותה של פרימה לילי 1/3. בעניין זה אציין כי זכות לדיירות מוגנת איננה מהווה חלק מנכסי העיזבון, והיא עוברת אך ורק לפי התנאים הקבועים בחוק הגנת הדייר, תנאים שכאמור הנתבע לא הוכיח עמידה בהם לגבי בת זוגו המנוחה פרימה וזאת אף אם נצא מנקודת הנחה שאביה של פרימה היה דייר מוגן מקורי בדירה, דבר שאף הוא לא הוכח כאמור.


8.
הנתבע טוען בסיכומיו (עמוד 4) כי יש לראות בו "דייר ממשיך" לפי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשנ"ח- 1998, זאת, כך נטען, מכוח היותו בן זוג (ידוע בציבור) של המנוחה פרימה, אשר התגורר עימה "בדירה ציבורית" מעל 3 שנים (וליתר דיוק 25 שנה), עד סמוך למועד פטירתה של פרימה.

טענה זו איני מקבל.

ראשית
, התובע רכש את הדירה נשוא התביעה שבבעלות קרן קיימת לישראל ובחכירת הסוכנות היהודית לישראל/חב' דיור לעולה בע"מ, וזאת ביום 24.7.12 (מועד אישור העסקה בביהמ"ש) מכונס הנכסים שנתמנה על נכסי דיור לעולה בע"מ בדירות בקרית מוצקין, ובכללן הדירה נשוא התביעה, בהיותה תחת הליך פש"ר. עולה מהכתבה מאתר האינטרנט "גלובס" שצורפה כנספח 9 לסיכומי הנתבע, כי חברת דיור לעולה בע"מ הייתה חברת בת משכנת של הסוכנות היהודית לישראל ובשנת 1991 מכרה הסוכנות היהודית את כל מניותיה בחב' דיור לעולה לידיים פרטיות (איש העסקים יוסי דיאמנט). בנסיבות אלה, במועד פטירתה של המנוחה פרימה (8.2.11), שהוא המועד שבו נטען ע"י הנתבע כי התגבשה זכותו הנטענת בדירה "כדייר ממשיך", לא חל החוק הנ"ל על חברת דיור לעולה והיא אינה נופלת תחת ההגדרה "חברה לדיור ציבורי" כמשמעותה בחוק.
שנית
, "דירה ציבורית" מוגדרת בחוק כ- "דירה שהיא בבעלות, בחכירה לדורות או בניהולה של חברה לדיור ציבורי והמשמשת להשכרה ציבורית או שהחברה לדיור ציבורי ייעדה אותה להשכרה ציבורית, ....". כאמור, מחומר הראיות עולה כי לא הוכח ע"י הנתבע כי הדירה נשוא התביעה שימשה כדירה להשכרה ציבורית.
שלישית
, זכות לדיירות מוגנת מקורית או נגזרת אינה נרכשת מכוח חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשנ"ח – 1998 אלא מכוח חוק הגנת הדייר.

9.
לאור האמור לעיל, הנתבע לא עמד בנטל הראיה ולא הוכיח את זכותו לשכירות מוגנת בדירה נשוא התביעה, ועל כן דין התביעה להתקבל.

10.
בשולי הדברים אוסיף ואציין כי התובע טען בכתב תביעתו כי רק לאחר רכישת הדירה התברר לו כי הנתבע פלש לדירה. מדובר בטענה בחוסר תום לב, שכן מנספח א'1 לכתב התביעה, המהווה את העמוד הראשון להסכם המכר שבין כונס הנכסים על הדירה לבין התובע צוין במבוא להסכם: "והואיל ובדירה ככל הנראה מצוי פולש כשהפולש בפני
ם והטיפול בפולש יהיה ע"י הקונה ועל חשבונו". בנסיבות אלה, אין להניח שהתובע חתם על ההסכם המכר מול כונס הנכסים בטרם בדק את עצם קיומו של אותו "פולש" בדירה ואת היותה "תפוסה", ואף תמחר עובדה זו במסגרת שיקוליו לרכש הדירה, על כל הכרוך בכך; מחומר הראיות הקיים בתיק ביהמ"ש עולה כי הדירה נשוא התביעה, הייתה בשימוש במשך שנים רבות ע"י משפחתה של פרימה, ובהמשך ע"י פרימה והנתבע. קשה להלום כי הוריה של פרימה המנוחים, ובהמשך פרימה ואף הנתבע פלשו לדירה במשך שנים כה רבות, ללא תשלום תמורה כלשהי בגין השימוש בה, וללא שננקטו נגדם הליכים לפינויים, וקיימות אינדיקציות לכך כי המדובר במתן רישיון חינם (רשות) למשפחתה של פרימה להתגורר בדירה עקב היותם דיירים נזקקים וכל עוד הם מוגדרים ככאלה. תימוכין לכך היא העובדה כי חב' דיור לעולה בע"מ נמכרה כאמור ע"י הסוכנות היהודית כולה לידיים פרטיות בשנת 1991, ולו היה מדובר בפולשים, מן הסתם, לא הייתה חב' דיור לעולה בע"מ, כחברה עסקית פרטית, יושבת בחיבוק ידיים במשך תקופה כל כך ארוכה; כאמור חוק הגנת הדייר חל רק על שכירות ולפיכך כאשר ניתנה רשות לפלוני להתגורר בנכס או להחזיק בו, להבדיל משכירות של הנכס, לא הונח הבסיס המשפטי להיווצרותה של דיירות מוגנת (רע"א 1156/02 חיר ואח' נגד לידאי, דינים עליון סד 392).

כאמור, לא הוצג חוזה בכתב ולא הובאו די ראיות מהן ניתן ללמוד על כוונת הצדדים לגבי טיבה של הזכות שניתנה למשפחתה של פרימה לגבי הדירה נשוא התביעה. עקרונית, רשות שנלמדת מכללא איננה מונעת את בעל המקרקעין מלהביא לסיומה בכל עת על ידי גילוי דעתו כלפי פלוני שאין הוא מוכן עוד להמשיכה. זוהי רשות חינם המתחדשת מרגע לרגע, כל עוד לא פעל בעל המקרקעין לסילוקו של פלוני (ראו בר אופיר בספרו הנ"ל עמוד 321). בעניינו, התובע שלח באמצעות ב"כ מכתב לנתבע ביום 25.7.12 ובמסגרתו דרש פינוי הדירה (נספח ב' לכתב התביעה). עיון בנספח ב' לכתב התביעה מלמד כי "הפולש" הוא פלוני מרחוב חנה סנש 17 בקרית מוצקין, כך שלכאורה לא ברור מי הנמען והקשר שלו לסכסוך נשוא התביעה. עם זאת, עיון בנספח ג' לכתב התביעה, מלמד כי המכתב הנ"ל הגיע לידיו של ב"כ הנתבע אשר מסר תגובתו לב"כ התובע ביום 26.7.12. בנסיבות אלה נראה כי ניתן לראות בתכתובת הנ"ל משום הודעה על סיום הרישיון מכללא שניתן לנתבע בדירה, ככל שניתן. אף ייתכן כי ניתן לראות בעצם הליכי הפש"ר בעניין הדירה והצעתה למכירה ע"י כונס הנכסים, על ביטול לאלתר של הרישיון מכללא מלהמשיך ולהחזיק בדירה ככל שניתן רישיון כזה למנוחה פרימה ו/או לנתבע ע"י חב' דיור לעולה בע"מ. מעבר לכך, מעצם הגשת כתב התביעה ומהסעד המבוקש ניתן ללמוד על כוונת התובע להביא לסילוקו המיידי של הנתבע מהדירה וכאות סיום לרשות שניתנה, ככל שניתנה. אומנם, לבית המשפט מסור שיקול דעת להכיר בזכותו של פלוני להחזיק או להשתמש במקרקעין מכוח דיני ההשתק, ואולם בית המשפט יעשה שימוש בסמכות זו רק במקרים נדירים שבהם הוענקה לבעלי הרישיון גם הרשות לבנות, וכאשר בהסתמך על מתן רישיון לצמיתות (רישיון בלתי הדיר), השקיע בעל הרישיון כספים במקרקעין (ע"א 7139/99 אלוני נגד ארד ואח', פ"ד נח(4) 27, דבר שלא נטען וכל שכן לא הוכח במקרה הנדון בפני
נו.

11.
סיכום

א.
מכל האמרו לעיל אני מחליט לקבל את התביעה ומורה על פינוי הנתבע מהדירה הנמצאת בדרך עכו 33 קריית מוצקין.

ב.
מועד הפינוי יהיה תוך 75 יום מהיום.

ג.
הנתבע ישלם לתובע החזר אגרת משפט וכן שכ"ט בסך 1,500 ₪. אותיר בידי התובע להחליט אם לגבות את השכ"ט אם לאו.

ניתן היום,
י"א סיון תשע"ג, 20 מאי 2013, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 41704-09/12 רחמים קאשי נ' רמון יעקב סמילה (פורסם ב-ֽ 20/05/2013)