פסקי דין על אריה רז מזרחי |

44127-04/13 עתמ     28/05/2013




עתמ 44127-04/13 אריה רז מזרחי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות












בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים
לפני כב' השופט ד"ר יגאל מֶרזל



עת"מ 44127-04-13 רז מזרחי נ' ד"ר בעז לב, המשנה למנכ"ל משרד הבריאות




העותר
:
אריה רז מזרחי
ע"י ב"כ עו"ד איל פלום ואח'


- נ ג ד -

המשיבה
:
מדינת ישראל – משרד הבריאות
באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)





פסק דין



1.
העותר הוא רוקח במקצועו. הוגשה נגדו קובלנה, שנדונה לפי סעיף 56(ב) לפקודת הרוקחים [נוסח חדש], תשמ"א-1981. בעקבות המלצת הוועדה שלפניה התבררה הקובלנה הוחלט להתלות את רשיונו של העותר למשך חצי שנה. העותר ביקש להשיג על החלטה זו, והגיש הליך שמכונה לעיתים "ערעור" ולעיתים "עתירה מינהלית". ההליך הוגש לבית המשפט בתל-אביב.
2.
ביום 30.4.2013 הגישו הצדדים לבית המשפט בתל-אביב הודעה מוסכמת. באותה הודעה הודיע המשיב על הסכמתו לעכב את ביצוע הצו, שהוצא נגד העותר לפי סעיף 56 לפקודת הרוקחים (מבלי לפגוע בטענותיו לרבות טענות סף). בהודעה התבקשה גם העברת ההליך לבית משפט זה – בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים – וזאת מן הטעם שהצו נגד העותר הוצא ביחידת הדין המשמעתי של משרד הבריאות
בירושלים. בהחלטה מאותו יום, בית המשפט בתל-אביב, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, קבע ש"לנוכח הסכמת הצדדים ובהעדר סמכות מקומית תועבר העתירה לביהמ"ש לעניינים מינהליים בירושלים". בהמשך לכך, הועברה העתירה לטיפולי.
3.
בהחלטה מיום 5.5.2013 הוריתי לצדדים להודיע מהו מקור סמכותו העניינית של בית משפט זה – כבית משפט לעניינים מינהליים – לדון בהליך שבכותרת.

4.
עמדת העותר הוגשה ביום 13.5.2013. העותר ציין כי "יקבל כל הכרעה של בית המשפט, בין אם יתבררו טענותיו במסגרת ערעור מינהלי או כערעור אזרחי". העותר ציין, שהתיק הועבר, בהמשך לבקשה מוסכמת שהכינה פרקליטות מחוז תל-אביב, שסברה שהסמכות המקומית היא לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים. עוד ציין העותר, ש"נראה לכאורה" שהחלטה מכוח סעיף 56 לפקודת הרוקחים באה בגדר פרט 21 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000, ומכאן שהיא בסמכותו של בית משפט זה.
5.
עמדת המשיב הוגשה ביום 19.5.2013. המשיב טען, שהתליית רשיונו של העותר לפי סעיף 56 לפקודת הרוקחים היא החלטה שעניינה "הליכי משמעת", וככזו אין היא באה בגדר החלטות שעניינן "הסדרת עיסוק", שתקיפתן נעשית בבית המשפט לעניינים מינהליים לפי פרט 21 לתוספת הראשונה לחוק. ערעורים על הליכי משמעת, לטענת המשיב, נתונים לפי פקודת הרוקחים לסמכותם של בתי המשפט הכלליים. זאת גם בשל אופי ההליך, שבמסגרתו לאחר הגשת הקובלנה מתכנסת ועדה מקצועית ששומעת את טיעוני הקובל והנקבל ובסיום עבודתה מעבירה דין וחשבון, כאשר לאחר מכן מתקבלת החלטה על-ידי הגורם שאליו הואצלו סמכויותיו של שר הבריאות. צו לפי סעיף 56 לפקודה אינו בגדר הסדרת עיסוק לפיכך. התבקש, בהמשך לכך, למחוק את העתירה.
6.
לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים, מסקנתי היא שבית המשפט לעניינים מינהליים נעדר סמכות עניינית לדון בהליך שבכותרת, שעניינו, כאמור, ערעור על צו לפי סעיף 59 לפקודת הרוקחים; וכי בנסיבות העניין ונוכח עמדות הצדדים יש להורות על מחיקת העתירה דנן. אלו הם הנימוקים לכך:
7.
ענייננו, כאמור, בצו שניתן נגד העותר לפי סעיף 56 לפקודת הרוקחים, המצוי בפרק ח' לפקודת הרוקחים, שכותרתו "אמצעי משמעת, עונשין, ביטול והתליה". סעיף 56(א) לפקודה מאפשר לשר הבריאות, בצו חתום ועל-פי קובלנה שהוגשה נגד רוקח, להתרות בו, לנזוף בו, לבטל את רשיונו או להתלותו לזמן שנקבע בצו. זאת, אם נמצא שהרוקח נהג בדרך שאינה הולמת את המקצוע; השיג את רשיונו במצג שווא; גילה אי יכולת או רשלנות גסה במילוי תפקידו; התמיד להפר את הוראות הפקודה; או הורשע בעבירה פלילית שלא לפי הפקודה. סעיף 56(ב)(1) קובע, שתנאי להוצאת צו לפי סעיף קטן (א) הוא, שניתנה לנקבל הזדמנות להגיש את דברי הגנתו בכתב ולהרצות את עניינו לפני ועדה של שלושה לפחות. הוועדה ממונה על-ידי שר הבריאות (סעיף קטן (ב)(1)(2)), ומגישה לו דו"ח בכתב (סעיף קטן (ב)(3)). סעיף 59 לפקודת הרוקחים קובע, ש"מי שנפגע על ידי צו לפי סעיף 56 רשאי, תוך שלושה חדשים לאחר קבלת הודעה על מתן הצו, לערער עליו לפני בית המשפט המחוזי [ההדגשה שלי – י.מ.]". הוראה זו היא המצויה במוקד המחלוקת בין הצדדים – בשאלת הסמכות העניינית. טענתו של העותר היא, שהכוונה היא לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים; בעוד שטענתו של המשיב היא, כאמור, שהכוונה היא לבית המשפט המחוזי, בכובעו ה"כללי" ולא המינהלי.
8.
סעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים קובע, שבית משפט לעניינים מינהליים ידון בעתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בעניין המנוי בתוספת הראשונה, ולמעט עתירות בעניינים מסוימים; בערעור מינהלי המנוי בתוספת השניה; בתובענה המנויה בתוספת השלישית; או בעניין מינהלי או עניין אחר שנקבע בחוק אחר כי בית משפט לעניינים מינהליים ידון בו.
9.
העותר הצביע על פרט 21 לתוספת הראשונה לחוק, כמקנה סמכות לבית המשפט לעניינים מינהליים בעתירה זו. נוסחו של פרט זה הוא: "הסדרת עיסוק – החלטה של רשות לפי הוראות חיקוקים המפורטים בזה: ... (14)
פקודת הרוקחים [נוסח חדש], התשמ"א-1981, למעט החלטה לפי סעיפים 44, 47א ו-63 לפקודה". אין בידי לקבל טענה זו. טענה זו נדחתה בעת"מ (י-ם) 961/07 שגב נ' משרד הבריאות
(7.8.2008) (כב' השופט מ' סובל) בנוגע להליכי משמעת לפי פקודת הרופאים [נוסח חדש], תשל"ז-1976, והנימוקים שם יפים, ומקובלים עליי, גם בכל הנוגע לפקודת הרוקחים. יצוין בתמצית, שבית המשפט באותו מקרה עמד על כך, שהטלת אמצעי משמעת על מי שמחזיק ברשיון לעסוק במקצוע – גם אם מדובר באמצעי הקשור לרשיונו – אינה בגדר הסדרת עיסוק לצורך הסמכות של בית המשפט לעניינים מינהליים. בית המשפט גם הפנה לדברי ההסבר להצעת חוק בתי משפט לעניינים מינהליים (תיקון מס' 8), התשס"ד-2004. בהצעת החוק הוצע התיקון המוסיף לסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים, בין היתר, את העניינים שבפרט 21 לתוספת הראשונה. כפי שקבע בית המשפט בפרשת שגב, הצעת החוק מבהירה שפרט 21 לתוספת אינו חל על החלטות בענייני משמעת. בהצעת החוק צוין, שההצעה היא שסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים תורחב כך שתכלול את הסמכות לקיים ביקורת שיפוטית על החלטות בנושאי רישוי עיסוקים והסדרתם לפי חיקוקים שמפורטים בהצעת החוק – מכיוון שמדובר ב"החלטות מינהליות מובהקות". אך הובהר, ש"החלטות בענייני משמעת לפי חוקים אלה יוסיפו להידון בבתי המשפט הכלליים שכן אופיים של הליכים אלה הוא מעין פלילי". בית משפט זה בשבתו בית משפט לעניינים מינהליים, אינו אוחז בסמכות עניינית לדון בעתירה מכוח פרט 21 לתוספת הראשונה אפוא.
10.
העותר ביקש לתמוך את עמדתו בכך, שסעיף 59 לפקודה, שקובע שהסמכות היא לבית המשפט המחוזי תוקן במסגרת תיקון לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים (ראו, סעיף 10(1) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים (תיקון מס' 15), התשס"ה-2005). אלא שלא ניתן לראות בסעיף 59 לפקודה כמקנה סמכות לבית המשפט לעניינים מינהליים לדון בערעור על צו שניתן לפי סעיף 56. סעיף 59 מסמיך במפורש את "בית המשפט המחוזי". עיון בתיקון מעלה, שכאשר הכוונה הייתה ליתן סמכות לבית משפט לעניינים מינהליים הדבר צוין במפורש בתיקון (ראו למשל, סעיף 10 לתיקון; סעיפים 9ב(א)(3), 9ב(ב) לפקודת הרוקחים). בכל הנוגע לערעור על צו לפי סעיף 56 נקבע, כאמור, בסעיף 59 שהסמכות היא ל"בית המשפט המחוזי" (לפני כן הסמכות הייתה לבית המשפט העליון) ולא לבית המשפט לעניינים מינהליים, וכעולה מהצעת החוק אין מדובר בהשמטה מקרית אלא בכוונת מכוון. בעובדה שתיקונו של סעיף 59 והסמכתו של בית המשפט המחוזי דווקא (חלף בית המשפט העליון) לדון בערעורים על צו לפי סעיף 56 נעשה במסגרת תיקון חקיקה עקיף במסגרת תיקון לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, אין אפוא כדי להקנות סמכות עניינית לבית המשפט לעניינים מינהליים. לבסוף יצוין, שגם בטענתו של המערער שבא כוחו ניהל מספר תיקים דומים לפני בית המשפט לעניינים מינהליים (הליכים שבהם לא עלתה שאלת הסמכות העניינית) אין כדי לשנות ממסקנה זו, ויצוין, למעלה מן הצורך, שתיקים כאלה נדונים בבית המשפט הכלליים (ראו, בר"ש 1661/12 הרוקח תייסיר חמאדה נ' מדינת ישראל משרד הבריאות
(12.3.2012)).
11.
המסקנה היא אפוא, שבית משפט זה נעדר סמכות עניינית, והעתירה נמחקת על הסף, לבקשת המשיב, ובהמשך להודעת העותר כאמור שיקבל כל הכרעה של בית משפט זה (וחרף העובדה שהתיק הועבר לבית המשפט בשל חוסר סמכות מקומית). בנסיבות העניין, ולנוכח הסכמת הצדדים לפני בית המשפט בתל-אביב שהובאה לעיל, מוארך המועד להגשת ערעור לבית המשפט המוסמך עד ליום
9.6.2013. כמו כן, גם כן לנוכח הסכמת הצדדים לפני בית המשפט בתל-אביב, מעוכב ביצוע הצו עד המועד האמור; ואם יוגש ערעור עד אותו מועד – יעוכב ביצוע הצו עד להחלטה אחרת בנדון על-ידי בית המשפט שאליו יוגש הערעור (אם יוגש). למותר להוסיף, כי טענות הצדדים לגופו של ענין – שמורות להם. בנסיבות העניין, ולנוכח השינוי בעמדת המשיב, אין צו להוצאות.
המזכירות תשלח פסק-דין זה לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ט סיון תשע"ג, 28 מאי 2013, בהעדר הצדדים.










עתמ בית משפט לעניינים מנהליים 44127-04/13 אריה רז מזרחי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות (פורסם ב-ֽ 28/05/2013)