פסקי דין על אדי בוקי | פסקי דין על עירית טבריה

12104-06/12 הפ     28/05/2013




הפ 12104-06/12 אדי בוקי נ' עירית טבריה








בית משפט השלום בטבריה



ה"פ 12104-06-12 בוקי נ' עירית טבריה




בפני

כב' השופטת
אילונה אריאלי


המבקש

אדי בוקי
ע"י ב"כ עו"ד עמינדב יבור


נגד


המשיב
ה

עירית טבריה
ע"י ב"כ עו"ד שמעון בלסן




פסק דין


זוהי המרצת פתיחה שהגיש המבקש ועניינה חוב בסך של 38,873.20 ₪ נכון ליום 9.5.12 (להלן "החוב") שהמשיבה (להלן "העיריה") מבקשת לגבות ממנו, על פי פקודת המיסים (גביה).

המבקש עותר למתן

פסק דין
הצהרתי ולפיו הוא איננו חייב למשיבה את החוב והיא איננה רשאית לגבותו ממנה, וזאת משני טעמים:

האחד - מחמת התיישנות - המבקש טוען כי מקור החוב ביתרת ארנונה עד לשנת 2004, כאשר הפעם הראשונה שהוא קיבל דרישה לתשלום החוב הייתה ביום 9.5.2012, משמע - בחלוף תקופת ההתיישנות.

השני - המבקש טוען כי לגופו של עניין אין הוא חייב בחוב - המדובר בחיוב ארנונה בגין חנות הממוקמת ברחוב הגליל בטבריה (להלן "החנות"), כאשר מי שהחזיק בחנות, למשך מספר חודשים בלבד בשנת 2002, היו חברות שבבעלותו של המבקש ולא הוא. זאת ועוד, החנות מעולם לא שימשה כחנות בפועל אלא רק הוכשרה לכך ושימשה כמחסן בלבד.

העיריה, בתגובתה להמרצת הפתיחה, טוענת כי דין בקשתו של המבקש להידחות על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית, שכן המתווה הדיוני המתאים להשגה על חיוב בארנונה הוא זה הקבוע בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו – 1976 (להלן "חוק הערר") ולא הגשת המרצת פתיחה לבית המשפט, המהווה ניסיון פסול ליצור "מסלול עוקף" למתווה האמור.

לגופו של עניין טוענת העיריה, כי בסמוך לחודש מאי 2002 העביר המבקש למחלקת הגבייה שלה חוזה שכירות ולפיו הוא שוכר את החנות מהגב' לאה גולני (להלן "המשכירה") מיום 1.5.2002 ועד ליום 30.4.2004. ביום 18.9.2002 ערר המבקש על שומת הארנונה שהוצאה לו בגין החנות, שם הוא טען כי הוא לבדו מחזיק בחנות ועל כן ביקש להפריד את חיוב בארנונה בגין החנות מן החיוב בגין ביתו הפרטי ולא לחייב את אשתו בארנונה בגין החנות. ביום 10.8.2004 שלחה המשכירה, באמצעות עו"ד מקלנן, הודעה לעירייה בה נאמר שהמבקש עדיין מחזיק בחנות, בניגוד לדעתה, וכי היא פועלת לפנותו בתביעת פינוי שהגישה ביום 18.9.2003. בנסיבות אלה, לטענת העיריה, יש לדחות את טענת המבקש ולפיה חברות שבבעלותו ולא הוא, הן שהחזיקו בחנות.

העיריה טוענת כי המבקש פנה לבית המשפט בחוסר ניקיון כפיים והעלה טענות חסרות אחיזה במציאות שאינן מתיישבות עם העובדות להן הוא טען באותם הליכים קודמים, משמע - שהוא החזיק בחנות.

לטענת העיריה, המבקש לא שילם את תשלומי הארנונה בגין החנות וכי נכון ליום 6.11.12 עמד החוב על סך של 41,871 ₪. העיריה פעלה לאורך כל השנים לגבות את החוב ממנו ובכלל זה נקטה בהליכי גבייה רבים כגון עיקולי בנקים.

באשר לטענת ההתיישנות שהעלה המבקש - העיריה טוענת כי המבקש לא העלה טענה זו בהזדמנות הראשונה ולכל המאוחר במועד בו היא החלה לנקוט בהליכי גבייה נגדו.
עוד טוענת העיריה כי במשך השנים מאז שנוצר החוב היא פעלה לגבייתו, הוציאה למבקש הודעות דרישה וביצעה פעולות אכיפה ומשכך, נעצר מרוץ ההתיישנות.

המבקש, בתגובתו לתגובת העיריה, טוען כי הוא לא השתהה בהגשת המרצת הפתיחה שכן רק ביום 9.5.12 נודע לו על דרישת העיריה לגביית החוב, כאשר המרצת הפתיחה הוגשה כבר ביום 7.6.12. המבקש טוען כי את דרישת התשלום שהעיריה שלחה לטענתה ביום 4.5.11 הוא לא קיבל, הואיל וזו נשלחה לתיבת דואר שכבר מיום 1.2.11 איננה ברשותו, כעולה מאישור רשות הדואר שצורף לתגובה.

באשר לתביעת הפינוי שהגישה המשכירה נגד המבקש - המבקש טוען כי ביום 16.11.2003 הוא הגיש בקשת רשות להתגונן נגד אותה תביעה וכי הדיון בה נקבע ליום 23.2.2004, אך דיון זה לא התקיים הואיל ועוד קודם לכן הגיעו הצדדים להסכם פשרה ולפיו המבקש פינה את החנות. מכתבו של ב"כ המשכירה מיום 10.8.2004, בו נטען כי המבקש עודנו מחזיק בחנות, נועד להטעות את העיריה שכן זמן רב לפני כן החנות נמסרה למשכירה.

המבקש טוען עוד כי כפי שעולה מן התצהיר שתמך בבקשת הרשות להתגונן שהגיש במסגרת תביעת הפינוי, הוא לא נהנה אפילו יום אחד מהחנות הואיל והוא קיבל נכס הרוס, ללא קירות ממשיים ולא מערכת חשמל.




דיון והכרעה
בדיון שהתקיים בפני
ביום 6.2.13, הסכימו ב"כ הצדדים כי פסק הדין יינתן על סמך המסמכים שהוגשו לבית המשפט וסיכומים בכתב.

לאחר שעיינתי בכל המסמכים ובטענות הצדדים, שוכנעתי כי דין המרצת הפתיחה להידחות.

כאמור, המבקש מבסס את בקשתו על שני ראשים עיקריים: האחד עניינו טענות לגופו של החוב והשני הינו טענה להתיישנות החוב. אדון בטענות אלה על פי סדרן:

טענות המבקש לגוף החוב
המבקש טוען כי הוא איננו חייב בחוב הואיל והוא לא החזיק בחנות והואיל והחנות לא שימשה כחנות בפועל.

בעניין זה יש ממש בטענתה המקדמית של העיריה, ולפיה מקומן הראוי של טענות אלה איננו בפני
יה לבית משפט בהמרצת פתיחה. סעיף 3(א) לחוק הערר קובע בזו הלשון:

"3(א)
מי שחויב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך 90 יום מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד אחת מטענות אלה (ההדגשות אינן במקור):
(1)
...
(2)
נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו;
(3)
הוא איננו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו- 269 לפקודת העיריות;
... "

סעיף 3(ג) לחוק הערר, אמנם קובע כי בכל הנוגע לטענת "איני מחזיק" (זו הקבועה בסעיף 3(א)(3) לחוק הערר) רשאי גם מי שלא השיג תוך המועד הקבוע בחוק בטענה זו, להעלותה בכל הליך משפטי, אולם זאת ברשות בית המשפט, כשנקבע בפסיקה כי בית המשפט לא יפעיל סמכות זו כדבר שבשגרה וכאשר הייתה פתוחה בפני
התובע דרך אחרת (ע"א 6971/93 עיריית רמת גן נ' שאול קרשין, פ"ד נ(5) 478).

בענייננו - המבקש לא העלה כל טעם שהוא לכך שהוא לא טען את טענותיו - הן טענת "איני מחזיק" והן הטענה בדבר השימוש שנעשה בחנות - בהליכים של השגה וערר על פי חוק הערר, וממילא הוא לא הצביע על טעם כלשהו המצדיק כי בית המשפט יסטה מן הכלל הנהוג בשגרה וירשה לו להעלות
טענות אלה בפני
ו.

הדברים נכונים, על דרך קל וחומר, כאשר מהמסמכים שהוגשו לבית המשפט עולה שהמבקש היה מודע לכך שהדרך להשיג על החיוב בארנונה הינה בהגשת הליכים על פי חוק הערר, והוא אף נקט בהליכים אלה והגיש ביום 10.9.2002 ערר, באמצעות בא כוחו, וזאת בנושא חיובו בארנונה ביחס לאותה חנות ממש. באותו ערר, לא זו בלבד שהמבקש לא טען את שהוא טוען כיום, משמע - שהוא לא מחזיק בחנות ושהיא איננה משמשת כחנות, אלא הוא הודה שם, ברחל בתך הקטנה, כי הוא לבדו מחזיק בה.

גם לגופו של עניין דין טענות המבקש להידחות:

טענת המבקש ולפיה הוא לא החזיק מעולם בחנות, נסתרה מניה וביה מתוך המסמכים הבאים, מהם עולה כי המבקש החזיק בחנות לכל הפחות מיום 1.5.2002 ועד ליום 10.4.2004:

-
חוזה השכירות ולפיו המבקש שכר את החנות לתקופה שמיום 1.5.2002 ועד ליום 30.4.2004.

-
הערר שהגיש המבקש ביום 10.9.2002 שם טען כי מדובר ב"חנות העורר" וכי "החיוב כולו נובע מחנות ברחוב הגליל שליקירה בוקי אין בה תפיסה וחזקה – הרי שהחיוב קשור במחזיק החנות – אדי בוקי
– ללא כל קשר לנכס שבבית הפרטי" (ההדגשות אינן במקור).

-
תביעת הפינוי שהגישה המשכירה נגד המבקש ביום 18.9.2003 (ת.א. (טבריה) 2144/03), בקשת הרשות להתגונן שהגיש המבקש ביום 16.11.2003, שם התנגד לפינוי וטען כי זכותו להחזיק בה "עד שאקבל את כל מחצית ההוצאות שהשקעתי בה...", והודעת ב"כ המשיבה לעירייה, מיום 10.4.2004, בה צוין כי המבקש עדיין מחזיק בחנות.

יצוין בהקשר זה כי טענת המבקש ולפיה הוא פינה את החנות קודם למכתב ב"כ המשכירה מיום 10.4.2004, על פי הסכם פשרה שהושג בין השניים, לא הוכחה על ידו: ראשית - הטענה נטענה על ידו בעלמא, ללא פירוט מדויק של המועד בו נכרת אותו הסכם פשרה ושל המועד בו פונתה החנות וללא צירוף עותק של אותו הסכם. שנית - מדובר בתיק שנסגר רק ביום 25.1.2005.

טענת המבקש ולפיה לא נעשה בחנות שימוש ככזו, לא נתמכה ולו בבדל של ראיה. חזקה על המבקש, כי אם היה בטענה זו ממש הוא היה מעלה אותה כבר בערר שהגיש בשנת 2002. לא זו בלבד שהמבקש לא טען זאת אז, אלא הוא טען כי מדובר ב"חנות של העורר".
מכל מקום, כאמור, מקומה של טענה זו היה להיטען במסגרת הליכים על פי חוק הערר.

טענת ההתיישנות
דיני ההתיישנות חלים גם על הליכי גבייה מנהלית של חובות ארנונה. טענת התיישנות מונעת מן הרשות, במסגרת הליך של גבייה מנהלית, להוציא לראשונה דרישת תשלום לתשלום חוב ארנונה אשר נוצר לפני יותר משבע שנים ממועד הדרישה (עת"מ 37926-07-10 עמר נ' עיריית נהריה (פס"ד מיום 8.12.10); עת"מ (ת"א) 1837/08 עמר מרדכי נ' עיריית תל-אביב (פס"ד מיום 8.12.10)).

החוב אליו מתייחסת התובענה דנן, מקורו בחיובי ארנונה משנת 2002 ועד לשנת 2004. מהמסמכים שהוגשו לבית המשפט עולה, כי דרישת תשלום ראשונה לחוב, כפי שהיה קיים בשנת 2002, הוצאה על ידי העירייה כבר באותה שנה, וזאת כעולה מן הערר שהגיש המבקש כבר ביום 10.9.2002.

בכל הנוגע להצטברות החוב משנת 2002 ועד לשנת 2004 - מתעודת עובד הציבור שהגיש מנהל מחלקת הגביה בעיריה עולה, כי דרישות תשלום נשלחו ביום 25.5.2005 ולאחר מכן ביום 12.3.2007, משמע - בטרם חלפה תקופת ההתיישנות.

יתר על כן, מרוץ ההתיישנות נעצר כאשר העירייה מתחילה בנקיטת הליכים לגביית החוב ויש לראות בשליחת דרישות תשלום ובנקיטת פעולות גבייה כמפסיקות את מרוץ ההתיישנות, בדיוק כפי שהגשת תביעה לבית המשפט מפסיקה את מרוץ ההתיישנות כשעסקינן בדין אזרחי (ראה: עת"מ 37926-07-10 עמר נ' עיריית נהריה (פס"ד מיום 8.12.10)).

בענייננו - מתעודת עובד הציבור שהגיש מנהל מחלקת הגביה בעיריה עולה, כי העירייה נקטה לאורך כל השנים בהליכים לגביית החוב וביניהם – דרישות תשלום החל מיום 25.5.2005, עיקולי בנק בשנת 2008, דרישות

תשלום מיום 3.12.2008 ומיום 14.12.2008, עיקולי בנק משנת 2009, דרישות תשלום נוספות מהימים 28.11.2010, 3.2.2011, 4.5.2011 ו- 19.5.11, 13.11.2011, 29.3.12, 1.4.12, הפניה לאיתור מיום 1.4.12, "איתור כתובת לפי מרשם" מיום 11.4.12, ודרישות מיום 29.4.12, 5.7.12, 17.7.12.

פעולות אלה, יש בהן כדי ללמד כי העיריה לא שקטה על שמריה ולא זנחה את החוב במשך השנים מאז שנוצר ומשכך, נעצר מרוץ ההתיישנות והחוב לא התיישן.

טענת המבקש ולפיה הוא שינה את כתובתו ולא קיבל את הודעות העירייה על נקיטת ההליכים בעניין החוב, אין בה כדי לשנות מן המסקנה שהעירייה פעלה לגביית החוב, לרבות בפעולות לאיתור המבקש בשל שינוי כתובתו, ומשכך נעצר מרוץ ההתיישנות. לכל היותר יש בטענת המבקש בעניין זה כדי לדחות את טענת העירייה ולפיה הוא לא העלה את טענותיו בהזדמנות הראשונה לאחר שנודע לו על פעולות הגבייה של החוב.

על יסוד האמור לעיל, התביעה נדחית.

המבקש יישא בהוצאות ובשכ"ט עו"ד המשיבה בסך כולל של 5,000 ₪.

המזכירות תמסור העתק מפסק-דין זה לב"כ הצדדים.

ניתן היום,
י"ט סיון תשע"ג, 28 מאי 2013, בהעדר הצדדים.














הפ בית משפט שלום 12104-06/12 אדי בוקי נ' עירית טבריה (פורסם ב-ֽ 28/05/2013)