פסקי דין על שיבולת הזהב | פסקי דין על חיים מושקוביץ | פסקי דין על שניהם | פסקי דין על ולדימיר ברגובסקי
5022-11/09 א 05/06/2013
א 5022-11/09 שיבולת הזהב בע"מ, חיים מושקוביץ, שניהם נ' ולדימיר ברגובסקי
בית משפט השלום בחיפה
ת"א 5022-11-09 ברגובסקי נ' שיבולת הזהב בע"מ
ואח'
מספר בקשה:
14
בפני
כב' השופט
אייל
דורון
המבקשים (הנתבעים)
1
.
שיבולת הזהב בע"מ
2
.
חיים מושקוביץ
שניהם
ע"י עוה"ד אדם פיש ואח'
נגד
המשיב (התובע)
ולדימיר ברגובסקי
ע"י עו"ד באסם דקואר
החלטה
בעניין: "בקשה למתן ערובה לשם הבטחת הוצאות המבקשים"
מבחינת הסדר הנכון של הדברים, מן הראוי להידרש תחילה לטענת התובע ולפיה ההחלטה שניתנה ביום 21.2.10 ע"י כב' הרשם (כתוארו אז) נ' זיתוני בבקשת הנתבעים לחייב את התובע בהפקדת ערובה, שוללת את האפשרות להיעתר לבקשה הנוכחית.
דין הטענה להידחות. בניגוד לנטען, ההחלטה מיום 21.2.10 אינה יוצרת מעשה בית דין כלשהו, בוודאי לא השתק פלוגתא. המדובר בהחלטה בבקשת ביניים. ההלכה היא כי ניתן לשוב ולפנות בבקשה לסטות מהחלטה קודמת שניתנה בבקשת ביניים, אם חל שינוי בנסיבות (ובמקרים חריגים אף אם לא חל כזה, ככל שהותרת ההחלטה הראשונה בזמן על כנה עלולה לגרום לעיוות דין) [ראו, למשל: ע"א 3604/02 אוקו נ' שמי, פ"ד נו(4) 505, 508 (2002)]. מצב הדברים בענייננו הוא מצב מובהק של שינוי נסיבות.
גם להעדר התצהיר לתמיכה בבקשת הנתבעים איני רואה לייחס משקל רב. רובה המכריע של בקשת הנתבעים מבוסס על הבקשה לביטול עיקול שהגיש התובע במסגרת תיק 22779-06-09, על הטענות העובדתיות שנטענו ע"י התובע עצמו בגדרי אותה בקשה, ועל ההחלטה שניתנה בעניין זה ע"י כב' הרשם הבכיר א' צ'יזיק ביום 24.4.13. ככל שישנן טענות בבקשה שאינן עולות מהבקשה לביטול העיקול ואינן מגובות בתצהיר (מחיקת התביעה הקודמת, אי-תשלום ההוצאות בגין התביעה הקודמת, וכד'), הרי שמדובר בטענות העולות ממסמכים המצויים בתיק, ובין השאר מההחלטה הנ"ל מיום 21.2.10 ומהבקשה והתגובה שקדמו לה. זאת ועוד; למעשה הנתבע לא חלק על אף טענה עובדתית שהועלתה ע"י הנתבעים, ואף הנתבע עצמו לא צירף תצהיר לתגובה.
עתה לעצם העניין.
אחר שבחנתי את טענות הצדדים באתי לכלל מסקנה לפיה דין הבקשה להתקבל.
אין חולק בנוגע למרכזיותה וחשיבותה של זכות הגישה לערכאות, אשר הוכרה כזכות יסוד, והיו אף שהגדירו אותה ככזו אשר "נעלה היא על זכות יסוד", שכן "קיומה הינו תנאי הכרחי וחיוני לקיומן של שאר זכויות היסוד" [ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577 (1997), בסעיף 29 לפסק דינו של כב' השופט מ' חשין]. מטעם זה נפסק כי הפרשנות אשר יש ליתן להוראת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, תהא, על פי רוב, פרשנות מצמצמת, והשימוש בתקנה ייעשה בעיקר בשני סוגי מקרים מוגדרים, שהותוו בפסיקה, למעט אם ניתן להיווכח כבר בשלב מוקדם יחסית כי מדובר בתביעת סרק.
כך, למשל, נאמר בפסק הדין המנחה בפרשת אויקל [רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647, 650 (1990)], אשר קבע אמנם הלכה בנוגע להפקדת ערובה בידי חברה, אך עמד גם על ההלכה הכללית בהקשר זה:
"הכלל
הוא, שאין
בית
המשפט
מחייב
תובע
במתן
ערובה
להוצאות
מחמת
עוניו
בלבד;
טעם
לדבר
הוא, שזכותו
של
האזרח
לפנות
לבית
המשפט
היא
זכות
קונסטיטוציונית
מן
המעלה
הראשונה, ושערי
בתי
המשפט
פתוחים
לפני
האזרח
בריבו
עם
משנהו, גם
במקרים
בהם
לא
תשיג
ידו
לשלם
את
ההוצאות, אם
תובענתו
תידחה. עם
זאת, מסמיכה
תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי
את
בית
המשפט
לחייב
תובע
במתן
ערובה
להוצאות, כאשר
נוכח
לדעת
שהנסיבות
מצדיקות
את
הדבר. תקנה 519 אינה
מפרטת, כיצד
יש
להפעיל
את
שיקול
הדעת
האמור, אך
בפסיקה
נתגבשו
כמה
כללים, שיש
בהם, בלי
להיות
ממצים, כדי
להדריך
את
בית
המשפט
לגבי
השימוש
בשיקול
-
דעתו, כגון: כאשר
מתגורר
התובע
בחוץ
-
לארץ, והנתבע, אם
יזכה
בהוצאות, יתקשה
משום
כך
לגבותן, ואין
בידי
התובע
להצביע
על
נכסים
הנמצאים
בארץ
ושמהם
יוכל
הנתבע
להיפרע, או
כאשר
התובע
לא
המציא
את
מענו
כנדרש
לפי
תקנה 9(2)
".
כך, למשל, הובהר, ברע"א 3601/04 וינצ'ון נ' מדינת ישראל, (18.10.07), לאחר סקירת ההלכות הרלבנטיות, לרבות לעניין חשיבותה של זכות הגישה לערכאות:
"במסגרת האיזון בין השיקולים השונים, כאשר תובע מתגורר בחוץ לארץ, ואין בידיו נכסים בארץ מהם ניתן להיפרע, או שאין הוא ממציא את מענו העדכני כנדרש על פי תקנות סדר הדין, הנטייה בדרך כלל היא לחייבו בהפקדת ערובה להוצאות".
במלים אחרות, האיזון בין השיקולים השונים מובנה בהלכה הפסוקה לעניין פרשנות הוראת תקנה 519 הנ"ל.
ענייננו נופל בבירור לאחד משני המצבים האמורים.
ראשית
, התובע העתיק את מקום מגוריו לקנדה, כבר לפני מספר שנים.
עד לאחרונה החזיק (יחד עם בת זוגו) בזכויות בדירה בישראל, אשר אף עוקלה לטובת הנתבעת 1 במסגרת תיק 22779-06-09. בשלב מסויים הסכים התובע, כנגד ביטול צו עיכוב יציאה מהארץ שהוצא נגדו, להשאיר את העיקול על הדירה ולהפקיד סך של 65,000 ₪ להבטחת תשלום סכום התביעה שם. לאחרונה, הוסר העיקול על הדירה בעקבות רצונם של התובע ובת זוגו למכור אותה. יצויין כי העיקול הוסר כנגד הפקדת סכום נמוך יחסית של 6,000 ₪, להבטחת הוצאות ההליך שם ככל שתזכה בו הנתבעת 1. סכום זה מטבע הדברים אינו אמור לכסות את ההוצאות העלולות להיגרם למי מהצדדים במסגרת ההתדיינות בתיק דנן.
נמצא; שנית, משהוסר העיקול, לתובע אין כל נכסים בישראל. טענת התובע כי יש לו קרובי משפחה בישראל, נעדרת נפקות, כל עוד לא התנדבו אלה לשמש כערבים לחיובים כספיים של התובע, ככל שיוטלו עליו כאלה.
למעשה, די בכך כדי להורות על קבלת הבקשה.
אינני סבור כי יהא זה נכון שארחיב בנוגע לסיכויי ההליך. אסתפק במספר הערות. ראשית, בעוד הנתבעים נכנסו לעובי הקורה והסבירו מדוע, לשיטתם, סיכויי התביעה נמוכים, הרי שהתובע טען טענותיו באופן כללי ולא פירט מדוע לשיטתו סיכויי התביעה גבוהים. שנית, בשונה מהנטען ע"י התובע, בהחלטה מיום 21.2.10 לא הובעה ע"י כב' הרשם דעה לפיה סיכויי התביעה הינם גבוהים. נהפוך הוא. צויין כי גרסת הנתבעים נראית מסתברת יותר מגרסת התובע. אלא שמאחר ולא ניתן היה לומר בשלב כה מוקדם שמדובר בתביעת סרק, נקבע כי לא יהא זה ראוי להציב בפני
התובע מחסום בדמות הפקדה, שעלול להיות בלתי עביר ולמנוע מהתובע את יומו בבית המשפט. כל זאת, אזכיר, בשעה שהתובע מתגורר בישראל. שלישית, אפילו יוצאים מנקודת הנחה כי סיכויי התביעה כשלעצמה הינם גבוהים, הרי שלנתבעת טענות קיזוז שנראות על פני הדברים כטענות שאינן נטולות משקל.
המסקנה בדבר חיוב התובע בהפקדת ערובה מתחזקת נוכח גלגולה הקודם של התביעה והתנהלות הצדדים לאחר גלגול קודם זה. התביעה דנא איננה הראשונה שהגיש התובע. קדמה לה תביעה דומה, בגין אותה מסכת עובדתית ואותן עילות, שהגיש התובע כנגד הנתבעים במסגרת ת.א. 10871/05. ראשית, התביעה הקודמת נמחקה לאחר שלא עלה בידי התובע לשלם את אגרת התביעה. שנית, לאחר מחיקת התביעה חוייב התובע לשלם לנתבעים הוצאות בסכום מתון יחסית של 4,000 ש"ח. ההוצאות לא שולמו תחילה, משך זמן רב, אלא רק לאחר נקיטת הליכי הוצל"פ כנגד התובע, ובמסגרת הסדר תשלומים בסכומים נמוכים. לטענת הנתבעים, החוב סולק לבסוף רק על מנת שיוסר צו עיכוב היציאה מן הארץ שהוצא כנגד התובע, משגמלה החלטה בליבו לעקור לקנדה.
שתי נקודות אלה ממחישות הן את מצבו הכלכלי של התובע, לפחות כפי שנטען על ידו בעבר, הן את העובדה שהנתבעים כבר הוטרחו טרחה רבה בגין אותה מחלוקת עצמה, ופעם הקודמת נפסק לזכותם סכום נמוך יחסית, נתון אשר יכול ויובא בחשבון לעניין פסיקת הוצאות בגלגול הנוכחי של התביעה. בנוסף, לטענת הנתבעים, התובע כבר מיצה בגלגול הקודם של תביעה זו את "מידת הרחמים", כהגדרת הנתבעים, ועתה יש לנהוג בו לפי שורת הדין.
סיכומו של דבר – הבקשה מתקבלת.
בשים לב להיקפה הכספי של התביעה, ולאחר שבחנתי את כלל נסיבות העניין ואיזנתי בין השיקולים המנוגדים, אני מחייב את התובע להפקיד בקופת בית המשפט ערובה בסכום של 20,000 ₪ להבטחת הוצאות הנתבעים. סכום זה יופקד תוך 20 ימים מהיום (אלא אם תתבקש ותינתן הארכת מועד), שאם לא כן תידחה התביעה.
מאחר והנתבעים לא הזכירו בבקשתם את הבקשה הקודמת שהוגשה, כפי שהיה עליהם לעשות בהתאם להוראת תקנה 241(ה) לתקנות סדר הדין האזרחי, אין צו להוצאות בגין הליך זה כשלעצמו.
התיק יובא לעיוני ביום 25.6.13
.
ניתנה היום, כ"ז סיון תשע"ג, 05 יוני 2013, בהעדר הצדדים.
א בית משפט שלום 5022-11/09 שיבולת הזהב בע"מ, חיים מושקוביץ, שניהם נ' ולדימיר ברגובסקי (פורסם ב-ֽ 05/06/2013)