פסקי דין על עז' המנוח לייבה אהרון ז"ל | פסקי דין על רינה לייבה | פסקי דין על פנינה אופיר ואח' |

7945/07 א     06/06/2013




א 7945/07 עז' המנוח לייבה אהרון ז"ל, רינה לייבה, פנינה אופיר ואח' נ' מדינת ישראל-משרד העבודה ומשרד השיכון והבינוי








בית משפט השלום בירושלים



ת"א 7945-07 עז' המנוח לייבה אהרון ז"ל
ואח'
נ' נגריית כץ את לנדברג ואח'



בפני
כב' השופטת ענת זינגר

התובעים:
1. עז' המנוח לייבה אהרון ז"ל

2. רינה לייבה

3. פנינה אופיר

4. אפרת לייבה

5. מלי לייבה

6. יוסי טל לייבה



נגד


נתבעים:
צדדי ג' בהודעות נתבעת 2

1.נגריית כץ את לנדברג
- נמחקה
2.
מדינת ישראל-משרד העבודה ומשרד השיכון והבינוי
1.נגריית כץ את לנדברג - נמחקה
2.שיכון ובינוי סולל בונה


התובעים ע"י ב"כ עו"ד יריב מדר ואח'
נתבעת 2 ע"י ב"כ עו"ד מירית סביון
ואח'
מפרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)
צד ג' 2 ע"י ב"כ עו"ד אריה מוסקונה
.



פסק דין


המנוח, לייבה אהרון, יליד 1941, נפטר ביום 29.3.2006 והוא בן 65. התובע 1 הינו עיזבון המנוח והוא תובע באמצעות יורשיו, התובעים 6-2. לטענת התובעים נפטר המנוח מסרטן כפועל יוצא של חשיפתו לאסבסט, בשנים 1965-1962, במהלך העבודה. עבודת נגרות, אשר בוצעה במסגרת פרויקט בנייה.
הנתבעת 1 הינה תאגיד בתחום הנגרות שהעסיק את המנוח (להלן: "הנגרייה").
הנתבעת 2, מדינת ישראל, בכובעה כמשרד העבודה והרווחה, נתבעה כאחראית על התקנת תקנים, בין היתר, בנוגע לבטיחות בעבודה. כמו כן נתבעה המדינה בכובעה כמשרד השיכון, שכן לפי הטענה הוציא המשרד מכרז לבניית מבנים בבאר-שבע, והתובע נחשף לאסבסט אגב עבודתו שם, כשכיר של הנגרייה (מדינת ישראל, תקרא להלן: "המדינה" או "הנתבעת").

בשלב מקדמי נדחתה בקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות וזאת, בין השאר, בשים לב לאי בהירות באשר למועד בו ארע הנזק ובשים לב למועד גילוי מחלת המנוח ור' לעניין זה החלטתי מיום 20.7.08.

אקדים המאוחר ואציין כי איני מוצאת לקבל התביעה;
באשר לנגרייה - זו נמחקה מאחר ולא אותרה.
באשר למדינה - איני מוצאת שהוכח כנדרש שנפלה רשלנות בהעדר תקנות נוספות, באשר לעבודה עם אסבסט, מעבר לאלה שהיו במועד החשיפה ו/או באכיפת תקנות, שהיו קיימות אז.
האמור נבחן על רקע העובדה שהחשיפה הייתה בשנת 1962 - ובשים לב למידע שהיה, באותו מועד, באשר לסיכון שבחשיפה זו. משלא הוכח האמור, יש בכך להקרין גם על טענת הרשלנות, באשר לדרך בה עבד המנוח באמצעות הנגרייה.
ייתרה מכך - אם לא די בכך שהתובעים נכשלו מלהביא ראיות מספקות באשר לידוע בשנת 1962, הם נכשלו לטעמי גם מלהוכיח, מעבר למאזן ההסתברות, שהמדינה הייתה מעורבת בפרויקט בו הועסקה הנגרייה. כך לדוגמא בתרשומת שנערכה מפי המנוח, לא צוין גוף מעסיק, מעבר לנגרייה עצמה, בשונה מכך בתביעה נטען כי הנגרייה עבדה עבור סולל ובונה שזכה במכרז מטעם משרד השיכון ואילו בעדויות טענה בת המנוח - כי אביה אמר שהנגרייה עבדה עבור "רסקו". עד נוסף שהובא ועבד עם המנוח, לא ידע אף הוא להשיב עבור מי עבדו וציין רשימת גופיים אפשריים. אף אם יונח כי המדינה הייתה מעורבת בדרך כלשהי בפרויקט הבניה הרלבנטי, מקום בו אין ראיות באשר למהות מעורבותה, באמצעות מי וההסכמות שבין אותם גופים, באשר לחלוקת אחריות בניהם - אין מקום להטיל עליה חבות (אף אם אתעלם מכך שהדבר מונע ממנה מלהתגונן כדבעי).

המדינה מצידה שלחה הודעת צד ג' ל"שיכון ובינוי סולל בונה" (להלן:"סולל ובונה"), אך משנדחית התביעה כנגד המדינה, ממילא אין עוד צורך להידרש לכך.

תמצית טענות הצדדים בכתבי בית הדין מטעמם:

1.
בתביעה נטען

- כי בחודש ספטמבר 1961 החל המנוח לעבוד בנגרייה. בשנת 1962 יזם משרד השיכון את הקמתה של שכונה ה' בעיר באר-שבע. הקבלן שנבחר לבצע את הפרויקט היה "סולל בונה". הנגרייה עבדה תחתיו כקבלן משנה, בביצוע עבודות הנגרות בבניין, לרבות משקופים, תריסים וכו'. במהלך השנים 1965-1962 בוצעו העבודות באתר ונבנו מאות יח"ד. כעובד הנגרייה היה על המנוח להכין, בין היתר, ארגזים לתריסים מתקפלים ומכסים, הכול מאסבסט. הכנת הארגזים נעשתה בנגרייה, אך חלק מהעבודה - כתיקונים של טעויות במדידה וקידוח חורים - נעשו באתר העבודה עצמו. עוד נטען בכתב התביעה כי לצורך הכנת המכסים לארגזים, נדרש המנוח לחתוך ולנסר את לוחות האסבסט לגודל ארגזי התריסים. נטען כי בנגריה בוצע חיתוך לוחות האסבסט באמצעות מסור סרט, כאשר חיתוך כל מכסה ארך מספר דקות. לעומת זאת, בשטח העבודה, סופק למנוח מסור ידני בלבד. לפי המתואר, היה המנוח חשוף לחלקיקי אסבסט בסביבתו בן בנגרייה ובן באתר הבניה ולמעשה נחשף לחומר באופן יום-יומי ואינטנסיבי ושאף את החלקיקים לריאותיו. נטען עוד כי המנוח וייתר עובדי הנגרייה, לא הוזהרו מפני הסכנה הבריאותית החמורה הכרוכה בעבודתם וכי העובדים גם לא קיבלו הדרכה, באשר לאופן ביצוע העבודה, לא סופקו להם אמצעי מיגון ובטיחות והם לא הודרכו ביחס לסכנה הקיימת.
שנתיים עובר להגשת התביעה, החל המנוח לחוש ברע. בירור רפואי העלה כי המנוח סובל ממזותליומה - סוג של סרטן ריאות, הנגרם ממגע או משאיפת אסבסט. נטען כי הסרטן נגרם למנוח בשל עבודתו בנגרייה. עובר לעבודה בנגרייה ועד לגילוי המחלה, היה המנוח בריא בגופו ובנפשו. עקב פגיעת המנוח הוא איבד את כושר עבודתו לחלוטין. מצבו הרפואי הביא לכך שנזקק לעזרה והוא נפטר ממחלתו ביום 29.3.06. המנוח הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים, אשר בחייו היווה להם משענת כלכלית המנוח היה הגורם למעבר המשפחה למגורים בקיבוץ. נטען לאחריות הנתבעות שהתרשלו כלפי המנוח בין השאר, בכך שלא שמרו על בטיחות העובדים, לא פיקחו עליהם, לא ביצעו בדיקות סביבתיות מקיפות, לא סיפקו ציוד מגן אישי ועוד. נטען גם להפרת חובות חקוקות (ר' סעיף 43ל' לכתב התביעה). נטען להתקיימות הכללים "הדבר מדבר בעדו" ו"דבר מסוכן", ולהיפוך נטל הראיה. אעיר כי אף שצוין כי המדינה נתבעת גם כאחראית על התקנת תקנות הנוגעות לסביבת עבודה בטוחה, לא איתרתי בכתב התביעה טענה מפורשת לרשלנות מחמת העדר תחיקה (טענה אשר בדיעבד הרחיבו בה התובעים בסיכומיהם).

2.
ביום 23.12.07, לבקשת התובעים, הוריתי על מחיקת הנגרייה - אשר לא אותרה וממילא לא הוגשה הגנה מטעמה.

3.
המדינה

הדגישה בפתח הגנתה שבשנת 1964 הותקנו תקנות בטיחות בעבודה, הנוגעות לעבודה תוך חשיפה לאבק אסבסט. התקנות אינן אוסרות העסקת עובדים תוך חשיפה לאסבסט, אלא מטילות על המעביד חובה להימנע מהעסקת עובד שלא עבר בדיקה רפואית, או עובד שנבדק ונמצא בלתי כשיר לעבוד תוך חשיפה לאבק אסבסט. התקנות מטילות אחריות על תופס המפעל. בדיקה שנערכה ברישומי המדינה העלתה כי לא קיים במערכת הפיקוח של אגף הפיקוח על העבודה, מפעל בשם "נגריית כץ את לנדברג" והוא איננו מוכר לה, מאחר ולא דווח על קיומו. הנגרייה מעולם לא מסרה הודעה למפקח העבודה האזורי על קיום הנגרייה, כמו גם על שימוש בלוחות אסבסט שנעשה בו, או על העסקת עובדים בתנאי חשיפה לאבק אסבסט. בנסיבות אלו, ממילא לא הייתה למדינה אינדיקציה לחשוב שקיימת סכנה לחשיפה לאסבסט או לקיומו של מפגע בטיחותי במקום עבודת המנוח. בהתאם גם לא חלה על המדינה חובת הפיקוח. עוד נאמר כי התקנות בוטלו ובשנת 1984 הותקנו תקנות חדשות המטילות על מעבידים חובות רחבות בהרבה, ובהן חובת השימוש בציוד מגן. מכל מקום, נטען כי ככל שעבד המנוח תוך חשיפה לאסבסט, וככל שיש מקום להטיל אחריות בנזיקין בגין תנאי עבודתו, הרי שיש להטילה על הנגרייה. בהתאם נשלחה הודעת צד ג' אל הנגרייה. בהמשך הגישה המדינה בקשה, שהתקבלה, לתיקון ההודעה לצד ג' ששלחה, בדרך של הוספת צד ג' נוסף הוא "שיכון ובינוי סולל בונה"(שכאמור הוזכר בתביעה כקבלן המבצע). עד לתום ההליכים לא אותרה הנגרייה גם ביחס להודעת צד ג' שנשלחה אליה ולפיכך אני מורה על מחיקתה גם כצד ג' 1.

4.
בהגנתה, טענה צד ג' 2, סולל ובונה - בעיקר לעניין ההתיישנות. לגופה של ההודעה נטען כי לאחר בדיקה מכחיש צד זה כי היה קבלן ראשי או מבצע פרויקט הבניה הנטען. בחלוף כ-46 שנים מהשנים הרלוונטיות, אין בידי צד ג' מסמכים הנוגעים לעניין, או ידיעה אחרת בנוגע לאשר התרחש שם. מכל מקום, הוכחשה כל התנהגות רשלנית, או כזו שיש בה משום הפרת חובות חקוקות. סעיפי התביעה הוכחשו באופן גורף, תוך דגש על הכחשת הקשר הסיבתי בין מות המנוח לבין עבודתו. נטען כי בתחילת שנות ה-60, לא היה ידוע על הקשר בין אסבסט למחלות שונות ולכן סוג הנזק לא היה בגדר הצפיות. בנסיבות אלה, גם אם יוכח קשר סיבתי, הרי שאין להטיל אחריות, שכן לא הופרה חובת זהירות.

חוו"ד של פרופ' ריכטר:

5.
מטעם התביעה הוגשה חוו"ד של פרופ' אליהו ריכטר- מהיחידה לרפואה תעסוקתית וסביבתית, בית הספר לבריאות הציבור ולרפואה קהילתית של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים. בחווה"ד כתב כי חשיפה לאסבסט, אפילו במשך זמן קצר יחסית, אף חודש או חודשיים, עלולה לגרום למזותליומה ממאירה, עשרות שנים לאחר החשיפה. הקשר בין המחלה לחשיפה לאסבסט נקבע כבר בתחילת שנות ה-60. באמצע שנות ה-80 הוכרז האסבסט כחומר שהוכח בוודאות כמסרטן בבני-אדם ע"י ה

-
epa

האמריקאי וה-
iarc
.
המומחה עצמו חקר רבות את נושא החשיפה בישראל לאסבסט ולחומרים דומים וההשלכות הרפואיות, לרבות מזותליומה. מהמידע המצטבר על מקרי מזותליומה בישראל עולה שלמרות שהסיכון למחלה גבוה ביותר בקרב עובדי מפעל האסבסט בנהרייה, רוב המקרים מתגלים בעובדים שחשיפתם לאסבסט פחות ישירה, כגון עובדי בניה, בידוד וחשמל. עוד נאמר כי סף החשיפה למזותליומה נמוך יותר מאשר הסף לחלות בסרטן הריאות או באסבסטוזיס, אך תקופת החביון למזותליומה ארוכה יותר. באשר למנוח, אמר המומחה כי אכן המנוח עישן, אך הפסיק לעשות כן שלושים שנה לפני שחלה. העישון לא העלה ולא הוריד את הסיכון שלו לחלות במזותליומה, הואיל וזוהי מחלת סרטן ספציפית ביותר לחשיפה לאסבסט. על פי הידוע היום ברפואה 95%-90%, ואולי אף יותר, ממקרי המזותליומה נגרמים מחשיפה לאסבסט. לאור חשיפותיו המרובות של המנוח לאבק אסבסט בנגריה, סוג הגידול הספציפי מאד לאסבסט - מזותליומה, תקופת החביון הסבירה - כארבעים שנה, ולאור הספרות הרפואית, התומכת ללא עוררין בקשר בין המחלה לחשיפה - סבור המומחה מעל לכל ספק (הדגשה אינה במקור) כי חשיפותיו של המנוח לאסבסט הן הגורם למחלתו.
הנתבעות וצדדים שלישיים בחרו, שלא להגיש חוו"ד נגדיות.

תצהירי הצדדים:

6.
מטעם התביעה

- הוגשו תצהיריהן של התובעות 3-2 ותעודת עובד ציבור מטעם מהנדס העיר בבאר שבע. עוד הסתמכה התביעה על עדות מר אבו שהוקדמה ונשמעה ביום 3.5.09, כפי שיפורט להלן.

7.
לייבה רינה

, אלמנת המנוח והתובעת 2, הצהירה כי עד לפרוץ המחלה היה המנוח בריא. המנוח אמנם עישן בצעירותו, אך במינונים נמוכים בלבד וכבר בשנות ה-80 נגמל מכך. בשנת 1961 החל המנוח לעבוד בנגריית "כץ את לנדברג". צורף כרטיס עבודה משנת 1974 שסומן א', תמונה של המנוח עם מר כץ ומר אבו משנות ה-60 סומנה ב' ומסמך של "מבטחים" בו מצוינת במדויק התקופה בה עבד המנוח בנגרייה - (9/61 עד 1/77) סומן ג'. העדה הצהירה כי לאחר נישואיהם היה המנוח מספר לה בהתלהבות על עבודתו בפרויקט הבנייה בשכונה ה' בבאר-שבע ועל כך שהוא בנה את התריסים והגגות בשכונה. לאחר שבני הזוג עברו להתגורר בקיבוץ, בשנת 1981 החל המנוח לעבוד גם שם כנגר. הוא התמיד בעבודה עד לגילוי מחלתו, אז נאלץ לעבוד בהיקף קטן יותר. לדבריה, הוא היה צפוי להמשיך ולעבוד עד אחרי גיל הפנסיה. בשנת 2004 החל המנוח לחוש ברע ופנה לביצוע בדיקות. לאחר מספר חודשים, אובחן כסובל ממזותליומה. רופאי המנוח שאלו אותו בנוגע לחשיפה לאזבסט והוא פרט בפני
הם ובפני
בני משפחתו, את עבודתו עם החומר האמור. הרופאים קשרו בין החשיפה לבין המחלה. המנוח נפטר ממחלתו ביום 29.3.06. בעקבות התביעה, פנו האלמנה ובנותיה - מלי ופנינה (התובעות 3 ו-5) לשיכון ה' בבאר שבע וביקשו להיכנס לבתים ולצלם את מסתורי התריסים. הוצהר כי השלוש לא הלכו על דרך הניחוש, אלא קיבלו הסבר מדויק מהמנוח. ההסבר על עבודתו של המנוח עם האסבסט הועלה על הכתב מפיו והוא חתם על המסמך. המסמך המדריך לאן לפנות ודבריו של המנוח צורפו וסומנו ד'. התמונות שצולמו סומנו ה'. לפי המסמך המתעד את דברי המנוח, הוא עבד בשנת 1962 בפרויקט המדובר. עבודתו עם אסבסט הייתה למשך שלושה עד שישה חודשים, חמש עד שמונה שעות עבודה כל יום. הנגרייה הייתה אחראית על הכנת מכסי תריסים והוכנו בסביבות 8-6 מכסים בכל דירה. עוד פורט אופן העבודה עם האסבסט (ר' המתואר לעיל בכתב התביעה). המנוח עבד בכלל כנגר בין השנים 1961 עד 2005. אשת המנוח הרחיבה עוד באשר להשפעת מותו על איכות חייה והכנסתה.

8.
לייבה- אופיר פנינה

, בת המנוח והתובעת 3, שבה על האמור בתצהיר אמה בכל הנוגע לביקור בשכונה וצילום הדירות. לבסוף הצהירה כי היא ליוותה את אביה פעמים רבות לפגישות עם רופאים לאחר שהתגלתה המחלה. לאור שאלת הרופאים, שיתף המנוח אותם ואת בני משפחתו בקשר שלו לאסבסט במסגרת עבודתו. אף היא התייחסה להשפעת מות המנוח על רווחת המשפחה.

9.
כאמור הגישו התובעים גם תעודת עבוד ציבור חתומה על ידי מהנדס עיריית באר שבע. בהתאם לתעודה, עולה מבדיקה שנערכה על ידי הגיאוגרף העירוני - כי הבניה הציבורית בשכונה ה' בבאר שבע, בוצעה בין השנים 1965-1960. לא קיימים מסמכים באשר לזהות מבצע הבנייה ופיתוח השכונה אך - "סביר להניח" כי עבודות אלו בוצעו ע"י משרד השיכון וע"י קבלנים מטעמו, כפי שהיה נהוג באותה תקופה. לעירייה אין מידע לגבי זהות הקבלנים.

10.
מטעם מדינת ישראל

- הוגש תצהיר של אינג' ניצן קיטלרו, המחזיק בתואר שני בהנדסה אזרחית ועובד במשרד השיכון, משנת 1990 ועד היום. החל משנת 1998 הוא משמש כמנהל החטיבה הטכנית של מחוז הדרום. ככל הידוע לעד, לא ניתן לאתר מסמכים המוכיחים כי המנוח עבד בנגרייה ולא מסמכים הנוגעים לפרויקט הנטען, וזאת בשל משך הזמן שחלף עד היום - 49 שנים. כמו כן, לא נמצאו גורמים שהועסקו בתקופה הרלוונטית. עוד הצהיר, כי למיטב ידיעתו, בפרויקטים מסוג זה הנדון, שמש משרד השיכון כמזמין עבודה. המשרד היה מתקשר עם קבלן שתפקידו היה לבנות את הפרויקט מתחילתו ועד סופו. לעיתים התקשר הקבלן עם קבלני משנה לצורך ביצוע עבודות מסוימות, שאינן בתחום מומחיותו. המשרד לא מתערב בהחלטות כאלו של הקבלן ולא משמש מעסיק של קבלני המשנה ועובדיהם, או של הקבלן הראשי. החובה לתדרך את העובדים, לספק להם אמצעי מיגון, להתריע בפני
סכנות וכיו"ב מוטלת על המעביד הישיר. שימוש החומרים מוכתב על ידי הקבלן הראשי על פי הקריטריונים המקובלים באותה תקופה.

11.
מטעם סולל ובונה

– לא הוגשו ראיות.

העדות המוקדמת מיום 3.5.09:

12.
ביום 3.5.09 נחקר מר אברהם אבו (אבן), מטעם התובעים. עלה כי אף שהעד מסר דברים לב"כ התובעים ואלה אף נערכו בתצהיר, זה לא נחתם וממילא לא הוגש, אלא במהלך החקירה. באשר לדברים בתצהיר שלא נחתם ואשר בעדותו טען כי האמור שם הוא אמת ("כל מה שאמרתי קדוש", ר' עמ' 18 ש' 16) - ר' מסמך שסומן נ/1. העד לא נתן הסבר של ממש, מדוע לא חתם על אותו תצהיר. העד הצהיר כי בין השנים 1971-1962 עבד בנגרייה שהייתה בבעלות שלום כץ ופנחס לנדברג. באותן שנים השתתפה הנגרייה בפרויקט הבניה בשכונה ה' לדוגמה בבאר-שבע. בשונה מהמנוח, העד עבד בתוך הנגרייה. לדבריו, הם פרקו לוחות אסבסט באתר הבניה הרלוונטי. בעוד תצהיר הלא חתום טען כי דובר בלוח אסבסט גלי, אמר בעדות כי ייתכן ודובר גם בלוח שטוח, עת דובר בכיסוי מסתורי תריסים להבדיל מגגות. היה ברי כי אין הוא בטוח בכך והוא הציע לבדוק פשוט מה קיים היום במקום (האם גם אסבסט שטוח, כפי שטען רק בעדות, או רק גלי כפי שטען בנחרצות בתצהיר). מר אבו הצהיר כי המנוח בצע את עבודות ההרכבה, החיתוך וההתקנה של האסבסט. עוד העיד כי בעוד הוא עזב את הנגרייה בשנת 1971 או 1972, המנוח המשיך לעבוד שם, עד שבעל הבית נפטר ומאוחר יותר נסגרה הנגרייה לגמרי. העד נשאל מי היה אחראי על הבנייה בשיכון ה' והעלה מספר אפשרויות- סולל בונה, רסקו, לומיר (ר' בראש עמ' 17). בהמשך גם הפנה לאפשרות שהבניה הייתה באמצעות – רוטשטיין (ר' בראש עמ' 22). באשר לנגרייה הסביר כי היה מדובר בחברה גדולה, עם הרבה עובדים שגם ביצעו הרכבה מחוץ לנגריה. העד ציין שמות של שני עובדים נוספים שעבדו איתו ועם המנוח ועודם בחיים - מר דוד גנון ומר מיכאל, שאמור להיות היום בפנסיה. בתצהיר הלא חתום טען כי ידוע לו על אנשים נוספים שעבדו באותה תקופה ונפטרו מאותה מחלה, וביניהם מר יצחק ארוטשס ז"ל. עם זאת, עלה בעת עדותו כי באשר לעובד מר יצחק ארוטשס - הוא לא ידע למעשה מאיזו מחלה בדיוק נפטר וכן לא ידע להשיב אם ביצע עבודה דומה לזו שביצע המנוח והסתפק באמירה "יכול להיות" (ר' עמ' 17 ש' 29). עוד עלה כי גם באשר לעצם פטירת הנ"ל עסקינן בעדות שמועה בלבד (שמע על כך מאותו דוד גנון). העד לא ידע לומר מי סיפק את האסבסט לנגריה (ר' עמ' 19 ש' 17). בעלי הבית- מר כץ ומר לנדברג - נפטרו מזמן והנגרייה נסגרה. נאמר כי זו הייתה הנגרייה הגדולה בעיר ועבדו בה כשמונה נגרים לפחות. העד הצהיר כי המנוח היה אדם בריא ולא נעדר מעבודתו ולכן התפרצות המחלה אצלו הפתיעה את כולם. העד נשאל בנוגע להסדרי הבטיחות בנגריה והסביר כי אחד הבעלים היה מדריך מבחינה מקצועית והאחר היה אחראי על החלק החשבונאי. עלה מהחקירה כי הסדרי הבטיחות שהיו נהוגים אז, אינם דומים למקובל היום. כך לא סופקו לעובדים אביזרים כמו כפפות או בגדים ארוכים והם עבדו עם הלבוש איתו הגיעו מהבית. על מנת להדגיש את הפער בין אז להיום, העיד כי אף חדרי שירותים לא היו בנגריה, ורק מאוחר יותר כרו העובדים (10-8 עובדים), בור ששמש לצרכים אלו. העד לא ידע לציין במדויק באלו שנים, מעשר שנות עבודתו, עבדה הנגרייה בפרויקט (ר' עמ' 21 ש' 28-27). הוא עזר רק בפריקת הלוחות ושב לעבוד בתוך הנגרייה עצמה.

עדויות התובעות ביום 19.2.12:

13.
ביום 19.2.12 נחקרו בת המנוח ואשתו. הבת טענה בעדותה כי הכירה את הנגרייה עוד מהילדות, ברם עלה במהלך עדותה, כי היכרותה עם המקום הייתה שטחית, אם בכלל. כך לדוגמא טענה בניגוד לעדות האם ועדות מר אבו - כי היה מדובר בנגריה קטנה עם עובדים בודדים (ר' עמ' 7 ש' 7-6 שם דיברה על עוד עובד אחד או שניים). הבת הסכימה כי אביה עסק בנגרות בנין בעוד אזורים (ר' עמ' 5 ש' 18). באשר לנגריות נוספות, בהן עבד, לאחר שסיים לעבוד בנגריית כץ את לנדברג, ידעה לספק פרטים מועטים (ר' עמ' 5) ואלה הושלמו בהמשך באמצעות האם. אף שניסתה ליצור מצג כי ידעה במה עסק אביה, במועדים מאוחרים יותר, התרשמתי כי למעשה לא הייתה מעורה באותם פרטים. העדה הודתה כי למעשה הייתה פעמים בודדות (פעם או פעמיים), במקומות עבודתו. עלה כי את עדותה היא סומכת בפועל על דברי אביה לאחר שחלה. האב אמר לה כי עשו מסתורי חלון וכביסה ואמר את מיקום השכונה, אליה יש לפנות, לאישוש דבריו. לדברי הבת לא מדובר בשכונה גדולה (כחמישים יחידות דיור) והאב אמר כי במהלך העבודה הספציפית שציין בשכונה ה' לדוגמא, היה חשוף לאסבסט. הבת לא סיפקה פרטים, אשר יש בהם לסייע באיתור גורם עליו יש להטיל אחריות בגין אותה עבודה, מעבר לנגריה וכל שאמרה היה: "אבא שלי לא הוא שהחליט על החומרים אלא מנהל המקום שהחליט" (ר' עמ' 7 ש' 18). כאשר נשאלה אם זו השערתה או שהיא יודעת האמור - טענה כי היא יודעת האמור. עוד ציינה כי אביה היה עולה חדש ונאלץ לעבוד כפי שהתבקש, ללא יכולת להתווכח. כאשר נשאלה מפורשות האם אביה ציין עם מי היה החוזה של הנגרייה, מי שכר אותם לעבודה אמרה כי לדעתה: "אמר שמדובר ברסקו. שזה היה עסקה עם רסקו הקשור לזה. ציין את השם הזה "רסקו""(ר' עמ' 7 ש' 27). לא היה בפי העדה הסבר מדוע בכתב התביעה צוינה עם כך סולל ובונה (לה כאמור גם נשלחה, על בסיס זה, הודעה לצד ג'). יוער כי באשר לתרשומת דברי האב אמרה כי רשמה, "מילה במילה", את דברי אביה (ר' עמ' 8 ש' 13) ברם באותו רישום, בשונה מעדותה - אין התייחסות לגורם עבורו בוצעה הבנייה.

באשר לתמונות שצורפו לתצהירה עלה כי אלה צולמו על ידי אחותה הצעירה, עת שסיירו במקום ביחד עם האם, בהמשך להפניית האב לשם. הן צילמו אסבסט, בו הבחינו במקום וזאת ביחס לבתים אשר בעלי הבית אפשרו כניסתם. העדה הופנתה לעובדה שצולמו גם גגונים, בעוד לפי תרשומת האב דובר רק על מסתורי תריסים ועלה מתשובותיה כי ייתכן שהגגונים צולמו מאחר והבחינו גם שם באסבסט ורצו להפנות את העירייה למצב בו חיים אנשים במקום, עד היום. ממילא אתה למד כי לא ידעו בוודאות בעת הצילום כי מדובר בפרי עבודת הנגרייה, בה הועסק האב. היא הסכימה שאין בתרשומת של דברי אביה הפניה לגגונים (ר' החקירה בהקשר זה, החל מעמ' 10). הבת הסכימה עוד שאביה לא הפנה לבתים ספציפיים, אך לטענתה אביה עשה העבודה במקום והיה שותף לעבודה שם. אף שבחקירתה הודתה כי בקיבוץ יש גם עבודות עם אסבסט, טענה נחרצות כי אביה לא היה מעורב בזו. העדה לא ידעה ליתן מענה מדוע לא הובאה לעדות אחותה שצילמה התמונות (אשר בשונה ממנה, אולי זוכרת את שמות הרחובות בהם צולמו התמונות) וכן לא הובא מי מחברי הקיבוץ, אשר יכול היה להעיד, על עבודת אביה, בנגריית הקיבוץ. הבת טענה כי עד למחלתו היה אביה בריא "לחלוטין לחלוטין" (ר' עמ' 9 ש' 25) ועבד ככל שכוחו אפשר. עת הופנתה מפורשות לתיעוד רפואי באשר לבעיות בקצב הלב, עובר למחלה, טענה כי אלה לא הפריעו לו. עוד נדרשה לנתונים הנוגעים לסוגיית הנזק (מיסוי וסבסוד הקיים בקיבוץ, לאחר ההפרטה, על בסיס שכר, ו/או מספר הנפשות במשפחה).

14.
מעדות אשת המנוח

עלה כי בני הזוג הכירו בגיל צעיר ונישאו לאחר כשנה, בשנת 1965 (בגיל 18 היו כבר מטופלים בבת). עם הנישואים עברה העדה מנהרייה להתגורר בדרום. לדבריה הייתה בנגריה כמה פעמים. לאחר סגירת הנגרייה אצל הנתבעת, עבר בעלה לעבוד בנגרייה בשם "עקיבא" ואחר כך עבד בפינה בתוך נגריית פיינר. בנגריה נוצר קשר עם קיבוץ רביבים, אשר אליו לא עברו לבסוף עקב מחסור במקום בבית הילדים לאחת מבנותיהם. בנה"ז עברו לבסוף לקיבוץ שובל אשר חיפש נגר. אף שברור כי העדה, אשר הייתה מטופלת בשלוש בנות, לא נכחה בנגריות עצמן על בסיס קבוע, היא טענה שהייתה מעודכנת מבעלה וידעה על אופי עבודתו, כך גם פרטה שעות העבודה. לטענתה, העבודה אצל הנתבעת באסבסט הייתה פריבילגיה, כדי לתת למנוח עוד כסף, מאחר והיה מהמועדפים על בעלי העסק. אעיר כי בשנת 1962 שציין המנוח בתרשומת, לא היו עוד בני הזוג נשואים. בניגוד לבתה היא אמרה, בהתאמה לעדות מר אבו, כי היו במקום כעשרה עובדים, אף שלא הכירה את כולם. אף היא טענה נחרצות, כבתה, כי למרות שיש מבנים עם אסבסט בקיבוץ, בעלה לא עבד בנגריה שם, עם אסבסט. עת נשאלה מדוע לא הובא מי מטעם הקיבוץ להעיד על כך, עלה כי דבר הגשת התביעה כלל לא גולה לקיבוץ, בשים לב להתחשבנויות כספיות עם הקיבוץ. האלמנה אמרה כי עובד נוסף מהנגרייה לא הסכים להעיד, בטענה שאשתו מתנגדת. לעובדים בנגריות אחרות, בהן עבד בעלה, לא ראתה צורך לפנות. אף שבתצהירה נאמר כי בעלה החל לספר על האסבסט לראשונה כאשר הרופאים הפנו לעניין זה, אמרה בעדותה שידעה עוד קודם לכן שניסר אסבסט ואין היא יודעת מדוע הדבר לא נאמר בתצהירה. לדבריה, הוא אמר גם בנוכחות רופאים, על העבודה עם אסבסט. היא לא טענה שבמשך כל העבודה בנגרייה היה המנוח חשוף לאסבסט, אלא במשך פרק הזמן שעשו את הדירות בשכונה ה' לדוגמא. העדה לא ציינה שנה ספציפית (ר' החקירה בשולי עמ' 19 ובראש עמ' 20). עת נשאלה האם היא יכולה להגיד בוודאות כי לא השתמשו באסבסט גם במקום אחר בעבודת בעלה (שכונה ו' למשל) - השיבה בשלילה ( ר' עמ' 22 ש' 5-4). עם זאת בהמשך העדות, בניגוד לאותם דברים, אמרה כי היא יכולה להגיד בוודאות שבעלה לא עבד עם אסבסט בפרויקטים אחרים (ר' עמ' 22 ש' 23). עלה מעדותה כי שכונה ה' לדוגמא היא שכונת וילות - "שכונה ה' היא שכונה יותר יוקרתית ועשו דברים יותר מיוחדים. פרויקט ראשון בבאר שבע לדירות יוקרתיות יותר וניסו לעשות עם דברים אחרים" (שם ש' 9-7). לדבריה, בעת הביקור במקום עם בנותיה, ידעו לצלם העבודות, ללא שהמנוח הצביע על בית ספציפי, מאחר ואת כל עבודות הניסור בחוץ, עשה לדבריה בעלה לבדו. העדה טענה כי בעלה לא קיבל תלוש שכר בנגריה, אלא שכר במזומן. באשר לשאלה איזה פעולות עשתה לבירור פרטים נדרשים בנוגע לעבודתו שם, כפניה למוסד לביטוח לאומי וכדומה - אמרה כי לאחר מות בעלה והתקופה הקשה בסמוך לכך, הייתה שקועה באובדנה ותקופה זו נמחקה מזיכרונה. עת נחקרה מדוע צולמו גגות, בעוד המנוח דיבר על מסתורי תריסים אמרה, בין השאר: "פעם אמר ככה ופעם אמר ככה.. המסתור קיים, המסתור יש, אתה רוצה ללכת על המסתור אז תלך על המסתור" (ר' עמ' 24 ש' 27). בהמשך כיוונה לכך שייתכן שבעלה שכח את הגגות, לנוכח מצב מחלתו. עת הופנתה לכך שגם בתביעה למוסד לביטוח לאומי, לא ציין גגות אלא חלונות, הפנתה בתשובתה למר אבו - כמי שיודע מה שנעשה (כאמור לעיל עדות מר אבו לא הייתה ברורה והוא הציע פשוט לצאת ולראות מה יש במקום). העדות לא הייתה ברורה באשר לשאלה ממי ומתי ידעו שבעלי הנגרייה הלכו לעולמם. העדה הסכימה כי לבעלה היו בעיות של חוסר אויר וקוצר נשימה, כאשר עלה מעדותה כי בעיות אלו החלו בסמוך לגיל 40 ובגינן נדרש למשאף. כמו בתה התייחסה אף היא להשפעת ההפרטה בקיבוץ על חייהם וכן להכנסותיה היום וכספים שהתקבלו עקב מות המנוח.

חקירת פרופ' ריכטר ביום 13.11.12:

15.
ביום 13.11.12 נחקר פרופ' ריכטר על חוות דעתו. באופן כללי אציין כי התרשמותי בסופה הייתה שלא ניתן להסתמך על קביעותיו. במהלך החקירה עלה כי פרופ' ריכטר אינו בעל הכשרה פורמאלית בתחום הרפואה התעסוקתית וזאת על אף שהפנה לכך שהוא עוסק בפועל באותו תחום, שנים רבות, מכוח מינוי זה ואחר. עלה כי הכשרתו הרפואית היא בתחום רפואת בריאות הציבור, בעוד זו אינה זהה לרפואה תעסוקתית (לעניין זה ראה החקירה בעמודים 28-27 וראה במיוחד האמור בעמוד 28
ש' 5-4). עוד, עלה כי המומחה אינו בעל מומחיות בתחום הסרטן והכשרתו בתחום זה, נובעת רק מקורסים להם נדרש, אגב לימודי תואר שני, לרפואת בריאות הציבור (ראה החקירה החל מעמוד 28
ש' 30). מאחר והסתבר כי המומחה עלה ארצה רק בשנת 1972 - ממילא גם מסופקות ידיעותיו, בדבר הידוע והנהוג בארץ בשנות ה- 60.


16.
במהלך החקירה עלתה עוד אי בהירות, אשר ממנה לא ניתן להתעלם, באשר לחומר שהונח בפני
המומחה עת נתן את חוות דעתו; כך על אף שבחוות הדעת עצמה, מצוין כי זו ניתנה על בסיס תצהיר של המנוח ותיקו הרפואי, בעת החקירה נאמרו דברים אחרים. כך לדוגמא בעמוד 32
ש' 17 - טען כי היו בפני
ו תצהירים של בני משפחה (אך הוא לא יכול היה להציגם, מאחר והתייצב רק עם חוות הדעת). כך גם בעמוד 33
ש' 5 - טען כי הונח בפני
ו תצהיר של עובד נוסף מאותו מקום. אף כאן לא יכול היה להציג את אותו תצהיר וגם לא לציין את שם אותו עובד עלום. המומחה לא ידע עוד האם התצהיר של אותו עובד, היה חתום או לא (ראה בשולי עמוד 39) ולא זכר האם היה מודפס או בכתב יד (ראה בראש עמוד 40). למרות שבחווה"ד אין זכר למידע נוסף, מעבר למפורט לעיל, הוסיף המומחה וטען בעדות כי בני המשפחה היו אצלו במשרדו ואף הביאו חומר. לא היה בפיו הסבר מדוע אין לכך כל תיעוד בחווה"ד (ראה עמוד 33
ש' 15: "הייתי צריך לכתוב, אבל לא זוכר למה לא כתבתי"). המומחה טען שקיבל מידע ממסמכים של עורך דין, אך גם מסמכים אלה לא הוצגו. על אף שכאמור בחוות הדעת עצמה נאמר כי נערכה על בסיס תצהיר של המנוח, עת נשאל המומחה במהלך החקירה מפורשות - האם ראה תצהיר של המנוח או של חבר לעבודה, הוא השיב בשאלה: "איך מנוח יכול לתת תצהיר?" (ראה עמוד 40,
ש' 8). מיותר לציין שתמיהה זו אינה מתיישבת עם האמור בחוות דעתו, כי זו נערכה על בסיס תצהיר של המנוח. אי הבהירות האמורה, רלוונטית במיוחד על רקע ההתרשמות כי המומחה היה נחרץ להגיע למסקנותיו, אף ללא בדיקה עובדתית ספציפית, אלא כחלק מגישה כוללת להגן על עובדים, באשר הם עובדים. בהקשר זה נחקר המומחה ממושכות בדבר השאלה, האם הוא מסרב לפניות של עובדים, המבקשים לקבל ממנו חוות דעת. על אף שטען כי הרבה פעמים סרב ליתן חוות דעת, לא זו הייתה התרשמותי. ואכן עת התבקש המומחה להפנות למקרים ספציפיים בהם לא הסכים ליתן חוות דעת, הוא התקשה לעשות כן. בסופו של יום, הצליח להפנות רק למקרה אחד (בעניין זה ראה החקירה החל מעמוד 31 ש' 11). יש להעיר כי היה ניכר במהלך החקירה שהמומחה אינו מעורה בעובדות הנדרשות ובכלל זה במועדים הרלוונטיים של החשיפה. המומחה נדרש לעיין בחוות הדעת מספר פעמים וגם לאחר שעשה כן, לא היה ברור כי הוא אכן מודע לפרטים הרלוונטיים.

17.
על אף שכאמור צוין בחוות הדעת כי המומחה עיין גם בתיק הרפואי של המנוח - עלה כי למעשה הוא עיין רק במכתב השחרור מבית החולים ולא ערך בדיקה מקיפה באשר למצב הרפואי הקודם של המנוח וגורמים אחרים אשר יכלו לגרום למחלתו. כך הבהיר כי הסתמך על בני המשפחה באשר למועד אשר בו נטען כי המנוח הפסיק לעשן ולא בדק האמור בכתובים. את החסר האמור הוא הסביר בכך שהרבה פעמים קיים אזכור ראשוני של עישון, בתוך תיק רפואי ולאחר מכן הרופאים הבאים, ממחזרים את אותו רישום, על אף שבפועל העישון כבר חדל (בעניין זה ראה החקירה החל מעמוד 33
ש' 25 ועד עמוד 34 ש' 20). המומחה נמנע אפוא מלבדוק התיק הרפואי הכולל, אף שייתכן שבזה היה נמצא חומר רלוונטי, עת נדרשים להכרעה בשאלה, מה עמד ביסוד מחלת המנוח.
היה ניכר במהלך החקירה כי מדובר למעשה במומחה בעל דעה נחרצת מוקדמת על פיה די בחשיפה קצרה ביותר לאזבסט, כדי שהאמור יוליד את מחלת הסרטן. לנוכח אותה עמדה לא נערכה אפוא בדיקה ממשית של משך החשיפה ומהותה ובלשון המומחה: "כאשר מדובר בחומר מסרטן אי אפשר לקבוע סף מינימאלי, יחד עם זה יותר חשיפה, זה סיכוי יותר גרוע. זאת הסיבה שאנחנו מתחילים לספור מיום הראשון של החשיפה. סרטן זה כמו היריון, מספיק פעם אחת, אבל לא בהכרח. ככל שיש יותר, יש סיכוי יותר לחלות" (ראה עמוד 35,
ש' 26-23). בחלק אחר של דבריו אמר כי קיימים דיווחים על סרטן גם למי שהיה חשוף לאזבסט, רק חודש אחד (ראה בשולי עמוד 37).

18.
לדבריו, תקופת החביון היא בין 10 ל- 40 שנה, אך מיידית בסמוך הרחיב את התחום וטען כי זה יכול להגיע גם לחמישים שנה ומנגד גם לפחות מחמש שנים. המומחה התחמק מלהשיב מהי התקופה הסבירה במקרה דנן. המומחה לא חלק על כך שבשנות ה- 60 וה- 70 נעשה שימוש בקיבוצים באזבסט ובהקשר זה טען כי עיבוד של חומרי אזבסט - "פחת בגדול כבר אחרי שנות ה- 90, בשל הורדה של אזבסט משימוש והפחד ממנו" (ראה עמוד 36
ש' 18-17). בהמשך לאמור, לא יכול היה המומחה לשלול את האפשרות שהמנוח נחשף לאזבסט, גם ביתרת עשרות השנים בהן המשיך לעבוד כנגר בקיבוץ. חרף האמור, היה ברי כי הוא מייחס את הסרטן לעבודה בנגרייה, נשוא התביעה וזאת באמרו כי החשיפה בתחילת שנות ה- 60 הייתה אינטנסיבית וממוקדת ולא ניתן לטעון שאבק בכמויות יותר קטנות, יותר רלוונטי, מאבק שהיה באותה חשיפה (ראה בשולי עמוד 36). כאשר ביקש להדגיש את מהות החשיפה בתחילת שנות ה- 60, הדגיש כי המנוח גם לא התקלח במקום בתום העבודה. ואז הוסיף: "אף אחד בארץ לא עשה את זה אז" (ראה עמוד 37
ש' 4). עלה כי אין הוא יודע זאת מהמשפחה, או מקור אחר, אלא מאחר ובאותם מועדים "לא הייתה שום מדיניות" (ראה עמוד 37
ש' 8). מאחר ובדברים אלה קיימת למעשה הודאה כי במועדים הרלוונטיים לחשיפה, לא הייתה מודעות לסיכוני האזבסט, אשר לאורה יש מקום לקביעת רשלנות, שינה המומחה בסמוך דבריו וטען שכבר כאשר עלה ארצה בשנת 72 ידעו שאזבסט הוא אבק מזיק מאוד. לדבריו, אומנם המודעות גברה לאחר מכן, אך עדיין - "ידעו מספיק כדי להבין שאיפה שיש פיזור אבק זה מסוכן" (ראה עמוד 37
ש' 18). כאשר ב"כ המדינה שבה והפנתה את המומחה לכך שאין הוא יכול לכמת בצורה מסודרת את היקף החשיפה לאזבסט, אמר המומחה: "בשנות ה- 60 בקושי ידעו למדוד סיבי אזבסט באוויר, הציוד היה לא רגיש" (ראה עמוד 39,
ש' 6). במהלך חקירתו הנגדית על ידי ב"כ צד ג', הגדיל לעשות, כאשר טען כי כבר בתחילת שנות ה- 50 היה ידוע הקשר בין מחלת המנוח ואזבסט. לדבריו, היו דיווחים פתולוגיים אפילו בשנות ה- 30 (ראה עמוד 39
ש' 14-16).

19.
ראוי לציין עוד כי במהלך חקירת המומחה עלה כי הוא עושה שימוש בלוגו של הפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית, כאשר לא היה ברור האם יש לו הרשאה לעשות כן וזאת במיוחד בנסיבות בהן יצא לגמלאות, לפני מספר שנים. המומחה טען בחקירתו שיש לו הרשאה לאמור והוא התבקש להציגה, אך לא עשה כן.
יוער כי את חלק מהקשיים שבחקירתו ניסה ליישב עם קושי שיש לו לאחרונה בעת קריאה. עם זאת עלה כי הוא נערך לכך מבעוד מועד והגדיל לעצמו את חוות דעתו, כך שזו תהיה קריאה. לפיכך, אין אני סבורה שקושי זה, הוא שעמד ביסוד אי הבהירות שעלתה במהלך עדותו בכלל ובאשר למידע שהיה בפני
ו עת נתן חוות הדעת, בפרט - הכול כפי שהרחבתי לעיל. עוד אציין, כבר בשלב זה, כי לטעמי גם עד סוף חקירתו לא הובהר המועד המדויק במהלך שנות ה- 60, אשר לטענתו היה מצופה כבר אז לאסור עבודה עם אסבסט (אם בכלל) ומדוע לדעתו, כך היה ראוי לנהוג, אף שבהתאם לחוות דעתו רק בשנות ה- 80 הוכרז כאמור האסבסט כחומר שהוכח בוודאות כמסרטן בבני-אדם ע"י ה
-
epa

האמריקאי וה-
iarc
.
עוד לא הובאו דוגמאות מהמצב התחיקתי בארצות אחרות, בשנות ה- 60.

חקירת אינג' ניצן קיטלרו ביום 10.12.12:

20.
ביום 10.12.12 נחקר גם אינג' ניצן קיטלרו. עת נשאל העד מה היו ניסיונותיו לאיתור חומר הנוגע לשנות ה- 60, הבהיר כי פנה הן לגנזך משרד השיכון והן לגנזך העירייה, אך לא אותר דבר. לדבריו, באשר לשכונה ה' - מדובר בשכונה גדולה, אשר ניתן להניח כי נבנתה באמצעות קבלנים רבים ובמקרה דנן אין אף "קצה חוט" לאיתור חומר, בחלוף 50 שנה. באשר לתע"צ שהוגשה מטעם העירייה ואשר לפיה - סביר להניח שהשכונה נבנתה על ידי משרד השיכון, אמר שאין הוא יכול לדעת כיצד עבדו הדברים לפני 50 שנה. הוא ציין כי הוא עובד במשרד השיכון רק 23 שנים. העד אף לא הבהיר על מה מתבססות מילותיו בסעיף 4 לתצהיר - כי "ככל הידוע לו", משרד השיכון שימש כמזמין העבודה והוא אמר כי באשר להנחתו, מדובר בתהליך פנימי אישי שלו שאין הוא יכול להסבירו (ר' עמ' 42 ש' 21, כך במקור!). עת נשאל באשר לנהלים במשרד השיכון בשנת 1990 - השיב כי אין הוא יודע ויוכל לבדוק הדברים (עלה כי העד סיים לימודי הנדסה בשנת 1977 אך ברומניה ולא בישראל). העד אמר כי כיום משרד השיכון פועל כמזמין העבודה, דהיינו הוא דואג להתקשרות עם חברה או קבלן מבצע ועל האחרונים מוטלת החובה לפעול בהתאם לחוקים הנחיות תקנות וכיו"ב. אם קיימת מודעות לכך שהנ"ל מפר את החוק, מביאים לכך שתבוצע אכיפה, אך באופן כללי משרד השיכון אינו מבצע פיקוח. הפיקוח נעשה באמצעות יזם, איתו מתקשר משרד השיכון. הפיקוח הוא פיקוח עליון בנוגע לקריטריונים אחרים. ראוי להטעים כי דברי העד התייחסו למצב כיום ועלה באופן ברור כי אין הוא יודע, מה היה במועד הרלוונטי לתביעה. כל דבריו באשר לעבר הרחוק, היו בגדר עדות סברה בלבד. העד הוסיף ואמר כי מקום בו לדוגמא עסקינן גם בפינוי והריסה של בינוי הכולל אסבסט, יש לכך התייחסות במפרט של המכרז ומוודאים כי המועסק הוא בעל רישיונות מתאימים, מטעם המשרד לאיכות הסביבה. עלה מעדותו כי במשרד השיכון אין בעל תפקיד המכונה "אחראי אסבסט" והוא העריך כי תפקיד זה כלול במשרד לאיכות הסביבה, שם יש ממונה על חומרים מסוכנים. העד לא נדרש לתקנות הנוגעות לעבודה עם אזבסט, בהפנותו שוב לכך שככל הנוגע למשרד השיכון, די בכך שדורשים כי מבצע העבודה, יהא בעל רישיון מתאים לעבודות הנדרשות.

21.
טרם הכרעה אני מוצאת עוד לציין כי אין מחלוקת שתביעה דומה הוגשה עוד עובר לפטירת המנוח בבית משפט השלום בקרית גת (ת.א. 815/06) וזאת בטרם נפטר המנוח וכשנה וחצי- שנתיים, לאחר שהתגלתה מחלתו. מאחר ולא הספיקו לגבות שם עדות המנוח, עובר לפטירתו, נמחקה אותה תביעה והוגשה התביעה שבפני
י, משיקולי נוחות של ב"כ התובעים (ר' עמ' 18 לפרוטוקול מיום 19.2.12 וכן סעיף 2 לתביעה). כמו כן הוגשה תעודת רציפות ביטוח, אשר סומנה ת/1. בהתאם לתעודה - עבד כשכיר רק חודשיים בשנת 1962 וכנ"ל בשנת 1963. בשנת- 1964 עבד רק חודש כאשר אין פירוט אצל מי.



הכרעה:

22.
טרם אפנה לטענות השונות שהעלו הצדדים בסיכומיהם, אני מוצאת להעיר כי לטעמי לוקים סיכומי התובעים בכך שהם מתעלמים מהחסר העובדתי הרב של העדויות מטעמם. ייתכן ומטעם זה נאלצו לפנות לתקנות, הצעות חוק ופסיקה בתיקים אחרים - הכול כדי לנסות ולהשלים באמצעות האמור שם, חסר עובדתי הנדרש לכאן. כפי שיובהר להלן, איני מוצאת שניתן להסתפק בכך. טענתם הבסיסית כי לא ניתן לצפות מהם ליותר, מחמת ריחוק הזמן ממועד העבודה, אינה יכולה להתקבל; יש לזכור כי לאחר שהמנוח חלה, הוא הנחה את בני משפחתו, מסר להם גרסה וכן הבהיר מיקום (ולו כללי) של מקום העבודות (כך לטענתם). עת ידעו התובעים, עוד בחייו, על האפשרות כי תוגש תביעה, ראוי היה כי יערך בירור באשר לכל הנדרש. כך אין בתרשומת שנערכה מפי המנוח, כל התייחסות לשאלה - מי היה הקבלן עבורו בוצעו העבודות בנגריה ועבור מי עבד זה. האם דובר בקבלן פרטי? האם מדובר בקבלן שעבד מכוח מכרז של המדינה? וכיו"ב. לא ניתן מענה לשאלה המתבקשת, מדוע לא בוררו עם המנוח פרטים אלה (כאמור תביעה קודמת הוגשה עוד בחייו, ר' סעיף 2 לתביעה). בנוסף, אף שברי כי היה ניתן לאתר עובדים נוספים מהנגרייה (ר' לדוגמא לעיל בעדות מר אבו, ציון שמותיהם) - אלה לא הובאו לעדות, ולהתרשמותי לא נעשה גם ניסיון של ממש להשלים באמצעות איתורם, פרטים אשר היה ברי במהלך שמיעת התיק, כי השלמתם הכרחית. זאת ועוד, לא נעשה ניסיון לאתר, מי מרוכשי הדירות הרלוונטיות (אשר יש מקום לסברה כי חלק מהם או מיורשיהם, עוד מתגוררים באותן דירות), כדי לברר מי בנה עבורם דירותיהם. כן נראה כי לא נעשה ניסיון לאתר נציג רלוונטי מטעם עיריית באר שבע במועדים הרלוונטיים (מהנדס העיר דאז, מנהל מחלקת הרישוי דאז וכיו"ב). אכן, מצער כי המחלה פרצה במועד המרוחק מאוד, ממועד העבודה ואכן, לא ניתן להאשים בכך איש מהצדדים - ברם אין התובעים יכולים לטעון כי די במעט שבחרו להציג, כדי להעביר נטלי ראיה אלה ואחרים לנתבעת. הדברים יפים במיוחד, מקום בו לא עשו לטעמי בתחילה - את הנדרש מהם. הטענה החוזרת בסיכומיהם כאילו היה על הנתבעת דווקא לבצע בדיקות, לצורך איתור תשתית עובדתית כלשהי, אינה יכולה להתקבל - כאשר התובעים לא עשו כן מצידם.

23.
לדידי התובעים נכשלו במספר נדבכי תשתית ראייתית נדרשת;
ראשית
- היה עליהם להוכיח מי הקבלן שעבורו עבדה הנגרייה ובדרך זו להוכיח מעורבות המדינה.
שנית
- היה עליהם להוכיח כי דובר במעורבות אשר בגינה יש להטיל אחריות על המדינה. מה היו היחסים החוזיים עם אותו קבלן?! האם המדינה פעלה כדין לפקח על פעולותיו, אם לאו?!, האם המדינה ידעה כלל על עבודה עם אסבסט ואם לאו, האם מדובר במחדל אשר בגינו יש להטיל עליה אחריות?! מה היה גדר המעורבות?!, עם מי ערכה חוזה ביחס לעבודות ומה היה תוכנו?! (המידע העובדתי החסר, יש בו הן כדי לפגוע ביכולת המדינה להתגונן והן לפגוע באפשרות לקבל התביעה).
שלישית
- אפילו הייתי מניחה כי המנוח עבד בפרויקט בניה, בו קיימת אחריות למדינה, מחמת מהות מעורבותה, היה אז על התובעים להוכיח כי המידע במועד הרלוונטי, באשר לקשר שבין עבודה עם אסבסט לבין המחלה, היה כזה אשר אופן הפעילות, ביחס אליו, מוליד רשלנות. סוגיה זו, רלוונטית הן לאחריות המדינה כמזמין אפשרי של העבודה והן כמתקין תקנות. בחינת רשלנות אינה יכולה להיעשות כחוכמה שלאחר מעשה וממילא דינה להיערך בהתאם למידע שהיה במועד הרלוונטי.
ראוי ליתן את הדעת עוד לכך שאף שהתובעים מפנים לשנים 1965-1962, בתרשומת שערך המנוח
(ואשר כפי שיובהר, מתוך בחירה הגישו רק אותה) - נטען רק לעבודה שבין שלושה לבין שישה חודשים - בשנת 1962. ממילא דין הבחינה להיערך ביחס לשנה זו ופרק זמן זה. להלן ארחיב הדברים, ללא שיש ליתן משמעות זו או אחרת לחשיבות הדברים, ביחס לסדר הופעתם.

24.
באשר לנדבכים הראשון והשני; במהלך העדויות מטעם התביעה עלו סתירות/חסרים, באשר לגוף שבנה במתחם הרלוונטי. כאמור לעיל, בעוד בתביעה נטען כאילו סולל ובונה עבדה במקום, מטעם משרד הבינוי והשיכון, טענה בעת עדותה בת המנוח, בשונה מכך - כי אביה אמר לה שרסקו עבדו שם. היא לא ידעה להבהיר מה עומד ביסוד הגרסאות השונות. לא ניתן גם מענה מדוע אם לדבריה, רשמה מילה במילה את דברי האב, אין - בתרשומת שצורפה לתצהירה - כל התייחסות לחברה הבונה (בין סולל ובונה, בין רסקו ובין גוף אחר), בעוד היא מציינת בעדותה חברה. גם מר בן אבו לא השלים החסר, עת ציין כאמור מספר גופים אפשריים וב"כ התובעים, מטעמיו, אף לא שאל אותו ברורות, עבור מי עבדו אותם גופים (בין שיהא זה רסקו, סולל בונה, לומיר או רוטשטיין). ככל שקיימת ידיעה ממשית באשר למיקום העבודות, היה ניתן כאמור גם לפנות לרוכשים מקוריים, אשר עדיין גרים שם ולברר פרטים באשר לגופים מהם נרכשו הזכויות באותם בתים. אך אי הבהירות לא פוזרה עד תום שמיעת הראיות. גם בתעודת עובד הציבור שהוגשה מטעם התובעים נאמר ברורות כי לא קיימים מסמכים באשר לזהות מבצע הבנייה. לא נעשה ניסיון מצד התובעים, לאתר גורם רלוונטי יותר מטעם העירייה, אשר היה מעורב או בעל ידע ביחס לבניה הרלוונטית. דברי מהנדס העיר דהיום, באשר למה ש-"סביר להניח", הוא בגדר עדות סברה בלבד (מה גם שלא פורט אף המקור לאותה סברה). אפילו הייתי מוצאת להסתפק בסברה זו, יש ליתן את הדעת לכך שעלה מעדות אשת המנוח כי באשר לשכונה ה' - עסקינן בשכונת וילות. בשכונה בה יש בינוי יוקרתי ( "שכונה ה' היא שכונה יותר יוקרתית ועשו דברים יותר מיוחדים. פרויקט ראשון בבאר שבע לדירות יוקרתיות יותר וניסו לעשות עם דברים אחרים" ר' עמ' 22 ש' 9-7 ובאשר לוילות ש' 11). עת מובאת עדות כי מדובר בדירות יוקרה, ספק אם ניתן לייחס בנייתן למדינה, בהעדר עדות תומכת נוספת. בעוד בת המנוח התייחסה למתחם הבינוי כתחום, העיד מנגד אינג' קיטלרו, כי לנוכח גודל השכונה, סביר כי נבנתה באמצעות מספר גורמים ולא ניתן אף קצה חוט, לאיתור החומר הנוגע לעבודות הספציפיות שבוצעו באותן 6-3 חודשים. לא התעלמתי מכך שבתצהירו אמר הנ"ל גם כי בפרויקטים מהסוג הנטען, ככל הידוע לו, שימש משרד השיכון כמזמין העבודה עת היה מתקשר עם קבלן, ברם, כאמור לעיל, עלה במהלך עדותו, באופן ברור, כי למעשה אין לו כל ידיעה, באשר לנהוג באותם מועדים, להבדיל מהנהוג היום (ר' חקירתו בעמ' 42).

25.
אני מוצאת להעיר כי הגישה המאפיינת סיכומי התובעים, המבקשים למעשה להעביר נטל ההוכחה למדינה, אפיינה גם עדויות מטעמם; כך לדוגמא עלה ברורות כי הצילומים מתעדים סתם אסבסטים שאותרו בשכונה, ללא הכוונה וללא ודאות כלל שעסקינן בפרי עבודת המנוח (ר' לעיל ההתייחסות לעדות הבת והאם). עת עלתה שאלה האם ביצע המנוח את הנראה בתמונות אמרה כזכור אלמנתו: "...המסתור קיים, המסתור יש, אתה רוצה ללכת על המסתור אז תלך על המסתור" (ר' עמ' 24 ש' 27 והאמור לעיל). וכי עסקינן בבחירה על מה "ללכת", או שמא עסקינן במשפט, בו על התובעים להוכיח טענותיהם?!.
26.
אין אני מסכימה עם התובעים כי לא בוצע מטעם המדינה כל חיפוש מינימאלי; ראשית - הטענה מתעלמת כאמור, ממחדלי התובעים אשר נטל חיפוש ראשוני הוא עליהם (לא ברי מדוע חושבים התובעים כי על המדינה להסיר הערפל ומדוע היא צריכה ליטול על עצמה עבודתם). שנית - התובעים שוגים במשקל שהם מייחסים לדברי אינג' קיטלרו כי לא בדק מתי נבנתה שכונה ה' (ר' עמ' 42 ש' 8). אכן הערה זו כשלעצמה, יכולה להטעות ולהחשיד כאילו לא נעשה חיפוש מספק מטעם המדינה (ככל שהיה נקבע שהובאו ראיות, לאורן מצופה היה כי יערך חיפוש שכזה), ברם יש לקוראה, תוך בחינת כלל העדות; כך, עוד עובר לאותם דברים, אמר העד כי נערכה פניה לגנזך: "ולא נמצא שום דבר שמתייחס לשנים הרלוונטיות, לאירועים מתוארים בתביעה" (ר' עמ' 41 ש' 18-17). ממילא ברי כי העד לא המשיך לערוך בדיקות עצמאיות, האם המועדים הנטענים בתביעה, הם אכן אלה בהם נבנתה השכונה, אלא הסתפק בבדיקה האם קיים תיעוד הקושר המדינה לבינוי שם, ביחס לאותם מועדים הנטענים (בין אם הם נכונים ובין אם לאו). איני מוצאת שמצופה מהמדינה כנתבעת, אשר בעניינה לא הובאו ראיות ממשיות, לעשות יותר מכך ואין אני סבורה שניתן להאשימה בחוסר תו"ל, "פיזור ערפל" (סעיף 64 לסיכומי התובעים) וכדומה. עולה מהאמור עד כה; התובעים הוכיחו כי המנוח עבד בנגריה (אשר כאמור נמחקה משלא אותרה) ולטעמי אף הוכיחו שהיו שם גם עבודות עם אסבסט (ולו על בסיס עדות בן אבו וכנטען בתרשומת שנערכה מפי המנוח, שם התייחס רק לעבודה עם אסבסט למכסי תריסים, כלומר שטוח) - ברם לא הוכח - עבור מי בוצעו העבודות?!, האם אותו גוף עבד עבור המדינה?! בידיעת מי בוצעו באותו אופן?! (אציין כי, בהסתמך על עדות מר אבו - התעלמתי בדבריי האחרונים, מאי בהירות מסוימת העולה מתדפיס רציפות בעבודה שהוצג (ת/1), אשר כאמור לעיל, לפיו לכאורה עבד המנוח רק חודשיים בכל אחת מהשנים 1962 ו- 1963 ורק חודש אחד בשנת 1964).
כאמור לעיל, אפילו היו מוכיחים כל האמור - היה עליהם עוד להוכיח כי באותה דרך עבודה הייתה רשלנות, באשר למקובל באותה עת, ולא בבחינת חוכמה שלאחר מעשה. שאלה זו מעבירה הדיון לחווה"ד ולעדות פרופ' ריכטר, הרלוונטיים לנדבך השלישי.

27.
כפי שפרטתי בהרחבה לעיל, הייתה עדות פרופ' ריכטר בעייתית, ומגמתית. ניסיון התובעים ליישב הקשיים שעלו, באשר לאפשרות לסמוך על זו, והסברם מדוע היה באותה עדות "בלבול מסוים" (ר' סעיף 38 לסיכומיהם) - אינו משכנע. כפי שציינתי לעיל, עלה כי פרופ' ריכטר נערך מראש לבעייתיות בקריאה (עקב בעיית ראייה כלשהי) והכין לעצמו חומר מוגדל. אומנם בעדותו אמר כי שכח את מועד ההוכחות וב"כ התובעים הזכיר לו זאת, ערב לפני הדיון, ברם - יש מקום להנחה כי היה לו, גם מאותו מועד, בו תוזכר - זמן מספק להיערך לחקירה (כפי שאף מעידה העובדה שהגדיל לעצמו החומר, בו נדרש לעיין בעת עדותו). אשר על כן, קשיי עדות זו, כמתואר בהרחבה לעיל, עומדים בעינם, באשר לכלל ראשיהם וגם באשר לאי הבהירות הנוגעת לשאלה מה החומר בו עיין עובר לקבלת מסקנותיו. אין בקושי בראייה או הערכות סמוכה לעדות - כדי להצדיק כלל הקשיים שנפלו בזו.

28.
חרף זאת ועל אף כל האמור לעיל (באשר להעדר הבהרה עד תום החקירה, מה מקור העובדות עליהן הסתמך, מה הן בדיוק אותן עובדות וכן ההתרשמות ממגמתיות עדותו, כמו בטענתו שדי אף בחשיפה אחת, ר' עמ' 35 ש' 26-23) - אפילו אניח, לצורך הכרעה זו, כי התובעים עמדו בנטל הנדרש מהם, להוכיח שביסוד מחלת המנוח עומדת החשיפה לאסבסט, בהיקף שתואר בתרשומת שנערכה מפיו. אפילו אניח כי עמדו בנטל הנדרש בעניין זה, על בסיס עדות פרופ' ריכטר, על ליקוייה ולו מאחר ולא הוגשה חוות דעת נגדית - עדיין לא די בכך.
לא די בכך, שכן גם בהתעלם מכלל האמור לעיל, יש להוסיף ולהוכיח כי במועד הרלוונטי (כאמור לפי תרשומת המנוח - שנת 1962), היה מידע אשר לאורו היה מצופה מהמדינה לפעול אחרת, בין כמתקינת תקנות ובין כמזמינת עבודה (לו יונח כי הדבר הוכח). לדידי נכשלו התובעים גם בהוכחת רובד שלישי זה, של התשתית הראייתית. בסיכומיהם הבהירו התובעים כי המדינה נתבעה הן כמזמינת העבודות והן כממונה על התקנות. כדי שתקבע מסקנה כי נפל פסול במעשיה, באחד מראשים אלה, יש להוכיח כי פעלה רשלנות כלשהי ביחס לעבודות שבוצעו (כמעסיק ישיר או עקיף), לנוכח הידוע בשנת 1962 ו/או ביחס לתחיקה שהייתה באותה שנה. לחלופין יש להוכיח כי היה מקום להתקין תקנות האוסרות עבודה עם אסבסט ו/או עבודה עם אסבסט כפי שבוצעה במקרה דנן, שוב לנוכח הידוע באותה עת. יש להראות כי נפלה רשלנות, בהעדר קביעת תקנות כאמור - התובעים לא הרימו גם נטל זה.

29.
יש לזכור כי פרופ' ריכטר הקפיד לטעון הן בחוות דעתו והן בחקירתו כי המזותליומה יסודה מהחשיפה, אך הוא לא ביסס במקביל את המועדים הרלוונטיים באשר להתפתחות המידע הנוגע לקשר שבין החשיפה לאסבסט ובין המחלה. הוא לא הבהיר מהו המועד - בבחינת קו פרשת המים, אשר בו היה מידע שחייב לפעול אחרת. הוא לא הפנה למדינות בהן נהגו אחרת בשנת 1962 וייתרה מכך - למעשה הוא אמר בחוות דעתו כי רק באמצע שנות ה-80 הוכרז האסבסט כחומר שהוכח בוודאות כמסרטן בבני-אדם ע"י ה

-
epa

האמריקאי וה-
iarc
. גם בעדותו, אף שהעלה טענות באשר לידיעה על הקשר בשנים המוקדמות לשנת 1962, מנגד כללו דבריו בעת החקירה, משפטים רבים המלמדים על סטנדרט זהירות שונה באותה עת ומוגבלות בבדיקת מדידת סיבי אסבסט באוויר, אז. האמור יפה אף אם אתעלם מכך שעלה מהעדות כי אין לו את ההכשרה הנדרשת למתן חוות דעת, באשר לקשר האמור וכן אתעלם מהעבודה שלא היה אז עוד בארץ.

30.
באשר לחקיקה/תקנות שהיו במועד הרלוונטי

;
עיון מעלה כי בשנת 1964 הותקנו תקנות המורות לערוך לעובדים, בדיקות רפואיות, עובר לאותה עבודה. בהקשר זה ר' "פקודת הבטיחות בעבודה 1964, (תקנות בדבר בדיקות רפואיות של עובדים באבק של אסבסט, טלק וצורן דו חמצני)", ק"ת 1607, מיום 23.7.1964 עמ' 1606. ככל שטענת התובעים היא כי באותה עת היה כבר ידע מספק אשר לאורו - הסתפקות בהוראות שבאותן תקנות, עולה כדי רשלנות, ו/או כי היה מקום להתקין תקנות אלה או שונות אף קודם לכן, עוד בשנת 1962 - היה עליהם להוכיח טענה זו. לטעמי לא ניתן לעשות כן על בסיס עדות פרופ' ריכטר. בעניין זה אני שבה ומפנה לאמור לעיל באשר לתחום מומחיותו, וכן לציטוטים דלעיל מדבריו - אשר מלמדים כי אף שבעת עדותו טען שהיה ידע רלוונטי עוד בשנות ה- 60 (ללא שציין המועד המדויק בהם, אף שהדבר נדרש בענייננו), הייתה מנגד עדותו שזורה באמירות, מהן יש להסיק ההיפך (ר' לעיל סעיף 18). התובעים לא הפנו לתקנות שנהגו בארצות אחרות באותו מועד ואשר מהן ניתן ללמוד על מחדל המדינה מלהתקין תקנות דומות. כן לא הציגו מחקרים, בהם נקבע אותו קשר. דווקא העובדה שאף שהותקנו תקנות, לאחר שנת 1962 (במחצית השנייה של שנת 1964, כאשר כניסתן לתוקף היא בסוף חודש אוקטובר, בשנה זו), אין באלה איסור לעבוד עם אסבסט, אלא רק דרישה לבדיקה גופנית לפני העבודות ולאחר כל פרק זמן במהלכן - תומכת בהנחה שלא הייתה אז עדיין מודעות לסיכון הרלבנטי מהעבודה עם אסבסט. עוד יש ליתן את הדעת לכך כי על פני הדברים, גם עת הותקנו אותן תקנות, משנת 1964 (כאמור לאחר המועד בו עבד המנוח עם אסבסט בשנת 1962 ואשר כאמור לא אסרו עבודה עם אסבסט, אלא רק חייבו מעקב רפואי) - נראה כי לא היה ידוע הקשר למזותליומה אלא דווקא ל-"אזבסטוסיס", שהיא מחלה אחרת (מעין רעלת אסבסט, הגורמת לפגיעה ברקמה הריאתית שמביאה לקוצר נשימה וירידה בתפקוד הריאות). בעניין הנחתי זו, ר' סעיף 11(ב)(2) לאותן תקנות.

31.
לא ניתן להעלות טענה כבדת משקל בדבר התרשלות המדינה בתחיקה ולבקש לקבלה - ללא הנחת תשתית משמעותית הנדרשת לכך, באשר למחקרים הנוגעים לקשר, המועד בו התבססה הידיעה על הקשר, הקביעות שהיו אגב גילוי הקשר בין משך ואופן החשיפה ובין גרימתה למחלה וכיו"ב. כמו כן - נראה כי העלאת טענה ממין זה, דורשת הגשת חוות דעת של מומחה בעל התמחות ספציפית באשר למחלה בה עסקינן, או בעל התמחות ספציפית בנזקי אסבסט (ר' לדוגמא פרופסור ארתור פרנק). לא די להפנות באופן כללי לכך שכבר בשנים מוקדמות, התחיל להתקבל מידע על קשר בין סרטן ובין אסבסט, יש להראות כי המידע שהצטבר נגע למחלה בה עסקינן, מתי אותו מידע שהצטבר, הצדיק מסקנה ועשייה זו או אחרת בעקבותיו וביחס לאיזו חשיפה. לצערי, כל האמור לא נעשה.

32.
לאחרונה נדרש בית המשפט העליון לחוקיות - החוק למניעת נזקי אסבסט, התש"ע 2009 וזאת בבג"צ 6971/11
איתנית מוצרי בניה בע"מ נ' מדינת ישראל
(ניתן ביום 2.4.13 ופורסם בנבו) ושם נאמרו הדברים הבאים:
"המוּדעות למסוכנותו של האסבסט הלכה והתפתחה עם השנים. כבר בראשית המאה ה-20 הצטבר מידע אודות שכיחותה של מחלת האסבסטוזיס בקרב עובדים שנחשפו לאסבסט. בהמשך דווח על ריבוי מחלות סרטן אצל עובדי אסבסט. בשנת 1976, לאחר בדיקה מקיפה של החומר המדעי, הכירה הסוכנות הבינלאומית לחקר הסרטן
(
iarc
)
באסבסט כחומר מסרטן לאדם באופן ודאי
(
class i
). מחקרים נוספים הצביעו על היווצרות סיכונים בריאותיים לא רק אצל עובדי אסבסט, אלא גם בקרב אלו המתגוררים בסמיכות למכרות אסבסט, וכן אצל קרובי משפחה של עובדי אסבסט (במישור הכללי, לסקירה עדכנית של ה-
iarc
אודות סכנות האסבסט ראו:
monographs.iarc.fr/eng/monographs/vol100c/mono100c-11.pdf
). "

אכן, התקנות משנת 1964, תומכות אף הן בכך שבתחילה, המידע שהצטבר על קשר בין תחלואה ואסבסט נגע דווקא למחלת האסבסטוזיס (כאמור לעיל) וככל הנראה הקשר למחלת הסרטן הספציפית, בה לקה המנוח, הוברר רק במועד מאוחר יותר. מכל מקום, בין אם עסקינן באסבסטוזיס (אשר נראה כי לאורה נקבעו אותן תקנות משנת 1964) ובין אם עסקינן במזותליומה (בה לקה המנוח) - עולה כי אף בפסק הדין בבג"צ 6971/11 דלעיל (שהטעים שאינו קובע הלכה הרלוונטית לתחום הנזיקין וכן הבחין בין העותרת שם, בהיותה יוצרת המפגע, לבין משתמשים אחרים באסבסט שייצרה שהוגדרו בהקשר שם כ - "משתמשי קצה") - המועד המוקדם ביותר, בו נטען כי נציגי המפעל העותר שם, היו צריכים להיות מודעים ולו באופן כללי לסיכון אפשרי מפעילות המפעל – אף הוא מאוחר לשנת 1962. מכל מקום - לא בהנחות ולא בסברות עסקינן. טענה באשר לרשלנות, בכך שלא נאסרה בחוק או בתקנות, עוד בשנת 1962 עבודה עם אסבסט, מחמת הקשר שבין הנ"ל ומחלת המזותליומה - דורשת ראיות, אך אלה אינן. מעבר לדרוש אציין כי לא הובאו אף נתונים כמה מקרי מזותליומה כלל אותרו בארץ בשנות ה- 60, אם בכלל (בדיקה מהירה ולא יסודית, באמצעות מנגנוני חיפוש באינטרנט, מלמדת כי אף בשנות השמונים המאוחרות, היו מקרים בודדים בלבד וייתכן כי הדבר נעוץ בתקופת החביון הממושכת).

33.
ב"כ התובעים הפנה (אף מספר פעמים ותוך חזרה על אותו ציטוט) לדברי ההסבר לחוק למניעת מפגעי אסבסט הנ"ל, כפי שהובאו בהצ"ח 461, מיום 17.11.09 החל מעמ' 40. מאחר ולטעמי אופן הבאת הדברים בסיכומים, עשוי להטעות, אני מוצאת להוסיף עוד מספר מילים בעניין זה;
בהצעת החוק האמורה נאמר כדלקמן:
"החוק המוצע מטרתו להביא למניעת מפגעי אסבסט בישראל ובכך לצמצם את החשיפה של הציבור הרחב לאסבסט, הידוע כחומר מסרטן. כדי להשיג מטרה זו, כולל החוק המוצע הסדרים מפורטים ובהם איסור על שימוש חדש באסבסט, קביעת הוראות המחייבות את הפסקת השימוש הקיים באסבסט פריך לאורך תקופה של כמה שנים מיום כניסת החוק לתוקף, הסדרת רישוי העוסקים באסבסט לסוגיהם השונים כדי להבטיח כי העוסקים בתחום יהיו בעלי הכשרה מתאימה ויהיו כפופים למנגנוני פיקוח מתאימים, קביעת הוראות בדבר האישורים הנדרשים לצורך ביצוע עבודות אסבסט וכן מתן סמכויות לטיפול במפגעי אסבסט ולאכיפת הוראות החוק המוצע....
האסבסט ידוע מאז ראשית המאה ה- 20 כגורם למחלות מקצוע אצל עובדים, ובעיקר מחלת האסבסטוזיס...חרף זאת, לאורך כל המאה ה- 20 נעשה בעולם שימוש באסבסט כחומר גלם במוצרי בנייה ובידוד. בשנות ה- 60 של המאה ה- 20 התברר כי החשיפה לאסבסט גורמת גם לתחלואה בסוגים שונים של מחלות סרטן ובעיקר סרטן הריאות.
עוד נמצא כי החשיפה לאסבסט היא הגורם העיקרי וייתכן שהיחידי למחלה סרטנית מסוג מזותליומה, שבעבר הרחוק הייתה ההנחה המקובלת שהיא נגרמת כתוצאה מחשיפה ממושכת ואינטנסיבית לאסבסט, האופיינית לחשיפה תעסוקתית ואילו כיום מקובלת ההנחה כי היא עלולה להופיע גם בחשיפה סביבתית לרמות נמוכות עד בינוניות של אסבסט. בשנת 1984 הותקנו תקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות הציבור והעובדים באבק מזיק), התשמ"ד – 1984...תקנות אלה קובעות הוראות בעיקר בהיבטים תעסוקתיים של הטיפול באסבסט, כגון ציוד מגן אישי, הדרכת העובדים ומעקב רפואי. עוד קובעות התקנות חובה לבצע עבודת אסבסט באישור הועדה הטכנית וכן הוראות בדבר פינוי פסולת אסבסט, הסמכת מעבדות ונטילת דגימות..."

34.
לטעמי, לא די בכך שבהצעת חוק זו צוין כי "נמצא" שהחשיפה לאסבסט היא הגורם העיקרי וייתכן שהיחידי למחלה סרטנית מסוג מזותליומה, כדי להגיע למסקנה שאותו ממצא היה עובר לשנת 1962. כפי שנאמר ברורות בהמשך הדברים דלעיל, חל במהלך השנים, שינוי בהנחות, באשר לקשר שבין היקף החשיפה לבין הופעת המחלה וכיום (ללא שהכתובים מציינים מתי היה השינוי בהנחה הקודמת), מקובל שדי גם בחשיפה סביבתית נמוכה עד בינונית, כדי שתופיע המחלה. הצעת החוק אינה נדרשת כאמור למועד בו -"נמצא" הקשר למחלה הנוגעת לענייננו וכן אינה נדרשת למועד בו חל שינוי בהנחה המקובלת בעבר, בדבר נזק, במקום בו עסקינן בחשיפה ממושכת ואינטנסיבית.
זאת ועוד, אף בהתעלם מסוג הסרטן בו לקה המנוח, אין בהצעת החוק התייחסות לשאלה מתי בשנות ה- 60 התברר קשר בין חשיפה לאסבסט לתחלואה זו או אחרת (לפני שנת 1962, או לאחריה) והאם דובר ברמת ידיעה המצדיקה תחיקה מיוחדת, כבר אז. במילים אחרות, אין אני סבורה שהתובעים יכולים באמצעות האמור בהצעת החוק, כמובא לעיל, להשלים את כל שהחסירו בעדויות מטעמם, כמפורט בהכרעתי. אין אני סבורה שניתן לראות באמור בהצעת החוק מעין - "הודאת בעל דין" מטעם המדינה, כי היה מקום להתקין תקנות אחרות (כגון אלה שהותקנו בהמשך בשנת 1984 - תקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות הציבור והעובדים באבק מזיק) התשמ"ד- 1984)) - עוד בשנת 1962.

35.
איני מוצאת שניתן להשלים את שהחסירו התובעים בעדויות, גם באמצעות הפנייתם - לתיקון שבוצע בשנת 1963 בתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה) תשי"ד - 1954. באשר לתיקון זה, ר' ק"ת 1442, מיום 25.4.1963 , בעמ' 1392 ובאשר לתקנות - נשוא התיקון, ר' ק"ת 440, מיום 15.4.1941 בעמ' 649. באותו תיקון התווספה לתוספת הראשונה לתקנות הרלוונטיות, קבוצה 141. קבוצת סיכון הנוגעת ל- "הרכבת תריסי אסבסט". עיון בתוספת של התקנות, נשוא התיקון, מלמד כי זו מפרטת ענפי עבודה שונים, תוך קביעת דמי הביטוח הנדרשים בגין כל אחד מהם, כאחוז מגובה השכר. כך לדוגמא, עבודות בניה שונות לרבות ריצוף וסיוד, עבודות הקשורות בתעבורה ימית ואווירית, שירותי שמירה המופעלים כעסק נפרד - נקבעו כולם עם בסיס 3%. ייצור אשלגן, אפיית מצות, תעשיית שמן, בורסקאות, ייצור זכוכית, חלק מהעבודות בתעשיות המתכת, עבודות בניה ועבודות עזר המבוצעות במישרין על ידי מחלקת העבודות הציבוריות של הממשלה - נקבעו כולם עם בסיס 2.5%. התיקון דלעיל - הוסיף את עבודת הרכבת תריסי אסבסט וקבע לגביה בסיס של 1.6%.
וכי די בכך שבוצע תיקון זה (ובשנת 1963 המאוחרת לשנת 1962 - היא כאמור השנה הרלוונטית), כדי להגיע למסקנה שנפלה רשלנות "תחיקתית" בהעדר תקנות האוסרות אותה עבודה עם אסבסט בתחילת שנות ה- 60?! וכי ניתן לומר כי די בכך שעבודה מסוימת (כגון הדוגמאות דלעיל, אפיית מצות, תעשיית שמן ועוד, אשר לכאורה סיכונן גבוה יותר, לנוכח גובה ההפרשה לביטוח) כלולה בתוספת, כדי להוליד מסקנה שיש בזו סיכון המצדיק לאוסרה או להתקין תקנות מסוימות לגביה?! לדידי התשובה ברורה.

36.
אכן, בצר להם איתרו התובעים פרסום באינטרנט (להבנתי באתר

ynet
), הנחזה כפרסום מטעם המדינה (משרד התמ"מ והמשרד לאיכות הסביבה) משנת 2003 ובו נאמר כי הקשר שבין מזותליומה ואבק המכיל סיבי אסבסט, נקבע בוודאות "רק בשנת 1960 בדרום אפריקה" (ר' חלקו הרלוונטי של הציטוט, בפסקה מעל סעיף 22 לסיכומיהם). גם בזה לא די כדי להגיע למסקנה שונה; בדיקה באינטרנט מעלה את אותו מסמך, ללא הפסקה הנ"ל וזאת - הן בפרסום הרשמי של המשרד להגנת הסביבה משנת 2011, והן בפרסומים נוספים. ככל שטענת התובעים ביחס למסמך זה, היא כי קיימת הודאת בעל דין, בדבר ידיעת הקשר בין אסבסט ומזותליומה עוד עובר לשנת 1962 וגם בארץ (להבדיל מדרום אפריקה), היה עליהם להגיש המסמך במסגרת ראיותיהם ולאפשר לנתבעת להפריך, או להגיב, לאמור. לא ניתן לאחר כשלון בהבאת ראיות נדרשות, לתמוך את התביעה כולה בכתבה שאותרה דרך מקרה ב-
google

(כפי שכותבים התובעים בסיכומיהם) ואף להציגה לראשונה בשלב הסיכומים.

37.
באשר לטענה נוספת לפיה - אם לא נכשלה המדינה בפן החקיקה, היא נכשלה בפן של פיקוח על יישום תקנותיה (ר' לעיל התקנות משנת 1964). אף טענה זו לא ניתן לקבל; כדי לקבוע שהמדינה נכשלה בפיקוח כאמור, היה צורך להוכיח כי הייתה כלל מודעת לעבודות ולכך שלא נערכו בדיקות רפואיות כנדרש. אף זאת לא הוכח. כמו כן, היה צורך להוכיח קשר סיבתי בין אי ביצוע הבדיקות הרפואיות לבין מחלת המנוח. לא הוכח קשר סיבתי כאמור וקיומו מסופק. יש לזכור כי תקופת חביון המחלה, במקרה דנן, היה שנים רבות, בעוד הבדיקות לפני העבודה ובמהלכה מכוח תקנות 1964 - נועדו לבדוק מחלה אחרת, אזבסטוסיס, המתבטאת בפגיעה בתפקוד הריאות. לא תהא זו סברה מופרכת כי גם לו היו מבוצעות הבדיקות כנדרש מכוח התקנות, לא הייתה נאסרת עבודת המנוח, שכן אין טענה כי באותה עת סבל מקושי בריאותי, ממין אלה הנזכרים בתקנות (ר' סעיף 11 (ג) להן). אוסיף כי דברי אלה, הם מעבר לדרוש, שכן כאמור המנוח טען לעבודה בשנת 1962 - בעוד אף תקנות אלה הן בתוקף לקראת סוף שנת 1964 וממילא כלל לא חלה אותה חובת פיקוח בעת העבודה.

38.
כאשר לא הוכח באופן מספק, מיקום העבודות, היותן עבור המדינה ולו באמצעות קבלן, אשר גם זהותו לא הובררה - אין מקום כאמור לטענה כי יש להורות על היפוך הנטל, מחמת הכלל של - "דבר מסוכן" או "הדבר מדבר בעד עצמו". ממילא אין מקום גם להפניה אשר בסיכומי התובעים לפרשת פייבל, ר' ת"א (שלום - חי') 7837/97 יורשי המנוח שכטר פייבל ז"ל נ. איתנית - מוצרי בנייה בע"מ (ניתן ביום 1.5.01 ופורסם בנבו וכן ע"א ( מחוזי - חי') 2420/01 איתנית מוצרי בניה בע"מ נ. יורשי המנוח שכטר פייבל ז"ל (ניתן ביום 18.12.01 ופורסם בנבו). לא דומה למקרה דנן, מקרה אחר - בו אין מחלוקת כי התובע עבד במקום פלוני, אשר באחריות אלמוני והשאלה העומדת על הפרק היא רק אם האחרון התרשל. אכן באותו מקרה הורה בית המשפט על היפוך הנטלים, באופן שעל הנתבעת היה להוכיח כי לא התרשלה בתנאי העבודה, ומשלא הובאו מטעמה ראיות, ממילא לא עמדה בנטל. אין עם זאת להורות בענייננו על היפוך דומה בנטל. אין להורות על היפוך בנטל - מקום בו לא הוכיחו התובעים אף עבודה של המנוח, עבור או בחסות המדינה (להבדיל מהנגרייה, אשר רק אליה התייחס המנוח בתרשומת שהוצגה) ועת לא הוכח גם כי עבודה עם אסבסט אז (בדרך שתוארה על ידי המנוח) עלתה כדי רשלנות. יש ליתן משקל גם לריחוק הזמן ממועד העבודה ולכך שמטבע הדברים ריחוק הזמנים, מעמיד בפני
גוף גדול ומסורבל כמדינה, קשיים מיוחדים באיתור מידע נדרש.

39.
העולה מן המקובץ

; התובעים לא הצליח להוכיח כי עבודת המנוח, במשך מספר חודשים במהלך שנת 1962 בנגריה, הייתה קשורה למדינה כמזמינת העבודה, בין ישירות מהנגרייה ובין באמצעות חברה קבלנית אחרת. לא הוכח גם מי היא אותה חברה קבלנית, ככל שהייתה ומה הייתה המערכת החוזית אשר בינה ובין המדינה, בין בכלל ובין באשר לתביעות ממין זה, בפרט. ממילא גם לא הוכח כי מי מטעם המדינה ידע כלל על אותן עבודות ו/או היה אחראי להן בדרך כלשהי. התובעים לא הצליחו עוד להוכיח כי בשנת 1962 היה מידע אשר לאורו התרשלה המדינה, בין כבעלת הסמכות להתקין תקנות ובין כמזמינת העבודה. עוד לא הוכחה רשלנות באכיפת תקנות (המאוחרות גם מכל מקום לשנת 1962) ו/או לא הוכח קשר סיבתי בין רשלנות כביכול באכיפת התקנות הסמוכות, באשר לבדיקות מעת לעת, ובין מחלת המנוח. לפיכך, על אף הצער באשר לתוצאה הטרגית, אף שיש אפשרות לכך שביסוד המחלה עמדה חשיפה לאסבסט - הרי מקום בו לא אותרה הנגרייה ו/או גורם מטעמה, אשר עליו לשאת באחריות לנזק, לא ניתן להטילו על המדינה. לטעמי, משמעות קבלת תביעה זו, היא קביעה כי כל בנייה שבוצעה בארץ עם אסבסט בשנת 1962 ואשר קיימת אפשרות (אף ללא הוכחה), כי המדינה הייתה מעורבת בה, או לחלופין אף ללא האמור, מעצם היות המדינה גם מתקינת תקנות - הרי שיש להטיל עליה לפצות את מי שחלה עקב אותה עבודה. בודאי שלא ניתן לעשות כן, על בסיס דלות הראיות שהוצגו בתביעה זו.

40.
טרם אפנה למען הזהירות, גם לסוגיית גובה הנזק, אני מוצאת להתייחס לעוד מספר נקודות שעלו מקריאת סיכומי התובעים:
א.
אין אני מסכימה עם הטענה שהמדינה כשלה מלהביא עדים רלוונטיים נדרשים וכי יש להחיל כנגדה ההלכה הידועה בעניין זה. לא דומה מקום בו הונחה תשתית ראייתית רלוונטית, או לכל הפחות מינימאלית, לאורה על נתבעת להתגונן באמצעות עדים מצידה, למקרה בו ניכר כשלון התביעה מלעמוד בחובתה הראשונית. לא מצופה מנתבעת לעשות את מלאכת התובעים והדברים הינם אף בשים לב לחובות המוגברות של המדינה.
ב.
אין אני מסכימה עוד להנחות/טענות עובדתיות כי בשנות ה- 60 נהגה המדינה לשמש כמזמין עבודה בפרויקטים דומים ולהסיר ממנה כל אחריות לנעשה בהם, באמצעות העברת זו לקבלן המבצע. אכן, טענה באשר לכך שבפרויקטים מהסוג הנטען שימשה המדינה כמזמינת עבודה והייתה מתקשרת עם קבלן אשר תפקידו היה לבנות הפרויקט מהתחלה ועד הסוף, נכללה בתצהיר מטעם המדינה. עם זאת, עלה כאמור במהלך חקירת העד כי למעשה אין הוא יודע האם כך אכן היה בשנות ה- 60 ובמילותיו: "אני יכול להגיד איך היום מתנהג משרד השיכון. איך התרחשו הדברים ביוזמת המדינה לפני 50 שנה, אני לא יודע, אין לי את האינפורמציה דאז". ובהמשך אמר: "...אני לא יודע מה קרה 50 שנה אחורה, לכן אני לא יכול להתייחס, לא בכן ולא בלא" (ר' עמ' 42 ש' 16-11, אעיר כי בהמשך לא הוסבר עד תום, מדוע אם כך נכללו אותן מילים בתצהירו, אך היה ברי כי אין הוא יכול להעיד עליהם). כמו כן - אף שהעד התייחס במספר מילים לכך שבמסגרת עבודה עם קבלן, דואגים שתחולנה עליו כל החובות מכוח חוקים, הנחיות, תקנים, מגבלות ותקנות, אין מקום למסקנת התביעה כי המדינה פורקת מעליה כל אחריות. את האמירה כי משרד השיכון לא מתעסק עם פיקוח ואכיפה, יש לקרוא על רקע דברי העד בהמשך כי הוא מבצע "פיקוח עליון" וכן על רקע דבריו כי - "אם יודעים שיש משהו שנוגד להנחיות, בוודאי שבמסגרת עבודות פיקוח ומעקב, תלוי בסוג ההתקשרות, מעירים למי שמפר את החוק ומביאים לידי כך שתעשה אכיפה. במקרה שיודעים" (ר' בראש עמ' 44). קיימת הטעיה מסוימת, עת בסיכומי התביעה קיימות מסקנות על בסיס זה, באשר לפעילות שהייתה נהוגה בשנות ה- 60, בעוד העד הבהיר כאמור כי אין לו ידיעה על אותו מועד ודבריו נסבו על מצב קיים כיום. עוד לא ניתן להסיק מסקנות באשר לדרך פעולת המדינה בדרך כלל, על בסיס העובדה שעלה שהעד עצמו אינו בקי בתקנות רלוונטיות ועל סמך הבהרתו כי מטעם זה דורשים ממי שעובד עם חומרים מסוימים, להיות בעל רישיון מתאים. אין לי אלא להפנות לחקירת העד בעמ' 45-41 לפרוטוקול וזאת כדי להעמיד דברים על דיוקם. באשר לעדות אינג' קיטלרו - אני מוצאת לשוב גם לאמור לעיל, כי אין אני סבורה שהיה זה מתפקידה של המדינה להביא עד באשר לדרך העבודה הנהוגה בשנות ה- 60 עם קבלן, עת שלא רק שלא הוכח שם הקבלן הרלוונטי (כדי לאתר בדרך זו קשר המדינה לפרויקט), אלא לא הוכח אף שהמדינה היא שהייתה מזמין העבודה מאותו קבלן, שלא נודעה זהותו. לא ניתן לקבל טענת התובעים כי המדינה נכשלה מלהוכיח כי היה קבלן ראשי וכי מלאכת הפיקוח הועברה אליו (ר' סעיף 115 לסיכומיהם). לו היו מוכיחים התובעים כי המדינה הזמינה העבודות, רק אז היה עובר לזו הנטל להוכיח כי פעלה באמצעות קבלן, כי העבירה אליו סמכויות אלה ואחרות, כי אין התרשלות בבחירתה לנהוג כן וכיו"ב.
ג.
האמירה בסיכומי התובעים כי - "היכולת של התובעים להוכיח טענותיהם מוגבלת מלכתחילה עקב פרק הזמן שעבר (ר' סעיף 71 לסיכומיהם), אינה מדויקת. יש לזכור כי בתחילה הוגשה תביעה בבית משפט השלום בקריית גת (ת.א. 815/06) וזאת עובר לפטירת המנוח. משהיה המנוח מיוצג לכל המאוחר בסמוך למועד הגשת התביעה, חזקה על בא כוחו כי דלה מפיו כל מידע רלוונטי ונדרש. אם לא כך נעשה ו/או אם למנוח לא היה מידע הכרחי להצלחת תביעתו, לא ניתן כעת להטיל תוצאות האמור על המדינה. ייתרה מכך, משאיתרו התובעים את מר אבו ולטענתם ידעו גם מיקום הבתים בהם עבד אביהם (טענה שהינה בעיני יותר ממסופקת ור' לעיל באשר לעדויות אשת המנוח והבת), הרי שברי כי היו יכולים לפעול לאיתור מידע נוסף. כאמור לעיל, היה ניתן להגיע לעובדים נוספים והיה ניתן לאתר ממי נרכשו הדירות/בתים שבמקום. אם לתובעים יש יכולת מוגבלת לאיתור מידע (גם מקום בו מעת גילוי המחלה ועד לפטירה, עמדו לרשותם כשנתיים לקבל ממנו כל מידע נדרש), הרי שהדברים יפים בבחינת קל וחומר ביחס למדינה, אשר לא ניתן לה כמעט כל מידע. כמו כן וכאמור לעיל, ספק בעיניי אם צריכה היא לנסות להתגונן וליזום הבאת עדים אלה ואחרים, מקום בו לא הורם נטל ראייתי ראשוני המצדיק זאת.
ד.
לא מצאתי ממש בהפניה לחוק למניעת מפגעים התשכ"א - 1961. גם אם בהצעת החוק למניעת מפגעי אסבסט, משנת 2009 (ר' לעיל סעיף 33), נאמר כי מאחר שאבק המכיל אסבסט המתפזר לאוויר, הוא מפגע אוויר, לפי החוק למניעת מפגעים וגם אם נאמר כי מטעם זה ההסדר שבחוק למניעת מפגעים, הוא בכלל חקיקה קודמת קיימת (אף אם לא מספקת), המאפשרת טיפול באסבסט, עוד עובר לחקיקת החוק למניעת מפגעי אסבסט - אין בכך לטעמי ללמד דבר, על מה שהיה ידוע בשנת 1962.
ה.
התובעים שבו והפנו לע"א 1639/01 קיבוץ מעיין צבי נ. יצחק קרישוב, פ"ד נח(5) 215 (להלן:"פרשת קרישוב"). באותו מקרה דובר באירועים המאוחרים למועד הרלוונטי לתביעה זו. שם דובר בבחור צעיר שלקה בסרטן מסוג לימפומה בגיל 37 (על אף שדובר במחלה אשר בדרך כלל מופיעה בשנות ה- 60 לחיי החולה). התובע שם עסק באופן קבוע אצל מעסיקיו, בהתאמת רפידות אסבסט לבלמים ומצמדים. סך תקופת עבודתו עד למחלה, 13 שנה. על אף שעסקינן כאמור במועד מאוחר משמעותית (בו מטבע הדברים היה כבר ביסוס רב יותר לקשר שבין אסבסט ובין סרטן), נדרש בית המשפט לניתוח מעמיק בשאלה, האם ניתן לקבוע שהסרטן נשוא אותו מקרה, נבע מהעבודה, מקום בו לא הייתה קביעה מדעית חד משמעית, באותו מועד, באשר לקשר שבין אסבסט ובינה. דעת המיעוט סברה שאין לקבל התביעה ודעת הרוב סברה שחרף העדר הוכחות מדעיות, ניתן לקבל התביעה - על בסיס הצטברות נסיבות התומכות בקשר. בכלל האמור צוין הגיל הצעיר של התובע, בעוד עסקינן בסרטן המופיע כאמור בשנות ה- 60 וכן העובדה שמתוך 14 עובדים, לקו שבעה בסרטן. באותו מקרה אכן הוטלה גם אחריות על המדינה, מכוח חובת הפיקוח שלה, ברם במה דברים אמורים; דובר במקרה בו היו פקחים מגיעים למקום העבודה מעת לעת, אך מטעמיהם התייחסו לליקויים שונים ולא לאותם ליקויים שגרמו בסופו של יום למחלת הסרטן של התובע. אין אותו מקרה דומה למקרה דנן. בעניינו מדובר כאמור על מועד המוקדם בכעשור. בשנת 1962 לא חלה עוד חובת פיקוח ואף לא הובאו ראיות כי המדינה הייתה מודעת כלל לעבודות הנטענות, כי ביצעה פיקוח וכי התרשלה באופן בו זה בוצע. את המובא מאותו

פסק דין
בסיכומי התובעים, יש לקרוא על רקע הבדלים אלה. יש לזכור עוד את הברור מאליו, כי בכל תביעה יש להידרש לנסיבות הספציפיות של המקרה הנדון (סוג הסרטן הרלוונטי, הידוע באשר לקשר שבינו ובין האסבסט, מועד הידיעה, מועד העבודה, התקנות החלות אז, זהות המעסיק, ידיעת המדינה על דבר ביצוע העבודות וכיו"ב). אין מחלוקת כי יש נסיבות בהן ניתן להטיל אחריות על המדינה על בסיס חובתה לפקח, אך יש לבחון בכל מקרה לגופו, אם קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית, אם זו הופרה ואם מתקיים קשר סיבתי. אמירה כי - "על המדינה חלות חובות פיקוח שנקבעו בפס"ד קרישוב" (ר' סעיף 109 לסיכומי התובעים), היא סתמית ואינה הולמת את המקרה הנדון.
ו.
לא מצאתי ממש גם בהפניה לע"א 30/66 יצחק עפרון ואח'
נ. יצחק דלל פ"ד כ(4) 449, אשר עניינו באפשרות להגיש תביעה כנגד חברה, בגין מחלת אזבסטוזיס, חרף טענה לביטול החברה. אין בהכרעה שם התייחסות לפסיקה בסופו של יום באותה תביעה. כך גם לא ברורה ההפניה לרע"א 5087/10 מדינת ישראל נ. דוננפלד (ניתן ביום 7.11.12 ופורסם בנבו). באותו מקרה אושרה דחיית תביעה על הסף מחמת התיישנות, כאשר דובר במקרה הדומה לפרשת קרישוב דלעיל ואשר שם, חרף פטירת המנוח עוד בשנת 1981, הוגשה התביעה רק במאה ה- 21. אמירה כללית ב

פסק דין
זה או אחר (ר' עוד בסיכומי התובעים) בדבר מידע שהצטבר בשנות ה-60 על הקשר בין סרטן ואסבסט, לא די בה כדי להשלים את כל שהוחסר בתיק זה, הכול כמפורט לעיל.

41.
למסקנתי כי דין התביעה להדחות הגעתי אף ללא שנדרשתי לטענות נוספות שהועלו

-
-
באשר לכך שהוכח כי חרף הנחת פרופ' ריכטר שהמנוח הפסיק לעשן 30 שנה עובר לאיתור מחלתו, עלה כי עישן לכל הפחות עד לשנת 1986,
-
לטענת המדינה כי התובעים נכשלו מלהוכיח שהמנוח לא נחשף לאסבסט גם בכל שנות עבודתו המאוחרות יותר, באופן שלא הוכיחו גם קשר סיבתי, דווקא לחשיפה משנת 1962,
-
לבעייתיות בכלל עדויות התביעה, אשר למעט עדות מר אבו, היו כולן עדויות שמועה (ר' בין השאר, העובדה שהתובע נישא רק בשנת 1965, עובדה שלא הפריעה לאשתו להעיד על עבודות בשנת 1962),
טענות אשר גם הן תומכות בדחיית התביעה.

42.
מאחר ואיני מוצאת לקבל את התביעה ביחס לנתבעת, ממילא אין צורך להידרש להודעה לצד ג' שנשלחה במסגרתה - ודין זו להדחות

. צודק צד ג' בטענה כי יש לזכור שהתובעים בעצמם לא ייחסו לצד ג' אחריות, מקום בו בחרו שלא לתבוע את סולל ובונה והנתבעת מצידה לא הביאה ולו בדל ראיה לכך שגוף זה היה הקבלן המבצע של הבינוי, בו נעשה שימוש באסבסט. יש ממש בטענות צד זה כי יש להתייחס בזהירות לעדות מר אבו, עת עלה כי הוא עבד בתוך הנגרייה ,באופן שלא יכול היה להעיד למעשה על העשייה עם האסבסט מחוץ לנגריה ובתוך הבניינים. כן יש ממש בטענתו כי למעשה האצבע המאשימה של התובעים, הייתה מופנית לאותה נגרייה, אשר למרבה הצער לא אותרה.

43.
אני מוצאת להפנות עוד לבקשה שהוגשה מטעם התובעים, לאחר שנסתיימו כל החקירות (לרבות חקירת עד הנתבעת) ובסמוך למועד שנקבע להגשת סיכומיהם. התובעים ביקשו להתיר להם הגשת ראיה נוספת; תצהיר של המנוח שנחתם עוד בשנת 2006. בהתאם לבקשה לא מדובר בראיה שאותרה באיחור וממילא אין גם הצדק לאותו איחור. לפי הנטען, זו לא הוגשה מאחר וב"כ התובעים הגיע למסקנה משפטית שלא ניתן לצרפה. חרף האמור, עת עיין בפסיקה לצורך עריכת סיכומיו, גילה פסיקה המאפשרת הגשת תצהיר של מנוח, בנסיבות דומות ובכך נומקה הבקשה. לבקשה זו לא נעתרתי ואני מפנה לתגובות שהוגשו לה ע"י הנתבעת וצד ג' 2 וכן להחלטתי מיום 24.2.13 (שם אומצו גם טעמי אותן התנגדויות). מבלי למעט מכלל האמור בכל הנ"ל, אציין כי הטענה שלא הוגש תצהיר של המנוח, מחמת הבנה משפטית זו או אחרת, הינה מסופקת עת שבו זמנית הגישו התובעים תרשומת אשר לפי הנטען, ערכה בת המנוח מפיו. לא ברי מדוע כביכול אין מניעה משפטית להגשת התרשומת באמצעות הבת, אך זו קיימת עת עסקינן בהגשת תצהיר באמצעות עורך הדין שערכו ואשר הוא נחתם בפני
ו. כן קשה לקבל - כי איתור פסיקה מפתיעה עמד ביסוד הבקשה, עת שהבקשה הפנתה לפסיקה של בית משפט שלום, אשר גם ניתנה לפני מעל לעשור. אכן סדרי דין אינם מיטת סדום, אך מנגד לא ניתן גם להתעלם מהם כליל וללא טעם ממשי מספק. הדברים יפים בכלל וביחס לתביעה שהוגשה עוד בשנת 2007, בפרט. אין בהערותיי אלה, למעט מהטעמים בגינם נדחתה הבקשה כאמור ור' ההחלטה וטעמי ההתנגדות שאומצו.

44.
כאמור לעיל - דעתי היא אפוא כי לא ניתן לקבל התביעה. למען הזהירות אוסיף עוד מילים ספורות באשר לנזק. לו הייתה התביעה מתקבלת, היה מקום לעניות דעתי לפסוק פיצוי כדלקמן -

-
בגין כו"ס - סך של 200,000 ₪, בשים לב לתקופה לפני המוות, עת המנוח סבל מכאבים והיה מודע לחומרת מחלתו.
-
בגין קיצור תוחלת חיים - 150,000 ₪.
-
בגין אובדן שירותי אב/בעל - סך של 50,000 ₪. זאת בשים לב לגיל המנוח עת נפטר ומנגד לעדויות שהובאו באשר לסיוע שהעניק הן לאשתו (שהינה אף מחוסרת רישיון נהיגה) והן לבתו שכיום היא גרושה.
-
באשר לשנים האבודות - לא היה ניתן לטעמי לפסוק פיצוי בראש זה, מחמת מחדל בהבאת הראיות. מחקירת בת המנוח ואשתו עלה כי לנוכח הליך הפרטה שעבר הקיבוץ, ההכנסות בקיבוץ, הנותר מהן לאחר הפרשות שונות והתלות במספר הנפשות בכל משפחה - אינו ברור. כך עלה כי קיים מס קהילה, מס איזון וכן שירותים מסובסדים שונים. גובה כל הנ"ל, מותנה בגובה הכנסה ובמספר הנפשות שבמשפחה. ממילא היה צורך להביא ראיות סדורות באשר למצב עובר למות המנוח ולאחריו וזאת הן באשר לכלל ההכנסות המשפחתיות והן באשר לנותר מהן, לנוכח השינוי שנגרם עם המוות, גם ביחס לכל אותו מיסוי פנימי בקיבוץ. מעבר לכך שעלה מהעדויות כי עסקינן במערכת מורכבת וסבוכה, לא הובהרה דרך החישוב ואף לא הובאו הנתונים הנדרשים לעריכת התחשיב "המשפחתי" המתחייב. לא ניתן לערוך החישוב בדרך הפשטנית שנעשתה בסיכומי התובעים. אציין כי אף לולא היה עולה כי יש צורך בכלל הנתונים, באשר למיסוי לקיבוץ ולא רק באשר להכנסות, איני סבורה שהדרך להוכיח הכנסות המנוח, היא ע"י אמירות סתמיות של אשתו בעדות, להבדיל מזימון לעדות של נציג רלוונטי מטעם הקיבוץ. ברי כי עסקינן בעדות של נוגעת בדבר וזו לא נתמכה גם בכל ראיה ממשית. לא רק שלא הוצגו נתונים נדרשים באשר לשינוי הנגרם לתא המשפחתי, עם ירידת מספר הנפשות בו (הן מבחינת מיסוי קהילתי והן מבחינת סבסוד מנגד והשפעת הנ"ל גם על הכדאיות לטרוח לצאת לעבודה, לאחר גיל הפנסיה המקובל), אלא - משום מה גם נדרשו התובעים בסיכומיהם, רק להכנסות הנטענות של התובע, תוך התעלמות מאלה של אשתו. בהעדר ראיות אשר עליהן ניתן להשתית חישוב הפיצוי, וכאשר הנטל לכך הוא על התובעים - לא היה ניתן אפוא ליתן פיצוי בראש זה.
-
אין מקום לפיצוי גם בגין הוצאות קבורה ומצבה - מקום בו לא הוכח גובה ההוצאה ולא הוכח כי התובעים הם שנשאו בה (להבדיל מהקיבוץ).

בהמשך לכל האמור לעיל, התביעה אפוא נדחית.

בנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות, ביחסים שבין התובעים והנתבעת.

באשר לנתבעת וצד ג' - אני מוצאת להטיל על הנתבעת לשלם לצד ג' בגין הוצאות ושכ"ט עו"ד, סך של 7,000 ₪. מחד גיסא - הובאה בחשבון העובדה שנראה כי ביסוד משלוח ההודעה עמד האמור בסעיף 13 לכתב התביעה והצורך של הנתבעת לפעול להגנתה (בדרך של צירוף צד העשוי להיות רלוונטי, כאשר אין לה ידיעות על הפרוייקט). מאידך גיסא - הובאה בחשבון הערכתי שהנתבעת יכלה לוותר על עמידה על הודעתה, כבר בשלב מוקדם יותר של ההליך. כן ניתן משקל להיקף העבודה ולחלק הגדול יותר של הנתבעת בניהול ההגנה. הסכום האמור ישולם בתוך 30 יום מהיום.

ניתן היום,
כ"ח סיון תשע"ג, 06 יוני 2013, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 7945/07 עז' המנוח לייבה אהרון ז"ל, רינה לייבה, פנינה אופיר ואח' נ' מדינת ישראל-משרד העבודה ומשרד השיכון והבינוי (פורסם ב-ֽ 06/06/2013)