פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי | פסקי דין על שמואל אליהו | פסקי דין על בית הדין הארצי לעבודה | פסקי דין על רון שמעון שטרן | פסקי דין על ארגון נפגעי תאונות העבודה בישראל ואח' |

1082/02 בג"צ     21/05/2003




בג"צ 1082/02 המוסד לביטוח לאומי, שמואל אליהו נ' בית הדין הארצי לעבודה, רון שמעון שטרן, ארגון נפגעי תאונות העבודה בישראל ואח'




(פד"י נז (4) 443)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

בג"ץ 1082/02
בג"ץ 8125/02
השופטים: כבוד השופט ת' אור

כבוד השופטת ד' דורנר

כבוד השופטת א' חיות



העותר: המוסד לביטוח לאומי

ע"י ב"כ עו"ד עירית אלטשולר

נ ג ד

המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה

2. רון שמעון שטרן

3. ארגון נפגעי תאונות העבודה בישראל בג"ץ 1082/02
ע"י ב"כ עו"ד משה אפלמן- בשם המשיב 3

העותר: שמואל אליהו

ע"י ב"כ עו"ד עילוטי מארזן

נ ג ד

המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה

2. המוסד לביטוח לאומי
בג"ץ 8125/02
ע"י ב"כ עו"ד עירית אלטושלר- בשם המשיב 2
ע"י ב"כ עו"ד נורית אלשטיין, מנהלת המחלקה לסכסוכי עבודה בפרקליטות המדינה- בשם היועץ המשפטי לממשלה


התנגדות לצו-על-תנאי מיום 7.2.2002.
פסק-דין
השופטת א' חיות
פתח דבר

1. בעתירות שבפני
נו מתעוררת שאלת פרשנותה של תקנה 30 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן- התקנות או תקנות נפגעי עבודה). תקנה זו קובעת את גדר סמכותה של הוועדה הרפואית לעררים (להלן- הוועדה לעררים) בדונה בעררים על החלטות של ועדות רפואיות הנוגעות לנפגעי עבודה, לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן- חוק הביטוח הלאומי או החוק).

וכך קובעת תקנה 30 (א):

"ועדה לערעורים רשאית לאשר החלטת הועדה, לבטלה או לשנותה, בין שנתבקשה לעשות זאת ובין שלא נתבקשה,בין שהמערער הוא הנפגע ובין שהוא המוסד".

השאלה המתעוררת בענייננו היא אם משקבעה הוועדה לעררים כי נכותו של נפגע עבודה היא נכות יציבה, ובכך שינתה מהחלטת הוועדה הרפואית שקבעה כי הנכות אינה יציבה, רשאית הוועדה לעררים לקבוע גם את דרגת הנכות היציבה של הנפגע. במילים אחרות, השאלה היא אם רשאית הוועדה לעררים לקבוע לנפגע עבודה את שיעורה של דרגת הנכות היציבה בטרם עשתה כן ועדה רפואית מדרג ראשון.

תמצית העובדות והעתירות שבפני
נו

2. שתי העתירות שבפני
נו מעוררות נושא משותף, ועל-כן הוחלט לדון בהן בצוותא חדא.

בג"ץ 1082/02

3. העתירה בבג"ץ 1082/02 הוגשה על-ידי המוסד לביטוח לאומי
(להלן-המוסד או המוסד לביטוח לאומי
), ובה הוא משיג על פסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה בעב"ל 163/99 (להלן- פרשת שטרן). פסק-הדין נסב על עניינו של המשיב 2 בעתירה זו (להלן- שטרן), מסעדן במקצועו, אשר נפגע, ביום 9.12.1995, בתאונת דרכים, שהוכרה כתאונת עבודה.

ועדה רפואית מדרג ראשון אשר בדקה את שטרן במסגרת תביעתו לקבלת גימלת נכות,קבעה לו נכות בלתי יציבה (קרי-זמנית) בשיעור 20% לתקופה שבין התאריכים 9.6.1996 ו- 18.2.1999. על החלטת הוועדה הרפואית הוגשו שני עררים: האחד מטעם המוסד לביטוח לאומי
, והאחר- על-ידי שטרן. המוסד לביטוח לאומי
, השיג בעררו על דרגת הנכות שנקבעה לשטרן ועל משך התקופה, לעומת זאת שטרן טען כי יש לפסוק לו אחוזי נכות גבוהים יותר.

הוועדה לעררים קבעה לשטרן נכות זמנית בשיעור 20% עד יום 31.3.1998, ועוד קבעה כי מיום 1.4.1998 הפכה נכותו של שטרן לנכות יציבה, והיא עומדת על שיעור של 10%.

כנגד החלטה זו של הוועדה לעררים הגיש שטרן ערעור לבית-הדין האזורי לעבודה. ערעורו התקבל, ובית-הדין האזורי קבע, בהסתמך על פסק-הדין בדב"ע נז/18-01 רז המוסד לביטוח לאומי
(לא פורסם) (להלן- פרשת רז), אשר ניתן בינתיים, כי הוועדה לעררים לא היתה רשאית להכריע בעניין דרגת הנכות היציבה כל עוד לא עשתה כן הוועדה הרפואית מדרג ראשון, שאם לא כן- כך סבר בית-הדין האזורי- נמצא המבוטח מאבד ערכאה. לפיכך הוחזר הדיון לוועדה הרפואית על-מנת שזו תקבע את דרגת נכותו היציבה של שטרן.

המוסד לביטוח לאומי
הגיש בעניין זה ערעור ברשות לבית-הדין הארצי לעבודה, והערעור נדחה ברוב דעות. דעת הרוב, מפי סגנית הנשיא א' ברק והשופט ע' רבינוביץ, סברה כי הוועדה לעררים אינה רשאית לקבוע לנכה עבודה את שיעור דרגת הנכות היציבה כל עוד לא דנה ועדה רפואית מדרג ראשון בשיעורה של נכות זו. דעת המיעוט, מפי הנשיא ס' אדלר, סברה כי במסגרת ערר על החלטת ועדה רפואית בדבר נכות בלתי יציבה רשאית הוועדה לעררים לקבוע נכות יציבה, ואף את דרגתה, ובלבד שהחלטת הוועדה לעררים מתייחסת לתקופה שתחילתה בתוך התקופה שאליה התייחסה הוועדה הרפואית בהחלטתה שלה. הואיל ובמקרה זה התייחסה החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון, שקבעה נכות בלתי יציבה, לתקופה שבין התאריכים 9.6.1996 ו- 18.2.1999, ואילו החלטת ועדת העררים בדבר נכות יציבה התייחסה לתקופה שתחילתה ביום 1.4.1998, סבר הנשיא אדלר, בדעת מיעוט, כי דין הערעור להתקבל.

4. כנגד פסק-דין זה מופנית עתירתו של המוסד לביטוח לאומי
בבג"ץ 1082/02. המוסד סבור כי פסק-הדין נושא העתירה, וכמוהו פסקי-דין נוספים שנקבעה בהם הלכה דומה, מגלים טעות משפטית מהותית המצדיקה התערבותו של בית משפט זה. המוסד עותר להחזיר על כנה את הפרשנות, שהייתה מקובלת שנים רבות, ושלפיה סמכותה של הוועדה לעררים היא רחבה ומאפשרת לה לקבוע את מצבו הרפואי של הנפגע ואת דרגת נכותו בין שהיא יציבה ובין שאינה יציבה, בהתאם לשיקול-דעתה המקצועי (ראו למשל דב"ע לא/11-0 עצמון- המוסד לביטוח לאומי
, פד"ע ב 81 (להלן- פרשת עצמון). לדעת המוסד לביטוח לאומי
, פרשנות זו נגזרת ממהותה של הוועדה לעררים- שהיא ועדה מקצועית המורכבת מרופאים מומחים- ומן הסמכות שהוענקה לה לבדוק מחדש את מצבו של הנפגע וליתן כל החלטה שהייתה הוועדה הרפואית מדרג ראשון רשאית לתת. המוסד מדגיש בהקשר זה את העובדה כי עניין לנו ברשות מעין-שיפוטית, אשר זכות הערעור בפני
ה נולדת מן הדין ומתוחמת על-ידיו, ולדעתו, ההליך המתנהל בפני
רשות כזו איננו אלא השגה מינהלית.

5. ביום 7.2.2002 ניתן צו-על-תנאי על-פי המבוקש, כמו כן צורף לעתירה כמשיב ארגון נפגעי תאונות עבודה, ונתבקשה התייצבותו של היועץ המשפטי לממשלה לצורך שמיעת עמדתו לגוף העתירה.

היועץ המשפטי לממשלה תומך בעמדת המוסד לביטוח לאומי
, וסבור אף הוא כי הוועדה לעררים מוסמכת לקבוע דרגת נכות יציבה לנפגע עבודה אשר הוועדה הרפואית קבעה לו דרגת נכות בלתי יציבה.
המשיב 2 מר שטרן מבקש שלא להתערב בהלכה שיצאה מתחת ידי בית-הדין הארצי לעבודה. כמוהו סבור גם המשיב 3- ארגון נפגעי תאונות עבודה- כי דין העתירה להידחות. לשיטת המשיב 3, הוועדה לעררים היא "טריבונל שיפוטי המבקר החלטת טריבונל נמוך יותר", וזכות הערעור, כך הוא טוען, היא זכות מהותית, אשר אין לפגוע בה באמצעות מתן סמכות לוועדה לעררים להכריע בעניינים אשר טרם נדונו בוועדה הרפואית מדרג ראשון. מתן סמכות רחבה כזו, מוסיף המשיב 3 וטוען, עלולה להרתיע נפגעי עבודה מפני הגשת עררים לאחר שנקבעה להם נכות זמנית, שמא בכך תקופח זכותם להישמע בפני
שתי ועדות רפואיות בעניין נכותם היציבה.

בג"ץ 8125/02

6. העתירה הנוספת, אשר הוגשה בבג"ץ 8125/02, היא עתירתו של מר שמואל אליהו
(להלן- אליהו), המכוונת נגד פסק-הדין אשר ניתן בבית-הדין הארצי לעבודה, בעב"ל 161/99 (להלן- פרשת אליהו), במאוחד עם תיקים נוספים המעוררים שאלה דומה.

אליהו נפגע ביום 9.12.1997, עת עסק בניקוי מכל ונפל לתוכו. התאונה הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי
כתאונת עבודה. אליהו נבדק על-ידי ועדה רפואית, וזו קבעה לו נכות זמנית בשיעור 15%, בין התאריכים 16.2.1998 ו- 31.8.1998. המוסד לביטוח לאומי
הגיש ערר, והוועדה לעררים קבעה כי למשיב נכות יציבה בשיעור 0% החל מיום 16.2.1998. בית-הדין האזורי שדן בערעורו של אליהו קבע כי יש לאפשר לו להביא את שאלות דרגת נכותו היציבה בפני
ועדה רפואית מדרג ראשון.

ערעור ברשות שהגיש המוסד לביטוח לאומי
על פסק-דין זה, נדון בפני
בית-הדין הארצי לעבודה, וזאת כאמור במאוחד עם תיקים נוספים שנתעוררה בהם אותה סוגיה.
בין שופטי המותב נתגלעה מחלוקת. השופט י' פליטמן חיווה דעתו כי במסגרת ערר על החלטת ועדה רפואית שקבעה לנפגע נכות בלתי יציבה, רשאית הוועדה לעררים לקבוע כי הנכות היא יציבה, וכן לקבוע את דרגת הנכות. סגנית הנשיא ברק סברה כי בסיטואציה כזו על הוועדה לעררים להחזיר את הדיון לוועדה הרפואית מדרג ראשון על-מנת שתכריע בעניין דרגת הנכות היציבה. הנשיא אדלר הביע את עמדתו כי שאלת סמכותה של הוועדה לעררים נגזרת מן השאלה אם קיימת חפיפה בין תקופת הנכות היציבה שאליה התייחסה הוועדה לעררים, לבין תקופת הנכות הבלתי יציבה שאליה התייחסה הוועדה הרפואית מדרג ראשון. על עמדה זו חזר הנשיא אדלר גם בפרשת שטרן, אשר מבחינה כרונולוגית נדונה בבית-הדין הארצי לאחר פרשת אליהו.

מאחר שבעניינו של אליהו נסבה החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון על התקופה שבין התאריכים 16.2.1998 ו- 31.8.1998, ואילו הוועדה לעררים קבעה נכות יציבה החל מיום 16.2.1998, הגיעו הנשיא אדלר והשופט פליטמן, מנימוקים שונים, לאותה תוצאה, ולפיה, הוועדה לעררים הייתה רשאית לקבוע את דרגת נכותו היציבה של אליהו הגם שזו טרם נקבעה על-ידי הוועדה הרפואית.

7. מכאן עתירתו של אליהו, שבה הוא מבקש כי עניינו יוחזר אל הוועדה הרפואית על-מנת שזו תדון ותכריע בעניין דרגת נכותו היציבה. אליהו מלין על תוצאת פסק-הדין של בית-הדין הארצי לעבודה שלפיה נוצרה הבחנה בלתי מוצדקת בין נפגעים שעניינם מוחזר לוועדה הרפואית מדרג ראשון- משום שקביעת הוועדה לעררים לגבי נכותם היציבה מתייחסת לתקופה שאליה לא התייחסה כלל הוועדה מדרג ראשון- לבין נפגעים אשר אינם זכאים לכך, רק משום שקיימת חפיפה בין התקופות שאליהן התייחסו הוועדה הרפואית והוועדה לעררים. אבחנה בלתי מוצדקת זו, פוגעת, לדעתו, בזכות הערעור הקנויה לו.

המוסד לביטוח לאומי
, מצדו, סומך את תגובתו לעתירה זו על הנימוקים שהעלה בבג"ץ 1082/02 וטוען כי יש לדחותה.

דיון

התערבות בהחלטות בית-הדין הארצי לעבודה

8. העתירות המונחות בפני
נו מופנות כנגד שני פסקי-דין של בית-הדין הארצי לעבודה- פסק הדין בעב"ל 163/99 ופסק-הדין בעב"ל 161/99- אם כי הסוגיה העולה בעתירות אלה העסיקה את בתי-הדין לעבודה במקרים נוספים.

הלכה פסוקה היא כי בית-המשפט הגבוה לצדק אינו מתערב בפסק-דין של בית-הדין הארצי לעבודה, אלא במקרים שבהם טעה בית-הדין טעות משפטית מהותית, וההתערבות נדרשת מטעמים של צדק (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה
, פ"ד מ(1) 673, (להלן- פרשת חטיב), בעמ' 693; בג"ץ 932/91 קרן הגימאלות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה
, פ"ד מו(2) 430 בעמ' 438-439; ראו גם א' ברק "בית המשפט הגבוה לצדק ובית הדין לעבודה- הארה מנקודת מבטה של תורת המשפט" ספר בר-ניב (א' ברק ואח'
עורכים, תשמ"ז) 103. בכגון דא "השיקול המנחה מן הראוי שיופנה לאופיה של הבעיה, היינו, לחשיבותה הציבורית הכללית או למשקלה המשפטי הסגולי או לכלליותה ונפוצותה כתופעה במסגרת יחסי העבודה או להשפעתה הכללית על הליכים חברתיים ולשיקולים כיוצא באלה" (פרשת חטיב, בעמ' 694).

במילים אחרות, גדר ההתערבות של בית-משפט זה בפסקי-דין של בית-הדין הארצי לעבודה הינו מצומצם ומוגבל, אך כאשר מועלית טענה ממשית בדבר טעות משפטית-מהותית שיש לה חשיבות ציבורית כללית, ייטה בית-משפט זה לבחון את הסוגיה (ראו: בג"ץ 7029/95 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נא(2) 63, בעמ' 88-90; בג"ץ 2933/94 רשות שדות התעופה נ' בית הדין הארצי לעבודה
, פ"ד נ(3) 837 ).

נראה כי השאלות בדבר מהותה והיקף סמכותה של הוועדה לעררים המועלות בפני
נו הן אכן שאלות כלליות וחשובות הן במישור העקרוני-הנורמטיבי הן במישור המעשי בהיותן נוגעות בשורש ההליך, הבוחן וקובע את זכויותיהם של נפגעי העבודה. על-כן מן הראוי ליתן עליהן את הדעת, על אחת כמה וכמה ראוי לעשות כן לנוכח קשת הדעות הרחבה הקיימת בסוגיה זו בקרב שופטי בית-הדין הארצי לעבודה, כפי שתואר לעיל, ולנוכח הצורך להתוות הלכה ברורה ואחידה.

חשיבות העניין מתעצמת עוד לנוכח העובדה שהוועדה לעררים שבה עסקינן דנה בעניינם של נפגעים נוספים, על-פי הוראות מסמיכות הקבועות בחיקוקים אחרים. יתרה מכך, על-פי חוק הביטוח הלאומי והתקנות שהותקנו מכוחו, פועלות ועדות נוספות במתכונת דומה. על-כן השאלות שהועמדו לבירור בעתירות שבפני
נו יש להן השלכות רחבות היקף.

טלו לדוגמה את ההסדר הקבוע בחוק הביטוח הלאומי לעניין נכות כללית. על-פי הסדר זה, על-מנת שהמבוטח יהא זכאי לגימלת נכות, נדרש כי תיקבע לו נכות רפואית בשיעור מינימלי של 40% (ראו סעיף 208(א) לחוק). קביעה זו נעשית על-ידי "רופא מוסמך", קרי "רופא שהוא עובד המוסד או רופא אחר" (סעיף 208(ב) לחוק). מבוטח הרואה עצמו נפגע מהחלטת רופא מוסמך אשר קבע לו אחוזי נכות רפואית שאינם מזכים בגימלה, רשאי להגיש ערר בפני
ועדה רפואית לעררים, המורכבת משניים או שלושה רופאים (ראו סעיפים 211(א) ו-212(א) לחוק ביטוח לאומי וכן תקנה 19 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (קביעת אחוזי נכות רפואית, מינוי ועדות לעררים והוראות שונות), תשמ"ד-1984). הוועדה הרפואית לעררים "מוסמכת לתת כל החלטה שהרופא המוסמך היה מוסמך לתת", ולצורך מתן החלטה זו היא רשאית "לאשר את החלטת הרופא המוסמך, לבטלה או לשנותה, בין שנתבקשה לעשות כן ובין שלא נתבקשה" (תקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (סמכויות ועדה רפואית לעררים וועדה לעררים), תשמ"ד-1984).

מתכונת זו של הוועדה הרפואית לעררים לעניין נכות כללית וגדר הסמכויות שהוקנו לה דומים מאוד לאלה של הוועדה לעררים שבה עסקינן.

ועדות במתכונת דומה פועלות גם במסגרת חוקים נוספים (ראו למשל סעיף 9(ג) לחוק לפיצוי נפגעי גזזת, תשנ"ד-1994 וכן תקנות 6(ב) ו-10 לתקנות לפיצוי נפגעי גזזת (הגשת תביעה, הכרה בנפגע, קביעת דרגת נכות, הרכבת ועדות וסדרי עבודתן), תשנ"ה-1995; ראו גם י' אליאסוף "ועדות רפואיות וועדות עררים במסגרת הביטוח הלאומי", שנתון משפט העבודה ו (תשנ"ו) 47בעמ' 50-57).

נוסף על כך, הוועדה הרפואית והוועדה לעררים, המתמנות לפי סעיפים 118 ו- 122 לחוק הביטוח הלאומי לצורך טיפול בעניינם של נפגעי עבודה, פועלות הן עצמן גם במסגרת חוקים אחרים (ראו: סעיפים 5 ו- 7 לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל-1970; סעיפים 6-8 לחוק תגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם, תשנ"ב-1992 וכן תקנות 1 ו-2 לתקנות התגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם, תשנ"ה-1995).

מן המקובץ עולה כי הקביעה בדבר היקף סמכותה של הוועדה לעררים נושא הדיון שבפני
נו חורגת אל מעבר לתחומי הביטוח של נפגעי עבודה ומשליכה גם על הסדרים אחרים בחוק הביטוח הלאומי ומחוצה לו. על-כן חשיבות רבה טמונה בקביעת פרשנות ראויה באשר להיקף סמכותה של ועדת העררים, משום שפרשנות זו תירשם לכל רוחב ההסדרים הנוספים שהוזכרו.

מכל הטעמים שפורטו עולה כי השאלות המתעוררות בעתירות שבפני
נו הן מן השאלות המצדיקות דיון והכרעה בפני
בית-משפט זה.

המסגרת הנורמטיבית

9. על העתירות שבפני
נו חולשים, בעיקרו של דבר, שני דברי חקיקה: חוק הביטוח הלאומי ותקנות נפגעי עבודה, שנחקקו מכוחו.

חוק הביטוח הלאומי מתווה בפרק ה' שבו את ההסדר בדבר ביטוח נפגעי עבודה. החוק קובע את זכאותו של מבוטח (כהגדרתו בסעיף 75 לחוק) אשר נפגע בתאונת עבודה לגימלאות בעין, קרי ריפוי, החלמה, שיקום רפואי ושיקום מקצועי- הכל בהתאם להוראות סימן ג'. עוד קובע החוק כי מבוטח אשר פגיעה בעבודה גרמה לכך שאינו מסוג לעבוד, זכאי לדמי פגיעה, בהתאם לתנאים ולהוראות המנויים בסימן ד'. דמי הפגיעה משולמים לתקופה שבה אין הנפגע מסוגל לעבוד, ולכל היותר- שלושה-עשר שבועות. אם בתום התקופה שבה משולמים דמי פגיעה נמצא המבוטח "נכה עבודה" כתוצאה מהפגיעה בעבודה, זכאי הוא לקיצבה או למענק, לפי הוראות סימן ה'. "נכה עבודה", כהגדרתו בחוק (סעיף 103), הוא "מבוטח שעקב פגיעה בעבודה נפגע כשרו לעבודה וכתוצאה מכך אינו מסוגל לעשות עבודה שבן גילו ומינו מסוגל לעשותה...".

הזכות לקיצבה או למענק נקבעת לפי סוג הנכות ודרגתה. דרגת הנכות של נפגע עבודה יכולה להיות משני סוגים: דרגת נכות יציבה, לאמור "דרגת נכות שאינה לזמן מוגבל ואינה זמנית", או דרגת נכות שאינה יציבה, לאמור "דרגת נכות שהיא לזמן מוגבל או זמנית" (ראו סעיף 103 לחוק).

קביעת דרגת הנכות נעשית, על-פי האמור בסימן ו', על-ידי רופא או ועדה רפואית (להלן- ועדה רפואית). הוועדה הרפואית יושבת, ככלל, בהרכב של פוסק רפואי אחד (תקנה 2(א) לתקנות נפגעי עבודה), שהוא "רופא אשר שמו כלול ברשימת הפוסקים הרפואיים שנקבעה על ידי שר העבודה ופורסמה ברשומות" (תקנה 1 לתקנות). עם זאת רשאי "רופא מוסמך" (כהגדרתו בסעיף 1 לתקנות) לקבוע כי הוועדה הרפואית תהא בהרכב של מומחים בשני ענפי רפואה (תקנה 2(א) לתקנות).

תפקידה של הוועדה הרפואית הוא לקבוע "אם נכות נובעת מהפגיעה בעבודה ובאיזו מידה", וכן היא קובעת מהי "דרגת הנכות" של נפגע העבודה, כבסיס לתשלום הקיצבה או המענק (סעיף 118(א) לחוק הביטוח הלאומי וכן תקנה 2(א) לתקנות נפגעי עבודה). הוועדה הרפואית מוסמכת אפוא לקבוע אם קיים קשר סיבתי בין הפגיעה בעבודה לבין נכותו של הנפגע, ובהתקיים קשר סיבתי כזה, מוסמכת היא להוסיף ולקבוע את דרגת הנכות, לפי המבחנים שנקבעו בתקנות (ראו דב"ע נז/56-01 טיומקין- המוסד לביטוח לאומי
, פד"ע לא 193(להלן- פרשת טיומקין)).

מי אשר רואה עצמו נפגע מהחלטה של ועדה רפואית רשאי לערור עליה בפני
ועדה רפואית לעררים (סעיף 122 לחוק הביטוח הלאומי; תקנה 27(א) לתקנות נפגעי עבודה). זו האחרונה כשמה כן היא- ועדה רפואית, היושבת בהרכב של שלושה רופאים "מבין הרופאים אשר שמותיהם כלולים ברשימת חברי ועדות רפואיות לערעורים שנקבעה על ידי שר העבודה ופורסמה ברשומות" (ראו תקנה 27(ב) לתקנות נפגעי עבודה).

על החלטת הוועדה לעררים ניתן להגיש ערעור בשאלה משפטית בלבד בפני
בית-הדין האזורי לעבודה. פסק-דינו של בית-הדין האזורי ניתן אף הוא לערעור בפני
בית הדין הארצי לעבודה
, ובלבד שניתנה רשות לכך מאת נשיא בית-הדין הארצי לעבודה או סגנו, או מאת שופט של בית-הדין הארצי שמינה לכך הנשיא (סעיף 123 לחוק).

10. גדר סמכותה של הוועדה לעררים קבוע כאמור בתקנה 30 (א) לתקנות נפגעי עבודה, שכבר צוטטה לעיל, אך לשם הנוחות נשוב ונצטט את נוסחה:

"ועדה לערעורים רשאית לאשר החלטת הועדה, לבטלה או לשנותה, בין שנתבקשה לעשות זאת ובין שלא נתבקשה, בין שהמערער הוא הנפגע ובין שהוא המוסד".

מלשון התקנה עולה סמכות רחבה שהוענקה לוועדה לעררים.

הוועדה רשאית "לאשר [את] החלטת הועדה, לבטלה או לשנותה", ולא זו בלבד, אלא שרשאית היא לעשות כן בין שנתבקשה ובין שלא, בין שהמערער הוא הנפגע ובין שהוא המוסד.

סמכות זו היא העומדת במרכז הדיון שבפני
נו לנוכח מגוון הדעות הקיים בבית-הדין הארצי לעבודה באשר לסימון גבולותיה.

ואלה עיקר ההלכות שנפסקו לאורך השנים בעניין תקנה 30 ובעניין השאלה העומדת לדיון בפני
נו, והיא אם מוסמכת הוועדה לעררים להכריע בעניין שיעור דרגת הנכות היציבה של נפגע עבודה בטרם עשתה כן ועדה רפואית מדרג ראשון.

פסיקת בית-הדין הארצי לעבודה

11. מקדמת דנא פירשה הפסיקה בבית-הדין הארצי לעבודה את תקנה 30 פירוש מרחיב (ראו למשל: פרשת טיומקין, בעמ' 200; דב"ע נה/13-01 פורינסון נאום- המוסד לביטוח לאומי
, פד"ע כח 561; דב"ע נג/23-01 זיידמן- המוסד לביטוח לאומי
, פד"ע כו 52; דב"ע 83/97-01 צדוק - המוסד לביטוח לאומי
(לא פורסם)).

כך למשל קבע בית-הדין הארצי לעבודה בפרשת עצמו הנ"ל, כי:

"תפקידה של ועדה רפואית הוא לקבוע דרגת נכות תמידית או יציבה (סעיף 61(א)(2) לחוק), אך היא גם מוסמכת מכוח סעיף 62 לקבוע דרגת נכות זמנית או נכות שאינה יציבה. הרואה עצמו נפגע על-ידי החלטה של ועדה רפואית רשאי לערער עליה לפני ועדה רפואית לעררים (סעיף 64). אכן, משראה המוסד במקרה שלפנינו שהוועדה הרפואית לא צדקה בדרכה, ולא קבעה דרגת נכות יציבה, או גם דרגת נכות יציבה, זכותו היתה לערער כפי שאמנם עשה... מכאן שאין ממש בטענת בא-כוח המערער שנשללה מהמערער הערכאה הראשונה, ומכאן שלא נגרם למערער כל עוול, ולא נפגמו עיקרי הצדק הטבעי" (שם, בעמ' 83-84).

ועוד קבע בית-הדין הארצי באותה פרשה, בהתייחסו לשאלת חוקיותן של תקנות 30 ו-31(א), כי:

"המחוקק הביא בחשבון שגם הוועדה לעררים היא ועדה רפואית, והיא לא מעבירה תחת שבט בקורתה את ההחלטה של הערכאה הראשונה, אלא גם בודקת את מצבו של הנפגע מחדש, ועומדת על מצבו הרפואי במעמד הבדיקה או הדיון מחדש. מכאן שהיה צורך להקנות לה את כל הכלים שניתנו לוועדה הרפואית הראשונה" (שם, בעמ' 84).

הנה-כי-כן, בית-הדין הארצי לעבודה דחה בעבר את הטענה כי הוועדה לעררים אינה רשאית לקבוע לנפגע דרגת נכות יציבה מקום שבו הוועדה הרפואית מדרג ראשון קבעה לו דרגת נכות זמנית, ובדרכו למסקנה זו עמד בית-הדין על אופייה של הוועדה לעררים, שהיא עצמה ועדה רפואית הבודקת מחדש את מצבו הרפואי של הנפגע.

בית-הדין הארצי לעבודה חזר על הלכה זו בדב"ע לג/25-0 שמואל - המוסד לביטוח לאומי
, פד"ע ה 230 (להלן- פרשת שמואל ) והוסיף:

"כלל נהוג הוא בסדרי דין, כי דרג הערעור רשאי לעשות כל אשר רשאי הדרג קמא לעשותו, ובין היתר 'ליתן כל החלטה שצריך היה לתיתה' (תקנה 91 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), תשכ"ט-1969 ותקנה 423 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963). כלל זה כוחו יפה גם לגבי ועדה רפואית לעררים. בתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, הוסמכה הוועדה הרפואית לעררים 'לאשר החלטת ועדה לבטלה או לשנותה' (תקנה 30) והוענקו לה מכוח תקנה 31(א) הסמכויות שניתנו לוועדה הרפואית מדרג ראשון לקבוע את דרגת נכותו של הנפגע (תקנה 11), ולהחליט אם קביעת הדרגה 'היא לתקופה בלתי-מסוימת או שיש לדון מחדש בקביעת הדרגה' (תקנה 21)" (שם, בעמ' 233).

12. גישה זו, שהביע בית-הדין הארצי לעבודה, זכתה לתמיכה בפסיקת בית-משפט זה, בבג"ץ 296/83 וייס נ' הוועדה הרפואית לעררים (לא פורסם)(להלן- פרשת וייס). באותה פרשה נדונה שאלת סמכותה של ועדת עררים על-פי תקנה 20 לתקנות מס הכנסה (קביעת אחוז נכות), תש"ם-1979, המסמיכה את הוועדה לעררים "לאשר החלטת הועדה, לבטלה או לשנותה". העותר השיג בפני
הוועדה לעררים על אחוזי הנכות שקבעה לו ועדה רפואית ביחס לכמה מומים שלקה בהם. הוועדה לעררים, מצדה, התייחסה בהחלטתה לכל המומים שהעותר לקה בהם, אף כאלה שלא באו במסגרת עררו של העותר.

בית-המשפט העליון, מפי הנשיא שמגר, קבע כי הוועדה לעררים פעלה בגדר סמכותה:

"על פי נוסחן של התקנות ועל פי מהותו של העניין, היינו עקב הבאתו של ערר או השגה בפני
דרג ערעורי, נפרשת בפני
ערכאת הערעור המסכת כולה וחוות הדעת הרפואית שהיא פרי בדיקתו ובחינתו של הנושא על ידי ועדת עררים, יכולה להתייחס למצבו הרפואי של העורר ולבטא את ממצאיה של ועדת עררים, ללא כפיתה או כבילה של שיקול דעתה על ידי היקפו של הערר שהוגש על ידי העורר. ההחלטה הרפואית שהיא תולדה של הבאתו של הנושא לפני ועדת עררים חייבת להיות אמינה ומלאה ואין על כן למחות בפני
ועדת עררים אם היא רואה לנכון לפרט את כל מסקנותיה הרפואיות לגבי האדם שהופיע בפני
ה ואשר אותו היא בדקה... לא רק שהתקנות הגדירו סמכותה של ועדת עררים באופן רחב אלא גם מהותו של הענין מחייב שרופא שבדק את פלוני יוכל לבטא מלוא מסקנותיו בהתאם למיטב שיקולו ומצפונו המקצועי, ואם הוא מגיע תוך כדי הבדיקה הרפואית לכלל מסקנה שענין כלשהו שנדון בפני
הדרג הראשון אינו מקובל עליו או טעון ביטול או שינוי, כלשון תקנה 20, הרי הסמכות בידיו ללא קשר לנוסחו של הערר...".
מהותו של העניין, כך קבע בית-משפט זה בפרשת וייס, היא:

"... פרישתו של הנושא מחדש בפני
דרג ערעורי... מדובר על חוות דעת מקצועית רפואית של דרג בכיר יותר המתייחסת לאדם על כל מומיו וחולייו".

באותה רוח, ובהשראת פסק-הדין בפרשת וייס, הוסיף בית-הדין הארצי לעבודה ופסק לאורך השנים כי "סמכותה של הוועדה לעררים לשנות את החלטת הוועדה מהדרג הראשון היא רחבה ביותר" (דב"ע תשן/26-01 המוסד לביטוח לאומי
- אהרונוב, פד"ע כב 459, להלן- פרשת אהרונוב), בעמ' 462). בית-הדין קבע כי "תקנה 30... היא תקנה יוצאת דופן בכך שהיא מסמיכה ועדה רפואית להרע מצבו של מערער (בין הנפגע ובין המוסד) אף מבלי שהצד שכנגד ערער על קביעת הדרג הראשון וביקש זאת" (דב"ע תשן/23-01 שמש - המוסד לביטוח לאומי
, פד"ע כב 195 (להלן- פרשת שמש), בעמ' 198). לאור אופייה זה של התקנה קבע בית-הדין בפרשת שמש כי בהיעדר ערר על הקביעה הרפואית של הוועדה הרפואית אל לה לוועדה לעררים לבדוק מחדש את הנפגע. עוד נפסק כי מקום שבו רואה ועדת עררים להפחית את אחוזי הנכות שנקבעו לנפגע על-ידי הוועדה הרפואית, עליה להעמידו על אפשרות זו וליתן לו הזדמנות להתגונן מפניה (ראו פרשת אהרונוב).

הנה-כי-כן, בית-הדין הארצי לעבודה הכיר בעבר בסמכותה של ועדה לעררים לקבוע לנפגע דרגת נכות יציבה, מתוקף תקנה 30 לתקנות נפגעי עבודה, במסגרת ערר על החלטת ועדה רפואית מדרג ראשון, שקבעה לו נכות בלתי יציבה.

13. עם זאת מאז משנת 1998 חלה תמורה בגישתו של בית-הדין הארצי לעבודה. פסק-הדין שסימן את המפנה ניתן בפרשת רז, ולאחריו באו, בסדר עוקב, פסקי-הדין בעב"ל 155/99 המוסד לביטוח לאומי
- לוי (להלן- פרשת לוי); בעב"ל 464/99 המוסד לביטוח לאומי
- ארבל, פד"ע לז 249 (להלן- פרשת ארבל) ובעב"ל 163/99 (פרשת שטרן). עיון בפסקי-דין אלה מגלה, כפי שכבר פירטנו, כי בבית-הדין נחלקו דעות השופטים בסוגיה נושא העתירות שבפני
נו, ונחזור כאן רק על עיקרי הדברים.

גישה אחת הובעה על-ידי סגנית הנשיא ברק (ראו דבריה בפרשת רז, לוי ושטרן). לשיטתה, "זכות הערעור היא זכות מהותית ופירושה הוא שכל עניין ידון קודם כל בערכאה ראשונה ורק אחר כך בערכאת ערעור". תקנה 30- כך קובעת סגנית הנשיא ברק- מתירה לוועדה לעררים לדון בעניינים שלא הוגש עליהם ערר, אולם אין היא רשאית לדון בעניין מסוים כערכאה ראשונה. לפיכך מקום שבו קובעת ועדה לעררים- במסגרת ערר על החלטת ועדה רפואית הנוגעת לנכות בלתי יציבה- כי נכותו של הנפגע היא יציבה, שומה עליה להחזיר את העניין לוועדה הרפואית על-מנת שזו תקבע, באופן ראשוני, את דרגת הנכות היציבה.

בגישה זו תומך גם השופט רבינוביץ, הסבור כי ועדה לעררים הקובעת כי נכותו של נפגע היא יציבה, אינה רשאית לקבוע את דרגת הנכות היציבה, כל עוד לא דנה בכך הוועדה הרפואית (ראו דבריו בפרשות רז ושטרן). אמנם, כך מדגיש השופט רבינוביץ, "אין עוררין" (כלשונו) על ההלכה שנקבעה בפרשות עצמון ושמואל, אולם לדעתו, ההסדר הקבוע בחוק ובתקנות הוא מנגנון מדורג של ועדות רפואיות, והוועדה לעררים, הגם שהיא רשאית לשנות החלטה של הוועדה הרפואית, אינה רשאית לקבוע את שיעורה של דרגת נכות צמיתה מקום שהוועדה הרפואית לא עשתה כן (ראו גם עמדת השופטת נ' ארד בפרשת ארבל, הקובעת כי לנפגע עבודה עומדת הזכות שתביעתו תיבחן על-ידי שתי ערכאות- ועדה רפואית וועדה לעררים- ועל כן מקום שבו נפל פגם מהותי בהחלטת הוועדה הרפואית המביא לבטלותה יש להתחיל את הדיון מראשיתו, ולא די בהחלטה של הוועדה לעררים).

שונה היא גישתו של השופט פליטמן (כפי שבוטאה בפרשות רז, לוי ואליהו). לדעתו, אין מקום להבחין בין מקרה שבו מוגש ערר על שיעור דרגת הנכות שנקבע על-ידי הוועדה הרפואית- שאז רשאית הוועדה לעררים לקבוע כל דרגת נכות אחרת- לבין ערר על החלטת הוועדה הרפואית כי דרגת הנכות תהא זמנית. גם במקרה אחרון זה, כך סבור השופט פליטמן, מוסמכת הוועדה לעררים להכריע באופן סופי בערר שלפניה ולקבוע הן את עצם המימצא שלפיו הנכות היא נכות יציבה, הן את דרגתה של נכות יציבה זו. השופט פליטמן מדגיש בהקשר זה את תכליתו הסוציאלית של חוק הביטוח הלאומי ואת הצורך בהליך מהיר ויעיל לקביעת דרגת הנכות של נפגעי עבודה.

דעה שלישית נשמעה מפי הנשיא אדלר (בפרשת לוי ושטרן). הנשיא אדלר, כפי שכבר צוין, מדגיש את ההבחנה בין קביעת נכות שאינה יציבה לבין קביעת נכות יציבה, שזו הראשונה תכליתה לשמור על הכנסתו של המבוטח עד שישוב לכושר עבודה מלא. ואילו האחרונה מטרתה לפצות את המבוטח בגין הליקוי הרפואי שנגרם לו. שוני זה בייעוד- כך הוא סבור- מביא עמו שוני בשיקולי הוועדה הרפואית ובסמכויותיה בנוגע לכל אחד מסוגי הנכוית.

לדעת הנשיא אדלר, הוועדה לעררים "רשאית לדון בשאלת קיומה של נכות זמנית ויציבה וזאת, בין אם הוגש ערר על קביעות הוועדה מדרג ראשון לגבי אותם מומים או חוליים, בין אם לאו" (פרשת לוי, בעמ' 161), ותפקידה הוא לערוך בדיקה מחודשת של כל ההיבטים הרפואיים הנוגעים לקביעת נכותו של הנפגע. מכאן מסקנתו כי "מקום בו הוועדה מדרג ראשון קבעה כי נכותו של המבוטח אינה יציבה, רשאית ועדה לעררים לקבוע כי נכותו יציבה ואף את שיעורה" (שם, שם).

אולם מסקנה זו מסייג הנשיא אדלר בקובעו כי הוועדה לעררים אינה מוסמכת לדון בנכות יציבה לגבי מועד החל לאחר התקופה שאשר לגביה ניתנה החלטת הוועדה הרפואית. לגבי מועד זה, כך סבור הנשיא אדלר, אין מדובר בדיון מחדש של הוועדה לעררים, כי אם בדיון ראשוני.

14. הנה-כי-כן, בבית-הדין לעבודה רווחות כיום שלוש גישות, לפחות, ביחס לסמכותה של ועדת העררים, ונימוקיה של כל אחת מהן- עמה.

איזו מבין גישות אלה היא הגישה הראויה?

גדר סמכותה של הוועדה לעררים:

פרשנות לאור מהותן של הוועדות הרפואיות

15. אדם הנפגע בעבודה אכן זכאי כי עניינו ייבחן על-ידי שתי ועדות רפואיות- ועדה רפואית בדרג ראשון וועדת עררים. ועדות אלה אינן מיקשה אחת, וההליכים בפני
הן אינם הליך אחד.

עמדה על כך השופטת שטרסברג-כהן, בציינה:

"עניין לנו בשתי ערכאות נפרדות, ערכאה ראשונה וערכאת ערעור. כל אחת מהן מורכבת ממומחים רפואיים ועושה את מלאכתה על-פי הסמכויות שהוקנו לה בחוק. קביעת דרגת הנכות על-ידי הוועדה הרפואית, הכרעה היא לכל עניין ודבר, הגם שיכולה היא להשתנות בערכאת הערעור" (בג"ץ 5580/98 סופר נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד נד(4), 319 (להלן- פרשת סופר), בעמ' 328).

לוועדת עררים, ככזו, מסורות מלוא הסמכויות הנתונות לוועדה הרפואית כערכאה ראשונה. בעניין זה קיים דמיון בין סמכויותיה של הוועדה לעררים ובין בית-משפט "רגיל" שלערעור הדן בעניינים אזרחיים, שלגביו נקבע, בתקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, כי:

"בית המשפט שלערעור מוסמך ליתן כל החלטה שצריך היה לתיתה, או לאשר או לבטל את ההחלטה שניתנה ולהורות על דיון חדש, או ליתן החלטה נוספת או אחרת ככל שיחייב הענין; בית המשפט רשאי להשתמש בסמכותו זו אף אם הערעור מתייחס רק לחלק מן ההחלטה, ורשאי להשתמש בה לטובת המשיבים או בעלי הדין האחרים, כולם או מקצתם, אף אם לא הגישו ערעור או ערעור שכנגד".

בהתאם להוראות אלה, מקום שבו מוגש ערעור לבית-המשפט, "נפתחת לכל אורכה ורוחבה אותה חזית שהיתה קיימת בדרגה הראשונה, ובגבולותיה מוסמך בית המשפט לפסוק גם לטובת בעל דין שלא ערער ונגד בעל דין שנגדו לא ערערו..." (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי, (מהדורה 7, ש' לוין עורך, 1995) בעמ' 814). זאת ועוד: "[] בית המשפט שלערעור, לשם מילוי חובתו ליתן אותו

פסק דין
שהדרגה הראשונה חייבת היתה לתתו, גם אינו מוגבל בנימוקי הערעור שהועלו לפניו בכתב הערעור, אלא יוכל הוא לפסוק על פי נימוקים שלא הובאו כלל לפניו" (שם, בעמ' 814-816. ראו גם סעיף 213 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, לעניין סמכות בית-משפט של ערעור בהליכים פליליים).

דברים אלה יפים כאמור גם לגבי ועדת העררים לפי חוק הביטוח הלאומי (ראו פרשת שמואל).

16. עם זאת ראוי לבחון את המאפיינים המבדילים ערכאת ערעור שיפוטית "רגילה" מוועדות רפואיות, בכלל, ומוועדה רפואית לעררים בפרט. מאפיינים אלה, המייחדים את הוועדות הרפואיות, משליכים, מטבע הדברים, על קביעת גדר הסמכות הנתונה לוועדה לעררים.

על טיבן של הוועדות הרפואיות ועל מקומן במערך הארגוני של המוסד לביטוח לאומי
עמד השופט מצא בבג"ץ 2874/93 קופטי כמאל נ' בית הדין הארצי לעבודה
, פ"ד מח(2) 673;

"...[] הוועדות הרפואיות, הגם שהן מופעלות על-ידי המוסד מן הבחינה הארגונית והתקציבית, אין הן בשר מבשרו ועצם מעצמיו של המוסד, אלא הן גופים סטטוטוריים המחוזקים כעצמאיים, שתפקידם לפסוק בזכויות המבוטחים לפי החוק ולהכריע במחלוקות רפואיות בין המבוטחים לבין המוסד. בכך ממלאות הוועדות תפקיד מעין-שיפוטי מובהק. חבריהן אינם כפופים למרותו של המוסד ואינם חבים לו חובת נאמנות. כפיפותם היא לחוק ולציבור, וחובתם, על-פי הדין, היא לפסוק בשאלות הרפואיות המובאות לפניהם, על-פי אמות מידה מקצועיות וענייניות... על הוועדות הרפואיות, הנדרשות לעתים להכריע בצדקת עמדתו (בשאלה רפואית) של המוסד, מוטלת חובה מוגברת לקיים את אי-תלותן; שכן ההקפדה על אי-תלותן היא תנאי חיוני למילוי ייעודן ותפקידן" (שם, בעמ' 682).

הוועדות הרפואיות- ובכללן הוועדה לעררים- פועלות אפוא כגופים מעין-שיפוטיים, והן מכריעות,מכוח סמכותן הסטטוטורית, בנושאים רפואיים-מקצועיים המצויים בתחום מומחיותן. מתוקף מעמדן זה כפופות הוועדות הרפואיות, בין היתר, לכללים אשר מקורם במשפט המינהלי, ומתוקף כך חייבות הן בנימוק החלטותיהן, בהימנעות ממשוא פנים וניגוד עניינים ובקיום עקרונות של צדק טבעי (ראו למשל דב"ע נב/22-01 חבשה- המוסד לביטוח לאומי
, פד"ע כה 311 ; ראו גם אליאסוף, במאמרו הנ"ל, בעמ' 62-64).

עם זאת לא הרי הליך בפני
הוועדות הרפואיות כהרי הליך שיפוטי המנהל בבית-משפט. "אין מדובר בהתדיינות בין שני יריבים אלא בוועדה מקצועית אשר על יסוד בדיקתו של נכה, עיון במסמכים רפואיים ועשיית שימוש בידע הרפואי שלה קובעת את נכותו של המבוטח" (דב"ע נד/14-01 חיון- המוסד לביטוח לאומי
, פד"ע כז 242, בעמ' 246). הוועדה הרפואית, וכמוה גם הוועדה לעררים, היא אפוא ועדה רפואית-מקצועית שחבריה רופאים (ראו פרשת וייס), וזימונם של הרופאים לשמש כחברים בוועדה נעשה בהתאם לתחום התמחותם ובהתחשב בפגיעותיו של נפגע העבודה (ראו: תקנות 2(ב) ו- 27 (ב) לתקנות נפגעי עבודה; אליאסו, במאמרו הנ"ל, בעמ' 66-67 והאסמכתאות שם).

לנוכח מהותן של ועדות אלה כוועדות רפואיות ניתנו לוועדה הרפואית וכן לוועדה לעררים סמכויות שונות המאפשרות להן לעמוד על מצבו הרפואי של הנפגע. כך למשל מוסמכת כל אחת מוועדות אלה לבדוק את הנפגע בעצמה וכן לדרוש ממנו לעמוד לבדיקה רפואית או אחרת, להמציא לה את תוצאות הבדיקה ואף להיזקק לחוות-דעתם של יועצים רפואיים או אחרים (תקנות 3 ו- 31 לתקנות נפגעי עבודה).

מן האמור עולה כי הוועדה הרפואית, וכמוה גם הוועדה לעררים, מתאפיינות בהיותן טריבונל מקצועי-רפואי שבמסגרתו נלמדים הנתונים הרפואיים והעובדות הרלוונטיות. תפקיד שתי הוועדות כאחת הוא לנתח עובדות ונתונים אלה ולתרגם את הפגימות והליקויים שנמצאו לאחוזי נכות (ראו דב"ע לה/165-01 זינגר - המוסד לביטוח לאומי
, פד"ע ז 213, בעמ' 218).

מאפיינים אלה של הוועדה לעררים הם העומדים ביסוד ההלכה שלפיה רשאית הוועדה לבחון מומים וחוליים, שלא נכללו במסגרת הערר שהוגש על-מנת שתתקבל תמונה מלאה על אודות מצב הנפגע לאשורו (ראו פרשת וייס) ואף להפחית את דרגת הנכות שנקבעה לנפגע, אם המימצאים מצדיקים זאת, אפילו לא הוגש ערעור מאת הצד שכנגד (ראו פרשת שמש).

אין אפוא מקום להשקיף על הוועדה לעררים כעל ערכאת ערעור "טיפוסית", שכל תפקידה מתמצה בקיום ביקורת על החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון. אדרבה ההליך בפני
הוועדה לעררים, על-פי הסמכויות הרחבות שהוקנו לוועדה זו. מחייב כניסה מחדש לעובי הקורה וקביעת מימצאים עדכניים, על-פי מכלול הנתונים המובאים בפני
ה ועל-פי הבדיקות שהיא מקיימת. אכן, "לוועדת הערר מוקנות כל הסמכויות המוקנות לוועדה הרפואית, והיא מוסמכת לבדוק מחדש את מצבו של הנכה" (פרשת סופר, בעמ' 328; ההדגשה שלי- א' ח'). בדיקה זו נעשית לפי מיטב שיקול-דעתם המקצועי של המומחים היושבים בוועדה- שהם בבחינת דרג רפואי בכיר יותר- ולאור מסכת הנתונים הרפואיים כולה (ראו פרשת וייס).

סיכום ביניים: הוועדה הרפואית והוועדה לעררים מורכבות שתיהן מרופאים מומחים, ותפקידן לבדוק את מצבו הרפואי של נפגע העבודה לאשורו. סמכותה של הוועדה לעררים אינה סמכות של ביקורת בלבד. עליה לבדוק את הנפגע מחדש, ולשם כך העמיד לה הדין כלים וסמכויות. קביעתה של הוועדה הרפואית מדרג ראשון כי נכותו של הנפגע אינה יציבה, אין בה כדי לכבול את שיקול-דעתה של הוועדה לעררים הדנה בערר, וזו האחרונה רשאית לקבוע, על יסוד בדיקתה ולפי מיטב שיפוטה המקצועי, את מצבו הרפואי של הנפגע כפי שהוא בעת הופעתו בפני
ה. היה ומכלול הנתונים העדכניים המצוי בפני
הוועדה לעררים מצביע על כך שנכותו של הנפגע הינה נכות יציבה, ממילא עומדת הוועדה לעררים על שיעורה של אותה נכות בפועל יוצא של הבדיקות שקיימה, ועל-כן הפרדת הקביעה בדבר עצם קיומה של נכות יציבה מן הקביעה בדבר שיעורה של אותה נכות הינה במידה רבה הפרדה מלאכותית, ואין היא אלא בבחינת בזבוז מיותר של משאבים מקצועיים-רפואיים, שכבר הושקעו ומוצו על-ידי הוועדה לעררים במהלך הדיון בפני
ה.

17. נראה כי המסקנה שלפיה מוסמכת הוועדה לעררים לקבוע הן את קיומה של נכות יציבה הן את דרגתה, כאשר מונח בפני
ה ערר על קביעתה של הוועדה הרפואית בדבר נכות בלתי יציבה, מסקנה זו אין בה כדי לפגוע בזכות הערעור או הערר של נפגע העבודה.

אין חולק כי זכות הערעור היא זכות מהותית, ויש לה חשיבות רבה בשיטתנו המשפטית, כמו גם בשיטות משפט נוספות. יש אף הסוברים כי בעקבות חקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו מתעלה מעמדה של זכות הערעור לדרגה של זכות חוקתית (ראו: רע"א 9572/01 דדון נ' וייסברג, פ"ד נו(6) 918; רע"א 1441/02 פרץ נ' שטרן (לא פורסם); ש' לוין "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וסדרי הדין האזרחיים" הפרקליט מב (תשנ"ה-תשנ"ו) 451; ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית- מבוא ועקרונות יסוד (תשנ"ט), בעמ' 30-33).

עם זאת, וכפי שנפסק לא פעם, זכות הערעור אינה מוענקת אלא בגזירת החוק:

"זכות הערעור אינה זכות הנקנית אוטומאטית או הקמה כאילו על אתר עקב עצם שפיטתו של אדם על-ידי ערכאה שיפוטית ראשונה כלשהי או לאחר התדיינות לפניה; היא נולדת אך ורק מכוחה של הוראה מפורשת שבחוק, היוצרת אותה ומגדירה את תחומיה. בטבע הדברים אין ערעור על החלטתה של ערכאת השיפוט העליונה במדינה, גם אם היא דנה בעניין כערכאה ראשונה (כדוגמת בית המשפט הגבוה לצדק), אולם אין גם ערעור על ערכאה אחרת כלשהי, נמוכה יותר, אם הדבר לא הוסדר מפורשות בחוק" (בג"ץ 87/85 ארג'וב נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, פ"ד מב(1) 353, בעמ' 360- 361).

לשון אחר, הזכות לערער תלויה בקיומו של חוק המקים אותה, וגבולותיה של זכות זו אינם מנותקים מהגיונו של החוק ומן התכלית העומדת ביסודו. על-כן יש לבחון את תוכנה ואת היקפה על-פי ההקשר שבו היא מתקיימת:

"... יש להבין את המונח 'ערעור' על הכלול בו ועל המשתמע ממנו לצורך אותו חיקוק שבו הוא מופיע, אם על-פי הגדרה ספציפית אשר ניתנה באותו חיקוק שבו הוא מופיע, ואם על דרך הפרשנות הרגילה, תוך התייחסות לתכנו של החיקוק, למטרתו ולמגמות המסתתרות מאחריו" (ע"א 74/77 land nordrhein-westfalen נ' פרידמן, פ"ד לא (3) 713 בעמ' 718).

עיון בחיקוקים השונים מלמד כי משמעותו של המונח "ערעור" בכל אחד מהם איננה אחידה. יש שהשימוש במונח זה נעשה לתיאור הליכים אשר על-פי מהותם אינם בבחינת ערעור כלל וכלל (ראו ע"א 138/78 מנהל המכס והבלו נ' אי.אי.אל בע"מ, פ"ד לג(3) 490, בעמ' 495), ויש שמשמעותו מתמקדת ומתמצה בגזרה צרה מאוד של עניינים. כך למשל זכות הערעור לבית המשפט העליון על החלטת ועדת ערר לפי חוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), תשכ"ג-1963 נתונה ב"בעיה משפטית" בלבד (ראו: סעיף 90 לחוק וכן ע"א 266/97 מנהל מס שבח מקרקעין חיפה נ' ווייסמן, פ"ד נז(3) 207 ); כך גם זכות הערעור לבית-הדין האזורי לעבודה על החלטות של ועדת עררים, לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי, מוקנית "בשאלה משפטית בלבד" (סעיף 123 לחוק).

דוגמה נוספת לערעור שעילותיו מצומצמות ומוגדרות אנו מוצאים באותם המקרים שניתן בהם פסק-דין על דרך הפשרה בין על-פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 ובין על-פי סעיף 4(ג) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (ראו: ע"א 1639/97 אגיאפוליס בע"מ נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פ"ד נג(1) 337; רע"א 2587/97 י' מיידנברג ייצור ובניית מבנים בע"מ נ' מלכי (לא פורסם); ע"א 757/88 ברמן נ' אילון חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם)).

לעומת זה בהקשרים אחרים אנו מוצאים הליך ערעור שהינו רחב בהיקפו ומתפרס הרבה מעבר למתכונת הרגילה של ערעור. כזה הוא למשל הערעור לבית-המשפט המחוזי על החלטת רשם הפטנטים, שבמסגרתו רשאי בית-המשפט "לגבות ראיות, בין ראיות שכבר נגבו על ידי הרשם ובין אחרות, והוא רשאי לדרוש שראיות אלה יובאו בתצהיר או בדרך אחרת שיראה" (סעיף 177 לחוק הפטנטים, תשכ"ז-1967).

ודוק, סמכויות הניתנות לערכאת ערעור לגבות מחדש ראיות שכבר נגבו, וכן לגבות ראיות חדשות, חורגות מן הדפוס הטיפוסי של הדיון בערכאת הערעור. אכן, על-פי הדפוס הטיפוסי והמוכר, אין בעלי-הדין זכאים להביא בפני
ערכאת הערעור ראיות נוספות בין בכתב ובין בעל-פה אלא בנסיבות יוצאות מן הכלל ולצורך מטרה מוגבלת ומצומצמת והיא לאפשר לבית-המשפט שלערעור לתת את פסק-הדין אשר בית-משפט קמא היה אמור לתתו (ראו: תקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, וכן ע"א 675/86 שמייסר נ' הודסמן, פ"ד מד(1) 133; המ' 153/57 (ע"א 57/58) ואליק נ' הרשקוביץ, פ"ד יב 975, וע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין, פ"ד מט(3) 441). בית-משפט שלערעור אף אינו נוהג להתערב במימצאי עובדה שקבעה הערכאה קמא, והוא רואה את עיקר תפקידו כתפקיד של ביקורת:

"... לבחון אם המימצאים שנקבעו בפסק הדין מעוגנים בחומר ראיות אמין, אם המסקנות שהוסקו עומדות במבחן ההוכחות, ההיגיון ומכלול הנסיבות, ואם התוצאה מתחייבת מבחינת הוראות הדין החלות על העניין" (ע"א 586/84 מקלף נ' זילברברג, פ"ד מג(1) 137, בעמ' 141).

אכן, הדיון בבית-משפט שלערעור, במתכונת המקובלת, אינו כולל שמיעה מחדש של התיק (ח' בן-נון הערעור האזרחי (בהשתתפות א' גוטפרוינד, תשנ"ז), בעמ' 136).

טיפוס נוסף של הליכים מעין-ערעוריים אנו מוצאים בהליכי ערר והשגה, ויש הרואים זהות בין שני הליכים אלה (ראו י' זמיר הסמכות המינהלית (כרך ב), בעמ' 646-647). על-פי גישה זו, הערר אינו אלא "השגה על החלטה של רשות מנהלית והוא יידון בדרך כלל בפני
גופים שיפוטיים שאינם בתי משפט" (בן-נון וגוטפרוינד בספרם הנ"ל, בעמ' 17), בעוד שערעור הוא מונח שהמחוקק נוקט דרך כלל בהתייחסו להליך בפני
בית-המשפט, כמשמעותו בחוק בתי המשפט [נוסח משולב] (בג"ץ 174/65 דיאמנטמן נ' ועדת העררים לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים,פ"ד יט(4) 161, בעמ' 165). עם זאת הלשון אינה חזות הכול גם בהקשר זה, ו"כדרך שהדיבור 'ערעור' אינו משמיע מה תפקידה של ערכאת הערעור, אם חייבת היא להיכנס בעבי הקורה של בדיקת העובדות ואפילו לגבות עדויות נוספות או לא, כך גם עצם הדיבור 'ערר' אינו קובע לכאן או לכאן" (שם, שם).

אכן, הסמכות הניתנת לגופים הדנים בעררים או בהשגות מתאפיינת אף היא, לעתים תכופות, במתן אפשרות לבדיקה מחדש של העובדות והנתונים הרלוונטיים במיתחם רחב ביותר של שיקול-דעת הנתון לגוף הדן בערר או בהשגה.

יפים לעניין זה דבריה של השופטת פרוקצ'יה ברע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4) 481 :

"בעוד הביקורת השיפוטית אמורה לבדוק אם לא נפלה טעות בהחלטה המינהלית, הביקורת בהשגה או בערר נערכת על-פי רוב כדיון מחדש ומאפשרת מתן החלטה אחרת במקום זו שניתנה על ידי הרשות המקורית. באופן כזה רשאית הרשות הדנה בהשגה להעמיד את שיקול-דעתה במקום שיקול-דעת הרשות המקורית, וזאת, כל עוד אין מתפרשת כוונה אחרת מהחוק המיוחד החל על הענין" (שם, בעמ' 495).

עמד על כך גם פרופ' זמיר:

"הביקורת המינהלית בהשגה רחבה יותר מן המקובל בביקורת שיפוטית על-ידי בית המשפט. ביקורת על-ידי בית המשפט בעניין מסויים מכוונת בדרך כלל לבדוק אם לא נפלה טעות בהחלטה המינהלית; ואילו הביקורת בהשגה נערכת על-פי רוב בדרך של דיון מחדש (de novo) בפרטי העניין, כולם או חלקם, לפי הוראות החוק ונסיבות העניין, והיא מאפשרת 'להחליט החלטה אחרת במקומה' של הרשות שקיבלה את ההחלטה. מסתבר שיש בכך כדי להסמיך את הרשות המחליטה בהשגה להעמיד את שיקול הדעת שלה במקום שיקול הדעת של הרשות שקיבלה את ההחלטה המקורית" (י' זמיר בספרו הסמכות המינהלית (כרך ב, תשנ"ו) בעמ' 650-651).

ראו לעניין זה גם הוראת סעיף 18 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981.

18. בסוגיה העומדת לדיון בפני
נו קובע חוק הביטוח הלאומי כי לנפגע עבודה, כמו גם למוסד לביטוח לאומי, עומדת הזכות להגיש ערר על החלטת ועדה רפואית מדרג ראשון בפני
ועדת עררים, ותקנה 30 לתקנות נפגעי עבודה משמיעה לנו כי במסגרת ערר זה מוסמכת ועדת העררים לקיים בדיקה מחודשת ועדכנית לצורך בירור מצבו של הנפגע.

עניין לנו אפוא בוועדת עררים שסמכויותיה רחבות מאוד, הרשאית להמיר את שיקול-דעתה של הוועדה הרפואית מדרג ראשון בשיקול-דעתה שלה, ואף ליתן "חוות דעת רפואית" (כלשונו של בית-משפט זה בפרשת וייס) המתייחסת למצבו העדכני של הנפגע כפי שהוא מתברר בפני
ה בעת הבדיקה המחודשת.

משהוקנו לוועדת העררים סמכויות נרחבות כאלה לבדיקה מחדש ולבירור מצבו העדכני של הנפגע, נראה כי הפועל היוצא של אותן סמכויות, המגשים את תכליתן ואת מהותן, אינו מתן סמכות לוועדת העררים לקבוע באופן ממצה ושלם את המסקנות הנובעות מבדיקות חדשות אלה, קרי הן את דבר קיומה של נכות יציבה, אם יש כזו, הן את שיעורה.

לעומת זה הצבת מחסום בפני
הוועדה לעררים כך שתוכל לקבוע מימצא רק לגבי עצם קיומה של נכות יציבה, אך לא תוכל להשלים את מלאכתה, כמתבקש, ולקבוע גם את הדרגה של אותה נכות, הינה מלאכותית. מחסום כזה אינו מתיישב עם היקף הסמכות שהוענקה לוועדת העררים או עם התכלית שביסוד סמכות זו- לקיים בדיקה עדכנית, יעילה, מקצועית וממצה.

לנוכח הסמכות הרחבה שהוענקה לוועדה לעררים אין מקום לדעתי גם להצבת מחסום התוחם את הסמכות לפי התקופה שאליה התייחסה הוועדה הרפואית בהחלטתה, כגישתו של הנשיא אדלר, שכן מחסום כזה הינו "טכני" בעיקרו, ולא ניתן להצדיק את ההבחנה שהוא יוצר מבחינת הנפגעים בנימוקים של מהות.

גדר סמכותה של הוועדה לעררים:

פרשנות לאור התכלית הסוציאלית שביסוד החוק

19. אל הנימוקים הצומחים מתוך עצם מהותה של הוועדה לעררים כוועדה מקצועית-רפואית, ומתוך הסמכויות הרחבות שהוענקו לה, ראוי לצרף נימוק חשוב נוסף. נימוק זה נוגע להתמשכות המיותרת ולסרבול של ההליכים בפני
הוועדות הרפואיות הנגרמים כתוצאה מן הגישה המצמצמת את סמכותה של הוועדה לעררים ומן התפיסה שלפיה עומדת לנפגע עבודה הזכות שכל קביעה תידון ותוכרע בשתי ערכאות.

להלן דוגמאות מספר הממחישות מגוון של מקרים שבהם עשויה הוועדה לעררים למצוא את עצמה עומדת בפני
הכרעה בעניין שטרם נדון על-ידי הוועדה הרפואית מדרג ראשון, ואת הקושי המתעורר לנוכח הפרשנות השוללת את סמכותה להכריע בו.

כך למשל כאשר מוגש ערר על קביעתה של הוועדה הרפואית כי לנפגע נכות בלתי יציבה, ועדת העררים מאשרת קביעה זו ומאריכה את תקופת הנכות הבלתי יציבה מעבר לתקופה שקבעה הוועדה הרפואית. האם נאמר כי במקרה כזה לא תהא ועדת העררים רשאית לקבוע את דרגת הנכות בתקופה הנוספת, מפני שנושא זה טרם נתברר בפני
הוועדה הרפואית? ומה כאשר הוועדה הרפואית קובעת את דרגת נכותו של הנפגע בגין כמה ליקויים שהוא סובל מהם, וועדת העררים מכירה בליקויים נוספים. האם לא יהא זה במסגרת סמכותה של ועדת העררים לקבוע במקרה כזה גם את דרגת הנכות בגין הליקויים הנוספים, משום שסוגיה זו טרם נדונה על-ידי הוועדה הרפואית? ודוגמה נוספת, הוועדה הרפואית מחליטה שלא לעשות שימוש בסמכות הקנויה לה לפי תקנה 15 לתקנות נפגעי עבודה, לקבוע דרגת נכות יציבה הגבוהה מן הנכות הרפואית שנקבעה, בשים לב למקצועו ולגילו של הנפגע, ואילו הוועדה לעררים סוברת כי יש מקום להפעיל תקנה זו. האם במקרה כזה יצטרך הנפגע לחזור לוועדה הרפואית על-מנת שזו תקבע את שיעור הגדלת דרגת הנכות, לפי תקנה 15?

בכל המקרים הללו- וקיימות כמובן דוגמאות נוספות- לא תוכל הוועדה לעררים, על-פי הפרשנות המצמצמת, לעשות את "הצעד הנוסף" המתבקש מבדיקותיה ומסקנותיה ולקבוע את דרגת הנכות ושיעורה. חלף זאת יהא עליה להחזיר את הדיון לוועדה הרפואית. ומה תעשה הוועדה הרפואית באותו שלב? האם תחזור ותבדוק את הנפגע תוך שהיא מתעלמת מן הבדיקות ומן המימצאים שנאספו סמוך לפני כן בפני
ועדת העררים, או שמא תתחשב בהם ותביא אותם בגדר שיקוליה לצורך קביעת דרגת הנכות? ואם תנהג בדרך השנייה, נשאלת השאלה אם יש טעם או תכלית כלשהם בקיום מצב דברים שלפיו קובעת ועדה רפואית הנמוכה מועדת העררים ברמתה המקצועית ובהיררכיה שלה, דרגת נכות על בסיס מימצאים שקבעה ממילא הוועדה לעררים, ובפני
ה אף יוגש הערר על כל החלטה שתינתן בעניין זה על-ידי הוועדה הרפואית.

מדוע אין להעדיף במקרים אלה תהליך שלם, יעיל וממצה שלפיו ועדת העררים, שכבר קבעה מימצאים והסיקה מסקנות בדבר מצבו הרפואי של הנפגע ובדבר מצבו הרפואי של הנפגע ובדבר עצם נכותו היציבה, תקבע גם את שיעור הנכות?

20. דומה כי המסקנה העולה מן האמור לעיל הינה כי הנימוק בדבר "איבוד ערכאה", שעמד ביסוד עמדתם של חלק משופטי בית-הדין הארצי לעבודה, הינו נימוק פורמאלי בעיקרו, ואין בו כדי לקדם באופן אמיתי-מהותי אינטרס כלשהו של הנפגע או תכלית מן התכליות העומדות ביסוד ההסדר החוקי שבו עסקינן.

בעניין תכלית החקיקה ראוי לזכור כי חוק הביטוח הלאומי הוא חוק סוציאלי במהותו, על-כן יש לפרש את הוראותיו- כמו גם את הוראות התקנות שהותקנו מכוחו- לאורם של היעדים הסוציאליים שהוא נועד להגשים (בג"ץ 4690/97 המוסד לביטוח לאומי
נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נג(2) 529, בעמ' 538-541; בג"ץ 1199/92 לוסקי נ' בית הדין הארצי לעבודה
, פ"ד מז(5) 734 ; ראו גם י' אליאסוף "הביטוח הלאומי בישראל- גמלאות והטבות סוציאליות" שנתון משפט העבודה ד (תשנ"ד) 7).

קיומו של הליך יעיל לבירור תביעות הוא מרכיב חשוב בהסדרים אשר תכלית סוציאלית ביסודם. כך למשל חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, הקובע הסדר של אחריות בלא אשם, נועד, בין היתר, למנוע את הצורך בהליכים מסורבלים וממושכים להוכחת האשם, כאשר הנפגע נותר בינתיים בלא אמצעי קיום מספיקים. לאור תכלית זו פורשו הוראותיו של חוק זה במגמה להבטיח את יעילותו של ההליך (ראו ע"א 483/84 "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אברהם, פ"ד מא(4) 754; ע"א 3765/95 חוסיין נ' טורם, פ"ד נ(5) 573 ).

באותה רוח יש לשאוף לפרשנות המקלה על בירור הליכים הנוגעים לביטוח סוציאלי של נפגעי עבודה מתוקף חוק הביטוח הלאומי, ויש להימנע, ככל הניתן, מהתמשכות מיותרת של אותם הליכים.

אמנם, המוסד לביטוח לאומי
ובית-משפט זה אינם שמים עצמם כ"אפוטרופוס" על נפגעי עבודה (ראו פרשת סופר, בעמ' 330), עם זאת אין להתעלם מכך שפרשנות המצרה את סמכותה של הוועדה לעררים עלולה לפגוע בראש ובראשונה באינטרס של נפגעי העבודה בשל סרבול ההליכים והארכתם. כך למשל יידרשו נפגעים אשר עצם נכותם הוכרה לראשונה על-ידי הוועדה לעררים, לשוב לוועדה הרפואית מדרג ראשון על-מנת שזו תכריע בדבר דרגת הנכות. עד להכרעת הוועדה הרפואית לא יוכלו אותם נפגעים לקבל את המגיע להם והדרוש להם למחייתם, שהרי דרגת נכותם טרם נקבעה (על חשיבותו של השיקול שלפיו יש להימנע מעיכוב התשלום לנפגעים שנכותם הוכרה ראו פרשת סופר, בעמ' 328-330).

זאת ועוד, ההליך "העובר ושב" בפני
הוועדה הרפואית, הנובע מן הגישה המצמצמת, ירבה מאוד את כמות ההליכים בפני
אותה ועדה ויעכב, מטבע הדברים, את מועדי הבירורים הראשונים של נפגעים רבים אחרים האמורים להתקיים בפני
ה.
סוף דבר

22. מכל הטעמים שפורטו אני סבורה כי הוועדה לעררים מוסמכת לדון ולהכריע בעניינים העולים בפני
ה במסגרת הערר אף אם לא נדונו ולא הוכרעו בוועדה הרפואית מדרג ראשון, ובכלל זה רשאית ועדה לעררים, הקובעת את דבר נכותו היציבה של נפגע עבודה, לקבוע גם את שיעורה ודרגתה של אותה נכות יציבה, אפילו קבעה הוועדה הרפואית בדרג ראשון נכות בלתי יציבה בלבד, לאותו נפגע.

הצעתי היא אפוא לדחות את העתירה בבג"ץ 8125/02 מן הנימוקים המפורטים לעיל, ולקבל את העתירה בבג"ץ 1082/02 באופן שפסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה בעב"ל 163/99 יבוטל, והחלטת הוועדה לעררים בדבר דרגת נכותו של המשיב 2 תושב על כנה.

לא ראיתי לעשות צו להוצאות.

השופט ת' אור
אני מסכים.

השופטת ד' דורנר
אני מסכימה.

נקבע כאמור בפסק-דינה של השופטת חיות.

ניתן היום, י"ט באייר תשס"ג (21.5.2003).
1









בג"צ בית המשפט העליון 1082/02 המוסד לביטוח לאומי, שמואל אליהו נ' בית הדין הארצי לעבודה, רון שמעון שטרן, ארגון נפגעי תאונות העבודה בישראל ואח', [ פ"ד: נז 4 443 ] (פורסם ב-ֽ 21/05/2003)