פסקי דין על דוד כבאז |

6162/10 עפ     11/06/2013




עפ 6162/10 דוד כבאז נ' מדינת ישראל




פסק-דין בתיק ע"פ 6162/10
st1\:*{behavior:url(#ieooui) }





בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים


ע"פ 6162/10



לפני:

כבוד השופט א' רובינשטיין


כבוד השופט ח' מלצר


כבוד השופט צ' זילברטל


המערער:
דוד כבאז



נ


ג


ד



המשיבה:
מדינת ישראל


ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 7.4.10 בתפ"ח 1035/08 שניתן על ידי כבוד השופטים: א' שהם וי' שבח (יבל"א) וש' ברוך ע"ה


תאריך הישיבה:
כ"ב בא
ייר התשע"ג

(2.5.2013)

בשם המערער:
עו"ד ד"ר אורנה אליגון

בשם המשיבה:
עו"ד ג'ויה שפירא

פסק-דין

השופט א' רובינשטיין

:

א.
ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתפ"ח 1035-08 מיום 7.4.10, בגדרה הורשע המערער, ברוב דעות (השופטים
שבח
תבל"א
וברוך
ע"ה
)
בעב
ירת הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, וזאת כנגד דעתו החולקת של השופט
שהם
, אשר סבר כי יש להרשיע את המערער בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. כן הורשע המערער, פה אחד, בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 334 ו-335(א)(1) לחוק העונשין. הערעור מופנה גם כנגד גזר הדין מיום 7.7.10, שבו נגזרו על המערער 20 שנות מאסר בגין עבירת ההריגה; שלוש שנות מאסר בגין עבירת הפציעה, מתוכן 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל (שירוצו בחופף לעונש המאסר שהוטל בעבירת ההריגה), ו-18 חודשי מאסר על תנאי; ופיצוי בסך 150,000 ש"ח.

רקע

ב.
בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי נטען, כי ביום 11.3.08 יצא המערער מביתו לטיול עם כלבו, ובשובו הבחין ברכב החונה בסמוך לפתח ביתו. חמתו של המערער, כך נטען, בערה בו, והוא נטל סכין וניקב את ארבעת צמיגי הרכב. בעל הרכב (להלן
המנוח
) שהה באותה העת אצל חברו, שכנו של המערער, אחד שחר דורון (להלן
שחר
). בכתב האישום נטען, כי כשיצא המנוח והבחין בניקוב הצמיגים, הזעיק את שחר לעזרה, ושני אלה קראו למערער לצאת מביתו כדי לברר את נסיבות ניקוב הצמיגים. נטען, כי משלא נענה המערער לקריאתם, בעט המנוח בשער הכניסה לחצרו של המערער, ושחר והמנוח נכנסו לחצר. בשלב זה, כך נטען, יצא המערער מביתו בלווית כלבו כשהוא מחזיק סכין, ניסה לדקור את שחר ולבסוף פצע אותו בבית שחיו, וכלבו התנפל על המנוח. על מנת להגן על עצמו ועל המנוח, כך נטען בכתב האישום, רץ שחר לעבר דירתו על מנת להצטייד בכלי חפירה (טוריה). או אז, כך נטען, דקר המערער את המנוח שתי דקירות – בעכוזו ובחזהו – בכוונה להמיתו. הדקירה בחזהו של המנוח חדרה לליבו וגרמה למותו המיידי. נוכח השתלשלות העניינים הנטענת יוחסו למערער בכתב האישום עבירת רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, וכן עבירת פציעה לפי סעיפים 334 ו-335 לחוק העונשין.

ג.
בתגובתו לכתב האישום הודה המערער בניקוב גלגלי מכוניתו של המנוח. המערער טען, כי שחר והמנוח פרצו לחצרו בחמת זעם במטרה לתקוף אותו, כי לשמע התפרצותם יצאה כלבתו לחצר, כי שחר והמנוח או מי מהם בעטו בה, וכי זו נכנסה מבוהלת לתוך הבית לאחר שנשכה את המנוח. לטענת המערער, עם התרחשות זו אחז בסכין, יצא לפתח ביתו והבחין בשחר ובמנוח. אז, כך נטען, התנפלו עליו השניים וניסו להכותו, ולבסוף היכה בו המנוח בראשו באמצעות חפץ קהה ופצע אותו מעל עינו. נטען, כי רק אז דקר המערער את המנוח, אינסטינקטיבית, תוך שהוא מגונן על עצמו והודף תקיפה שלא כדין. לטענת המערער, משהבחין שחר בדקירתו של המנוח רץ להביא כלי תקיפה בנסיון להמשיך ולתקוף את המערער. המערער טען להתקיימות סייג ההגנה העצמית לפי סעיף 34י לחוק העונשין, ולהתקיימו של סייג אי שפיות הדעת לפי סעיף 34ח לחוק העונשין.

ד.
כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, במהלך הדיון הוגשה חוות דעת פסיכיאטרית בעניינו של המערער, לפיה הלה כשיר לעמוד לדין. עד התביעה המרכזי במשפט היה שחר, שאמנם העיד, בין היתר, כי לא ראה את דקירתו של המנוח על ידי המערער. כן הוגשה חוות דעתו של פרופסור יהודה היס בדבר הבדיקה הפתולוגית שנערכה למנוח, וכן השלמות לחוות דעת זו. מטעם ההגנה העיד המערער.

הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי

ה.
הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי ניתנה ביום 7.4.10. בחוות דעתו של אב בית הדין, השופט
שהם
, נאמר (עמ' 186 שורות 3-2) כי "יש ליתן אמון מלא בעדותו של שחר, בהיותה משקפת את האירועים שהתרחשו, על תוצאתם הטראגית", וכי (עמ' 187 שורות 3-1) "יש ליתן אמון בדבריו של שחר לפיהם לא היה עד ראייה לאירוע הדקירה, ואינני מוצא כל סיבה, מדוע ימסור שחר גרסת כזב בהקשר זה, לו ראה במו עיניו את הנאשם נועץ את סכינו בחזהו של המנוח". נקבע, עובדתית, כי משנכנסו שחר והמנוח לחצרו של המערער, התנפל האחרון על שחר וניסה לדקור אותו, עד שלבסוף גרם לו לחבלה בבית שחיו, וכי כלבתו של המערער הסתערה לעברו של המנוח ונשכה אותו בידו וברגלו; בהקשר זה נדחתה טענת המערער, כי החבלה נגרמה לשחר כתוצאה מחיכוך עם שער הכניסה לחצר. נקבע, כי לאחר שעזב שחר את החצר, פנה המערער אל המנוח ונעץ את סכינו בחזהו, כי הסכין סובבה על ידי המערער לאחר נעיצתה בחזהו של המנוח, וכי המערער דקר את המנוח פעם נוספת בעכוזו לאחר שהאחרון הסתובב. עוד נקבע, כי המנוח פגע במערער באמצעות מפתח רכבו, מעל עינו השמאלית, "כאשר הדעת נותנת כי פגיעה זו קדמה לנעיצת הסכין בחזהו של המנוח". נקבע, כי המערער לא ניסה להושיט עזרה למנוח, וכי יצא לעבר אנשי המשטרה וסכין מונפת בידו. בית המשפט המחוזי קבע עוד, כי הסברו של המערער בנוגע לשאלה מדוע לא החזיר את הסכין למקומו לאחר ניקוב גלגלי הרכב "אינו מהימן כל עיקר", וכי "לא היתה כל סיבה סבירה שלא להחזיר את הסכין למקומה". כן נקבע, כי אין לקבל את טענתו של המערער לפיה "לא יכול היה להימנע מלצאת לעברם של שחר והמנוח כאשר סכין ארוכה בידו, שעה שעמדו לרשותו מספר חלופות, וביניהן נעילת דלת הדירה באמצעות מנעול רב בריח או אף יציאה אל מחוץ למתחם הבית, על מנת למנוע עימות אפשרי עם השניים" (עמ' 188 שורות 17-15).

ו.
בהכרעת הדין נקבע, כי המערער אינו זכאי לחסות בצילו של סייג ההגנה העצמית, שכן מרבית התנאים לתחולתו של זה אינם מתקיימים. נאמר כי גם אם פגע המנוח מעל עינו של המערער, נעשה הדבר לאחר שכלבתו של האחרון התנפלה על המנוח, ולאחר שזה תקף את שחר, ובנסיבות אלה אין לומר כי הצד התוקפן היה המנוח והצד המתגונן היה המערער. על כן נדחתה טענת המערער, כי מטרתו היתה להדוף תקיפה שלא כדין. נאמר, כי אין לראות את המערער כמי שעמד בפני
סכנת פגיעה מוחשית. עוד נאמר, כי גם תנאי הנחיצות אינו מתקיים בעניינו של המערער, כמותית ואיכותית, בין היתר באשר בפני
המערער עמדו חלופות אחרות, פוגעניות פחות – הימנעות מיציאה לחצר תוך נעילת הדירה, הזעקת המשטרה, ונסיגה מחוץ לבית דרך החצר האחורית. עוד נאמר, כי גם דרישות המיידיות, הסבירות והפרופורציה אינן מתקיימות בענייננו, באשר התנהגותו של המערער היתה בלתי סבירה, שכן גם אם נפגע מעל לעינו "אין ניתן לקבל תגובה חסרת כל היגיון וסבירות", שבה נועץ המערער סכין בליבו של המנוח, ולאחר מכן מסובב אותה ומגדיל את עוצמת הפגיעה. נאמר, כי קיים קשר סיבתי בין התנהגותו הפסולה של המערער – ניקוב גלגלי הרכב, לבין העימות שהתפתח, וכי ניתן לומר שמעשיו הפסולים של המערער הם שגררו את השתלשלות העניינים שתוארה מעלה, וכי הוא צפה מראש את התפתחות הדברים. כן נדחתה טענת המערער להתקיימות הסייג הקבוע בסעיף 34י1 לחוק העונשין, שעניינו הגנת בית מגורים, בין השאר. בהקשר זה נאמר, כי כניסתם של המנוח ושחר ולחצרו של המערער לא נועדה לביצוע עבירה כלשהי, ועל כן לא הוכח אחד מהיסודות החשובים של ההגנה שבסעיף 34י1 – כי מדובר בהדיפה של מי שהתפרץ בכוונה לבצע עבירה. עוד נאמר, כי מעשהו של המערער היה בלתי סביר, וזאת גם אם רף הסבירות נבחן במשקפיים מקלות יותר, של "בלתי סביר בעליל".

ז.
לעמדתו של השופט
שהם
, הוכחו בעניינו של המערער יסודות ההכנה והיעדר הקנטור, הדרושים לצורך הרשעה בעבירת רצח; נוכח השימוש בסכין בעלת להב ארוך וסיבוב הסכין לאחר נעיצתה בחזהו של המנוח, בשל העובדה שהמערער לא הושיט עזרה למנוח ולא הזעיק את גורמי ההצלה, ונוכח התבטאויות שונות שהשמיע המערער, ניתן להסיק על כוונתו לגרום למותו של המנוח. על יסוד כל אלה, כך סבר השופט
שהם
, הוכחו מעבר לספק סביר כל יסודות עבירת הרצח.

ח.
באשר לעבירת הפציעה שיוחסה למערער נאמר, כי על פי התשתית העובדתית שהוכחה, המערער תקף תחילה את שחר ודקר אותו בבית שחיו השמאלי באמצעות סכין בעלת להב ארוך וחד ובכך גרם לו לפציעה, וכי שחר היה בלתי מזוין לחלוטין. על כן נקבע, כי יש להרשיע את המערער גם בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות.

ט.
השופטת
שבח
הצטרפה למרבית קביעותיו של השופט
שהם
, אולם חלקה עליו בסוגית הוכחתו של יסוד ההחלטה להמית. לעמדתה, נוכח העובדה כי המערער דקר את המנוח דקירה אחת (השופטת
שבח
חלקה על הקביעה כי המערער דקר את המנוח בעכוזו), נוכח העובדה שהמנוח ושחר פרצו לחצר ביתו של המערער, וכיוון שהמנוח פצע את המערער בפני
ו, קיים ספק בשאלה האם אכן צפה את מות המנוח והאם רצה בכך, וספק זה מוריד את מדרג החומרה לעבירת הריגה. השופטת
שבח
ציינה, כי הסברה לפיה "הייתה בענייננו דקירה נוספת (באזור העכוז או בשיפולי הגב) מקורה לטעמי בטעות". עוד נאמר בהקשר יסוד ההחלטה להמית, כי המערער אינו כאחד האדם – הוא מתגורר בגפו, בחברת כלבתו, בבית מבודד, וכעולה מחוות דעת שהוגשה בעניינו הוא סובל מסכיזופרניה פרנואידית ובעברו שבעה אשפוזים פסיכיאטריים (רובם בכפיה). נאמר, כי "הגם שהנאשם נמצא כשיר לעמוד לדין, אין לייחס לו הלך רוח של אדם רגיל, וקיים קושי לייחס לו בחינה שכלית של הנתונים והגעה לידי החלטה רצונית להמית את המנוח" (עמ' 203 שורות 16-15 להכרעת הדין), וכי "מן הראוי להתבונן על הבהלה בה נתקף הנאשם, עת פרצו המנוח ושחר לחצרו, ועל תגובתו האימפולסיבית, שלא במנותק מן המחלה ממנה הוא סובל, ומשכך אין לשלול כי הנאשם חפץ בפציעתו של המנוח, אך לא במותו" (שם, בשורות 19-17). לעמדתה של השופטת
שבח
, "איזור הדקירה בענייננו היה מקרי בהחלט". לפיכך, הציעה השופטת
שבח
להרשיע את המערער בעבירת הריגה.

י.
השופט
ברוך
ע"ה הצטרף לעמדתה של השופטת
שבח
, וסבר כי יש להרשיע את המערער בעבירת ההריגה. אשר על כן, הורשע המערער, בדעת רוב, בעבירת הריגה, ופה אחד בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות.

גזר דינו של בית המשפט המחוזי

יא.
ביום 8.5.10, במסגרת הטיעונים לעונש, הוגשה חוות דעתו של פרופסור ש.טיאנו, מטעמו של המערער, שעמדה על מצבו הנפשי, בה נאמר כי נראה "שיש מקום לשקול ענישה מופחתת בגין העבירה שעבר, וזאת לאור מצבו הפסיכיאטרי בעת ביצוע העבירה".

יב.
בגזר הדין מיום 7.7.10 נאמר, כי אין ניתן להתחשב במצבו הנפשי של המערער בעת גזירת עונשו "משזה כבר קיבל משקל מכריע בשלב הכרעת הדין, בהחליטנו להרשיע את הנאשם בעבירת הריגה בלבד, חלף עבירת הרצח שיוחסה לו בכתב האישום" (עמ' 216 שורות 20-18 לגזר הדין), וכי "התחשבות בשיקול זה פעם נוספת חוטאת למטרה, שהרי סביר להניח שלו היה הנאשם ככל האדם, היה בית המשפט מרשיעו ברצח" (שם, בשורות 22-21). עוד נאמר, כי "תקרת העונש שקבע המחוקק לעבירת ההריגה, צריכה להיות במקרנו נקודת מוצא ממנה יוצא בית המשפט לדרך הייסורים של גזירת העונש" (עמ' 218 שורות 17-16 לגזר הדין), וכי "משהגענו לכלל מסקנה כי לא ניתן להתחשב במצבו הנפשי של הנאשם פעם נוספת, משזה היווה את השיקול המרכזי להרשעה בעבירת הריגה בלבד, לא מצאנו נסיבות מקלות אחרות, בנות משקל, בגינן ניתן לגזור על הנאשם עונש המופחת מן העונש המירבי" (שם, בשורות 26-24). נאמר, כי "גם לו סברנו כי יש להתחשב במצבו הנפשי של הנאשם פעם נוספת, ולהפחית בגינו תקופת מה מן התקופה הקבועה בחוק", ממילא היה "צורך להשיב את שהחסרנו", וזאת נוכח הרשעתו של המערער בעבירת הפציעה בנסיבות מחמירות. באשר לחוות דעתו של פרופסור טיאנו נאמר, כי העתירה לענישה מופחתת אינה רלבנטית עוד, משלא הורשע הנאשם בעבירת רצח אלא בעבירת הריגה. נוסף על כך, עמד בית המשפט המחוזי על נסיבותיו החמורות של המקרה – העובדה כי המערער פתח בעימות, העובדה כי המערער יצא לקראת שחר והמנוח כשסכין בידו שעה שאלה לא היו חמושים (לבד ממפתחות בידיו של המנוח), והעובדה כי המערער דקר את המנוח בליבו והותירו מתבוסס בדמו, וכן על עברו הפלילי של המערער – הרשעה לפי פקודת הסמים המסוכנים והרשעה בעבירה של נסיון להיזק לרכוש במזיד. בסופו של יום, נגזרו על המערער 20 שנות מאסר בגין עבירת ההריגה; שלוש שנות מאסר בגין עבירת הפציעה, מתוכן 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל (שירוצו בחופף לעונש המאסר שהוטל בעבירת ההריגה), ו-18 חודשי מאסר על תנאי; ופיצוי משפחתו של המנוח בסך 150,000 ש"ח.

הערעור

יג.
ערעורו של המערער נסמך על חמישה נדבכים מרכזיים: ראשית נטען לזיכויו של המערער מעבירת הפציעה בה הורשע. נטען, כי עדותו של שחר, עליה הושתתה הרשעתו של המערער בעבירת הפציעה, ניתנה על ידי עד שאינו מהימן ואינו יציב, ונגועה במחדל חקירה מהותי – לא נערכה השוואה והתאמה גנטית בין סימני הדם שנמצאו על הסכין לדמו של שחר. עוד נטען, כי גם התעודה הרפואית שהוגשה בעניינו של שחר אינה יכולה לבסס את הרשעתו של המערער בעבירה זו, באשר אינה ערוכה על ידי רופא משפטי.

יד.
הנדבך השני עליו נסמך הערעור מושתת על סייג ההגנה העצמית (סעיף 34י לחוק העונשין). נטען, כי את תנאיו של סייג זה יש לבחון "מבעד לנקודת מבטו של המערער בעת המקרה" ו"תחת הלך הרוח בו היה שרוע המערער וזאת בשל המחלה ממנה סובל", וכי "הלכה למעשה, עסקינן במעשה שהיה נחוץ באופן מיידי על מנת למנוע פגיעה ממשית בחייו ונועד להדוף תקיפת המערער שלא כדין ע"י המנוח וחברו". המערער טוען, כי די בפגיעתו של המנוח באמצעות מפתח רכבו מעל עינו, כדי לענות לתנאי התקיפה. באשר ליסוד הנחיצות נטען, כי נוכח התפרצותם של שחר והמנוח לחצרו של המערער, לא ניתן היה לקבוע כי זה היה יכול להישאר ספון בביתו תוך נעילת הדלת או להזעיק את המשטרה, וכי המצב בשטח לא אפשר לו לסגת מביתו דרך החצר האחורית. בהקשר זה נטען, כי "יש להחריג את חובת הנסיגה הכללית מקום בו הותקף אדם בביתו". לטענת המערער, בחירתו הראשונה היתה להימלט ממקום האירוע ולסגת מפני שחר והמנוח, אולם משנוכח כי לא יוכל לעשות כן, בחר ליטול הסכין לידיו כאמצעי הגנה אחרון. המערער מוסיף וטוען, כי האדם הסביר לא יכול היה לצפות ששחר והמנוח יתפרצו לביתו ויתעמתו איתו על רקע ניקוב גלגלי הרכב, וכי הדברים נכונים מקל וחומר לגבי המערער, נוכח תחלואותיו הנפשיות ותחושת המצוקה שחש. עוד טוען המערער, כי התנהלותו אינה חורגת מתחום הסביר, באשר השימוש בסכין נועד להרתיע את שחר והמנוח, ובאשר הוא דקר את המנוח פעם אחת בלבד לאחר שזה פגע בו. נטען, כי המערער לא פעל "יותר מכפי הנדרש כדי להרחיק מעליו הסכנה לחייו". עוד נטען לתחולתו של סייג הגנת בית המגורים (סעיף 34י1 לחוק העונשין) על מקרהו של המערער.

טו.
הנדבך השלישי שבערעור עניינו בטענתו החלופית של המערער, כי יש להחיל בעניינו את סייג הטעות במצב דברים (סעיף 34יח לחוק העונשין). בהקשר זה נטען, כי נוכח לקותו הנפשית על מורכבויותיה, ונוכח התנהגותם האלימה והברוטלית של שחר והמנוח והתפרצותם לחצרו, טעה המערער "טעות כנה ביחס למטרותיהם של השניים, ודקרם, שכן דימה מצב דברים שאינו קיים, לפיו המדובר במי שביקשו להרע לו", וכי "הדרך היחידה להגן על עצמו מפני השניים, הינה שימוש סביר בכוח, קטלני או לאו". המערער מוסיף וטוען, כי אף סייג הגנת בית מגורים יכול לחסות תחת טעות במצב דברים.

טז.
הנדבך הרביעי בערעור מושתת על הטענה, כי הגם שהמערער נמצא כשיר לעמוד לדין "הרי שללקויות נפשו השלכה ממשית ומכרעת על קיומו של היסוד הנפשי באופן זה כי ספק אם נתקיים בו המישור החפצי לעבירה". נטען, כי הפגיעה במנוח נעשתה ללא כל מחשבה או רצון לפגוע. לטענת המערער, חוות דעתו של פרופסור טיאנו מלמדת על פגיעה ביכולת הקוגניטיבית וביכולת הרצייה שלו, באופן שהוא חוסה תחת הגנת היעדר שליטה (סעיף 34ז לחוק העונשין).

יז.
הנדבך החמישי בערעור מופנה כנגד גזר דינו של בית המשפט המחוזי. נטען, כי בגזר הדין לא ניתן משקל מספק לנסיבותיו האישיות של המערער – ובכללן מחלתו הנפשית ועברו הפלילי הבלתי-מכביד, כמו גם לנסיבות ביצוע העבירה – התנהלותם של שחר והמנוח, ופציעתו של המערער על-ידי המנוח. נטען, כי היה על בית המשפט המחוזי להעדיף את אינטרס השיקום בעניינו של המערער על פני אינטרס הגמול וההרתעה. לטענת המערער, היה על בית המשפט המחוזי ליתן משקל למצבו הנפשי גם בעת גזירת עונשו, שכן הפרדה בין הכרעת הדין לבין גזירת הדין היא מלאכותית ושגויה בבסיסה. עוד נטען בהקשר זה, כי ממילא מצבו הנפשי של המערער לא עמד ביסוד ההחלטה שלא להרשיעו בעבירת הרצח, ועל כן אין מניעה להביאו במסגרת גזירת הדין בגין עבירת ההריגה.

טענות המשיבה

יח.
המשיבה (שלא ערערה על אי ההרשעה ברצח, ועל כן כמובן לא נידרש לעניין זה) תומכת יתדותיה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, וטוענת כי יש לדחות את הערעור. נטען, כי טענותיו של המערער באשר להרשעתו בעבירת הפציעה מופנות כלפי ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בבית המשפט המחוזי, בהן אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב, וכי גם במחדלי החקירה הנטענים אין כדי לשנות מכך, באשר לא היתה כל רבותא בעריכת השוואה בין דמו של שחר לסימני הדם שנמצאו על הסכין.


עוד טוענת המשיבה, כי יש לדחות את טענתו של המערער בדבר התקיימותו של סייג ההגנה העצמית, באשר לא הוכחו יסודותיו. נטען, כי המערער הוא שתקף את שחר ואת המנוח, וממילא אין מתקיים יסוד התקיפה שלא כדין. עוד נאמר, כי בפני
המערער עמדו חלופות אחרות, ועל כן לא מתקיים יסוד הנחיצות, וכי היתה למערער שהות מספקת לכלכל את צעדיו מן הרגע שבו שמע את שחר והמנוח מתדפקים על שער החצר, ועל כן לא מתקיים יסוד המיידיות. נטען, כי התנהגותו הפסולה של המערער הביאה להתפתחות המצערת של הדברים, וכי למצער ניתן היה לצפות התפתחות זו. לטענת המשיבה, מעשיו של המערער חרגו באופן מובהק מגדר הסביר ומעבר לנדרש לצורך הרחקת סכנה (שספק אם כלל היתה קיימת). באשר לטענת המערער בדבר תחולתו של סייג הגנת המגורים נטען, כי משנקבע בבית המשפט המחוזי ששחר והמנוח לא נכנסו לחצרו כדי לבצע עבירה כלשהי, נשמט הבסיס תחת טענה זו, וכי ממילא מעשיו של המערער הם בלתי סבירים בעליל. באשר לטענה בדבר טעות במצב דברים נאמר, כי מדובר בטענה חדשה שנטענה לראשונה בערעור, וכי מכל מקום מדובר בגרסה כבושה שיש לדחותה. עוד נאמר, כי גם אם טעה המערער לחשוב שהמנוח ושחר מתעתדים לתקוף אותו, אין מתקיימות דרישות הנחיצות, המיידיות והסבירות.



באשר לטענה בנוגע להעדר יסוד נפשי אצל המערער נאמר, כי אין להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה מצבו הנפשי איפשר לו לצפות את תוצאות המוות. נאמר, כי הכוונה לפצוע, אשר התקיימה אצל המערער, יחד עם המודעות לכך שהסכין ננעצת בעוצמה באזור רגיש בגוף, מגבשת את הציפיות לקרות התוצאה. בהתייחס לטענת המערער בדבר התקיימותו של סייג העדר שליטה נאמר, כי מדובר בטענה שהועלתה אך בשלב הערעור, ומטעם זה יש לדחותה. הוסף, בהתייחס לחוות דעתו של פרופסור טיאנו, כי עניינה באחריות מופחתת לפי סעיף 300א לחוק העונשין, ולפיכך לא נחקר עורכה בחקירה נגדית חרף הסתייגויות שיש למשיבה באשר לאמור בחוות הדעת. המשיבה הוסיפה וטענה, כי המסקנות המובאות בחוות הדעת נסמכות על תשתית עובדתית שעיקריה נדחו על ידי בית המשפט המחוזי, וממילא אין בהם כדי לשנות את ממצאי הכרעת הדין.


באשר לטענות המערער הנסבות על גזר הדין נאמר, כי העונש שהוטל על המערער הולם את חומרת המעשים בהם הורשע ואת תוצאותיהם העגומות. נאמר, כי מצבו הנפשי של המערער נלקח בחשבון באופן מלא במסגרת הכרעת הדין, ועל כן צדק בית המשפט המחוזי בקבעו כי "הקלה נוספת בעונש בשל מצבו הנפשי של המערער יש בה משום כפילות בלתי מוצדקת והיא מחטיאה את תכליות הענישה".

הדיון בפני
נו

יט.
בדיון שבה וטענה באת כוחו של המערער, כי בשולחהּ לא התקיים היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירת ההריגה. לטענתה, נוכח האמירות בהכרעת הדין באשר למצבו הנפשי של המערער, אין ניתן לייחס לו את חזקת המודעות, לפיה חזקה על אדם כי היה מודע לאפשרות התרחשותה של התוצאה הטבעית העשויה לנבוע מהתנהגותו. נטען, כי אי-הרשעתו של המערער בעבירת הרצח אינה מעשה חסד, ואינה צריכה לשמש שיקול לחובתו של המערער בדיון בעבירת ההריגה. כן נטען, כי אין ניתן לראות במערער כמי שצפה את השתלשלות העניינים, וכי מעשיו באו בנסיבות בגדר הסביר – בהקשר זה נאמר כי מיקום הדקירה היה אקראי; כי מדובר בדקירה אחת; וכי המערער הפעיל מידה בינונית של כוח. עוד טענה באת כוח המערער, כי לא התקיים היסוד העובדתי להרשעתו בעבירת הפציעה. כן נטען בדיון כי גזר הדין החמיר עם המערער יתר על המידה, וכי היה מקום ליתן משקל למצבו הנפשי של המערער גם בעת גזירת דינו.


באת כוח המשיבה טענה, כי העובדות שנקבעו בבית המשפט המחוזי אינן יכולות לאפשר את קבלת טענותיו המשפטיות של המערער. באשר לטענה בדבר העדרו של יסוד נפשי נאמר, כי גם לפי דעת המיעוט נתקיימו במערער היסודות הנדרשים לצורך הרשעה בעבירת ההריגה, וכי דעת המיעוט הסתייגה אך מקביעתו של השופט שהם בדבר קיומה של "כוונה תחילה" אצל המערער.

הכרעה

כ.
אין מחלוקת, כי המערער המית את המנוח. המערער טען
בעיקר
להתקיימותם של סייגים לאחריותו הפלילית, ולהעדרו של היסוד הנפשי הנדרש להרשעתו. על אלה נעמוד לקמן. הואיל ולעתים שזורות טענותיו של המבקש בהשגות על ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בבית המשפט המחוזי, נזכיר מושכלות ראשונים – כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן, וכי לא בנקל תשים עצמה ערכאת הערעור בנעליה של הערכאה הדיונית (ראו, למשל, ע"פ 5386/05
אלחורטי נ' מדינת ישראל

(2006); ע"פ 2902/07
עראר נ' מדינת ישראל

(2008), בפסקה 4). דברים אלה מקבלים משנה תוקף כאשר עסקינן בקביעות עובדתיות הנסמכות על התרשמותה הישירה והבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית מן העדים (ע"פ 1258/03
פלוני נ' מדינת ישראל

, פ"ד נח(6) 625).

סייג ההגנה העצמית

כא.
סייג ההגנה העצמית קבוע בסעיף 34י לחוק העונשין:

"לא ישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים".

כב.
סעיף 34טז לחוק העונשין משמיענו, כי "הוראות סעיפים 34י ... לא יחולו כאשר המעשה לא היה סביר בנסיבות העניין לשם מניעת הפגיעה".

כג.
על מנת שיִכּוֹן סייג ההגנה העצמית נדרשים להתקיים במצטבר שישה יסודות, ואלה עולים מלשון החוק (ע"פ 6147/07
אביסידריס נ' מדינת ישראל

(2009), בפסקה 32; ע"פ 5266/05
זלנצקי נ' מדינת ישראל

(2007), בפסקה 15; י' רבין י' ואקי
דיני עונשין – כרך ב'
(מהדורה 2, 2010) 746-744): היסוד
הראשון
הוא תקיפה שלא כדין. היסוד
השני
הוא קיומה של סכנה מוחשית, שהעמידה את הטוען להגנה עצמית בפני
סכנת פגיעה מוחשית בחייו, חירותו, גופו, או רכושו – שלו או של זולתו. היסוד
השלישי
לתחולת הסייג הוא מיידיות. נדרש, כי מעשה ההתגוננות הנטען היה "דרוש באופן מיידי" על מנת להדוף את התקיפה. היסוד
הרביעי
לתחולת הסייג הוא כי הטוען להגנה עצמית לא נכנס למצב בהתנהגות פסולה. יסוד
חמישי
לתחולת הסייג הוא תנאי הנחיצות. תנאי זה נחלק לנחיצות כמותית – האם הטוען להגנה עצמית יכול היה להגן על עצמו בדרך שפגיעתה בתוקף היתה פחותה, ולנחיצות איכותית – האם עמדו לטוען להגנה עצמית חלופות אחרות זולת השימוש בכוח על מנת להתגונן (ראו עניין
זלנצקי
). היסוד
השישי
הוא פרופורציה – יחס ראוי – בין הנזק הצפוי מפעולת ההדיפה לנזק הצפוי מן התקיפה.

כד.
בית המשפט המחוזי קבע,
עובדתית
, כי המערער "יכול היה לעשות שימוש בחלופות אחרות, פוגעניות פחות. החלופה האחת היתה להמנע מיציאה לחצר תוך נעילת דלת הדירה. ניתן היה גם להתקשר למשטרה ולבקש את עזרתה" (עמ' 191 שורה 29 – עמ' 192 שורה 1 להכרעת הדין), וכי המערער "גם יכול היה לסגת אל מחוץ לבית דרך החצר האחורית" (עמ' 192 שורה 2 להכרעת הדין). על כן נקבע, כי לא מתקיים יסוד הנחיצות. לאחר העיון, לא נמצא מקום להתערבות בקביעה זו. אסביר במה דברים אמורים.

כה.
המערער העיד בבית המשפט, כי בזמן ששחר והמנוח פרצו את שער החצר, דלת דירתו היתה פתוחה (ראו, למשל, עמ' 129 שורות 22, 25 לפרוטוקול; עמ' 130 שורות 7-4 לפרוטוקול). ואולם, בחקירתו הראשונה במשטרה ציין המערער, כי כשהגיעו השוטרים
נעל
את
שני הפתחים
– שער החצר ודלת הבית (ת/1א בעמ' 6). בחקירתו הראשית בבית המשפט העיד המערער, כי כשראה את השוטרים נכנס לדירה וסגר את דלתהּ (עמ' 112 לפרוטוקול שורות 25, 27). גם בחקירתו הנגדית העיד המערער, כי כשהבחין בשוטרים סגר את דלת הדירה (עמ' 156 שורה 30 – עמ' 157 שורה 5 לפרוטוקול). המערער הוסיף בעדותו בבית המשפט, כי ניתן לנעול את דלת הדירה (להבדיל משער החצר) בצילינדר של פלדלת (עמ' 130 לפרוטוקול שורות 14-11). כשנשאל מדוע לא נעל את דלת הדירה השיב בתחילה, כי אינו יודע וכי ככה זה בדרך כלל (עמ' 130 שורות 10-8). לאחר מכן השתנתה גרסתו וטען, כי היה צריך לחפש את המפתח (עמ' 131 לפרוטוקול שורות 33-32), ולאחר מכן כי לא היה לו הרבה זמן (עמ' 132 לפרוטוקול שורה 8). דא עקא, שהמערער העיד בבית המשפט כי המפתח של הדירה היה מונח על שולחן הסלון שלו (עמ' 112 שורות 7-6 לפרוטוקול). כשנשאל המערער מדוע לא נשאר בדירה, השיב כי יש לו בדירה 2 חלונות מעץ "אז הכל יכול להיות" (עמ' 130 שורות 18-17).


מן האמור עולה, כי המערער יכול היה למצער לסגור את דלת הדירה (ולפי אחת מגרסאותיו לנעול אותה), על מנת להימנע מעימות עם שחר והמנוח. המערער לא השכיל להסביר על שום מה לא עשה כן, בפרט שלדבריו סגר (ונעל) את דלת הדירה עת שת ליבו לשוטרים שהגיעו לזירת האירוע. על רקע זה, תמים דעים אנכי עם בית המשפט המחוזי, כי בפני
המערער עמדה האפשרות להישאר בדירתו, ובכך להימנע מעימות עם שחר והמנוח.

כו.
לא נמצא מקום להתערבות גם בקביעתו של בית המשפט המחוזי, כי בפני
המערער עמדה האפשרות להזעיק את המשטרה. כך, המערער טען בעדותו בבית המשפט, כי לא יכול היה להתקשר למשטרה הואיל ולא היתה לו סוללה במכשיר הטלפון (עמ' 126 לפרוטוקול שורות 14-12). ואולם, מיד לאחר מכן ציין, כי "זה שגם אין סוללה לפעמים יש שיחה אחת או שתיים" (שם, בשורה 25). בהמשך טען, כי לא הזעיק את המשטרה כיוון שהיה חסר אונים ומבוהל (עמ' 129 לפרוטוקול שורות 7-6; עמ' 132 לפרוטוקול שורות 28-27). לאחר מכן טען המערער, בתשובה לשאלה מדוע לא הזעיק את המשטרה ומגן דוד אדום לאחר דקירתו של המנוח, כי "חשבתי שכבר אחי מתקשר" (עמ' 152 שורה 20 לפרוטוקול), כי קו הטלפון שלו לא היה זמין (עמ' 153 לפרוטוקול שורות 26-15), וכי "נראה לי שלא הייתה אפשרות להוציא שיחות" (עמ' 154 לפרוטוקול שורות 19-18). כשנשאל המערער מדוע לא הזעיק את פקחי העיריה או את המשטרה לאחר שגילה את רכבו של המנוח חונה מול ביתו, לא תלה זאת בהעדר סוללה או קו וטען כי לא יודע מה עבר לו בראש (עמ' 123 שורות 6-4 לפרוטוקול). נוכח האמור, ובפרט נוכח ריבוי תשובותיו ושינויי גרסתו של המערער, סבורני כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי בהקשר זה.

כז.
המערער מוסיף וטוען, כי נטילת הסכין נעשתה עקב הבהלה שאחזה בו נוכח התפרצותם של שחר והמנוח (ראו סעיפים 52-51 לנימוקי הערעור). טענה זו מושתתת על עדותו, כי נטילת הסכין נעשתה לאחר שהמנוח ושחר עמדו מולו (עמ' 110 שורה 4, עמ' 129 שורות 28-27 לפרוטוקול). ואולם, דברים אלה אינם עולים בקנה אחד עם גרסתו במשטרה. כך, בחקירתו השניה במשטרה העיד המערער, כי נטל את הסכין לאחר שכלבתו נכנסה הביתה,
לפני
שהבחין בשחר ובמנוח (ת/2א בעמ' 25)
ולפני
שהבחין במפתח שהחזיק המנוח – "אני לא ראיתי את המפתח. לא עניין אותי המפתח" (ת/2א בעמ' 26), וכי בשלב זה אף לא ידע כי מדובר בשני אנשים, שכן לדבריו שחר והמנוח רק דפקו על שער החצר ולא קראו בשמו (ת/2א בעמ' 24; עמ' 108 שורות 33-32 לפרוטוקול).

כח.
על רקע המפורט מעלה, סבורני כי לא התקיים בענייננו יסוד הנחיצות, וממילא נשמט הבסיס תחת הטענה בדבר התקיימותו של סייג ההגנה העצמית. בנסיבות אלו, נדמה כי מתייתר הצורך לדון בהתקיימותם של יתר היסודות להגנה עצמית, הגם שעל פני הדברים קיימים קשיים לא מבוטלים בטענותיו של המערער בנוגע אליהם. כך, למשל, המערער העיד כי נטל את הסכין מן החצר האחורית "שהדרך לשם היא מפותלת" (עמ' 107 שורה 20), אולם לאחר שניקב את צמיגי מכוניתו של המנוח לא החזיר אותה למקומה, והניח אותה על שידה ליד מפתן דלת הדירה (עמ' 107 שורות 23-22, עמ' 123 שורות 23-13 לפרוטוקול), כי "שמה זה המקום הכי קרוב" (עמ' 123 שורה 23 לפרוטוקול). בית המשפט המחוזי קבע בהקשר לכך, כי "הסברו של הנאשם ... אינו מהימן כל עיקר גם אם מדובר בדרך שאינה פנויה ומשופעת במכשולים, כטענת הנאשם, לא היתה כל סיבה שלא להחזיר את הסכין למקומה, אלא אם ביקש הנאשם לקדם באמצעותה את פניהם של בעלי הרכב" (עמ' 188 שורות 13-9 להכרעת הדין). על כך יש להוסיף, כמפורט מעלה, כי המערער נטל את הסכין, לדבריו, עוד
בטרם
הבחין בשחר ובמנוח ועוד
בטרם
הבחין במפתח בידיו של המנוח. דומני, כי עובדות אלו מעמידות בספק רב את טענותיו של המערער בדבר התקיימותם של יתר היסודות.

כט.
נוכח המסקנה, כי בפני
המערער עמדו חלופות נוספות חלף הפגיעה במנוח, נשמט הבסיס גם מתחת לטענתו כי עומדת לו "הגנת בית המגורים". בסעיף 15 לעיקרי הטיעון מטעם המערער נטען, כי "בהתנהגותם הבריונית והאלימה לא הותירו המנוח וחברו למערער ברירה אלא להתגונן". ואולם, אל נכון קבע בית המשפט המחוזי, כי "רכיב נוסף בהגנה זו דורש, כי המעשה לא יהיה בלתי סביר בעליל, לשם הדיפת המתפרץ או הנכנס. גם אם מדובר בתנאי מקל לעומת סייג ההגנה העצמית הקבוע בסעיף 34י, עדיין יש לקבוע, באורח חד משמעי, כי מעשהו של הנאשם היה בלתי סביר בעליל, שעה שנעץ את סכינו בחזהו של המנוח, מבלי שנשקפה לו סכנה ממשית, וכאשר עמדו לרשותו חלופות סבירות לא מעטות" (עמ' 194 שורה 28 – עמ' 195 שורה 2 להכרעת הדין). אכן, פועל מתחייב של הקביעה העובדתית כי בפני
המנוח עמדו חלופות פעולה אחרות הוא כי פגיעתו במנוח, באמצעות סכין בעלת להב ארוך, היתה בלתי סבירה בעליל.

סייג טעות במצב דברים

ל.
המערער טוען, כי נוכח התנהגותם האלימה של שחר והמנוח "בבעטם בשער הברזל המאסיבי בחצר ביתו ופריצתו" – "טעה טעות כנה ביחס למטרותיהם של השניים [שחר והמנוח – א"ר], ודקרם, שכן דימה מצב דברים שאינו קיים, לפיו המדובר במי שביקשו להרע לו" (סעיף 74 לנימוקי הערעור). ואולם, בסיכומיו בבית המשפט המחוזי טען המערער, כי "הנאשם דימה ברגע בו נדקר בחפץ קהה ברקתו, כי עליו להתגונן כפי שהתגונן". מקצה השיפורים שנערך בטענותיו של המערער אומר דרשני. גם נטילת הסכין בטרם הבחין המערער בשחר ובמנוח, מטילה צל כבד על טענה זו. ואולם, גם אם נצא מנקודת הנחה כי המערער אכן דימה ששחר והמנוח תוקפים אותו, אין בכך כדי לסייע לו.

לא.
המערער טוען, כי בנסיבות דנן סבר "בטעות כנה ואמיתית כי הדרך היחידה להגן על עצמו מפני השניים, הינה שימוש בכוח, קטלני או לאו" (סעיף 79 לנימוקי הערעור). מדובר בטענה
שלא
הועלתה בסיכומיו של המערער בבית המשפט המחוזי, ודי בכך על מנת לדחותה. יתרה מכך: בע"פ 4191/05
אלטגאוז נ' מדינת ישראל

(2006) נאמר, מפי השופטת ארבל, כי "בשונה מהיסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעה בעבירה - בו המודעות ליסוד העובדתי בעבירה היא רכיב נדרש לשם הרשעה, הבא בנוסף לכל דרישות היסוד העובדתי, והיעדרה שולל אחריות פלילית - בהגנה העצמית המדומה, מחשבתו המוטעית של העושה המדמה לעצמו כי התקיימו יסודותיה העובדתיים של ההגנה, מהווה תחליף להתקיימותם של אלה בפועל ... וקיומה שולל אחריות פלילית. בניגוד למצב ששרר בעבר במשפטנו, הרי שלפי קביעת סעיף 34יח, לצורך שלילת אחריות פלילית בעבירות של מחשבה פלילית לא נדרש עוד כי הטעות תהא טעות סבירה, ודי בכך כי הנאשם טעה טעות כנה באשר להתקיימות התנאים לתחולת ההגנה. עם זאת, ברור כי סבירותה של הטעות תשמשנו כאבן בוחן להערכת כנותה" (
שם
, בפסקה 16). סבורני, כי בנדוננו לא עלה בידי המערער להראות קיומה של טעות כנה, למצער ככל שהדברים אמורים ביסוד הנחיצות. בחקירתו השניה במשטרה טען המערער, כי "לאחר הדקירה [של המנוח באמצעות המפתח – א"ר] דקרתי אותו" (ת/2א, בעמ' 28). בעדותו בבית המשפט העיד המערער, כי דקר את המנוח מתוך אינסטינקט (עמ' 111 שורה 2, עמ' 136 שורות 15-14 לפרוטוקול). הסברים אלה, בכל הכבוד, אינם מבססים את טענתו (המאוחרת) של המערער, לפיה סבר שהדרך היחידה להגן על עצמו היא שימוש בכוח. גם ריבוי תשובותיו ושינוי גרסאותיו של המערער באשר לאפשרות סגירת ונעילת דירת הבית והזעקת המשטרה עומדות לחובתו (השוו ע"פ 6454/03
טדסה נ' מדינת ישראל

(2004), בפסקה 4).

סיכום ביניים

לב.
על יסוד האמור, אין לדעתי לקבל את טענותיו של המערער בדבר התקיימותם של סייגים לאחריותו הפלילית. נפנה איפוא לבחון את טענתו בדבר העדרו של יסוד נפשי.

היסוד הנפשי

לג.
עבירת ההריגה, בה הורשע המערער, דורשת יסוד נפשי של מחשבה פלילית, המוגדרת (בסעיף 20(א) לחוק העונשין) כמודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה. אכן, הואיל ותוצאתה של התנהגות מסוימת היא "עניין שבעתיד", הרכיב התוצאתי – במובחן מהרכיב ההתנהגותי ומהרכיב הנסיבתי – נבדק באספקלריה של אפשרות גרימת התוצאה, קרי, מודעות ברמה נמוכה יותר (ש"ז פלר
יסודות בדיני עונשין – כרך א
(1984) 491). לצד זאת, נדרשת כוונה או פזיזות באשר לתוצאה – "הפזיזות באה לידי ביטוי בחזות מראש של התרחשות התוצאה האסורה, כשלצידה אדישות לאפשרות גרימת התוצאה, או, למצער, קלות דעת ביחס אליה" (ע"פ 4230/99
אבו ג'נאם נ' מדינת ישראל

, פ"ד נו(1) 34, 43; השופט – כתארו אז – ריבלין). ועוד נאמר, כי "לצורך הוכחתו של היסוד הנפשי, רשאי בית המשפט לעשות שימוש בחזקות ראייתיות-עובדתיות, המשקפות את נסיון החיים והשכל הישר. בענייננו, יש להחיל את חזקת המודעות, לפיה חזקה על אדם כי הוא מודע לרכיבי היסוד העובדתי של העבירה שביצע, וחזקה כי היה מודע לאפשרות התרחשותה של התוצאה הטבעית העשויה לנבוע מהתנהגותו" (ע"פ 5656/11
שולמן נ' מדינת ישראל

(2012), מפי השופט שהם; ראו גם ע"פ 2772/11
נחמני נ' מדינת ישראל

(2012), בפסקה 28).

לד.
אין מחלוקת, כי המערער היה מודע ליסוד העובדתי של דקירת המנוח בסכין בעלת להב באורך של 12 ס"מ. בחקירתו הראשונה במשטרה העיד המערער, כי הכניס "את הסכין בתוך הבטן, איפה באזור של החלציים" (ת/1א, בעמ' 7). בחקירתו השניה במשטרה תיאר המערער בפרוטרוט את מקום הדקירה המדויק בגופו של המנוח – "דקרתי אותו מעל הצלע השלישית ... הצלע הימנית נקרעה. הצלע השמאלית ... הצלע השניה מלמטה נקרעה ... והסכין הגיע עד הטחול. לא נגע בטחול ולא נגע בכבד ולא נגע בשום דבר..." (ת/2א, בעמ' 29-28). בעדותו בבית המשפט העיד המערער, כי לא חשב על השאלה מה עלול לקרות למנוח או מה יקרה לו כתוצאה מהדקירה (עמ' 139 שורות 13-3 לפרוטוקול). אכן, מי שדוקר אדם באמצעות סכין בעלת להב של 12 ס"מ באזור הבטן, חזקה עליו כי הוא מודע לאפשרות שבכך ייגרם מותו של אותו אדם. והנה, לא זו בלבד שהמערער לא הפריך חזקה זו, אלא שבעדותו הודה כי לא חשב מה עלול לקרות למנוח, קרי, היה אדיש לאפשרות גרימת מותו. על כל אלה יש להוסיף, כי בחקירתו השניה במשטרה העיד המערער, כי "לאן ברח הטמבל הזה שחר? הייתי הורג אותו גם כן אם היה ממשיך להילחם" (ת/2א, בעמ' 36).

לה.
פועל יוצא של האמור הוא, כי המערער היה מודע לאפשרות שדקירתו של המנוח תגרום למותו, וממילא לא נפל פגם בהרשעתו בעבירת ההריגה. כאן יש להזכיר גם את ההנחה המשפטית הנודעת, כי אדם אחראי לתוצאות המשפטיות הנובעות ממעשיו. אוסיף, כי אין בידי להסכים עם טענת המערער, שנוכח מצבו הנפשי אין ניתן לייחס לו את חזקת המודעות. חוק העונשין קובע סייגים לאחריות פלילית, ובין היתר העדר שליטה (סעיף 34ז) ואי שפיות הדעת (סעיף 34ח). אם נניח, כטענת המערער, כי ניתן לפטור מאחריות פלילית גם נאשמים הסובלים מבעיות נפשיות אך
אינם
חוסים תחת שני סייגים אלה, נימצא מרוקנים מתוכן אותם סייגים. זאת אין להלום.

לו.
סבורני כי יש לדחות גם את טענת המערער, לפיה הוא חוסה תחת סייג העדר שליטה שבסעיף 34ז לחוק העונשין, אשר נסמכת על חוות דעתו של פרופסור טיאנו. מעבר לעובדה שטענה זו לא הועלתה בבית המשפט המחוזי, גם לגופה אין להיעתר לה, כפי שיוסבר.

לז.
סעיף 34ז לחוק העונשין קובע, כי "לא ישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה ולא היה בידו לבחור בין עשייתו לבין ההימנעות ממנו מחמת העדר שליטה על תנועותיו הגופניות, לעניין אותו מעשה, כמו מעשה שנעשה עקב כפייה גופנית שהעושה לא יכול להתגבר עליה, תוך תגובה רפלקטורית או עוויתית, בשעת שינה, או במצב של אוטומטיזם או של היפנוזה". ואולם, בחוות דעתו של פרופסור טיאנו
לא
נאמר, כי המערער לא היה יכול לבחור בין דקירתו של המנוח לבין הימנעות ממנה, וממילא לא הונחה תשתית, ולוא לכאורית, לקיומו של סייג זה. יצוין, כי המלצתו של פרופסור טיאנו היתה לשקול "ענישה מופחתת", ולא לפטור את המערער מאחריות פלילית; המלצה זו מדברת בעדה, וכאמור אין עסקינן לעת הזאת בטענת ענישה מופחתת בשל הפרעה נפשית לפי סעיף 300א לחוק העונשין. לכל אלה יש להוסיף, כי חוות דעתו של פרופסור טיאנו מושתתת על מסכת עובדתית שונה מזו שנקבעה בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, וגם לכך יש ליתן משקל (ראו ע"פ 2965/06
אבו חאמד נ' מדינת ישראל

(2007), בפסקה י(7); ע"פ 10669/05
מטטוב נ' היועץ המשפטי לממשלה
(2008; להלן
עניין מטטוב
), בפסקה 18).

לח.
כללה של סוגיה זו: במערער נתקיים היסוד הנפשי, הנדרש לצורך הרשעה בעבירת ההריגה, ואין מקום להתערבות בהרשעתו.

הרשעתו של המערער בעבירת הפציעה

לט.
המערער יוצא גם כנגד הרשעתו בעבירת הפציעה. הרשעתו בעבירה זו נסמכה בעיקרה על העדפת עדותו של שחר על פני עדותו של המערער. בכגון דא, כאמור, תתערב ערכאת הערעור במקרים חריגים בלבד. נזכיר, כי לפי סעיף 54א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, לא היתה מניעה להרשיע את המערער על פי עדותו של שחר (ראו גם ע"פ 3140/11
פלוני נ' מדינת ישראל

(2012), בפסקה 9). אלא שלבד מעדותו של שחר, בית המשפט המחוזי זקף לחובתו של המערער את העובדה, שבעימות שנערך בינו לבין שחר (ת/5א) לא התקומם כנגד אמירותיו של שחר כי דקר אותו. בית המשפט המחוזי קבע, כי "הסברו של הנאשם, לפיו לא הכחיש את דבריו של שחר, מאחר שלא ניתנה לו רשות הדיבור על ידי החוקר, אינו אמין בעיני, שכן במקומות אחרים לא היסס הנאשם לומר לשחר, כי הינו משקר ואף הגיב פעמים אחרות לדבריו, גם כאשר לא הוזמן לעשות כן על ידי החוקר שנכח במקום" (עמ' 186 שורות 28-25 להכרעת הדין).

מ.
המערער משיג על כך, שלא נערך נסיון להשוות בין הפרופיל הגנטי של שחר ל-
dna
שנמצא על הסכין. נטען, כי "בעריכתה של בדיקת חיים לגבי שחר, היה גלום פוטנציאל לזיכויו מהעבירות בהן הואשם בהיותו מפריך גרסתו של שחר ומאשש את גרסת המערער" (סעיף 18 לנימוקי הערעור). לאחר העיון סבורני, כי אין בטענה זו כדי לסייע למערער. בחוות דעת ביולוגית שערכה ד"ר נורית בובלית (ת/35) נאמר, כי "מקור ה-
dna
מסכין (מוצג 9) יכול להיות במנוח יוסף בבלי או בכל גבר אחר באוכלוסיה בעל פרופיל גנטי זהה אך לא בחשוד דוד כבאז
. מתוך טבלאות סטטיסטיות, שכיחות הפרטים באוכלוסיה בעלי פרופיל גנטי כפי שנקבע למוצג הנ"ל, תואם את זה של המנוח, נאמדת באחד ליותר ממיליארד". נוכח זאת, מקובלת עלי עמדת המשיבה, כי "לא היתה כל רבותא בעריכת השוואת דמו של שחר לדם שנמצא על הסכין" (סעיף 16 לעיקרי הטיעון מטעם המשיבה). נזכיר, כי "כאשר עסקינן בבדיקות פורנזיות, הגישה המקובלת היא כי אין משמעות ראייתית לממצא שלילי בדבר היעדר סימנים, כמו למשל היעדר טביעות אצבעות, שכן משקלה של בדיקה פורנזית הוא בעל משמעות בהתקיים ממצא חיובי" (ע"פ 2957/10
אלאטרש נ' מדינת ישראל

(2012), בפסקה 73 לפסק דינו של השופט דנציגר).

מא.
על יסוד האמור, לא נמצא מקום להתערבות בהרשעתו של המערער גם בעבירת הפציעה. נפנה עתה לבחון את טענותיו של המערער, המופנות כנגד גזר הדין.

הערעור כנגד גזר הדין

מב.
טענתו המרכזית של המערער בנדבך זה של הערעור מופנית כנגד קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה משקיבל מצבו הנפשי משקל מכריע בהכרעת הדין, ובעטיו הורשע המערער בעבירת ההריגה חלף עבירת רצח, לא ניתן עוד להקל בעונשו בשל נתון זה. בהקשר זה נטען, כי מצבו הנפשי של המערער לא עמד ביסוד אי-הרשעתו בעבירת הרצח, וכי מכל מקום יש ליתן למצבו הנפשי משקל גם בעת גזירת עונשו בעבירת ההריגה (סעיף 114 לנימוקי הערעור).

מג.
שלא כמו בית המשפט המחוזי, סבורני כי
באופן עקרוני
, אין מניעה להתחשב במצבו הנפשי של נאשם במסגרת גזירת הדין, גם מקום בו אותו מצב נפשי עמד ביסוד הרשעתו של הנאשם בעבירה חמורה פחות מזו שהואשם בה מלכתחילה.

מג.
ראשית, סעיף 189 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, המסדיר את הבאת הראיות לעניין הענישה על ידי נאשם, משמיענו כי "סיים התובע הבאת ראיותיו לעניין העונש, או שלא הביא ראיות כאלה, רשאי הנאשם לנהוג, לעניין העונש, כאמור בסעיף 161 או למסור הודעה בלי להיחקר, וכן רשאי הוא להביא ראיות להקלת העונש". זכותו של הנאשם משתרעת על כל ראיה לעניין העונש, לרבות עדים, חוות-דעת מטעם מומחים, תעודות רפואיות ומסמכים (ע"פ 3898/99
ח'דר נ' מדינת ישראל

(2002)). ודוק: סעיף 189 אינו מונע הבאת ראיות, אשר שימשו את הנאשם גם במסגרת השלב הראשון במשפט – שלב בירור האשמה. לעמדתי, מקום בו החוק אינו אוסר על נאשם לעשות כן, הוא רשאי לנהוג כך. אכן, לראיה או לנסיבה מסוימת עשויה להיות השלכה על הכרעת דינו של פלוני, ובאותה מידה עשוי להיות לה משקל גם בגזירת דין, למשל העצמת אינטרס השיקום בעניינו של אותו פלוני. אין מקום לשלול, מיניה וביה, את השימוש באותה ראיה או נסיבה בשני השלבים, והמשקל שיש ליתן לדברים מסור כמובן לשיקול דעתה של הערכאה המבררת. עמדה זו עולה עם החלוקה המסורתית בין שלב בירור האשמה לבין שלב קביעת העונש (ראו רע"פ 9718/04
מדינת ישראל
נ' נואורה
(2007)); אכן, "לא הרי הרשעה בפלילים כהרי ענישה בפלילים. ההרשעה - הכרעת הדין (אם מחליטים להרשיע) - היא ליבו של התיק; בה יש הצדקה להנות נאשמים מספק סביר. באשר לעונש, סוג הדיון הוא שונה בחלוקה זו" (עניין
מטטוב
, בפסקה א' לחוות דעתי, אם גם בהקשר של נטלי הוכחה). לעמדתי, הגם שמטבע הדברים אין המדובר בדיכוטומיה מוחלטת, מן הראוי שלא לאחד בין שני השלבים; ראשית ראוי ככלל לקבוע את אשמתו או חפותו של הנאשם, ולאחר מכן – במערך השיקולים הרלבנטי
– לגזור את דינו.

מד.
שנית, קביעה קטגורית כי אין ניתן להתחשב במצבו הנפשי של נאשם במסגרת גזירת הדין, גם מקום בו המצב הנפשי עמד בבסיס הרשעה בעבירה חמורה פחות מהעבירה המקורית,
עלולה לפגוע בזכויותיהם המהותיות של נאשמים
. ניטול את המקרה שבפני
נו: נניח, כי טענותיו של המערער לעניין מצבו הנפשי היו נדחות בשלב בירור האשמה, והוא היה מורשע בעבירת הרצח (בה הואשם מלכתחילה בכתב האישום). בשלב זה, רשאי היה המערער לטעון לענישה מופחתת לפי סעיף 300א לחוק העונשין (כזכור, כי במקורה נערכה חוות דעתו של פרופסור טיאנו לשם כך). ככל שבית המשפט היה נעתר לטענה זו, היה עליו לקבוע את העונש ההולם. פשיטא, כי במקרה כזה נקודת המוצא בגזירת עונשו של המערער לא היתה –
בהכרח
– "תקרת העונש שקבע המחוקק לעבירת ההריגה", כפי שנהג בית המשפט המחוזי בנדוננו. נמצא איפוא, כי לגישתו של בית המשפט המחוזי הרשעתו של המערער בעבירת ההריגה מעמידה אותו במצב גרוע מזה בו היה יכול לעמוד, אילו היה מורשע בעבירת הרצח. סבורני, כי קיים קושי להלום תוצאה זו.

מה.
לכאן ניתן להוסיף, אף כי הדבר אינו מתעורר בענייננו, שיקולים הנוגעים לתיקון מס' 113 לחוק העונשין שעניינו גזירת העונש; ראו והשוו ע"פ 4312/11
פלוני נ' מדינת ישראל

(10.6.13).


סעיף 40ט לחוק העונשין, בגדרי תיקון זה, מונה בגדרי קביעתו של מתחם העונש את התקיימותן של "נסיבות הקשורות בביצוע העבירה". בין אלה נמנות אחדות שיכלו להיות רלבנטיות בענייננו לשם טיעוני הסניגוריה, בלא שכמובן אאמץ טענה כלשהי. הוא הדין וביתר שאת לסעיף 40יא ("נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה") ובהן – למשל – נסיבה (8), ועניינה "נסיבות חיים קשות של הנאשם שהיתה להן השפעה על ביצוע מעשה העבירה" – ושוב, בלא שאאמץ טענה אפשרית כזאת או אחרת. קשה איפוא להלום כי במקרה עתידי שבו יחול תיקון 113 לא יובאו בחשבון העונש כל עיקר הנסיבות הרלבנטיות, אף אם היתה לדבר משמעות מסוימת בהכרעת הדין גופה.

מו.
ומן הפן העקרוני לעניינו של המערער; את טענותיו לעניין מצבו הנפשי כשיקול לקולה בגזירת דינו מבסס המערער על חוות דעתו של פרופסור טיאנו, בה נאמר כי "בבואנו להבין את מצבו הנפשי של הנאשם בזמן ביצוע העבירה, מדובר בגבר חולה, אשר תפיסת העולם נפגעה בעקבות מחלת הנפש ממנה הוא סובל. סף הגירוי נמוך יותר, ההפרעה באפקט קשה, החשדנות כלפי זרים בעיצומה ושיפוט המציאות לקוי. מצבים אלו מחריפים במיוחד בתקופות בהן איננו צורך את התרופות באופן קבוע. במהלך האירוע שאירע בביתו, הותקף הנאשם על ידי זר, אשר פצע אותו בראשו. תגובתו הייתה אימפולסיבית וחסרת שיקול דעת מצבי". סבורני, כי בבואנו להעריך את משקלה של חוות הדעת, יש ליתן דעתנו לשתי הערות אזהרה: האחת, כי פרופסור טיאנו לא נחקר על האמור בחוות דעתו, הגם שהמשיבה הטעימה כי יש לה הסתייגויות מחוות הדעת (סעיף 52 לעיקרי הטיעון מטעם המשיבה). השניה, כי חוות הדעת נערכה על יסוד תיאור העובדות מפיו של המערער, במנותק מן הממצאים העובדתיים שנקבעו בבית המשפט המחוזי.

מז.
המערער טוען עוד, כי תגובתו "חרגה במידה מועטה מתחום הסבירות הנדרשת בנסיבות שנוצרו" (סעיף 104 לנימוקי הערעור). טענה זו אין לקבל, ואדרבה – יש לדחותה מכל וכל, וחבל שהועלתה כל עיקר. המקרה שבפני
נו הוא מסוג המקרים, המעידים על הקלות הבלתי נסבלת של נטילת חיי אדם במדינת ישראל
, ואין צורך להביא ראיות הרבה כי מקרים אלה הפכו, למרבה הצער, לחזון נפרץ לעתים מזומנות במחוזותינו. במקרה דנא מחלוקת של מה בכך על חנית רכב, לגיטימית או לא, הסתיימה בתוצאה שאין קשה הימנה – נטילת חיי אדם. למותר להכביר מלים בדבר נעלותו של עקרון קדושת החיים (ראו לאחרונה ע"פ 2167/12
פלונית נ' מדינת ישראל

(17.3.13), בפסקה י"ד), ועל הפוגע בו לדעת כי יהיה צפוי לענישה מחמירה, מחמירה מאד. על כך יש להוסיף את העובדה, כי המערער הורשע גם בעבירת פציעה, והעונש שהושת עליו בבית המשפט המחוזי בגין עבירה זו – 18 חודשי מאסר בפועל בחופף לעונש המאסר שנגזר בגין עבירת ההריגה – מצוי, על פני הדברים, ברף נמוך של מדרג הענישה בעבירה זו. מנגד, רקעו הנפשי הקשה של המערער, שעליו כנראה אין חולק, יש בו משום נסיבה מקלה.

מח.
בשים לב איפוא מזה לחומרת העבירות בהן הורשע המערער, לעובדה שהמדובר במקרה המצוי ברף חומרה גבוה מאד בעבירות ההריגה, ומזה לנסיבותיו האישיות של המערער ובעיקר למצבו הנפשי, אציע לחברי להפחית שנתיים מתקופת המאסר שנגזרה עליו בעבירת ההריגה, קרי, להעמיד את עונש המאסר בפועל שנגזר עליו בגין עבירת ההריגה על שמונֶה עשרה שנות מאסר. אשר לפציעה, שישה חודשים מתוך העונש שנגזר בעבירה זו יהיו במצטבר לעונש המאסר בעבירת ההריגה, כך שעל המערער יהא לרצות בסך הכל 18 שנים ושישה חודשי מאסר (ראו דנ"פ 8086/01
פלוני נ' מדינת ישראל

פ"ד נט(5) 625). יתר רכיבי גזר הדין שהוטלו בבית המשפט המחוזי יעמדו בעינם.

כללם של דברים

מט.
אציע לחברי לדחות את הערעור כנגד הכרעת הדין. הערעור כנגד גזר הדין מתקבל כמפורט בפסקה מ"ח מעלה.


ש ו פ ט


השופט ח' מלצר
:


אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט צ' זילברטל
:

אני מסכים.

ש ו פ ט


הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין
.

ניתן
היום, ג' בתמוז תשע"ג (11.6.2013).

ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

10061620_t06.doc
/שצ+רח
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il






עפ בית המשפט העליון 6162/10 דוד כבאז נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 11/06/2013)