פסקי דין על אסף יניב | פסקי דין על יצחק פז

4020/13 רעא     13/06/2013




רעא 4020/13 אסף יניב נ' יצחק פז




החלטה בתיק רע"א 4020/13
st1\:*{behavior:url(#ieooui) }




בבית המשפט העליון


רע"א 4020/13



לפני:

כבוד השופטת ד' ברק-ארז


המבקש:
אסף יניב



נ


ג


ד



המשיב:
יצחק פז


בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 5.5.2013 בע"א 31606-10-11 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיאה א' ש' שילה והשופטות מ' נד"ב ו-ו' פלאוט

בשם המבקש:
עו"ד קלמן קרני
בשם המשיב:
עו"ד אביב טסה


החלטה


1.
לפני בקשה לעיכוב ביצועו של

פסק דין
שניתן בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד ביום 5.5.2013 (ע"א 31606-10-11, סגן הנשיאה
א' ש' שילה
והשופטת
מ' נד"ב
ו-
ו' פלאוט
).

פסק דין
זה קיבל את ערעורו של המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון מיום 19.7.2011 (ת"א 2401-02-10, השופטת
א' סורוקר
).

2.
המשיב הוא דייר מוגן המתגורר מאז שנת 1980 בדירה בראשון לציון (להלן:
הדירה
). בשנת 2008 רכש המבקש את הדירה מבעליה הקודמים, לצד דירה נוספת הממוקמת אף היא באותו בניין, ושבה הוא עבר להתגורר עם רכישתה על ידו. בין המשיב לבין המבקש, שגרים מאז בשכנות, התגלע סכסוך, שביום 5.6.2009 הוביל את המבקש למסדרון הסמוך לדירה בה התגורר המשיב ולהכין עצמו לצילום דלתה. בתגובה לכך, תקף המשיב את המבקש, הכה אותו בחזהו ובראשו, והוסיף להכותו אף כאשר נשכב המבקש על הארץ. בשלב זה, המשיב נטל אבן והכה באמצעותה בראשו ובפני
ו של המבקש. כתוצאה ממעשיו של המשיב, נגרמו למבקש שבר וחתך באפו וכן חבלות נוספות בפני
ם ובחלקי גוף אחרים. בשל מעשים אלה הוגש נגד המשיב כתב אישום. בהמשך לכך, הוא שוחרר לחלופת מעצר בתנאים מגבילים, במסגרתה נאסר עליו לשהות בעיר ראשון לציון. ביום 29.10.2009 קיבל בית משפט השלום בראשון לציון (ב"ש 10729/09, השופט
א' שוורץ
) את בקשת המשיב לעיון חוזר בתנאי השחרור וצמצם את צו ההרחקה במובן זה שאסר על המשיב להתקרב למרחק הנופל מ-250 מטר מדירת המבקש. ביום 14.2.2010 הרשיע בית משפט השלום בראשון לציון (ת"פ 2965/09, השופטת
ע' וינברג-נוטוביץ
) את המשיב, על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בהמשך לכך, נגזר על המשיב עונש של חמישה חודשי מאסר שירוצו על דרך של עבודות שירות, שישה חודשי מאסר על תנאי וקנס בגובה 2,500 שקל. כמו כן, חויב המשיב בתשלום 5,000 שקל פיצוי למבקש. עוד קודם לכן, ביום 4.2.2010 הוציא בית משפט השלום בראשון לציון (ה"ט 8544-02-10, השופט
א' יקואל
) צו לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001 (להלן:
החוק למניעת הטרדה מאיימת
) במסגרתו נאסר על המשיב להתקרב לביתו של המבקש. תוקפו של צו זה הוארך בהמשך עד ליום 8.5.2010.

3.
אחר הדברים האלה, ביום 1.2.2010 הגיש המבקש תביעה לבית משפט השלום בראשון לציון, שבה עתר לפינויו של המשיב מהדירה על-פי העילה הקבועה בסעיף 131(5) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן:
חוק הגנת הדייר
), שעניינה נסיבות שבהן "הדייר, או אדם אחר ברשות הדייר, דרכו להטריד או להרגיז את שכניו, לרבות בעל הבית שהוא שכנו". במסגרת הדיון בתביעה, ביום 9.5.2010 הוציא בית משפט השלום צו עשה זמני לפינוי המשיב מהדירה עד להכרעה בהליך העיקרי. בקשת רשות ערעור שהגיש המשיב על צו זה נדחתה. בסיום ההליך, קיבל בית משפט השלום את תביעתו של המבקש.

4.
בפסק דינו עמד בית משפט השלום על כך שככלל די באירוע בודד כדי להקים עילת פינוי לפי סעיף 131(5) לחוק הגנת הדייר, ובלבד שמדובר באירוע בודד שעוצמתו וחומרתו רבות במיוחד עד כדי יצירת חשש להכבדה על מגורי הבעלים בדירתו. בהמשך לכך, קבע בית משפט השלום כי במקרה דנן מדובר באירוע אלימות חמור במיוחד, המניח בסיס לחשש משמעותי למסוכנות הנשקפת למבקש מצד המשיב, למרות שהמבקש נעדר עבר פלילי. זאת, במיוחד נוכח העובדה שבעדותו בבית משפט השלום לא לקח המשיב אחריות על מעשיו ואף הכחיש שביצע אותם, למרות שהודה בהם במסגרת ההליך הפלילי. בית משפט השלום הוסיף וקבע כי למעשה היה נטוש בין הצדדים סכסוך מתמשך, שהוביל לתלונות הדדיות במשטרה אף בטרם אירוע התקיפה, ועל כן קיים חשש ממשי להישנות האלימות מצד המשיב. בית משפט השלום ציין גם כי הדירה ודירת מגוריו של המבקש צמודות זו לזו, וכאשר מצרפים עובדה זו לאלימות החמורה והחריגה שבה נקט המשיב, קמה עילת פינוי.

5.
עם זאת, בית משפט השלום הוסיף וקבע כי למשיב יש זכות לקבל את חלקו בדמי המפתח (למרות שאין לו זכות להמשיך ולהתגורר בדירה), כסעד מן הצדק מכוח סעיף 132 לחוק הגנת הדייר. לצורך כך, התחשב בית משפט השלום בעובדה שהמשיב היה כבן 65 בעת שניתן פסק הדין, במצבו הכלכלי הקשה, בעובדה שבני משפחתו אינם יכולים לתמוך בו, וגם בעובדה שהמבקש לא השלים עם נוכחותו של המשיב בדירה כדייר מוגן. בסופו של דבר, הורה בית משפט השלום כי הצו הזמני יהפוך לקבוע, וכי המשיב יפנה את הדירה לצמיתות, בכפוף לכך שהמבקש ישלם לו פיצוי בסך של 121,996 שקל (להלן:
הפיצוי
). בית משפט השלום ציין כי הנחה עצמו לאור פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בע"א (ת"א) 3309/04
מדני נ' מסיקה
(13.7.2006) (להלן: עניין
מדני
) שבו הורה בית המשפט על פינוי דייר מוגן שתקף את בעל הנכס, תוך התניית הפינוי בתשלום פיצוי. הן המבקש והן המשיב ערערו על פסק דינו של בית משפט השלום לבית המשפט קמא – המבקש הלין בעיקר על כך שבית משפט השלום הורה לו לשלם למשיב פיצוי בגין פינוי הדירה, ואילו המשיב הלין על כך שבית משפט השלום הורה לו לפנות את הדירה לצמיתות.

6.
בית המשפט קמא קיבל את ערעורו של המשיב, בקובעו שמעשה התקיפה היה אירוע חד פעמי, אשר עם כל חומרתו אינו מקים עילת פינוי מכוח סעיף 131(5) לחוק הגנת הדייר המתייחס, כאמור, לדייר ש"דרכו להטריד או להרגיז". בית המשפט קמא קבע, בהקשר זה, כי ענייננו שונה מעניין
מדני
, הן משום ששם ארעה תקיפה חמורה בהרבה שפצעה קשה את בעל הבית, והן משום שבאותו עניין הנכס שבמחלוקת היה בית עסק, להבדיל מדירת מגורים כמו במקרה דנן. בית המשפט קמא קבע עוד כי בית משפט השלום לא נתן משקל מספיק לתרומתו של המבקש ליחסים המתוחים בין הצדדים, כמו גם לעובדה שבין המבקש לבין בעלת הבית שקדמה למשיב היו יחסים טובים. כן קבע בית המשפט קמא שבית משפט השלום לא נתן משקל ראוי לנסיבותיו האישיות הקשות של המשיב ולעובדה שמשמעות פסק הדין היא שהמשיב ימצא עצמו ללא קורת גג. לפיכך, קיבל בית המשפט קמא את ערעורו של המשיב ודחה את ערעורו של המבקש. מייד עם מתן פסק הדין, שב המשיב לדירה, שבה לא התגורר במשך תקופה של כארבע שנים.

7.
ביום 7.5.2013 הגיש המבקש לבית המשפט קמא בקשה לעיכוב ביצועו של
פסק הדין ועתר בה לכך שחזרתו של המשיב לדירה תעוכב. בית המשפט קמא הורה למשיב להגיב לבקשה, אך לא קיבל החלטה בבקשה לגופה עד שהוגשה בקשת רשות הערעור לבית משפט זה. ביום 5.6.2013 קבע בית המשפט קמא כי משהוגשה בקשת רשות ערעור, נתונה סמכות עיכוב הביצוע לערכאת הערעור, ולפיכך הורה על מחיקתה של הבקשה שהוגשה אליו.

8.
ביום 5.6.2013 הגיש המבקש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא, ובד בבד עמה הגיש בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין במובן זה
שתימנע חזרתו של המשיב לדירה עד להכרעה בבקשת רשות הערעור לגופה. המבקש טוען כי מייד עם מתן פסק דינו של בית המשפט קמא הוא נאלץ לעזוב את דירת מגוריו, מאחר שחזרתו של המשיב לדירה הצמודה לדירתו מאיימת על חייו. בהקשר זה, המבקש מצביע על כך שהאירוע בו תקף אותו המשיב התרחש בשביל הגישה המשמש כנתיב הכניסה הבלעדי הן לדירה והן לדירת מגוריו של המבקש. כן מציין המבקש כי המשיב הורחק מהדירה במשך כמעט ארבע שנים, וכי השמירה על הסטאטוס קוו מחייבת את המשך הרחקתו מהדירה. המבקש מוסיף וטוען כי אם לא יעוכב ביצועו של פסק הדין ייגרם לו נזק בלתי הפיך, וכי בנסיבות העניין מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתו. המבקש טוען גם שסיכויי הערעור בעניינו הם טובים, בהתחשב בכך שפסק דינו של בית משפט השלום מנומק היטב ונסמך על פסק הדין המנחה בעניין
מדני
, בעוד פסק דינו של בית המשפט קמא חרג ממנו, תוך התעלמות מחומרת מעשיו של המשיב שגרם לו לנכות קבועה, נמנע מנטילת אחריות למעשיו ואף ואף איים במרומז כי ידקור אותו במהלך עדותו בבית המשפט. המבקש מצביע בהקשר זה על כך שבקשת רשות הערעור שהגיש מעוררת שאלה כללית הנוגעת לפרשנותו של סעיף 131 (5) לחוק הגנת הדייר.

9.
ביום 5.6.2013 הוריתי למשיב להגיב לבקשת עיכוב הביצוע עד ליום 11.6.2013 ולבקשת רשות הערעור עד ליום 4.7.2013.

10.
המשיב מתנגד לבקשה לעכב את ביצועו של פסק הדין שניתן לטובתו. הוא אינו מכחיש שהמבקש עזב את דירת מגוריו בעקבות מתן פסק דינו של בית המשפט קמא, אך גורס שלא היה כל צורך בכך ושלמעשה לא ייגרם למבקש כל נזק אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין. המשיב מציין כי עם מתן פסק דינו של בית המשפט קמא הוא חזר לדירה, וכי במשך ארבע השנים האחרונות שקדמו לכך הוא נאלץ להתגורר מחוץ לביתו ואף לן ברחוב. בנסיבות אלה, לשיטתו, עיכוב ביצוע פסק הדין יגרום לו לנזק בלתי הפיך. המשיב מוסיף וטוען כי לא נשקפת ממנו כל מסוכנות, כי האירוע שבו תקף את המבקש היה אירוע חד פעמי. לדבריו, מאז אותו אירוע לא יצר קשר עם המבקש בכל צורה ולא הפר את הצווים למניעת הטרדה מאיימת שהוצאו בעניינו. המשיב טוען עוד כי הוא והמבקש אמנם מתגוררים בצמידות זה לזה, אך הכניסות לדירותיהם נפרדות לחלוטין, וכי המבקש יכול להכשיר נתיב כניסה שיאפשר למשיב להיכנס ולצאת מדירתו מבלי שיפגוש במבקש. לפיכך, טוען המשיב כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתו. בהתייחס לסיכויי הערעור גורס המשיב כי אלה נמוכים, כיוון שמדובר בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" שאינה מעוררת שאלה החורגת מעניינם של הצדדים ובשים לב לכך שפסק דינו של בית המשפט קמא הוא מבוסס ומנומק.

11.
לאחר שעיינתי בבקשת עיכוב הביצוע ובתגובה לה, על נספחיהן, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל, בכפוף למספר תנאים, כמפורט להלן.

12.
כמקובל, אני מנחה עצמי גם בבקשה זו בבחינתן של שתי אמות המידה להכרעה בבקשה לסעד זמני בערעור – סיכויי הערעור ומאזן הנוחות (ראו למשל: ע"א 5518/06
שבתאי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ
, בפסקה 4 (16.7.2006)). זאת, בשים לב לכך שככלל בעל דין שזכה בהליך זכאי ליהנות מפירות זכייתו, ואין בהגשת ערעור, כשלעצמה, כדי להצדיק עיכוב ביצוע של פסק הדין או מתן סעד זמני שימנע את מימוש הזכייה.

13.
בפתח הדברים יש לומר, מבלי לנטוע מסמרות ותוך התחשבות בשלב המקדמי בו אנו מצויים בטרם הוגשה תגובת המשיב לבקשת רשות הערעור, כי הטענה לפיה בקשת רשות הערעור מעוררת שאלה כללית איננה חסרת בסיס. בקשה זו נוגעת לפרשנותו של סעיף חוק שטרם נבחנה בבית משפט זה, לרקעו של מתח בין פסקי דין שניתנו בבתי המשפט המחוזיים, כמו גם להיבטים כלליים יותר של העיקרון "אין החוטא יוצא נשכר". זאת ועוד, סיכויי הערעור אינם זניחים בשים לב שבקשת רשות הערעור שהוגשה בשעתה בעניין
מדני
נדחתה על-ידי בית משפט זה (ראו: רע"א 7910/06
מסיקה נ' מדני
(7.11.2006)). כמו כן, בית משפט זה קבע לאחרונה, אמנם לא בהקשר של פינוי בגין אלימות מצד דייר, כי ניתן להעניק "סעד מן הצדק הפוך", קרי פינוי דייר מוגן תוך מתן פיצוי, שהוא הרעיון שעמד בבסיס פסק הדין בעניין
מדני
(ראו: רע"א 9064/11
קיסלביץ נ' הנסי פרופרטיס לימיטד (חברה זרה)
(19.2.2013)).

14.
בהתייחס למאזן הנוחות, התמונה היא מורכבת, כפועל יוצא מן הנסיבות יוצאות הדופן של המקרה דנן. אכן, הגישה הנוהגת בבית משפט זה נוטה לעבר עיכוב
ביצועם של פסקי דין שמשמעותם פינוי אדם מביתו, בשל הנזק הבלתי הפיך שעלול להיגרם כתוצאה מהפינוי (ראו למשל: ע"א 2722/06
גינות לאה בע"מ נ' הבנק המזרחי בע"מ
, בפסקה 8 (29.5.2006); ע"א 8566/12
ברנס נ' בנק אוצר החייל
, בפסקה 6 (19.12.2012)). עם זאת, בסיטואציה הייחודית והנפיצה שבה עסקינן, הן עיכוב הביצוע של פסק הדין והן הימנעות ממנו יביאו בפועל לכך שאדם לא יוכל להתגורר בדירתו (גם אם המניעה מצידו של המבקש אינה משפטית). בנסיבות אלה, לדידי, נוטה הכף לעבר שימור המצב ששרר בתקופה בת כארבע השנים שבה המשיך המבקש להתגורר בדירת מגוריו בעוד המשיב הורחק מן הדירה. לכך מתווספות החומרה יוצאת הדופן של מעשי האלימות שבהם נקט המשיב כלפי המבקש והתרשמותו של בית משפט השלום שהוא לא הפנים את חומרת מעשיו. דומה כי במסגרת מאזן הנוחות במקרה קונקרטי זה יש להעדיף את זכותו של המבקש, שהוא קורבן העבירה, לחיות בלא חשש בדירת מגוריו עד להכרעה בבקשת רשות הערעור, על זכותו של המשיב, שהורשע בתקיפת המבקש, להתגורר לדירה.

15.
למעלה מן הצורך אציין, בהקשר זה, כי בחקיקה ובפסיקה בישראל, כמו גם בשיטות משפט אחרות, ניתן לזהות מגמה גוברת של הכרה בזכויותיהם של קורבנות עבירה, ובכלל זה בצורך להרחיק, במקרים המתאימים, את העבריין מקורבן העבירה וממקום מגוריו. דוגמה בולטת אחת נוגעת לחוקים הספציפיים המתייחסים לעברייני מין – חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין, התשס"ו-2006 וחוק מגבלות על חזרתו של עבריין מין לסביבת נפגע העבירה, התשס"ה-2004 (להלן:
חוק המגבלות
) (ראו עוד: דנה פוגץ' "'ביום שאחרי': גישות חדשות במערכת המשפט לניהול סיכון של פגיעה מינית-מענישה בלבד לפיקוח ומניעה"
הפרקליט
נא 139 (2011); חגית לרנאו ואיילת עוז "למה אסור להתאהב בחוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין-מבט ביקורתי"
הפרקליט
נא 205 (2011)). חוקים אלה לא נועדו להשית ענישה נוספת על העבריין, אלא לאפשר לנפגע העבירה לשקם את חייו ולמנוע ממנו נזק נפשי נוסף כתוצאה ממפגש עם העבריין (ראו: בש"פ 7057/09
פלונית נ' אלמוני
, בפסקה 19 (13.12.2010)). דוגמאות אחרות נוגעות לסמכות להוציא צווים הן מכוח החוק למניעת הטרדה מאיימת (כפי שאכן נעשה בענייננו בעבר) והן מכוח החוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991 (ראו למשל: ע"א 4480/93
פלוני נ' פלונית
, פ"ד מח(3) 461, 474-470 (1994)). הסדרים אלה אינם חלים, כמובן, במישרין בענייננו. עם זאת ניתן להקיש מהם וללמוד כי במקרים שבהם נדרש סעד זמני ראוי לשקלל במסגרת מאזן הנוחות, במקרים מתאימים, גם את רווחתו של קורבן העבירה, בוודאי במקרים בהם העבריין כבר הורשע ואין עוד מחלוקת עובדתית על כך שביצע את העבירה.

16.
אם כן, בענייננו, מתעורר החשש שהימנעות מעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט קמא תמנע מן המבקש לגור בדירתו. מנגד, בית המשפט קמא פסק לטובתו של המשיב, והוא זכאי לכאורה ליהנות מזכייתו. על מנת לאזן בין שיקולים אלה יש לתת את הדעת על כך שהנזק העיקרי אשר לו טוען המשיב הוא הסכנה של הותרתו ללא קורת גג – ולא פינויו מהדירה הקונקרטית דווקא (שבה ממילא לא גר בארבע השנים האחרונות). בנסיבות אלה, ניתן להיענות לבקשה, תוך התנייתו של עיכוב הביצוע בתנאים מכוח תקנה 467(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
באופן יותר ספציפי, יותנה עיכוב הביצוע בכך שהמבקש יעביר למשיב סך של 1,500 שקל בכל חודש כל עוד יהיה עיכוב הביצוע בתוקף, על מנת שהמשיב יוכל לעשות שימוש בסכום זה לשם שכירת מקום מגורים חלופי, עד שתינתן הכרעה בבקשת רשות הערעור.

17.
נוכח כל האמור, אני מורה על כך שהמשיב יפנה את הדירה עד ליום 20.6.2013 בשעה 12:00, ולא ישוב אליה עד שתוכרע בקשת רשות הערעור, או עד למתן החלטה אחרת של בית משפט זה. עוד קודם לכן, עד ליום 16.6.2013 יעביר המבקש לידיו הנאמנות של בא כוחו של המשיב סך של 1,500 שקל, וכן יעביר סכום זהה מדי חודש בחודשו (ועד ל-5 בכל חודש קלנדרי) עד שתוכרע בקשת רשות הערעור. איחור של יותר מ-48 שעות בביצועו של תשלום כאמור יפקיע את עיכוב הביצוע והמשיב יוכל לשוב לדירה. אם תתקבל בקשת רשות הערעור וכן יתקבל גם ערעורו של המבקש בגדרה, יילקחו בחשבון הסכומים שאותם יעביר המבקש למשיב בעקבות החלטתי זו בקביעת סכום הפיצוי המדויק שיעביר המבקש למשיב כתנאי לפינויו של האחרון מהדירה. מובן כי נאסר על המבקש לבצע כל דיספוזיציה בדירה, ובכלל זאת להשכיר אותה לאחר או לאפשר לאחר להתגורר בה ללא תשלום, עד שתוכרע בקשת רשות הערעור.

18.
סוף דבר: בקשת עיכוב הביצוע מתקבלת בכפוף לתנאים, כאמור בפסקה 17 לעיל. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.



ניתנה היום, ה' בתמוז התשע"ג (13.6.2013).



ש ו פ ט ת

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

13040200_a02.doc

ענ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il






רעא בית המשפט העליון 4020/13 אסף יניב נ' יצחק פז (פורסם ב-ֽ 13/06/2013)