פסקי דין על נאיף מוחמד קנהוש | פסקי דין על כראם אבו לפח | פסקי דין על חסן אבו לפח |

1254-04/11 א     11/06/2013




א 1254-04/11 נאיף מוחמד קנהוש נ' כראם אבו לפח, חסן אבו לפח








בית משפט השלום בחדרה



11 יוני 2013

ת"א 1254-04-11 יחיה נ' אבו לפח ואח'


בפני
:


כב' השופטת
קרן אניספלד




תובע
נאיף מוחמד קנהוש
ת.ז. 052464179

ע"י עו"ד גאנם נאדם


נגד


נתבעים

1.
כראם אבו לפח
ת.ז. 056918618
2.
חסן אבו לפח
ת.ז. 309889491


שניהם ע"י עו"ד דרגאם עתאמנה



פסק - דין

לפני תביעה למתן צו מניעה קבוע אשר יאסור על הנתבעים לבצע עבודות בניה בשטחו של התובע במקרקעין שעליהם נסב ההליך.

א.
ההליך והצדדים לו

1.
לתובע ולנתבעים, בני-זוג, זכויות שלעת הזו טרם נרשמו בפנקסי המקרקעין במגרש מס' 11 במקרקעין הידועים כחלקה 5 בגוש 12129 ואשר מצויים באדמות כפר קרע (להלן המגרש).

2.
בשנת 2001 טען התובע כי הנתבעים החלו לבנות במגרש באופן שפלש לחלקו בנכס. אשר על כן הגיש תביעה נגד הנתבעים ובה עתר לצו מניעה קבוע שימנע את הבניה בשטח הפלישה [ת"א (של' חד') 4981/01; להלן ההליך הראשון]. אגב בירור ההליך הראשון באו התובע והנתבעים לידי הסכמה בדבר העברת המחלוקת מושא ההליך לבוררות; להסכם הבוררות ניתן תוקף של החלטה ובית-המשפט הורה על עיכוב הליכים בהליך הראשון לפי הוראות חוק הבוררות [הסכם הבוררות וההחלטה צורפו לכתב-התביעה].

3.
ביום 1.2.2002 ניתן פסק-בוררות על-ידי הבורר שמינו הצדדים, מר זוהיר יחיא (להלן הבורר ופסק-הבוררות; ראו נספח ו' לכתב-התביעה). בפסק-הבוררות קבע הבורר את היקף הפלישה שפלשו הנתבעים לשטחו של התובע במגרש תוך הבחנה בין שני חלקים בשטח הפלישה הכולל וקביעת דינו של כל אחד מהם. פסק-הבוררות אושר על-ידי בית-המשפט על-פי בקשת התובע ובהסכמת הנתבעים [החלטת כב' השופטת אסיף מיום 12.12.2005, נספח ז' לכתב-התביעה].

4.
התובענה שלפני הוגשה לאחר שלטענת התובע החלו הנתבעים לבנות בשטח שלגביו נקבע בפסק הבוררות כי הוא בבעלותו-שלו. בכתב-ההגנה הודו הנתבעים כי הם מבצעים עבודות בניה במגרש אלא שגרסו שהבניה מתבצעת במלואה בשטחם-הם ולא בשטח השייך לתובע [שם, בסע' 9 ו-12].

5.
ביום 3.4.2011 ניתן על-ידי כב' ס' הנשיא גופמן צו מניעה ארעי במעמד צד אחד על-פיו נאסר על הנתבעים לבנות או להמשיך בבניה במגרש. התובע הפקיד את הערובה הכספית שהושתה עליו כתנאי לתוקף הצו בסך 10,000 ₪ (להלן הערובה). בקשר עם הסעד הזמני התקיימו לפני כב' ס' הנשיא שני דיונים במעמד הצדדים; בתוך כך נשמע הבורר והוסכם כי הצו הארעי יעמוד על מכונו עד למתן פסק-הדין בהליך העיקרי [ראו החלטות מיום 2.5.2011 ומיום 2.6.2011].

ב.
השאלות העומדות לדיון

קדם-משפט ראשון לגוף ההליך התקיים לפני ביום 11.3.2013. בטענות הצדדים שנשמעו בדיון זה הוגדרה ונתחמה השאלה העומדת לדיון בהליך דנן. בתוך כך הצהיר בא-כוח הנתבעים, במענה לשאלות בית-המשפט, כך:

אני מאשר כי השאלה במחלוקת היא אם בתוך 275 המ"ר שבהם יש זכויות לנתבעים נכלל גוש הבטון שבמחלוקת ששטחו 30 מ"ר, אם לאו. לטעמי כדי להכריע במחלוקת זו יש צורך במודד שיבדוק את הסוגיה. [...] טענתי היא שגוש הבטון נכלל בשטח הנתבעים של 275 מ"ר
[עמ' 3 לפרוטוקול ש' 20-17 ו- 24-23].

עוד אישר בא-כוח הנתבעים, אף זאת במענה לשאלת בית-המשפט, כי מדובר באותו גוש בטון שדובר בו בפסק-הבוררות ואין גוש בטון נוסף [עמ' 4 לפרוטוקול ש' 12-11].

מנגד גרס בא-כוח התובע כי בעלותו של התובע בגוש הבטון הוכרעה בפסק-הבוררות שהיה לסופי וחלוט לאחר שאושר על-ידי בית-המשפט, וכן אומתה ואושרה למעלה מהצורך אגב הדיון בסעד הזמני שהתקיים בהליך זה לפני כב' ס' הנשיא. על כן הוכרעה השאלה העובדתית שעליה נסמכת זכותו של התובע לקבל את צו המניעה שהתבקש באופן שמתן הסעד אינו מצריך בירור עובדתי נוסף, לא כל שכן מינוי מודד [עמ' 3 לפרוטוקול ש' 28 עד עמ' 4 בש' 8].

נוכח הדברים הללו הוריתי לצדדים לסכם טענותיהם בשאלה אם נותרה פלוגתא עובדתית שיש לבררה בהליך דנן, אם לאו, טרם הכרעה בסעד שהתבקש – בין בהבאת ראיות ובין בדרך של מינוי מודד. סיכומי הצדדים הוגשו בכתב.

ג.
דיון והכרעה

נתתי דעתי לכתבי-הטענות ונספחיהם, להליכים שהתקיימו לפני כב' ס' הנשיא אגב דיון בסעד הזמני, להסכמות הצדדים שגובשו בתוך כך ולטיעוני הצדדים בסיכומיהם. על-יסוד כל אלה אני קובעת שהשאלה העובדתית אשר צריכה הכרעה בהליך זה ושעל-יסודה עתר התובע למתן צו מניעה קבוע הוכרעה בפסק-הבוררות באופן שמקים השתק פלוגתא ומייתר כל בירור עובדתי נוסף בהליך דנן; אותו השתק פלוגתא מזכה את התובע בסעד הקבוע שהתבקש על-אתר מבלי שיידרש בירור נוסף לגוף ההליך. להלן יובאו הטעמים לכך.

1.
בחלקו האופרטיבי של פסק-הבוררות קבע הבורר ממצאים ומסקנות כלהלן:

1)
אין ספק שהבנין נשוא התיק שנושא "היתר" לא שמר מרחקים כנדרש, אפילו גלש לחלקתו "מגרשו" של התובע, מצדו הצפוני של הבנין, כאמור לעיל שנבע מטעויות מהנדסים.
2)
אין ספק שהבנין הקיים מצדו הצפוני לא רק לא שמר מרחקים אלא עדיין גולש אל חלקת התובע מצד מזרח כ-2 מטר ומערבה "אפס גלישה".
3)
אין ספק שהקונים השאירו מאחוריהם גוש ביטון בחלקתו של התובע, בשטח של - 30 מטר וגובה של יותר מחצי מטר.

בפרק ההחלטה בפסק-הבוררות העוקב לממצאים ולמסקנות הללו הורה הבורר כך:

א-


הנתבעים יפצו את התובע על אובדן קרקע של -25- מטרים מרובעים עלות 60 דולר "למטר עלות ממוצעת בכפר".
ב-
הנתבעים ישלמו סך של 3000 ₪ הפסדים אחרים.
ג-
הנתבעים יסגרו חלונות "כל החלונות" מצדו הצפוני של המבנה, התובע בעתיד גם יצמד ויסגור חלונות.
ד-
בנית השכנים בעתיד מסביב למבנה "האמור" יתרחקו מהבנין כמרחקיו אליהם.
ה-
הנתבעים ימשיכו בבנית השלד ולא יעשו כל פעולה אחרת עד מילוי סעיף א ו-ב.

2.
בכתב-התביעה הטעים התובע כי פסק-הבוררות קבע קיומה של פלישה לחלקו של התובע במגרש אשר רובצת לפתחם של הנתבעים, תוך ששטח הפלישה בכללותו חולק על-ידי הבורר לשניים: האחד, שטח של 25 מ"ר שיועבר מן התובע לנתבעים כנגד תשלום פיצוי בסך של 60 דולר לכל מטר מרובע (להלן שטח הפלישה הבנוי); השני, גוש הבטון ששטחו 30 מ"ר, לגביו הוכרה פלישת הנתבעים מבלי שהותר להם לרכוש אותו מהתובע בתשלום פיצוי, באופן שהותיר שטח זה בבעלות התובע (להלן גוש הבטון) [ראו סע' 10-8 לכתב-התביעה].

בהתייחס לסעיפים הללו בכתב-התביעה נטען בכתב-ההגנה כך: "
ביחס לנטען בסעיפים 6 עד 11 יטענו הנתבעים כי אכן התקיים הליך בוררות וכי בסופו של הליך זה הם שילמו תמורה מלאה בגין השטח של 25 ממ"ר, כאשר בבעלותם היו 250 ממ"ר קודם לכן, ועל כן זכויותיהם של הנתבעים בחלקה הינן 275 ממ"ר
" [שם, בסע' 8].

לשון אחר, הנתבעים טענו כי כתוצאה מפסק-הבוררות וביצועו רכשו זכות בשטח הפלישה הבנוי בן 25 מ"ר אגב תשלום פיצוי לתובע; הנתבעים לא טענו שפסק-הבוררות הקנה להם בעלות בגוש הבטון ששטחו 30 מ"ר ושלגביו נפסק כי הוא מצוי בחלקתו של התובע. כאמור, השאלה במחלוקת היא למי נתונה הבעלות בגוש הבטון שלגביו התבקש צו המניעה, לתובע או לנתבעים. דא עקא, בכתב-ההגנה אין טענה לבעלות של הנתבעים בגוש הבטון אלא רק טענה לבעלותם בשטח הפלישה הבנוי – בעלות שאינה במחלוקת ושעליה לא נסב ההליך.

3.
פסק-הבוררות נהיר וברור. עולה ממנו שהבורר איתר פלישה של הנתבעים לחלקו של התובע במגרש. עוד עולה ממנו כי ביחס לשטח הפלישה בכללותו מצא הבורר להבחין בין שני שטחי-משנה שבו, תוך שקבע דין שונה לכל אחד מהם: מחד גיסא אפשר לנתבעים לרכוש מהתובע את שטח הפלישה הבנוי (25 מ"ר) כנגד תשלום פיצוי בסכום שקבע הבורר; מאידך גיסא לא נתן לנתבעים זכות רכישה כזו ביחס לשטח הפלישה הנוסף שביטויו בגוש הבטון (30 מ"ר). נובע מכך באופן הברור ביותר ששטחו של גוש הבטון נותר בבעלותו של התובע.

ודוק: פסק-הבוררות אושר על-ידי בית-המשפט לבקשת התובע ובהסכמת הנתבעים. ביטוי לכך ניתן בהחלטת כב' השופטת אסיף מיום 12.12.2005 אשר נתנה לפסק-הבוררות תוקף של פסק-דין. לו סברו הנתבעים שפסק-הבוררות אינו שלם או שגוי מאיזו בחינה, כטענתם שהועלתה בסיכומיהם מבלי שניתן לה ביטוי כלשהו בכתב-ההגנה, כי אז היה עליהם להגיש בקשה לביטול פסק-הבוררות בדרך ובמועד שנקבעו לכך בחוק הבוררות. לא זו בלבד שבקשה כזו לא הוגשה אלא שהנתבעים נתנו את הסכמתם לאישור פסק-הבוררות. בכך מושתקים הנתבעים מלטעון נגד פסק-הבוררות כל טענה שהיה ביכולתם להעלותה בבקשת ביטול והם בחרו להימנע מכך. פסק-הבוררות, לא כל שכן לאחר שאושר, מהווה פסק-דין סופי וחלוט בעניינים שהוכרעו בו – ובכלל זה שאלת בעלותו של התובע בגוש הבטון.

4.
למעלה מן הצורך הובררה שאלת בעלותו של התובע בגוש הבטון פעם נוספת בהליך זה, אגב דיון לפני כב' ס' הנשיא בסעד הזמני. אף לכך מנסים הנתבעים להתכחש בסיכומיהם, אלא שאין להתיר להם התכחשות מעין זו.

בישיבת יום 2.5.2011 שהתקיימה לפני ס' הנשיא במעמד באי-כוחם של הצדדים הודיעו בעלי-הדין על הסכמה שזה תוכנה:

הגענו להסכמה על פיה נפנה לבורר זוהיר יחיא ע"מ שיבהיר את סעיף 3 ובכלל זה במידת הצורך גם את סעיף 3 א' לעניין הבעלות על גוש בטון בחלקת התובע בשטח של 30 מטר. האם מדובר בשטח השייך למבקש או למשיבים. בשלב זה צו המניעה יישאר על כנו. כל צד שומר לעצמו את הזכות לעלות כל טענה שהיא לעניין הצו בעתיד.

להסכמת הצדדים ניתן תוקף של החלטה [ראו החלטת כב' ס' הנשיא מיום 2.5.2011].

על-יסוד הסכמה זו פנו בעלי-הדין לבורר; הלה הודיע שהוא מבקש למסור את ההבהרה אך ורק לפני בית-המשפט [ראו הודעת בא-כוח התובע מיום 18.5.2011]. על כן הורה כב' ס' הנשיא בהחלטה מיום 19.5.2011 כי הבורר יתייצב לדיון במעמד הצדדים שנקבע ליום 2.6.2011. הבורר התייצב לדיון ומסר את הבהרתו בזו הלשון:

הבוררות שלי, התבקשתי ע"י שני הצדדים, בשנת 2001 להיות בורר ולפתור את הבעיה, הגעתי לשם, עשינו מדידות ועשינו הכל, הביאו לי את הדבר הזה, מצאנו שיש שתי חריגות, חריגה אחת אפשר לקחת ממנה וחריגה שנייה אי אפשר לקחת, קבענו שעל החריגה שאי אפשר לקחת ישולם פיצוי, בחריגה השנייה – היה הגוש בטון שלא שייך לה אלא הגוש בטון שייך לתובע. [...] גוש הבטון שייך לתובע.

ודוק: נוכח דבריו אלה של הבורר באו בעלי-הדין לכלל הסכמה כי צו המניעה הזמני יעמוד בעינו עד להכרעה בפסק-דין בהליך העיקרי; גם להסכמתם זו ניתן תוקף של החלטה בו ביום.

5.
המחלוקת העומדת לדיון נקבעה על-פי כתבי-הטענות והובהרה בדיון שהתקיים לפני ביום 11.3.2013. אין לפני תביעה לקבוע את שיעור בעלותו והיקף שטחו של כל אחד מבעלי-הדין במגרש. ככל שקיימת בין הצדדים מחלוקת בעניינים הללו, והדבר עולה לכאורה מטענותיהם בסיכומיהם, הרי שאין מדובר במחלוקת שהועמדה לדיון בהליך זה. יתרה מכך, לכאורה היא מערבת עניינים אשר נתונים לסמכותו הייחודית של בית-המשפט המחוזי. אף אין לפני תביעה לפירוק שיתוף במגרש. להכרעה עומדת שאלה יחידה והיא אם זכאי התובע לצו מניעה קבוע שיאסור על הנתבעים בניה בשטחו של גוש הבטון, אם לאו. לשם כך יש לבחון אם הבעלות בגוש הבטון נתונה לתובע, הא ותו לא.

שאלת בעלותו של התובע בגוש הבטון הוכרעה בחיוב באופן ברור ומפורש בפסק-הבוררות. פסק-הבוררות היה לפסק-דין סופי וחלוט ביחסי הצדדים לאחר שאושר בהחלטה שיפוטית. אישור פסק-הבוררות אף נעשה בהסכמת הנתבעים. פסק-הבוררות, ואישורו בהחלטה שיפוטית כפסק-דין, מקימים בין בעלי-הדין השתק פלוגתא בשאלת בעלותו של התובע בגוש הבטון.

ע
ל-מנת שיחול השתק פלוגתא נדרש שיתקיימו תנאים אחדים: נדרש ש
הפלוגתא שהתעוררה בהליך הקודם ובהליך הנוכחי היא אכן אותה פלוגתא על רכיביה העובדתיים והמשפטיים; נדרש שהתקיים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה ולצד שנגדו מועלית טענת השתק בהתדיינות המאוחרת יותר היה יומו ביחס לפלוגתא; נדרש שההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא בהתייחס לאותה פלוגתא ובקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מממצא שנובע מאי-הוכחה; ונדרש שההכרעה הייתה חיונית להחלטה שניתנה בהליך הקודם [ראו
ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב
(2) 561, 584 (1968);
ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד
(1) 642, 650 (2000); נינה זלצמן מעשה בית-דין בהליך אזרחי 141 (1991)]. כל התנאים הללו מתקיימים בפסק-הבוררות בכל הקשור לשאלת בעלותו של התובע בגוש הבטון.

6.
אם בכך לא די, משהוגשה התביעה שלפני באו בעלי-הדין לכלל הסכמה כי יפנו לבורר על-מנת שהלה יבהיר מי מהצדדים הוא בעליו של גוש הבטון – אף שכאמור שאלה זו הוכרעה בגוף פסק-הבוררות. להסכמת הצדדים ניתן תוקף של החלטה שיפוטית. הבהרת הבורר נמסרה בדיון שהתקיים לפני כב' ס' הנשיא ותועדה בפרוטוקול הדיון. גם מהבהרה זו, כמו מפסק-הבוררות, עלה באופן ברור ומפורש כי הבעלות בגוש הבטון נתונה לתובע. לניסיונם של הנתבעים להתכחש למעמדה של הבהרה זו ולנפקותה, כעולה מטיעוניהם בסיכומים, אין יסוד; הוא עומד בניגוד גמור להסכמה שגובשה בינם לבין התובע, שהוצהרה ותודעה בפרוטוקול בית-המשפט ואשר קיבלה תוקף של החלטה שיפוטית תקפה ומחייבת.

7.
בהליך שלפני חל אפוא השתק פלוגתא אשר מחייב את הנתבעים ושעל-פיו הבעלות בגוש הבטון בשטח של 30 מ"ר המצוי במגרש נתונה לתובע ולא לנתבעים. בעניין זה לא נדרש אפוא בירור עובדתי נוסף, בין בדרך של הבאת ראיות ובין בדרך של מינוי מודד. הגנתם של הנתבעים, כביטויה בכתב-התביעה, התמצתה בטענה כי הם בונים במגרש בשטח שהזכויות בו נתונות להם ולא לתובע. בטענה זו גלומה מניה וביה הודאה של הנתבעים כי הם בונים במגרש.

על-יסוד אלה – בעלותו של התובע בגוש הבטון מצד אחד ובניית הנתבעים במגרש מצד שני – זכאי התובע כי ינתן צו מניעה קבוע שיאסור על הנתבעים כל בניה או המשך בניה בשטחו של גוש הבטון, זאת על-אתר ומבלי שנותר עניין נוסף כלשהו אשר טעון בירור.

ד.
סיכומם של דברים

נוכח הדברים הללו אני מורה כלהלן:

1.
ניתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים כל בניה או המשך בניה בשטחו של גוש הבטון בן 30 מ"ר המצוי במגרש מס' 11 במקרקעין הידועים כחלקה 5 בגוש 12129.
2.
הנתבעים ביחד ולחוד ישלמו לתובע את הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד ומע"מ בסכום כולל של 6,000 ₪ ליום פסק-הדין. סכום שלא ישולם תוך 30 יום מן המועד בו יומצא פסק-הדין ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין ואילך עד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תשיב לתובע, באמצעות בא-כוחו, את סכום הערובה בסך 10,000 ₪ שהופקדה בקופת בית-המשפט.

המזכירות תמציא את פסק-הדין לצדדים ותנהג בערובה שהופקדה כאמור בחלק ד' לפסק-הדין.

ניתן היום, ג' תמוז תשע"ג, 11 יוני 2013, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 1254-04/11 נאיף מוחמד קנהוש נ' כראם אבו לפח, חסן אבו לפח (פורסם ב-ֽ 11/06/2013)