פסקי דין על רועי אשכול | פסקי דין על שלטי הגליל מ.ס. (1996) | פסקי דין על דהן ציפי | פסקי דין על דהן שמעון |

12735-08/09 א     10/06/2013




א 12735-08/09 רועי אשכול נ' שלטי הגליל מ.ס. (1996) בע"מ, דהן ציפי, דהן שמעון








בית משפט השלום בתל אביב - יפו

ת"א 12735-08-09 אשכול ואח' נ' שלטי הגליל מ.ס. (1996) בע"מ
ואח'




בפני

כב' השופט
רונן אילן


תובע (נתבע שכנגד)
רועי אשכול

נגד

נתבעים

(תובעים שכנגד)

1. שלטי הגליל מ.ס. (1996) בע"מ
2.

דהן ציפי
3.

דהן שמעון


פסק דין


בפני
תביעה ותביעה שכנגד על רקע שירותי עריכת דין שהעניק התובע לנתבעים.
בין התובע לבין הנתבעים נכרת הסכם שכר טרחה שלפיו התחייבו הנתבעים לשאת בשכר טרחתו של עורך הדין, התובע, על בסיס שעות העבודה שיושקעו בפועל ובלא הגבלה של השעות שישוקעו. על רקע זה, בחלוף כ- 6 שנות ייצוג משפטי ומשלוח חשבונות שכר טרחה רבים, טוענים הנתבעים כי מלכתחילה הוסכם בעל פה על הגבלת השעות שהושקעו, ועוד טוענים הנתבעים שיש לפסול כליל את דוחו"ת שעות העבודה עליהם התבסס התובע בהיותם מנופחים ולא אמינים.
מחלוקות אלו בדבר מהות ההסכם בין הצדדים ותקיפת דרישת תשלום שכר טרחה בהסכם המבוסס על תשלום לפי שעות – עומדות במוקד תובענה זו.
העובדות

1.
התובע


הינו עורך דין ושותף במשרד עורכי דין. הנתבעת 1, שלטי הגליל מ.ס. (1996) בע"מ
(להלן: "החברה") הינה חברה פרטית אשר במסגרת פעילותה ניהלה חשבון בבנק לאומי לישראל בע"מ, סניף כרמיאל (להלן: "הבנק"). גב' ציפי דהן, הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") הינה מנהלת ובעלת שליטה בחברה. מר שמעון דהן, הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") הינו בן זוגה של הנתבעת וערב להתחייבויות החברה.

2.
במהלך 2002 נעכרו יחסי הנתבעים מול הבנק ונתגלעו חילוקי דעות בין הנתבעים לבנק על רקע פעילות החברה והאשראי שניתן לה בחשבון הבנק. נוכח חילוקי דעות אלו, יצרו הנתבעים קשר עם אדם בשם דורון פולק (להלן: "פולק") אשר הציג עצמו כמומחה לבדיקת חישובי ריביות בבנקים, וזה ליווה אותם בניסיונות ליישב המחלוקות מול הבנק. ניסיונות אלו לא צלחו ובתחילת ינואר 2003 ביטל הבנק את מסגרת האשראי של החברה והעמיד לפירעון מיידי את יתרת החוב בחשבון החברה בבנק.
על רקע זה פנו הנתבעים לתובע במהלך חדש ינואר 2003 ובקשו להיפגש עימו ולבחון את האפשרות לשכור את שירותיו בתביעה המסתמנת מול הבנק.

3.
ביום 20.1.03 נפגשו התובע והנתבעים במשרדו של התובע. באותה פגישה מסרו הנתבעים לתובע פרטים על אודות הסכסוך שיש להם עם הבנק, סוכם כי הנתבעים ישכרו את שירותי התובע לעניין הסכסוך מול הבנק, ובו ביום נערך ונחתם הסכם שכר טרחה כתוב בין הצדדים (להלן: "הסכם השכ"ט").
4.
על פי הסכם השכ"ט, התחייב התובע לטפל בעניין חוב הנתבעים לבנק. הנתבעים מצידם, התחייבו לשאת בתשלום שכר טרחת התובע בשיעור 100$ לכל שעת עבודה וכן גם בהוצאות שיהיו לתובע, כאשר שעות העבודה כוללות הכנת חומר משפטי, הכנת מכתבים, כתבי טענות ומסמכים שונים, שיחות טלפון, דיונים ופגישות. עוד התחייבו הנתבעים לשלם לתובע מקדמה על חשבון שכר הטרחה וסוכם כי תישמר לנתבעים הזכות לעיין בדו"ח המפרט את שעות העבודה וההוצאות שהוצאו. בהסכם השכ"ט אין כל הגבלה על כמות השעות שבה יחויבו הנתבעים.
5.
בחתימת הסכם השכ"ט החל התובע לטפל בענייני הנתבעים, כאשר הסתבר שבסמוך לאחר חתימת הסכם השכ"ט, החל הבנק לנקוט בהליכים משפטיים כנגד הנתבעים, ואלו כללו תביעה כספית לבית משפט השלום בחיפה (ת.א. 2963/03), במסגרתה עתר הבנק לחיוב הנתבעים בתשלום סך של 511,000 ₪, ועתירות למימוש שעבודים וסעדים זמניים.
6.
ההליכים המשפטיים בתביעת הבנק כללו בקשות רבות.
כך, למשל, הגיש התובע ביום 24.2.03 בשם הנתבעים בקשה לביטול צווי עיקול זמניים, ערעור לבימ"ש השלום על החלטה הדוחה בקשה זו, בקשת רשות ערעור לביה"מ המחוזי על ההחלטה בערעור, ובקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על ההחלטה הדוחה את בקשת רשות הערעור, וכל אלו נדחו.
וכך, כדוגמא נוספת, הגיש התובע בשם הנתבעים בקשת רשות להתגונן שבגינה ניתנה לנתבעים רשות להתגונן, אלא שעל החלטה זו הגיש הבנק לבימ"ש השלום ערעור שהתקבל בחלקו. על החלטת בית משפט השלום בערעור הגיש התובע בשם הנתבעים בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי ולאחר שזו נדחתה גם בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, שאף היא נדחתה.
7.
במהלך בירור התביעה מול הבנק העביר התובע לנתבעים מדי פעם מכתב ובו פירוט שעות העבודה שהושקעו בחדשים נשוא המכתב, כאשר החל מחדש פברואר 2004 נשלחו המכתבים בדאר אלקטרוני. הנתבעים שילמו את שכר הטרחה לפי המבוקש בחשבונות התובע, אך פעמים לא מעטות נפרעו החיובים באיחור ורק לאחר תזכורות ופניות חוזרות.
8.
ביום 9.11.06 שלח התובע לנתבעים מכתב ובו דרישה לתשלום שכר הטרחה בגין שעות העבודה שהושקעו מאז מאי 2006 ועד אוקטובר 2010. חשבון זה לא נפרע על ידי הנתבעים ולמרות מספר פניות של התובע בגינו, פניות שכללו עדכון השכר הנדרש על פי השעות שבינתיים התווספו. נוכח זאת, הודיע התובע במכתב מיום 12.3.07 כי הוא מעכב את המשך הטיפול בענייני הנתבעים ובסמוך לאחר מכן הודיע לבית המשפט על התפטרותו מייצוג הנתבעים. למרות הודעה זו, בעקבות פגישה שנערכה בין הצדדים, המשיך התובע לייצג את הנתבעים ולשלוח להם חשבונות לתשלום בגין העבודה שהושקעה.
9.
במהלך דצמבר 2007 נערכו שיחות בין הצדדים בנוגע לאפשרות הגשת תביעה של הנתבעים נגד הבנק ושכר הטרחה של התובע, וביום 25.12.07 שלח התובע הודעת דואר אלקטרוני לנתבעים שלפיה יטפל התובע גם בתביעה שיגישו הנתבעים נגד הבנק וכי החל מינואר 2008 יחושב שכר טרחת התובע לפי סך של 90$ לכל שעת עבודה, ולחילופין 80$ לשעה אם יפרעו הנתבעים את יתרת החוב הקיימת בסך של כ- 33,000 ₪. בעקבות הודעה זו החלה התכתבות נוספת בין הצדדים ומכתבי שכר הטרחה של התובע החל מינואר 2008 מבטאים דרישה לתשלום 90$ לשעה.
10.
במהלך 2009 לא פרעו הנתבעים את חשבונות שכר הטרחה ששלח להם התובע. לאחר סדרה של התכתבויות וניסיונות ליישוב ההדורים הודיע התובע ביום 12.8.09 על כוונתו להתפטר מייצוג הנתבעים ולהגיש תביעה לתשלום יתרת שכרו. הודעה זו לא הביאה לישוב המחלוקות וביום 17.8.09 הוגשה תביעה זו.
בסמוך לאחר מכן, ביום 6.10.09, ניתן

פסק דין
בתביעת הבנק ובמסגרתו נדחו כמעט כל טענות הנתבעים והם חויבו בתשלום מלוא סכום התביעה, אם כי בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בלבד (ולא הריבית לה עתר הבנק מלכתחילה) ובניכוי כספים אשר כבר שולמו כגון עקב מימוש רכב.
תמצית טענות הצדדים, הראיות וההליך
11.
לטענת התובע, יש לחייב את הנתבעים בתשלום יתרת שכר הטרחה המגיע לו נוכח שעות העבודה שהושקעו בטיפול בענייני הנתבעים עד להתפטרותו מייצוגם סמוך להגשת התביעה, וכן גם בתשלום הוצאות שהוציא במהלך הטיפול בענייני הנתבעים.
התובע מבסס את תחשיביו על דרישות התשלום שהועברו לנתבעים מדי חודש, עורך את חיוב שכר הטרחה לפי סך של 100$ לשעה עד דצמבר 2007 וסך של 90$ לשעה מינואר 2008 ואילך, מוסיף חוב בגין הוצאות שהוצאו ומקזז תשלומים ששילמו הנתבעים על חשבון החוב. יתרת החוב לפי שיטת התובע ועל יסוד זה, עומדת בעת הגשת התביעה על סך של 67,355 ₪ כולל מע"מ. יצוין כי לפי האמור בתצהיר התובע (סע' 114.5) נפרעו שני שיקים של הנתבעים לאחר הגשת התביעה ולכן יש להפחית סך של 6,000 ₪ מסכום התביעה.

12.
לטענת הנתבעים, לא זו בלבד שלא מגיעים לתובע כספים נוספים מהם, אלא שעליו להשיב להם כספים שגבה מהם ביתר ואף לפצותם על עוגמת הנפש שגרם להם.
התובעים מבססים את טענתם בראש ובראשונה על הטענה שמלכתחילה התחייב התובע שהיקף השעות שיושקעו על ידו בטיפול בענייניהם לא יעלה על 100 שעות. גם לאחר שהתפטר מייצוג במהלך מרץ 2007, שוכנעו הנתבעים להמשיך בהתקשרות עימו על סמך הבטחתו שיתרת השעות שתידרש לא תעלה על 20 שעות עבודה. בפועל, ולטענת הנתבעים בניגוד למוסכם, גבה התובע מהם שכר טרחה בגין כ- 400 שעות עבודה ולכן עליו להשיב להם את התשלומים ששילמו לו בגין 300 שעות ובסך של 113,400 ₪.
עוד טוענים הנתבעים כי התובע התרשל במתן השירותים לנתבעים, הפריז בעבודה שהושקעה ובהפרת חובת הנאמנות שלו נקט בהליכים לא נחוצים, רק כדי להגדיל את חיובי הנתבעים. ביחס לדוחו"ת שעות העבודה שערך התובע טוענים הנתבעים שאלו דוחו"ת לא אמינים, לא מפורטים ומנופחים במכוון.
במסגרת התביעה שכנגד עותרים הנתבעים לחיוב התובע בהשבת סך של 113,400 ₪ ובתוספת 7,500 ₪ בגין עגמת הנפש שנגרמה להם.
13.
התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר, הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן ובהחלטה מיום 4.5.10 (כב' השופט אהוד שוורץ) ניתנה לנתבעים רשות להתגונן. בעקבות החלטה זו הגישו הנתבעים תביעה שכנגד, ובקשה למחיקת התביעה שכנגד נדחתה. לדיון שנועד ליום 24.11.11 לא התייצבו הנתבעים, ניתן נגדם

פסק דין
בהיעדר התייצבות,

פסק דין
זה בוטל ביום 18.12.11 והתיק נקבע להוכחות.
14.
התובע תמך את גרסתו בתצהירו והנתבעים תמכו את גרסתם בתצהירה של הנתבעת, ויצוין כי הצדדים הגישו לתיק בית המשפט תיקי מוצגים עבי כרס עד מאד ובהם עשרות מסמכים. בדיון אשר התקיים בפני
ביום 8.11.12 נחקרו המצהירים על תצהיריהם ובעקבות זאת ניתנה לצדדים ארכה להגשת סיכומים בכתב.
דיון

15.
שלוש מחלוקות עובדתיות עיקריות עומדות להכרעה ויחרצו את גורל התביעה והתביעה שכנגד.
המחלוקת הראשונה נובעת מטענת הנתבעים שלפיה מראש סוכם להגבלת חיובם בשכר טרחה ללא יותר מ- 100 שעות עבודה של התובע. הכרעה במחלוקת זו עשויה למעשה לחרוץ את גורלה של התביעה שכנגד שבעיקרה מתבססת על טענה זו של הנתבעים.
המחלוקת השנייה נובעת מטענת הנתבעים שלפיה התרשל התובע במתן השירותים המשפטיים ונקט בהליכי סרק, אשר הביאו לחיובי יתר בתשלומי שכר טרחה.
המחלוקת השלישית נובעת מטענת הנתבעים לפיה דוחו"ת השעות של התובע מנופחים ולא אמינים.
מחלוקות אלו יידונו כסדרם.

16.
הטענה הראשונה מתייחסת להגבלת שעות העבודה בגינן יחויבו הנתבעים.
לפי גרסת הנתבעים, בעת חתימת הסכם השכ"ט במשרד התובע ביום 20.1.03, הודיע להם התובע במענה לשאלה בכמה שעות מדובר, כי "אין לכם מה לדאוג, מקסימום 100 שעות לכל היותר". על יסוד אמירה זו סברו הנתבעים כי עלות שכר הטרחה לא תעלה על 10,000$, ועל יסוד גרסה זו טוענים הנתבעים כי גביית שכר טרחה העולה על סכום זה מהווה הפרת התחייבויות התובע, שלכן עליו להשיב כל סכום שגבה מעבר לאותם 10,000$.
התובע מכחיש טענה זו, טוען שמעולם לא התחייב על היקף השעות שידרשו נוכח תביעת הבנק וכי אין היגיון שיתחייב לכך.
נוכח הבדלי גרסאות אלו הנה אשר התברר:

א.
אין בהסכם השכ"ט כל רמז להגבלת שעות העבודה של התובע.
יחסי התובע והנתבעים הוסדרו מראש בהסכם כתוב ומפורט המבהיר את תשלומי שכר הטרחה שישלמו הנתבעים לתובע. בסעיף 2 בהסכם השכ"ט נקבע כי שכר הטרחה "יעמוד על 100$ לכל שעת עבודה" ואין כל קביעה בדבר הגבלת השעות.
היעדר קביעה בדבר הגבלת השעות איננה מתיישבת עם גרסת הנתבעים.


ב.
הסכם השכ"ט קובע במפורש ביטול כל הסכם קודם ושלא ייעשו שינויים בעל פה.
בסעיף 11 בהסכם השכ"ט נקבע כי "כל הסכם שכ"ט קודם ו/או כל זכרון דברים, בין בכתב ובין בעל פה, בטל בזה והוראות הסכם זה באות במקומו". בהמשך, בסעיף 12 בהסכם השכ"ט, נקבע כי "כל שינוי בתנאי הסכם שכ"ט זה יהיה תקף, רק אם נערך בכתב ונחתם בידי הצדדים".
הוראות שכאלו בהסכמים נועדו בדיוק למניעת טענות לסיכומים קודמים, לסיכומים בעל פה השונים מהכתוב, או לשינויים שנעשו בעל פה ביחס לכתוב. אף הוראות אלו אינן מתיישבות עם גרסת הנתבעים להבטחות או התחייבויות שניתנו להם בעל פה על ידי התובע.


ג.
אין כל דרישה של הנתבעים מהתובע לחדול ממשלוח חשבונות שכר טרחה גם לאחר שחויבו, ושילמו, בגין יותר מ- 100 שעות חיוב.
לתצהיר התובע מצורפים מכתבי שכר הטרחה שנשלחו לנתבעים לאחר חתימת הסכם השכ"ט, החל מיום 5.3.03 ואילך. סיכום שעות החיוב המפורטות במכתבים אלו מראה כי כבר בתחילת 2004 (לגרסת התובע בתצהירו כבר בפברואר 2004) עברו חיובי שכר הטרחה את היקף 100 השעות או 10,000$. אם כך, מצופה היה לראות מחאה כלשהי של הנתבעים כבר בסמוך לאותו מועד. מחאה המתייחסת לאותו סיכום נטען לפי גרסתם. מחאה כזו איין. הנתבעת נשאלה על כך בעדותה וכך השיבה (עמ' 44 בפרוט'):
ש.
מעיון במכתבי שכ"ט המצורפים לתצהיר התובע כנספח 20 נראה שכבר בתחילת 2004 חוייבתם בגין שעות עבודה המסתכמים בלמעלה ממאה שעות. האם פניתם לעו"ד וטענתם בפני
ו שהוא חורג מהיקף השעות עליו סוכם מלכתחילה?
ת.
כשהיינו באים לתובע הוא כל הזמן היה אומר שגג עוד 15-10 אנחנו מסיימים. וכל הזמן בשיטה הזו הוא סחב אותנו לאורך כל הדרך. אני לא יודעת להגיד לגבי משהו ספציפי. הוא כל הזמן היה אומר שזה לא יעלה על 17 שעות וזהו, וערעור וזהו. נסחבנו כך עד 2007 בצורה כזו ואז זה התפוצץ על העניין הכספי.
ניכר מתשובת הנתבעת כי היא מתחמקת ממענה ישיר לשאלה שהופנתה אליה ואיננה טוענת לפנייה כלשהי לתובע בטענה זו. שתיקתם הממושכת של הנתבעים איננה מתיישבת עם גרסתם להתחייבות כאמור.


ד.
הנתבעים עצמם הרי טוענים ששילמו לתובע שכר טרחה בסך כולל של 210,000 ₪ (סעיף 11 בכתב ההגנה). לא ניתן להבין כיצד שילמו הנתבעים בפועל לתובע סכום העולה עשרות מונים על הסכום המקסימאלי לו התחייבו, לשיטתם, ובלא כל מחאה.
לפיכך, לנוכח העובדות אשר התבררו כאמור, אני מקבל את גרסת התובע (גרסה התואמת את הכתוב בהסכם השכ"ט), דוחה את גרסת הנתבעים וקובע שלא הוסכמה הגבלה על היקף השעות בהן יחויבו הנתבעים.
כיוון שעיקר התביעה שכנגד מתבסס על טענה זו לחיוב בהשבה, הרי שבכך נדחית טענה זו בתביעה שכנגד.

17.
הטענה השנייה מתייחסת לאופן בו יוצגו הנתבעים על ידי התובע, לשיטת הנתבעים ברשלנות ובאופן שהביא להשקעת שעות וחיובים מיותרים.
לפי גרסת הנתבעים, הציג עצמו התובע כעורך דין "מומחה" בתביעות נגד בנקים ובעל ניסיון רב בתחום זה, אך בפועל הסתבר להם שלא כן הדבר. הנתבעים מביאים דוגמאות למה שלשיטתם מבטא התנהלות רשלנית של התובע ובהן: דחיית הצעות פשרה שהציע הבנק, הגשת ערעורים ובקשות רשות ערעור מיותרות בגין העיקולים הזמניים, התעקשות על חקירת עדה בניגוד להמלצת בית המשפט, והעלאת טענות הגנה כנגד תביעת הבנק אשר כולן נדחו בפסק הדין.

ברשלנות זו, טוענים הנתבעים, גרם התובע לנתבעים לנקוט בהליכי סרק שהביאו לחיוב בתשלומים רבים ככל שניתן ולחיוב הנתבעים בהוצאות מיותרות. הנה אשר התברר ביחס לטענה זו:


א.
ראשית, נוכח טענה זו ראוי להזכיר את הבסיס ליחסי עורך הדין והלקוח – חובת עורך הדין לפעול במיומנות.
בחתימת הסכם השכ"ט, נכרת בין עורך הדין ללקוח הסכם ולפיו מתחייב עורך הדין להגיש ללקוח שירותים של עריכת דין. אף אם הדבר לא נאמר מפורשות בהסכם השכ"ט, ברור כי התחייבויות עורך הדין ליתן את שירותיו ללקוח כוללת, כנקודת מוצא יסודית, את ההתחייבות לכך שיש בידי עורך הדין את הידע והמיומנות הנדרשים לשם מתן השירותים וכי עורך הדין מחויב להפעיל כישוריו לטובת עניינו של הלקוח. עם זאת, יש להבחין היטב בין טעות המיוחסת לערך הדין במתן שירותיו לבין רשלנות. עריכת הדין כוללת לעיתים מרחב תמרון לא מבוטל ובחירה בין אפיקים שונים במתן השירותים ללקוח. כך ובפרט בייצוג בהליכים משפטיים, כאשר עורך הדין צריך לבחור בסוג ההליך, באופן הצגת הטענות, בסדר הצגת הראיות ועוד. לעיתים, במבט לאחור, יתברר כי עורך הדין שגה בהחלטותיו. לעיתים אף ימצא שעורך דין אחר היה פועל בדרך שונה. מצב שכזה איננו מצביע בהכרח על רשלנות מקצועית. אפילו יתברר כי טעה עורך הדין, לא כל טעות של עורך דין תיחשב כהתרשלות (ע"א 2590/90 ניסים נ' עו"ד דניאלי, פ"ד מח (3) 846).

לא זו אף זו, כאשר מייחס הלקוח רשלנות לעורך הדין, לא די לו ללקוח להוכיח כי עורך הדין התרשל אלא על הלקוח להוסיף ולהוכיח קשר סיבתי בין הרשלנות לבין תוצאת הייצוג. על הלקוח להראות ולהוכיח, ברמת ההסתברות המקובלת במשפט אזרחי, כי אלמלא הייצוג הרשלני הייתה התוצאה משתנה לטובתו (ע"א 9022/08 אהובה מגורי-כהן נ' עו"ד משה קמר, [פורסם בנבו] 3.5.10).


ב.
נוכח הלכות אלו, קשה להבין את טרוניות הנתבעים ביחס לשירותים שקבלו מהתובע במשך כשש שנים.
הנתבעים מלינים על כך שהתובע שכנע אותם לדחות הצעות פשרה שהציע הבנק. מצב בו מתנהל מו"מ ועורך הדין סבור שהצעות הצד שכנגד לפשרה אינן ראויות הינו מצב רגיל בכל מו"מ. בכל מו"מ שלא מגיע לכדי הסכם פשרה עלול מי מהצדדים בסופו של הליך להצטער על שלא בחר בדרך הפשרה, אך המלצה שלא לקבל הצעת פשרה איננה כשלעצמה ראיה לחוסר זהירות גם אם בדיעבד, בחכמה לאחר מעשה, פסק הדין הרע עם הלקוח לעומת הפשרה שהוצעה. כדי להראות שדחיית הצעות פשרה מבטאת רשלנות יש להראות נסיבות מיוחדות. במקרה זה לא הביאו הנתבעים כל ראיה לכך שהצעות פשרה אכן עלו, ואפילו אניח שהתובע אכן המליץ לדחות את ההצעות הרי שהנתבעים לא הביאו כל הסבר או פירוט לכך שהמלצת התובע לא הייתה סבירה באותן נסיבות.
הנתבעים מלינים על כך שהתובע נקט בהליכים לביטול עיקולים בארבע ערכאות ובכולן נדחה וכך גם ביחס לדיון בבקשת רשות להתגונן, כאשר נדחו בקשות רשות ערעור שהוגשו לבית המשפט המחוזי ולאחריה, בגלגול רביעי, גם בבית המשפט העליון. לעניין זה יש להבחין בין הטענה לרשלנות בייצוג לבין הטענה לחיוב בשכר טרחה מנופח. בכל הנוגע לטענה שלפיה גרם התובע לנתבעים להשקיע כספים בתשלומי שכר טרחה מוגזם, למשל בגין הליכים חסרי סיכוי, תיבחן הטענה בהמשך. בכל הנוגע לרשלנות בייצוג עצמו, ברי כי הנתבעים כלל לא טוענים לנזק שנגרם להם עקב הייצוג שקבלו מהתובע וודאי שלא טוענים כי טענותיהם כלפי הבנק נדחו בגלל רשלנות התובע. לפיכך, אפילו לא היה מקום לחלק מההליכים שננקטו (בפרט ניסיון לתקוף בגלגול רביעי החלטות לעניין ביטול העיקולים והרשות להגן), נזק לא נגרם לנתבעים ורשלנות אין כאן.
הנתבעים מלינים על כך שהתובע בקש לחקור את המצהירה מטעם הבנק בהליכים לביטול עיקול זמני, בקשה שלאחר מכן נקבע על ידי בית המשפט שהייתה שגויה. די לעיין בהחלטה שבמסגרתה נדחתה הבקשה לביטול העיקול כדי להיווכח שאין בטענה זו ממש, שכן ההחלטה (נספח ד' לתצהיר הנתבעת) מתבססת על סיכויי הצלחת הבנק בתביעה, על ערבות הנתבעים 2 ו-3, על מסמך שהוגש ורק בנוסף לכל אלו על דברי המצהירה מטעם הבנק. אין כל דרך לקבוע כי החלטת התובע לחקור את המצהירה לא הייתה סבירה במתחם התמרון הנתון לעורך דין, גם אם התבררה בדיעבד כשגויה, ועל כל פנים נראה שלהחלטה זו לא הייתה השפעה של ממש על ההחלטה להותיר את העיקולים הזמניים.
לא מצאתי ממש גם ביתר טענות הנתבעים לרשלנות המשיב.

ג.
הנתבעים יוצגו על ידי התובע בתביעה אשר הגיש הבנק כאשר בסופו של יום התביעה, בחלקה המכריע, התקבלה וטענות הנתבעים נדחו. גם אם סבורים הנתבעים כי במהלך ההתדיינות מול הבנק ננקטו מהלכים שגויים, אולי מיותרים, ברור כי לא בגין מהלכי התובע התקבלה עמדת הבנק וניתן פסק הדין, ולא נגרם לנתבעים כל נזק עקב ייצוג התובע.
נוכח זאת, לא מצאתי בסיס לטענה המייחסת לתובע רשלנות בשירות שהעניק לנתבעים וטענה זו – נדחית.
18.
טענתם השלישית של הנתבעים מתייחסת להיקף השעות אשר לטענת התובע הושקעו במתן השירותים לנתבעים.
לפי טענת התובע, על יסוד הסיכום שלפיו יחושב שכר הטרחה החל מינואר 2008 לפי תשלום של 90$ לכל שעת עבודה, נשלחו לנתבעים חשבונות מעת לעת אך הנתבעים לא עמדו בהתחייבותם לתשלום שכר הטרחה. למעשה, אף שהמחלוקות התגלעו במהלך מרץ 2009, מונה התובע חיובים של הנתבעים שלא נפרעו כסדרם עוד הרבה קודם לכן. לטענתו, כבר בסוף אוקטובר 2007 היו הנתבעים בחוב של 8,567 $ כאשר בחודשים שלאחר מכן נצבר חוב עקב השקעת שעות נוספות, במקביל מועברים תשלומים על חשבון החוב, כך שבהגשת התביעה נותר חוב של 14,058$ בגין שכר טרחה ועוד 3,595 ₪ בגין הוצאות ובתוספת מע"מ.
לפי טענת הנתבעים, טענת התובע מתבססת על דיווחי שעות עבודה שערך התובע ברם דיווחים אלו כוזבים ומבטאים חיובים שכלל לא נעשו בשעות הנקובות בדיווחים, והכל נערך בהפרזה מכוונת.
בירור טענה זו מחייב הבהרת המסגרת שלפיה תיבחן הטענה.

19.
הסכם השכ"ט קובע כי שכר טרחתו של התובע ישולם לפי שעות העבודה שיושקעו, וכפי שקבעתי לעיל, הרי שלא נקבעה כל תקרה לחיוב ולא נקבעה מסגרת שעות מקסימאלית אשר בה, רק בה, יחויבו הנתבעים לכל היותר.
שיטה זו של חיוב לקוח בשכר טרחת עו"ד, אף שאיננה חריגה במתן שירותים משפטיים על ידי עורכי דין, למעשה מותירה את הלקוח במצב קבוע של חוסר ידיעה ואי ודאות באשר לשכר הטרחה שיצטרך לשלם. הלקוח איננו יכול לדעת כמה זמן ישקיע עורך הדין בטיפול בענייניו עד לסיום הטיפול בעניינו ופעמים אף איננו יכול להעריך את החיוב הצפוי לו בחדש הקרוב.
לא רק הלקוח מצוי במצב של חוסר ודאות, אלא אף עורך הדין עצמו. אף שברור שלעורך הדין המידע והכלים להעריך טוב בהרבה מהלקוח את היקף ההשקעה הצפויה, ברור שלעיתים אף עורך הדין איננו יכול לחזות בקירוב סביר את היקף השעות שיושקעו. הרי חדשות לבקרים הדבר כלל איננו בשליטת עורך הדין. כך, למשל, בייצוג בהליך משפטי דוגמת זה שהתנהל בין הנתבעים לבנק. עורך הדין הרי איננו יכול להבטיח מראש אילו בקשות יגיש הצד שכנגד, אילו סוגיות עובדתיות ומשפטיות יתעוררו, כמה תצהירים יוגשו וכמה זמן ידרש לחקירות.
הסכם שכר טרחה בו מחויב הלקוח לשלם לעורך הדין תשלום לפי השעות שהושקעו ובלא הגבלת שעות, יוצר מצב בו הלקוח לבדו נותר עם הסיכון הכרוך באי הוודאות. מבחינת עורך הדין, כאשר מסכם עורך הדין עם הלקוח תשלום שכר טרחה על בסיס השעות שיושקעו בפועל, מסיר עורך הדין מעצמו כל סיכון ובעצם אין לו עוד כל צורך להעריך את היקף השעות ואף לא לחסוך בהשקעת הזמן. כל זמן המושקע לפי תחשיב זה הרי משית חיוב על הלקוח.

מצב זה בו מצוי הלקוח בכריתת הסכמי שכר טרחה שכאלו, משית חובת נאמנות מיוחדת על עורך הדין. על עורך הדין המטפל בתיק החובה הבסיסית להעניק ללקוח את מיטב השירות הנדרש, אך בה בעת עליו גם להיות ער למידת ההשקעה מול היקפו הכספי של התיק, מול יכולתו הכלכלית של הלקוח, מול סיכויי ההצלחה ואף היקף ההוצאות החזוי. על עורך הדין החובה לשוות תמיד לנגד עיניו את כלל הנסיבות כגון גודלו של התיק שנמסר לטיפולו, היקפו הכספי, יכולתו הכלכלית של הלקוח, הוצאות צפויות, הסיכויים לזכות במשפט וכו', והכל "במידה הראויה, ולא רק
לצורך התכלית הראויה" (ת.א. (ת"א) 59207/00
פרופ' יובל לוי ושות' נ' רובינשטיין רוחמה [פורסם בנבו] 10.1.02, פסקה 7 בפסק הדין).
לדוגמא, התמודדות עם סוגיה משפטית עשויה, בתיאוריה, להצדיק השקעת שעות רבות בבחינת משפט משווה. השקעה שכזו עשויה להיראות סבירה בתביעה כספית בהיקף של מיליוני שקלים והשקעה כזו, באותה סוגיה משפטית, עלולה שלא להיראות סבירה בתביעה בת עשרות אלפי שקלים.
זאת ועוד, לא זו בלבד שעל עורך הדין לפעול כל העת בשיקול דעת, כשלנגד עיניו טובת הלקוח בלבד, על עורך הדין החובה לעדכן את הלקוח, לגלות לו את כל הנתונים הרלוונטיים ואף להסב את תשומת לב הלקוח להיקף ההשקעה החזויה אם במהלך הייצוג מתברר שההשקעה הנדרשת גדלה (ע"א (ת"א) 1777/08 ד"ר אברהם ציון, עו"ד נ' טביב ירון [פורסם בנבו] 22.4.10, פסקה 8 בפסק הדין).
20.
לטענת התובע, נשלחו לנתבעים חשבונות שוטפים ובאפשרותם היה כל העת לבדוק אותם אך הם לא עשו כן. ככל שבטענה זו מבקש התובע לדחות על הסף את טענות הנתבעים עקב שתיקתם והשיהוי בהעלאת הטענה, לא ניתן לקבל טענה זו.
אכן, לנתבעים עמדה אפשרות לבדוק את החיובים כל העת אך אין באפשרות זו כדי לשלול, אף לא להפחית, את חובת הנאמנות של עורך הדין. הלקוח הרי שם מבטחו בעורך הדין וכחלק מאמונה זו הגיוני שלא יעלה בדעתו שעורך הדין איננו נוהג כלפיו בנאמנות ובתום לב. לכן, גם שתיקה של הלקוח ותשלום החשבונות ללא עוררין אינם משתיקים את הלקוח ואינם כשלעצמם מתן הכשר גורף לכל חיוב.

21.
כיצד איפוא יש לבחון מחלוקות על רקע הסכמי שכר טרחה שכאלו, הסכמים לחיוב לפי שעות העבודה אשר יושקעו בפועל?
בשים לה לחובת עורך הדין מזה אך גם לאפשרות שהטענות יועלו בדיעבד מזה, סבורני שטענות שכאלו יש לבחון בשלושה שלבים, כדלהלן:

ראשית, על עורך הדין להציג את פירוט השעות לפיו חושב שכר הטרחה הנדרש ולהראות שפירוט זה נעשה בדרך כזו המעידה על כך שהרישום נעשה בזמן אמת ובצורה שוטפת.
שנית, על הלקוח הכופר בחיוב אשר הושת עליו לפרט את טענותיו. הלקוח איננו יכול להסתפק בטענה כוללנית שלפיה אין לתת אמון בעורך הדין או שהחיובים מוגזמים וכיו"ב. בהסכם השכ"ט נשוא תביעה זה נקבע במפורש כך:
"הלקוח מצהיר כי דיווחי עוה"ד בקשר לזמן העבודה בתיק מקובלים עליו לצורך חישוב שכר הטרחה וכי לא יהיו לו כל טענות ו/או תביעות בקשר לעניין זה"
תניה זו מבטאת הסכמה שלפיה דוחו"ת התובע יהוו ראיה לכאורה לחיובים המפורטים בהם, אך גם בהיעדר תניה מפורשת כזו, ניתן להניח שכל הסכמה הכוללת התחייבות לתשלום לפי שעות העבודה של עוה"ד כוללת הסכמה מכללא לכך שדוח"ת עוה"ד יהוו ראיה לכאורה לנכונות האמור בהם. אם כך, כאשר מבקש הלקוח לכפור בתכן הדוחו"ת, חובה עליו לפרט את טענותיו ולהצביע על אותם חיובים שלשיטתו אינם נכונים.
שלישית, חוזר הנטל לעוה"ד להראות את ההצדקה לחיובים שבמחלוקת. בבדיקת טענה זו אין מנוס מהפעלת שיקול דעת ויישום ניסיונו של בית המשפט בבדיקת מידת הסבירות של החיובים הנדרשים. הרי אין כל דרך לבדוק בדיעבד את היקף השעות הנטענות. אין כל נוסחה אשר מאפשרת לחשב כמה זמן נדרש להכין כתב טענות, תגובה, תצהיר, מכתב או חקירה. כל פעולה משפטית עשויה להצריך השקעת זמן קצר, דקות ספורות, או זמן ארוך בהרבה. ימים רבים.
בדיקת מחלוקות אלו תיעשה לפיכך בהפנייה למומחיותו וניסיונו של בית המשפט, בהתחשב במכלול הנסיבות ובהן סכומי התביעה, היקף המחלוקות, הפעולה שבוצעה וכד'.
22.
נוכח עקרונות אלו הנה אשר התברר ביחס למחלוקות אלו:

א.
התובע מבסס את התביעה על דוחו"ת שעות העבודה אשר בוצעו במשרדו בגין הטיפול בענייני הנתבעים. התובע מבהיר בתצהירו כי במהלך כל חדש קלנדרי נרשם זמן העבודה המושקע תוך פירוט מהות העבודה שבוצעה, תוך מעקב אוטומטי אחר השעות על ידי תכנת ניהול המשרד (אם העבודה נעשית במשרד) ובהזנת הנתונים מיידית כאשר הטיפול נעשה מחוץ למשרד (סע' 18 בתצהיר התובע). על פניו איפוא, ערוך דו"ח השעות של התובע בדרך מהימנה המקימה את החזקה שהאמור בדו"ח משקף את השעות שהושקעו.

ב.
כעת יש לבחון את טענות הנתבעים בקשר לחיובים ואלו פורטו בתצהיר הנתבעת. טענות אלו כוללות טרוניות כוללניות המייחסות לתובע חוסר מהימנות ומסירת דיווחים כוזבים, אך כפי שהובהר - בטענות כוללניות שכאלו אין די. גם טענות בדבר כתבי טענות מנופחים (סעיף 32 בתצהיר הנתבעת) או חיובים כפולים בהגשת התביעה שכנגד (סעיף 41 בתצהיר הנתבעת) לא ניתן לקבל בשל כוללניותם.

ג.
הנתבעים מלינים על חיובים בגין שעות עבודה של עורך דין נוסף ממשרד התובע, עו"ד שי לאל (להלן: "שי") ולטענתם מעולם לא הסכימו לשלם עבור עבודת עורך דין אחר ממשרד התובע והחיובים בגין שעות העבודה של שי אינם מחייבים אותם.
מצב בו מטופל עניינו של לקוח על ידי יותר מעורך דין אחד, אף מצב בו במהלך הטיפול מצטרף עורך דין לטיפול או מחליף עורך דין – אינם חריגים. מקובל שעבודה משפטית במשרד עורכי דין נערכת על ידי יותר מעורך דין אחד ובהיעדר קביעה מפורשת אחרת בהסכם השכ"ט (וכזו אין בהסכם דנא) לא הייתה כל מניעה שהתובע ייעזר בעורך דין נוסף, מה גם שהתובע הבהיר כ כלל לא חייב את הנתבעים בשעות בהן למד שי את ענייני התובעים ולא מצאתי סיבה לפקפק בטענה זו. בנוסף, הנתבעים הרי פגשו את שי זה מכבר (למשל כשהצטרף לדיון ההוכחות ביום 13.3.08) ולא באו בטרוניה על נוכחותו. אם כך, טענה הכופרת בכל חיוב שחויבו הנתבעים בגין שעות של שי הינה טענה כוללנית שלא ניתן לקבל וגם ביחס לשעות החיוב של שי שומה היה על הנתבעים לטעון טענותיהם בצורה פרטנית. טענתם המבקשת לאיין כל חיוב בגין שעות העבודה של שי – נדחית.


ד.
הנתבעים טוענים להיעדר יחס סביר בין תביעת הבנק נגדם לבין חיובי שכר הטרחה אשר שלח התובע.
היעדר יחס סביר בין היקף התיק לחיובי שכר הטרחה עלול להציב סימן שאלה על דרישת התשלום, אך לא ניתן לקבל טענה שלפיה הבחינה תיעשה בדיעבד ובמנותק ממכלול הנסיבות. במקרה זה, כאשר סוכם תשלום שכר הטרחה עמדה ברקע הן אפשרות שתוגש תביעה על ידי הבנק והן האפשרות שתוגש תביעה על ידי הנתבעים נגד הבנק. מכתבי הבנק לנתבעים מתחילת ינואר 2003 כללו דרישה לפירעון חוב בסך של למעלה מ- 505,000 ₪ (למשל מכתב הבנק מיום 12.2.1.03 – נספח 5 לתצהיר התובע) והנתבעת טענה בתצהירה בתביעת הבנק כי הבנק הסב לחברה נזקים בהיקף העולה על 755,000 ₪ (סע' 64 בתצהיר הנתבעת – נספח 1 (2) לתצהיר התובע).
לטענת הנתבעים בסמוך לאחר הגשת תביעת הבנק שולם על ידם לבנק סך של 163,000 ₪ לפדיון רכבים שנתפסו בידי כונס, כך שתביעת הבנק הועמדה על סך של 348,000 ₪ בלבד. מהראיות שהוצגו מתברר שהסכום לו טוענים הנתבעים אכן שולם לבנק והקטין את החוב לו טען הבנק (אם כי בסכום קטן יותר של כ- 54,500 ₪ לפי האמור בעמ' 5 בפסק הדין), אולם גם כך נותרה התביעה בסכום גדול של כ- 684,000 ₪ לפי שיטת הבנק בסיכומיו.
תשלומי שכר טרחה בסך כולל של 210,000 ₪ במצב זה, איננה נראית כה לא סבירה כטענת הנתבעים ולא ניתן בנסיבות אלו לקבל טענה השוללת את זכות התובע לשכר הנתבע רק עקב סך החיובים.


ה.
הנתבעים מלינים על החיוב בן 6.5 שעות של התובע ביום 9.3.08 וכן על חיוב של התובע ושל שי ביום 12.3.08 בגין ההכנה לדיון ההוכחות שהתקיים ביום 13.3.08. לטענת הנתבעים סך החיובים של התובע ושי אינם ברורים ואינם סבירים.
מסתבר כי בחיובי התובע חיוב של 6.5 שעות ביום 9.3.08 הכולל מספר מרכיבים (עדכונים, שיחות, תיאומים וכד'), חיוב של 9.17 שעות עבודת התובע ביום 12.3.08 וחיוב נוסף של 9.5 שעות עבודה של שי באותו היום בגין הכנת דיון ההוכחות שנועד ליום 13.3.08. אין ספק כי הכנת דיון הוכחות, בפרט הכנת חקירות נגדיות, מהווה נדבך חיובי בעבודת עורך הדין ומחייבת היערכות והכנה מקדימים. מעיון בפסק הדין שניתן בתביעת הבנק (נספח 14 לתצהיר התובע) מסתבר שמטעם הבנק הוגשו שני תצהירים והתבררו סוגיות עובדתיות רבות. הכנת הדיון ביום שלפני ועל פני כ-9 שעות של שני עורכי דין נראית בעיני סבירה, אך דווקא נוכח זאת לא סביר בעיני שיידרשו 6.5 שעות נוספות 3 ימים לפני כן כאשר החיוב בגינם כוללני. יש לפיכך להפחית 3 שעות מהחיובים ביום 9.3.08.


ו.
הנתבעים מלינים על חיוב בן 9 שעות עבודת התובע ועוד 8 שעות עבודת שי ביום דיון ההוכחות ביום 13.3.08.
הנתבעים מלינים על כך ששי הגיע לדיון "ולא עשה דבר". כאמור לעיל, עריכת חקירה נגדית מהווה חלק קרדינאלי בעבודת עורך הדין וסיוע של עורך דין נוסף לצד זה שחוקר, עשוי להיות חיוני, למשל באיתור מסמכים שיוצגו לעד או מסמכים שיתייחסו לשאלות ועוד. אפילו "שתק" שי במהלך החקירה עצם נוכחותו סבירה.
אשר לסך השעות, הסתבר שישיבת ההוכחות נמשכה כ- 5 שעות (כאמור בתדפיס מתיק בית המשפט – נ/7) ועד הסתבר שבתום הדיון סעדו הנתבעים, התובע ושי במסעדה מתום הדיון בשעה 15:00 לערך ועד השעה 16:00. אין כל הצדקה לחיוב בתשלום שכר טרחה בגין ארוחה במסעדה אפילו במהלך הארוחה נערכו שיחות גם בענייני התביעה. מחיובי התובע יש להפחית שעתיים בגין חיובים אלו (שעה לתובע ושעה לשי).


ז.
הנתבעים מלינים על חיוב בן 9 שעות עבודת התובע ועוד 8 שעות עבודת שי ביום דיון ההוכחות הנוסף ביום 30.9.08.
אין מקום לפסילה גורפת של חיוב השעות בגין עבודת שי, אך לא מצאתי הסבר לכך שסך הדיון, כולל הנסיעות ובלא מסעדה, זהה לזה שבדיון הראשון. מחיובי התובע יש להפחית 4 שעות בגין חיובים אלו (שעתיים לתובע ושעתיים לשי).


ח.
הנתבעים מלינים על חיוב בן 8 שעות עבודת התובע ועוד 11 שעות עבודת שי בגין בקשות ותגובות בעניין שאלונים במהלך 2006 - 2007.
לא ברור מדוע השלמת הליך השאלונים מחייב עבודה של שני עורכי דין, בפרט כאשר התובע מצהיר ששי החל לעבוד במשרדו ב- 2006 כשהוא כבר עורך דין בעל 7 שנות ניסיון (סעיף 101 בתצהיר התובע). סביר בעיני שהתובע, כעורך דין המוביל, יבדוק את עבודת שי או יסייע לו, אך לא מצאתי הצדקה לחיוב כפול בסוגיה זו. מחיובי התובע יש להפחית 7 שעות עבודה בגין חיובים אלו.


ט.
הנתבעים מלינים על מספר חיובים נוספים: חיובים בגין "הכנה לדיון" (שעה ביום 10.3.03), פגישות (0.75 שעות ביום 18.11.07), שיחות (למשל "עם אבי" ביום 19.2.03) ועבודה שוטפת.
במהלך טיפול בתיק, ודאי טיפול שנמשך מספר שנים, הגיוני שיהיו "שיחות" ואף "פגישות". מאידך, "עבודה שוטפת" ואף "סיכום שעות שי" אינן תיאור של עבודה כלשהי ובהעדר הסבר אינן מצדיקות חיוב.
אף החיובים בהיקף של 15 דק' בגין משלוח פקס' בן 3 שורות ביום 24.3.08 (נ/2) וחיוב נוסף בן 15 דק' בגין שיחה שקיימה הנתבעת עם שי לבירור מועד הדיון ביום 22.3.09 (עמ' 36 בפרוט' הדיון) לא סבירים. סבורני שבמתן שירות כה ממושך ראוי היה לתובע שימנע מחיובים שכאלו.
יש להפחית 2.75 שעות בגין החיוב ב"עבודה שוטפת" ביום 28.1.07, בגין "סיכום שעות שי" ביום 27.8.07, ובגין משלוח הפקס' והשיחה האמורים.


י.
הנתבעים מלינים על חיוב בן 6.5 שעות עבודת התובע להכנת תצהיר פולק ביום 10.3.08.
הנתבעים טוענים שבאותה עת פולק כלל לא שהה בארץ, אלא שהסתבר כי התובע ערך תצהיר לפולק (נספח 2 לתצהיר התובע) כאשר התובע משוחח עם פולק באמצעות תכנת "סקייפ", כך שהחיוב מוצדק וסביר.



יא.
הנתבעים מלינים על חיובים בגין הגשת בקשות רשות ערעור מיותרות בעניין העיקולים ובגין אי מתן הרשות להגן, כאשר בגין כל הליך שכזה הוגשו בקשות רשות ערעור גם בגלגול רביעי לבית המשפט העליון. טענה זו מתייחסת למעשה רק לבקשות בעניין הרשות להגן, שכן בגין הבקשה שהוגשה בגלגול רביעי לעניין העיקולים לא חייב התובע את הנתבעים כלל.
ההלכות לפיהן דן בית המשפט בערעור המוגש לערכאה שלישית רק במקרים נדירים ידועה, אולם סימן השאלה המוצב לפתחו של התובע גדול יותר, שכן התובע בחר פעמיים (!) להגיש בקשת רשות ערעור בערכאה רביעית (!). מצב המצדיק פנייה לערכאה רביעית הינו מצב חריג שבחריג ולא מצאתי בטיעוני התובע כל הסבר אשר יצדיק נקיטת הליכים שכאלו כאשר הנתבעים נושאים בעלויות. בפרט קשה להבין זאת ביחס להגשת בקשת רשות הערעור בגלגול רביעי על ההחלטה מיום 30.10.06 בעניין הרשות להגן, כאשר כשנה וחצי קודם לכן, במאי 2005, נדחתה בקשת רשות ערעור בגלגול רביעי שהגיש התובע בעניין העיקולים לבית המשפט העליון בהדגשת הקושי שבהגשת בקשת רשות ערעור בגלגול רביעי (רע"א 2727/04 - נספח ד' לתצהיר הנתבעת). התובע טוען שביחס לבקשת רשות הערעור בגין הרשות להגן הזהיר את הנתבעים מראש כי סיכויי ההצלחה קטנים (אי מייל מיום 21.11.06 – נספח 19 לתצהיר התובע) אך די לעיין באי-מייל זה כדי להיווכח שהוא רחוק מלבטא את הקושי העצום הטמון בהליך שכזה ואין בו ולו רמז לכך שנטיית בית המשפט היא שלא לאפשר ערעור בערכאה שלישית, לא כל שכן בערכאה רביעית.
אני סבור לפיכך שיש להפחית מחיובי התובע את ההשקעה בהגשת בקשת רשות הערעור לבית המשפט העליון בגין הרשות להגן (9.75 שע' – סעיף 17.3 בתצהיר התובע) ואף את האגרה בה נשאו הנתבעים בסך של 831 ₪.



יב.
הנתבעים מלינים על כך שהתובע הגיש עבורם תביעה שכנגד נגד הבנק רק בשנת 2008 וטוענים שהיה עליו להגיש את התביעה עוד בתחילת הדיון בתביעת הבנק וכי הגשתה באיחור גררה כפל הליכים, כפל דיונים וחיובים מיותרים.
לא מצאתי בסיס לטענה זו שכן הנתבעים כלל אינם כופרים בכך שהם עצמם רצו בהגשת התביעה נגד הבנק. הנתבעים אינם מפרטים אילו חיובים "מיותרים" נגרמו להם עקב עיתוי הגשת התביעה ודווקא סביר בעיני שהכנת התביעה שכנגד במצב בו התובע כבר מכיר כדבעי את פרטי המחלוקות דווקא הביאה לחיסכון בהיקף ההשקעה שנדרשה.


יג.
הנתבעים מלינים על חיובים מנופחים בגין הבאת ציטוטים מיותרים בכתבי הטענות שהגיש התובע, ברם זו טענה כללית, כלל לא ניתן לקבל טענה שכל ציטוט מובא מיותר וממילא שבימינו אלו הבאת ציטוט על דרך של "העתק הדבק" איננה מחייבת כלל השקעת זמן מיוחדת.
23.
בכתב התביעה תבע התובע לחייב את הנתבעים בנוסף גם בסך של 3,595 ₪ בצירוף מע"מ כהחזר הוצאות שהוציא. עיון בפירוט ההוצאות (נספח 29 בתצהיר התובע) אף הוא מעורר סימני שאלה (למשל חיובים בגין כריכות שלא ברור מדוע לא נעשו במשרד התובע ומדוע היה צורך בהם על חשבון הנתבעים; למשל שליחויות בגין הגשת בקשות רשות הערעור המיותרות לבית המשפט העליון; למשל חיוב של 234 ₪ עבור הגשת "בקשה להגדלת סיכומים"). עם זאת, לא מצאתי התייחסות לכך בסיכומי הנתבעים ובהיעדר התייחסות נראה שהטענה בעניין זה נזנחה.
24.
רק להשלמת התמונה יצוין שלא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים וממילא שלא מצאתי במצב שהתברר כי יש הצדקה לחייב את התובע בתשלום פיצויים לנתבעים על "עוגמת הנפש" שחוו בקבלת השירותים מהתובע. כך גם לא מצאתי ממש בטענת הנתבעים בדבר "תשלומים במזומן" שנשמטו מתחשיבי התובע או משיקים שנפרעו לאחר הגשת התביעה, כאשר התובע מלכתחילה התייחס לכך בכתב התביעה ובתצהירו.
25.
לסיכום, מבחינת מסכת הראיות שהוצגו מסתבר שאין בסיס לטענות הנתבעים בדבר הגבלת היקף שעות העבודה של התובע ואין בסיס לטענות הנתבעים בדבר רשלנות התובע או עוגמת הנפש שכביכול נגרמה להם עקב השירות שקבלו מהתובע.
ביחס לחיובי שעות העבודה אשר דרש התובע מצאתי כי דו"ח שעות העבודה נערך ברציפות ובאופן שמראה על אמינותו, אך מצאתי כי ביחס לחלק מהחיובים שנדרשו בו ועליו הצביעו הנתבעים במפורש, היו החיובים מוגזמים ולא סבירים בנסיבות העניין. בסך הכל מצאתי שיש להפחית מחיובי התובע חיובים בהיקף של 28.50 שעות ועוד אגרה בסך של 831 ₪, ומאחר ומרבית החיובים שהופחתו מתייחסים לתקופה שלפני הפחתת החיוב ל- 90$ לשעה בתחילת 2008, תיעשה ההפחתה לפי 100$ לשעה ובסך הכל 2,850$ שהם (לפי שער של כ- 3.9 ₪ ומע"מ בן 16.5% שלפיהם נעשו החישובים בכתב התביעה) – 13,781 ₪.
סכום זה יופחת מסכום התביעה העומד על 61,355 ₪.

26.
אשר על כן, אני מקבל את התביעה בחלקה ומחייב את הנתבעים לשלם לתובע סך של 47,574 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה. התביעה שכנגד - נדחית
סבורני כי שני הצדדים האריכו והרחיבו בהגשת הטיעונים הרבה מעבר לנדרש במחלוקת שכזו ונוכח התוצאה אליה הגעתי אין מקום לחיוב מי מהצדדים בנשיאה בהוצאות נוספות בגין אגרות או שכר טרחת עו"ד.
ניתן היום,
ב' תמוז תשע"ג, 10 יוני 2013, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 12735-08/09 רועי אשכול נ' שלטי הגליל מ.ס. (1996) בע"מ, דהן ציפי, דהן שמעון (פורסם ב-ֽ 10/06/2013)