פסקי דין על סאלח מוסא | פסקי דין על עומר ספי |

29849-09/12 פ     18/06/2013




פ 29849-09/12 מדינת ישראל נ' סאלח מוסא, עומר ספי








בית המשפט המחוזי בחיפה

ת"פ 29849-09-12 מדינת ישראל
נ' מוסא ואח'





בפני
כב' השופט משה גלעד


בעניין
:
מדינת ישראל
באמצעות פרקליטות מחוז חיפה – פלילי
ע"י ב"כ עו"ד גב' הילה אייזנבנד




המאשימה



- נ ג ד -


1. סאלח מוסא

ע"י ב"כ עו"ד סאהר פאר

2. עומר ספי

ע"י ב"כ עו"ד אורי פלדמן





הנאשמים



גזר דין



כללי
ביום 16.1.13 הגיעו הצדדים להסדר טיעון במסגרתו הוגש כתב אישום מתוקן (ט/1) (להלן: "כתב האישום") והנאשמים הורשעו בביצוע עבירת שוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 402(ב) ו-29 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין").
הצדדים לא הגיעו להסדר לעניין העונש.

בשל גילו של נאשם 2
(יליד 30.10.93) הוריתי על עריכת תסקיר קצין מבחן בעניינו.

כתב האישום
על פי כתב האישום, ביום 29.8.12, סמוך לשעה 10.20, "הסתובבו" שני הנאשמים בקניון "לב כרמיאל" שבכרמיאל. באותה עת, עובד בחנות ה"שופרסל" שבקניון, סעיד גנאמה (להלן: "המתלונן") חיפש, בקניון ומחוצה לו, עגלות קניות השייכות לחנות השופרסל בכדי להחזירן לחנות.

הנאשמים הבחינו במתלונן בתוך הקניון. נאשם 1 פנה אליו ושאל אותו מה השעה. המתלונן הוציא את מכשיר הטלפון הסלולארי שלו, מסוג "סמסונג גלקסי", מכיס מכנסיו כדי לבדוק מה השעה, השיב לנאשם כי השעה 10.20 והלך לדרכו בחפשו אחר עגלות.
הנאשמים עקבו אחר המתלונן כשיצא מן הקניון ונאשם 1 יצר עמו קשר ושוחח עימו שיחת חולין, במהלכה ביקש ממנו להתלוות אליהם לפארק הצמוד לקניון.

המתלונן התלווה אל הנאשמים וכשהגיעו לתוך הפארק, תפס נאשם 2 את המתלונן כשהוא מאחוריו, נאשם 1 היכה את המתלונן בחזהו ובפני
ו וגנב את מכשיר הטלפון הנייד שלו מתוך מכנסיו.

לסיכום נטען, כי במעשיהם המתוארים לעיל גנבו הנאשמים, בצוותא חדא, את מכשיר הטלפון הנייד של המתלונן ללא הסכמתו ובלא תביעת זכות בתום לב, כשהם מתכוונים לשלול את המכשיר מהמתלונן שלילת קבע, כשהם בחבורה, תוך שנאשם 1 מכה אותו ומשתמש באלימות כלפי גופו, כדי להשיג את הדבר הנגנב או לעכבו אצלו או כדי למנוע התנגדות לגניבה.

תסקיר שרות המבחן – נאשם 2
נאשם 2, בן 19, תושב כפר בענה, הרביעי בסדר הלידה במשפחה המונה זוג הורים ושישה ילדים. שני הוריו אינם עובדים והאב מתקיים מקצבת הביטוח הלאומי.

נאשם 2 סיים 12 שנות לימוד ולאחר מכן עבד כשנה בחברת "משחטת מוביל העוף בע"מ". כיום מצוי במעצר בית בגין תיק זה.

נאשם 2 תיאר משפחה נורמטיבית, ללא מעורבות פלילית כלשהי. חרף האמור, מסר כי מגיל צעיר התחבר לחברה שלילית ובילה את זמנו הפנוי בחברה "בעייתית". לדבריו, מאז הסתבכותו בתיק זה, ניתק את קשריו עם אותה חברה שלילית והוא שואף להתקדם בחייו.
שרות המבחן התרשם כי הנאשם נמצא
"בשלבים ראשונים של גיבוש זהותו ומתקשה להתמודד עם פער בין ציפיות בני משפחתו ממנו לבין אלה של חבריו".


בתסקיר זה לא לקח הנאשם אחריות על מעשיו מושא התיק דנן. לדבריו, הוא היה אמנם במקום יחד עם נאשם 1, אך לא היה שותף לכוונותיו לבצע שוד והכחיש כי תפס את המתלונן או כי היה בינו לבין המתלונן
מגע פיסי כלשהו. כן תיאר, כי חש הלם כשנאשם 1 ביצע את השוד ונמלט מהמקום.

נאשם 2 ניסה לשכנע בחפותו, שלל כוונה פלילית כלשהי מצידו ומסר לקצינת המבחן כי הודה בביצוע העבירה רק מתוך כוונה לקדם את מצבו המשפטי.

נאשם 2 שלל נזקקות טיפולית ומסר כי הוא מסוגל להימנע מפריצת הגבולות בעצמו.

ממידע שהועבר משרות המבחן לנוער עלה כי התרשמותם בעבר היתה מאדם שאינו נענה לגבולות כלשהם בבית ובמסגרות השונות וכבר בבית הספר התקשה בלימודיו והתגלו אצלו בעיות התנהגות.

כללו של דבר, סבר שרות המבחן כי נאשם 2 בעל יכולות קוגניטיביות תקינות, נוטה לאימפולסיביות, מתקשה לשקול את מעשיו באופן בוגר ואחראי ובמצבים מסוימים עלול להיגרר אחר אחרים תוך רצון לזכות להערכה וכבוד.
שרות המבחן התרשם כי קיים סיכון להישנות התנהגות פורצת גבולות בעתיד ונוכח העובדה שהנאשם לא לקח אחריות על מעשיו והשליכם על האחר, נמנע מהמלצה טיפולית בעניינו.

ב"כ נאשם 2 ביקש לאפשר למרשו פגישה נוספת עם שרות המבחן שבה תינתן לו ההזדמנות להסביר כי נפלה אי הבנה וכי הוא מודה ומביע חרטה על מעשיו.
לא בלי התלבטות – ובייחוד נוכח חומרת העבירה וכדי לא למנוע מבית המשפט כלי חשוב כהמלצת שרות המבחן –
הוריתי לשרות המבחן על עריכת תסקיר משלים בעניינו.


תסקיר משלים – נאשם 2
על אף שבפגישה הנוספת עם קצינת המבחן אישר נאשם 2 כי סייע לנאשם 1 לבצע את השוד בכך שתפס את המתלונן, דבק בגרסתו כי לא התכוון להיות חלק מביצוע העבירה והשליך את רוב האחריות על שותפו, תוך שטען כי נכנע ללחצים שהופעלו עליו על ידי שותפו לעבירה, אך גילה מודעות גבוהה יותר לחומרת התנהגותו ולחלקו במעשים.

באשר לאפשרות השתלבותו בהליך טיפולי במסגרת שרות המבחן, טען הנאשם מחד כי הוא מסוגל להימנע מפריצת גבולות החוק בעתיד בכוחות עצמו ומנגד, הביע נכונות להשתלב בתוכנית טיפולית שתוצע לו.

קצינת המבחן התרשמה כי בשלב זה המוטיבציה של הנאשם נובעת מאימת הדין. יחד עם זאת, נוכח גילו הצעיר ורמת המסוכנות הנשקפת ממנו בעתיד, סברה קצינת המבחן כי
חשוב לתת לו הזדמנות להוכיח את כנות כוונותיו להיעזר בגורם טיפולי על מנת להימנע מפריצת גבולות החוק בעתיד.

לאור האמור –
ונוכח השינוי בגישתו של נאשם 2– הומלץ להעמידו בפיקוח שרות המבחן למשך תקופה של שנה וחצי, במהלכה ישתלב בתהליך טיפולי של שרות המבחן ובנוסף , להטיל על הנאשם 2 עונש מאסר לריצוי בעבודות שרות ופיצוי למתלונן.


טיעונים לעונש

ב"כ המאשימה הגישה את גיליון ההרשעות של נאשם 1 (ט/3), הכולל 3 הרשעות קודמות בעבירות שונות, וביניהן עבירה של תקיפת בן זוג, איומים והפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו.

בטיעוניה בכתב (ט/2) ובעל פה, הפנתה ב"כ המאשימה לערכים החברתייים שנפגעו כתוצאה מביצוע העבירה והם בטחון הציבור, שלמות הגוף וזכות הקניין.
נטען, כי מדיניות הענישה במקרים של שוד פלאפונים, שהפכו נפוצים במחוזותינו, היא מדיניות של ענישה מחמירה.

לדברי ב"כ המאשימה, במסגרת קביעת מתחם העונש ההולם יש להתחשב בתכנון שקדם לשוד, במעקב אחר המתלונן והבאתו אל הפארק רחוק מעיני עוברי אורח, בנזק שנגרם למתלונן ולנזק שעלול היה להיגרם לו כתוצאה מהאלימות שהופעלה כלפיו, והעובדה שהעבירה נעשתה בשל בצע כסף. כן יש להתחשב בכך, כי חרף הודאתם, הנאשמים לא השיבו למתלונן עד היום את מכשיר הטלפון הסלולארי ששדדו ממנו.

יחד עם זאת, סברה ב"כ המאשימה כי יש לאבחן בין חלקם של הנאשמים בביצוע העבירה בציינה כי חלקו של נאשם 1 היה דומיננטי יותר.

כללו של דבר, ב"כ המאשימה סברה כי מתחם העונש ההולם בעבירה על נסיבותיה, נע בין 3-6 שנות מאסר בפועל.

לטענתה, בתוך מתחם העונש ההולם, יש להשית על הנאשם 2 עונש קל יותר בשל גילו הצעיר והיעדר עבר פלילי לחובתו. עם זאת, סברה ב"כ המאשימה, כי אין לאמץ את המלצת שרות המבחן בעניינו, משום שלשם הצלחת הליך טיפולי נדרש רצון כן ואמיתי מצד הנאשם, ומקריאת התסקיר ניתן להתרשם כי שיתוף הפעולה של נאשם 2 עם שרות המבחן הוא "מן הפה אל החוץ".

בסיכום דבריה, עתרה ב"כ המאשימה להטיל על הנאשמים עונש מאסר בפועל משמעותי לתקופה של 3-6 שנות מאסר, בצירוף מאסר מותנה מרתיע ופיצויים למתלונן.

ב"כ נאשם
1 טען אף הוא בכתב (ס/1) ובע"פ והטעים כי על אף חומרתה של עבירת השוד, הענישה הנהוגה ביחס אליה היא מגוונת, בהתאם לנסיבות ביצועה ונסיבותיו האישיות של מבצעה.

לטענתו, במקרה דנן לא מדובר על מקרה הנמצא ברף הגבוה של עבירת השוד, אלא במקרה בודד, ללא תכנון של ממש, מעין "קבלת החלטה במקום", השוד לא בוצע באמצעות נשק או כלי תקיפה אחר, הנאשמים לא היו רעולי פנים והאלימות שהופעלה כלפי המתלונן לא היתה ברף הגבוה ולא נגרמה לו בסופו של דבר כל חבלה.
כן ציין, כי מדובר במעשה שנעשה בצוותא ואין להבחין בין חלקו של מרשו לבין חלקו של הנאשם השני.

נוכח האמור לעיל, ביקש הסניגור לקבוע מתחם עונש הולם הנע בין מספר חודשי מאסר לריצוי בעבודות שרות, לשנתיים מאסר בפועל.

לדברי הסניגור, עברו הפלילי של נאשם 1 אינו מכביד וזה מאסרו הראשון. כמו כן, יש להתחשב בהודאתו בשלב מוקדם של המשפט ובהיותו נתון במעצר למעלה מ-7 חודשים. כן הדגיש הסניגור, כי נאשם 1 גרוש ואב לשלושה ילדים.
כללו של דבר הסניגור עתר להשית על הנאשם 1
עונש הקרוב לרף התחתון ולהסתפק בתקופת מעצרו.

ב"כ נאשם 2
טען אף הוא בכתב (ס/2) ובעל פה תוך שהסכים, ככלל, עם נימוקיו של ב"כ נאשם 1. עם זאת, ביקש הסניגור לאבחן את עניינו של נאשם 2 מזה של נאשם 1, שכן לדבריו חלקו של נאשם 2 בביצוע העבירה היה מצומצם יותר, הוא "נגרר" אחרי נאשם 1 המבוגר ממנו, הוא לא פיתה את המתלונן לצאת אל הפארק והוא לא היה זה שנטל את המכשיר הסלולארי מן המתלונן. לפי תיאורו של הסניגור, נאשם 2 היה ב"הלם" לאחר האירוע ונשאר עומד במקום.

בתוך מתחם העונש ההולם ביקש הסניגור להתחשב בגילו הצעיר יותר של נאשם 2 ובהיותו אדם נורמטיבי, ללא עבר פלילי. לדבריו, מדובר במעידה חד פעמית, על רקע שתיית אלכוהול אשר הביאה להתרופפות הגבולות. עוד נטען, כי יש להתחשב בהודאתו של נאשם 2, כשלמעשה הוא הודה כבר בחקירותיו במשטרה ושיתף פעולה באופן מלא עם חוקריו, ובמעצרו לתקופה של כשלושה שבועות ומאז ועד היום, כחצי שנה, הוא נתון במעצר בית עם חלון התאוורות של שעתיים ביום, בחצר הבית.

בסיכום דבריו, עתר ב"כ נאשם 2 לאמץ את המלצת שרות המבחן, כדי שגם הנאשם וגם החברה ייתָרמו משיקומו והחזרתו למוטב.

כל צד הגיש פסיקה התואמת את עמדתו העונשית.

נאשם 1 בדברו האחרון
הביע חרטה על מעשיו, טען כי הוא למד את הלקח ממעצרו והביע נכונות לשלם פיצוי למתלונן. נאשם 1 תיאר כי הוא גרוש ואב ל-3 ילדים ועד למעצרו עבד במפעל לעיבוד עופות בבית שאן.

נאשם 2 בדברו האחרון
הביע גם הוא חרטה על מעשיו וטען כי עד לאירוע מושא תיק זה
ניהל חיים נורמטיביים, התגורר בבית הוריו, סיים בית ספר תיכון עם תעודת בגרות ועבד במשחטת "מוביל העוף".

יצוין, כי מבלי לקבוע עמדה לעניין העונש ולאחר שהבהרתי לנאשם 2 כי אין בהפנייתו לממונה על עבודות השרות משום התחייבות בדבר העונש שיוטל עליו, הוריתי לממונה על עבודות שרות להכין חוות דעת בעניינו.
ואמנם, על פי חוות דעתו של הממונה על עבודות שרות, מיום 16.6.13, נמצא נאשם 2 מתאים לריצוי עונש מאסר בעבודות שרות.

דיון

עבירת השוד מטילה מורא על הציבור ופוגעת בתחושת הביטחון של הפרט.

לא זו אף זו, בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה של
שוד טלפונים ניידים, תופעה שלעיתים כונתה "מכת מדינה", וחדשות לבקרים אנו נתקלים במקרים של שוד המתחיל בנטילת טלפון סלולרי והופך לתקרית אלימה.

אשר לענישה המחמירה שיש לנקוט כלפי מבצעי שוד
,
נאמר:

"העבירה בה הורשע המשיב חמורה היא גם בנסיבות בהן לא נעשה שימוש בנשק. היא מבטאת אי קבלה של תפישות היסוד של החברה באשר לכבוד שיש לנהוג בגופו של אדם ובזכותו על רכושו. היא מבטאת תפישה שלפיה כוח הזרוע הוא שמכתיב את ההתנהלות וגורמת לכך שהציבור מתנהל בתחושה של חוסר ביטחון אישי, בידיעה כי פורענות עשויה להתרגש עליו גם בהלכו לתומו ברחוב, מידו של מי אשר מבקש לעשות רווח קל. אותם אזרחים תמימים זכאים ללכת ברחוב מוגנים מפני תוקף ואורב שאינו רואה לנגד עיניו אלא את עניינו שלו. בגזירת הדין בעבירה מסוג זה ראוי כי בית המשפט ייתן את הדעת, לצד נסיבותיו האישיות של הנידון והאפשרות לשקמו, גם לצורך לשלוח מסר ברור לפיו מי שנכון לבצע מעשים מעין אלה צפוי לעונש משמעותי שיבטא גם את פגיעתו הרעה בחברה, לצד שיקולי הענישה האחרים".
(
ע"פ 4177/06
מדינת ישראל
נ' מיישריף אבו הוידי
, 21/6/06).


עוד נאמר בעניין חובתו של בית המשפט להגן על אזרחים תמימים ולהקפיד על זכות היסוד של הנפגעים לשלמות גופם:

"בית המשפט הוא אחת הכתובות ההכרחיות לציפייה זו. אין בידו ארנק של תקציבים לחיזוק הביטחון האישי, אך יש בידו חרב שבמקרים המתאימים עליו להניפה, היא חרב הענישה. הענישה הספציפית היא כמובן אינדיבידואלית, בכל מקרה לגופו ולנסיבותיו; לא אחת הנאשמים באים עצמם מרקע קשה המצדיק התחשבות; אך המחוקק והפסיקה רואים לנגד עיניהם גם את הקרבנות, קרבנות בפועל וקרבנות פוטנציאליים, את היחיד שאיתרע מזלו להיות קרבן, ואת כלל החברה החוששת כי ירבו קרבנות".

(

ע"פ 2163/05

אלייב נ' מדינת ישראל

, 12/12/05).



בהקשר זה, ראוי לציין כי כל מעשה שוד פוגע בביטחונו האישי של הקורבן ובקניינו. יחד עם זאת, ישנו פער של ממש בין מעשי שוד שאינם כוללים אלימות בפועל לבין מעשי שוד אלימים ומשפילים, בין אלה המתוכננים מראש לבין אלה "הספונטאניים", ובין מקרה בודד לסדרה של מעשים.

במקרה זה לא אוכל לקבל את טענת הסניגורים כי מדובר במעשה ספונטאני. הנאשמים עקבו אחר המתלונן כשיצא מן הקניון, נאשם 1 יצר עמו קשר באופן יזום ולא מקרי, ותוך ששוחח עמו שיחת "חולין", לכאורה, ביקש ממנו להתלוות אליהם לפארק הצמוד כדי להרחיקו מחברת אנשים, ושם היכה אותו, בעוד נאשם 2 מחזיק בו לבל יימלט, וגנב את מכשיר הטלפון הנייד שלו.

יש להתחשב לחומרא בכך שהשוד בוצע בחבורה, על ידי שני הנאשמים יחדיו, ותוך שימוש באלימות.

יחד עם זאת, אתחשב בכך שחלקו של נאשם 1 היה דומיננטי יותר, הוא זה ש"משך" את המתלונן אל הפארק באמתלה של שיחת חולין, הוא שהיכה את המתלונן בפני
ו ובחזהו והוא שנטל ממנו את הטלפון הסלולארי. נכון אמנם כי למתלונן לא נגרמו חבלות, אך יש להתחשב לא רק בנזק שנגרם בפועל אלא גם בנזק שעלול היה להיגרם כתוצאה מהתקיפה האלימה.

עיינתי בטיעוני הצדדים, והתחשבתי בערך החברתי המוגן הנפגע מביצוע העבירה - בטחון הציבור ושלמות גופו וקניינו - במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה במקרים דומים, בנסיבות ביצוע העבירה במקרה זה (סעיף 40ט. לחוק העונשין
), בין היתר הנזק אשר עלול היה להיגרם כתוצאה מתקיפתו של המתלונן.

לאחר עיון בפסיקה המתאימה לענייננו, אני קובע כי מתחם העונש ההולם בעבירת השוד בה הורשעו הנאשמים, על נסיבות ביצועה, נע בין 1- 4 שנות מאסר בפועל.

לצורך קביעת העונש בתוך מסגרת מתחם העונש ההולם באשר לנאשם 1, אתחשב בהודאתו אשר חסכה זמן שיפוטי ומנעה את העדת המתלונן. כן אתחשב בהיות זה מאסרו הראשון ובהיותו במעצר מזה כ-8 חודשים.

כשיקול לחומרא אתחשב בעברו הפלילי של נאשם 1 הכולל עבירות אלימות. חרף ההזדמנויות שניתנו לו בעבר, לא השכיל נאשם 1 לתקן דרכיו והמשיך בדרכו הנלוזה, כשכעת ביצע עבירה חמורה ביותר של שוד בנסיבות מחמירות, שהעונש המירבי הנקוב בצידה הינו 20! שנות מאסר, עונש זהה לזה הנקוב בצידן של עבירות כמו "הריגה" ו"נסיון לרצח".

באשר לנאשם 2
אתחשב לקולא בגילו הצעיר, מסלול חייו הנורמטיבי, היעדר עבר פלילי לחובתו,
הודאתו והיות זה מאסרו הראשון.

התלבטתי לא מעט באשר לעונשו של נאשם זה, בייחוד לאחר קבלת התסקיר המשלים שהעלה פתח תקווה לעתיד חיובי, ולאחר שהממונה על עבודות שירות מצאו מתאים לריצוי מאסר בדרך של עבודות שירות.

בסופו של דבר, לאחר שחזרתי והפכתי בדבר,
סברתי כי נסיבות המקרה מצדיקות, גם בעניינו של נאשם 2, ענישה מרתיעה ומוחשית בדמות מאסר לריצוי בפועל, בעיקר בשל חומרתה היתירה של העבירה והצורך בהרתעת היחיד והרבים.

אכן, המלצת שירות המבחן בתסקיר המשלים הינה להטיל על נאשם 2 עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות. עם זאת, כידוע, אין המלצת שירות המבחן מחייבת את בית המשפט, אשר שוקל מעבר לפן השיקומי והאינטרס של הנאשם, שיקולים רלוונטיים נוספים, הקשורים לאינטרס הציבור כולו.

כפי שציין הנשיא (כתוארו דאז) מ' שמגר:

"שיקוליו של שירות המבחן למבוגרים אינם חופפים בהכרח את שיקוליו של בית המשפט, וזאת, בין היתר, מאחר שהוא אינו מופקד על הראייה הכוללת, הבוחנת גם את אלמנט ההרתעה הכללי ונתונים כיוצא באלה.
... השירות רואה את עיקר מעייניו במיצויו של היבט מוגדר של הנתונים, הנאספים לקראת ההכרעה השיפוטית, ובית המשפט הוא שיוצר את האיזון הנאות בין הנתונים השונים ומופקד על ראייתו של השלם להבדיל מן הקטע או המקוטע. מכאן כי אל הדברים, העולים מן התסקיר, מצטרפים, בדרך כלל, נתונים רלוואנטיים נוספים, המשמשים יסוד לשיקוליו של בית המשפט, כגון מהות העבירה, הלקחים לגבי האיש ומעשיו, כפי שהם מתגבשים בראייתו של בית המשפט, ועוד"

(
ע"פ 344/81
מדינת ישראל
נ' סגל
, פ"ד לה
(4) 313, 318 (1981)).


לאור מכלול שיקולי הענישה וחומרתה של העבירה, החלטתי לסטות מהמלצת שרות המבחן ולהשית על הנאשם 2 מאסר של ממש.

יחד עם זאת, אתחשב בתחילת השינוי שנתגלה בגישתו של נאשם 2 בתסקיר המשלים, לגבי אורך תקופת המאסר שאשית עליו, וכן אתחשב במעצר הבית הממושך בו היה נתון, בחלקו הקטן יותר בעבירה ובגילו הצעיר, וכל זאת כדי להשאיר לו פתח תקווה ולעודדו להמשיך ללכת בדרך השיקום.

לאור האמור לעיל, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים לקולא ולחומרא, ותוך הדגשה כי אלמלא הודאתם בתחילת המשפט היה עונשם של שני הנאשמים חמור יותר,
אני גוזר על הנאשמים את העונשים הבאים:

נאשם 1
1.

30 חודשי מאסר בפועל החל מיום מעצרו, 30.8.12.
2.
24 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, לבל יעבור כל עבירת אלימות או רכוש מסוג פשע.
3.
פיצוי למתלונן בסך 3,000 ₪ שישולם עד ליום 1.8.13,
באמצעות הפקדת סכום זה
בקופת בית המשפט ובדרך זו בלבד, ולא באמצעות תשלום ישיר למתלונן.

נאשם 2
1.

18 חודשי מאסר בפועל, בניכוי תקופת מעצרו מיום
4.9.12-24.9.12 .
2.
18 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, לבל יעבור כל עבירת אלימות או רכוש מסוג פשע.
3.
פיצוי למתלונן בסך 2,000 ₪ שישולם עד ליום 1.8.13,
באמצעות הפקדת סכום זה
בקופת בית המשפט ובדרך זו בלבד, ולא באמצעות תשלום ישיר למתלונן.


אני ממליץ בפני
שלטונות שב"ס לשלב את נאשם 2 בטיפול שיקומי המתאים לו במידה ויחפוץ בכך ויימצא מתאים לטיפול כזה על פי נוהלי שב"ס.

על ב"כ המאשימה להעביר למזכירות בית המשפט את פרטי חשבונו של המתלונן אליו יועברו כספי הפיצויים.

על המזכירות
להעביר לשב"ס העתק של שני תסקירי שרות המבחן שהוגשו בעניינו של נאשם 2 וכן להעביר לשרות המבחן העתק מגזר דין זה.

על נאשם 2 להתייצב בבית המעצר קישון לתחילת ריצוי עונש המאסר שהושת עליו, ביום 14.7.13, עד השעה 10:00.

תנאי השחרור בערובה החלים על נאשם 2 כיום, ימשיכו לחול עד לתחילת ריצוי עונש המאסר בפועל שנגזר עליו.

הודעה זכות הערעור תוך 45 ימים לבית המשפט העליון.

ניתן והודע היום, י' תמוז תשע"ג, 18.6.2013, בנוכחות הנאשמים וב"כ הצדדים.










מ. גלעד, שופט

קלדנית: ליאת פ.







פ בית משפט מחוזי 29849-09/12 מדינת ישראל נ' סאלח מוסא, עומר ספי (פורסם ב-ֽ 18/06/2013)