פסקי דין על דניאל אוחנה |

32627-06/13 עמת     17/06/2013




עמת 32627-06/13 דניאל אוחנה נ' מדינת ישראל




לך




בית המשפט המחוזי בירושלים

לפני כב' השופט ארנון דראל


17 ביוני 2013

עמ"ת 32627-06-13 אוחנה(עציר) נ' מדינת ישראל







העורר
דניאל אוחנה
(עציר) ת.ז. 055698146


נגד

המשיבה
מדינת ישראל




#2#>

נוכחים:
העורר וב"כ עו"ד יעקב קמר
עו"ד נילי קהלני
– ב"כ המשיבה

<#4#>
החלטה



1.
ההחלטה תינתן היום בשעה 14:30.

2.
העורר יובא באמצעות שב"ס.
<#3#>

ניתנה והודעה היום ט' בתמוז תשע"ג, 17/06/2013 במעמד הנוכחים.


ארנון דראל
, שופט



לאחר הפסקה:
<#11#>
החלטה

1.
ערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' רון) מיום 16.6.2013 בתיק מ"ת 14571-06-13 שבה החליט בית המשפט, בהמשך להחלטה קודמת שנתן ביום 7.6.2013, לדון בשחרורו של העורר לחלופת מעצר רק לאחר שיונח לפניו תסקיר מעצר.

כתב האישום

2.
נגד העורר, יליד 1959, הוגש כתב אישום שעניינו מערכת יחסים בינו לבין גב' טלי שאול (להלן: "המתלוננת"). מערכת יחסים זו, אשר לפי האמור בכתב האישום נמשכה כשנתיים ונפסקה לפני כחצי שנה, היא עומדת בבסיס האישומים. כתב האישום אוחז ששה אישומים:

א.
באישום הראשון מואשם העורר בכך שבראשית חודש מאי 2013, כחודש לפני שנעצר, הגיע לבית הוריה של המתלוננת ברחוב הנורית 29 בירושלים. הוא איים עליה באמצעות הטלפון ואמר: "אני יודע שאת בבית, אני רואה את הילדים שלך, אם לא תרדי, אפגע בהם". הוא אמר למתלוננת: "אני ואת באל חזור, את תשלמי מחירים". בנוסף נכתב כי כחודשיים לפני מועד הגשת התלונה – שהוגשה ביום 2.6.2013 – נהג העורר להתקשר אל המתלוננת ולומר לה "תשחררי לי את הנשמה ממך". באישום זה מואשם העורר בשתי עבירות איומים – עבירות על סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן בהתאמה: "איומים" ו- "חוק העונשין").

ב.
באישום השני מואשם העורר בכך שבחודש מאי 2013, כשלושה שבועות לפני מעצרו, הגיע למקום עבודתה של המתלוננת בבית אבות בירושלים, ונכנס למטבח בו הייתה מצויה באותה עת. הוא נעמד מולה ואמר לה: "אמרתי לך שאפגע בך נכון". גם באישום זה מיוחסת לו עבירת איומים.

ג.
באישום השלישי נדון אירוע שהיה באמצע שנת 2012 – כשנה עובר למעצרו של העורר. באישום זה נטען כי העורר הסיע את המתלוננת ברכבו, נהג בצורה מהירה והגיע לפאתי וואדי בקרבת יד קנדי בירושלים. הוא התכוון לרדת עם הרכב לתוך הוואדי תוך שהוא מאיים על המתלוננת: "אל תנסי אותי במקומות, איתך זה הכי קיצוני", והמשיך בנסיעה לעבר הוואדי הסמוך. המתלוננת, כך נכתב, התחננה על נפשה ונאלצה להשליך עצמה מהרכב כדי שלא תפגע בתאונת דרכים. העבירות המיוחסות לעורר באישום זה הן איומים וכן מעשה פזיזות ורשלנות – עבירה על סעיף 338(א)(1) לחוק העונשין.

ד.
באישום הרביעי מדובר באירוע מחודש פברואר 2013. לפי כתב האישום דחף העורר את המתלוננת כך שנפלה על הרצפה וזאת מאחר ולא הסכים לכך שצבעה את שיערה. העבירה בה הואשם העורר באישום זה היא תקיפה בנסיבות מחמירות – עבירה על סעיף 382(ב) לחוק העונשין.

ה.
האישום החמישי עניינו האירוע הסמוך למעצרו של העורר. ביום 2.6.2013, בשעה 13:00 או בסמוך לכך, בעת שהמתלוננת שהתה ברכבו של העורר כדי לשוחח עמו הוא חנק אותה בגרונה, היכה בה באגרופו בפיה ומשך בחוזקה בידיה. באותן נסיבות הוא אמר לה: "הזמתי נשק, ואני גם אדאג לזרוק אותך ליער". בנוסף אמר העורר למתלוננת כי "אם תוציא לו הרחקה, ישים לה חומצה על הפנים". העבירות שבהן מואשם העורר באישום זה הן איומים ותקיפה בנסיבות מחמירות.

ו.
האישום הששי מגולל שורה ארוכה של הודעות קוליות שהשאיר העורר במכשיר הטלפון הנייד של המתלוננת. 11 הודעות מתוך 12 נעשו בפרק זמן של שבוע והן כוללות דברי איום רבים כלפי המתלוננת. העורר
מואשם ב- 12 עבירות איומים:

1.
בתאריך 9.5.2013 בשעה 11:10 אמר: "אם לא תשחררי אותי אני אפגע בך כמו שאמרתי לך והתכווונתי ואני אעשה".

2.
בתאריך 26.5.2013 בשעה 20:44 אמר: "אז תדעי לך שאני אזיין אותו ואותך, אותו אני אפתח לו את הצורה ואחרי זה אני אמשיך איתך, בסדר".

3.
בתאריך 26.5.2013 אמר: "בקרוב אני אגיע אלייך, את תהיי בבעיה, תצטרכי לתת לי הרבה הסברים, אני כבר יודע עם מי היית, אני... מבטיח לך."

4.
בתאריך 26.5.2013 בשעה 20:55 אמר: "אני אפגע בך, אפגע בילדים, והוא אני אטפל בו בדרך שלי, אני מבטיח לך, אם זה נכון, כי זה הולך להיות...".

5.
בתאריך 27.5.2013 בשעה 07:50 אמר: "את הולכת לשלם על זה, תתכונני לימים קשים, אני אגיע אלייך..., את תראי אותי באיזשהו שלב מולך, ושתראי אותי מולך אני אפגע בך".

6.
בתאריך 27.5.2013 בשעה 11:40 אמר: "אני פשוט ארצח אותך ואותו, אבל לפני שאני ארצח אותך, אני אתן לך לסבול, אני אהרוג לך את הילדים..., אני הולך לפגוע בך, תתכונני לזה פשוט".

7.
בתאריך 27.5.2013 בשעה 13:51 אמר: "את והילדים שלך... אם את לא רוצה שאני אפגע בהם או בך...רק שתדעי... לבוא לבית שלי".

8.
בתאריך 29.5.2013 בשעה 21:30 אמר: החלטתי שבסוף אני ואת הולכים למות, מן הסתם, אני יודע איפה למצוא אותך, ואני אמצא אותך, תמותי, אני אמות... שאני אתקל בך אני אהרוג אותך, ומן הסתם בטוח שאני יהרוג את עצמי, לא ירצה לחיות עם המצב שאני יהיה בבית סוהר ... מה שמעניין אותי זה שאני ואת הולכים למות, וזה מה שיקרה בסוף".

9.
בתאריך 30.5.2013 בשעה 11:10 אמר: "עדיף לדבר למנוע תקלות, בדרך אם נדבר לא יהיו תקלות. ככל שתתחמקי ולא תעני, לא תגיבי יהיו יותר תקלות".

10.
בתאריך 2.6.2013 בשעה 12:30 אמר: "אני חושב שכדאי שתעני, כי אם לא אני יעלה אלייך לבית, הטלפון הבא שאני מתקשר אליך ושומע את ההודעה אם לא תעני אני עולה אלייך לבית, כדאי שתעני ותמנעי את כל הבלאגן, אם אני עולה אליך לבית יהיה בלאגן..."

11.
בתאריך 2.6.2013 בשעה 13:45 אמר: "למה אני אשבור לו את הידיים והרגליים, לו ולפועלים שלו, ואחרי זה כבר אדאג לקבור אותך שמה, אני אזרוק אותך מהחלון, כי שמה כבר הגעת לקצה, אני כבר בקצה איתך."

12.
בתאריך 2.6.2013 בשעה 17:35 אמר: "אני אשחט את שניכם, אבל לפני כן אני אשחט לך את הילדים, לפני שאני אשחט את אלי כהן הזה".


הבקשה למעצר עד תום ההליכים, הדיונים וההחלטות

3.
לצד כתב האישום הגישה המשיבה לבית משפט קמא בקשה להורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים, תוך שהיא מציינת כי בידה ראיות טובות להוכחת המיוחד לעורר ובהן עדות המתלוננת, דו"ח פעולה של שוטרי סיור, עדויות בני משפחה, דיסק המתעד הקלטה של מירב האיומים, וכן הודעת המשיב הכוללת הודאה חלקית.

4.
המשיבה טענה לקיומה של עילת מסוכנות הנלמדת מהחזקה שבחוק וכן נובעת מהאובססיביות שפיתח העורר כלפי המתלוננת, אשר אסר עליה להיפגש עם גברים אחרים למרות היותם פרודים, וכן האיומים המוקלטים בתא הקולי של המתלוננת. באשר לעילת המעצר, הוסיפה המשיבה במסגרת בקשתה כי שנה לפני מעצרו התבצר העורר בביתו עם בלון גז, גרם לדליפת גז ואיים לפוצץ את עצמו וזאת עקב יחסיו דאז עם המתלוננת. הדיירים האחרים בבניין פונו ממנו ורק לאחר משא ומתן פונה העורר מהדירה ללא פגע. המשיבה אף הפנתה לעברו הפלילי של העורר שכולל שתי הרשעות קודמות: בעבירות של החזקת אגרופן או סכין, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו וסמים.

5.
הבקשה הוגשה ביום 7.6.2013 ובו ביום התקיים דיון בפני
בית משפט קמא. סנגורו של העורר הבהיר כי אף שטרם עיין בחומר הראיות הוא מבקש לקיים את הדיון, אך ציין כי אינו מסכים לקיומן של ראיות לכאורה, למעט לכך שהדברים שמצוטטים מתוך ההקלטה אכן נאמרו עובדתית אך אין בהם כדי להקים עבירה. במסגרת טענותיו התייחס הסנגור גם לראיות השונות, ובעיקר הצביע על קשיים שלדעתו קיימים בגרסת המתלוננת. בין היתר הוא הפנה לכך שלא הוצאו פלטי שיחות של המתלוננת אל העורר; התלונה הוגשה באיחור, מבלי שהמתלוננת טורחת להגיע למשטרה לאחר אירועים חמורים שארעו לכאורה לפני זמן; אין הסבר הגיוני להיעדר תיעוד רפואי באשר להשלכת המתלוננת מתוך הרכב; אין תעודה רפואית גם באשר לאירוע התקיפה הנוסף המיוחס לעורר; העובדה כי האיומים עצמם כלל לא התקבלו על ידי המתלוננת אלא היא שמעה אותם רק לאחר הגשת התלונה. עמדת העורר הייתה כי התשתית הראייתית אינה מספקת להרשעה ובוודאי שלא למעצר. מכאן נפנה הסנגור לטעון לעניין העילה והחלופה והציע כי העורר ישהה במעצר בית מלא במבשרת תוך שימוש בפיקוח אלקטרוני, וזאת תוך שהוא מציין את מצבו הנפשי השביר. בנוסף עמד הסנגור על כך שממועד מתן התלונה ועד למעצרו של העורר חלפו יומיים מבלי שהמשטרה נקטה יוזמה להביאו לחקירה במועד מוקדם, דבר המצביע כשלעצמו על כך שגם לדעת המשטרה אינו מסוכן, וכן הצביע על כך שהעורר הגיע לתחנת המשטרה לחקירתו באופן עצמאי. עוד נטען כי ככל שנשקפת מהעורר מסוכנות, הרי שזו ממוקדת למתלוננת וניתן לתת לכך מענה נקודתי בדרך של מעצר בית והרחקה.

6.
בהחלטתו התייחס בית משפט קמא להיבט הראייתי וכתב את הדברים הבאים:

"הגם שכתב האישום הוגש הבוקר, ביקש בא כוחו לנהל את הדיון במלואו היום, לרבות בהיבט הראייתי באשר, סבר, ויתכן שבצדק, שניתן לעשות כן גם בנקודת הזמן הזו.

כתב האישום מפרט מספר לא מבוטל של מעשי אלימות, ואולי חשוב מכך דברי איום שהשמיע המשיב למתלוננת, במידה רבה באמצעות הודעות קוליות. עצם אמירת הדברים שנקלטו באותן הודעות קוליות לא היתה במחלוקת, וניתן היה, אכן, על הבסיס הזה לקדם גם את הדיון במישור הראייתי.

כלל ועיקר, מתנהל דיון בשאלת הראיות לכאורה בהתבסס על הראיות שהציגה המבקשת. ער אני לחלוטין לטענות הסניגור הנכבד שביקש להעמיק ולהרחיב בפירוט ההסטוריה והאפיונים של הקשר שהתהווה בין המתלוננת למשיב, ויתכן שיש ממש בדברים. ער אני גם לכך שסבור הוא שהמתלוננת מניפולטיבית ואולי אף מעבר לכך. ושוב, יתכן שיש ממש בדברים. ועם כל זאת די לצורך בקשה זו בעצם אמירת דברי האיום שהינם כה חריפים כדי להניח תשתית להחלטה כוללת בפרשה זו..."


7.
בהמשך החלטתו הוסיף בית המשפט כי אף אם יש מערכת יחסים, אובססיבית ואולי פתולוגית גם מצדה של המתלוננת – "אין הדעת נותנת שיאשר כל בימ"ש חלופת מעצר כלאחר יד". בית המשפט מצא אפוא לדון בשאלת השחרור לחלופה לאחר שיונח לפניו תסקיר מעצר והורה על הגשתו. המשך הדיון נקבע ליום 16.6.2013.

8.
אף שהסנגור עשה מאמץ ניכר לגרום לשרות המבחן להגיש את התסקיר במועד, הרי שבבוקר הדיון, שנקבע כאמור ליום 16.6.2013, הוגשה לבית משפט קמא בקשה מטעם שירות המבחן לדחות את מועד הגשת התסקיר בשבועיים נוספים. בהיעדרו של תסקיר קיים בית המשפט דיון נוסף במסגרתו טען הסנגור כי אין להמתין עוד לתסקיר המעצר וכי בית המשפט יכול וצריך לבחון את חלופת המעצר בעצמו. הוא שב והעלה הסתייגויות שונות לגבי חומר הראיות ודן בטיב היחסים שבין המעורבים. עוד טען הסנגור כנגד אי בדיקת חומר הראיות על ידי בית המשפט והסתמכותו על טיעוני התביעה באשר לראיות. לשיטתו אין במקרה זה סיכויי הרשעה. אף שהסנגור היה נכון להניח כי מדובר במערכת יחסים בעייתית שיש הכרח לנתק אותה, הרי שהפתרון לכך הוא בהוצאת צו הרחקה ולא במעצר. באשר לשיחות אישר הסנגור כי הדברים נאמרו אך טען כי היו גירויים וניתוקי טלפון מצד המתלוננת, שהביאו לכך שהעורר אמר מלים של כעס שנועדו לכך שתפסיק להציק לו. לדבריו לא הייתה לעורר כוונה לממש דבר מאיומיו.

9.
הסנגור טען בנוסף גם כנגד אי קיומו של דיון בשאלת עילת המעצר וכן כי החלופה שהוצעה כלל אינה נבדקת. הוא שב והבהיר כי מדובר בחלופה מרוחקת יחסית, ובפיקוח של אשתו של העורר שהיא גרושתו לשעבר – עובדת מדינה מוערכת, בכירה וותיקה בנציבות שירות המדינה, וכן עמד על הקושי הממשי שממנו סובל העורר במעצר. הסנגור הפנה גם לכך שבנו של העורר עתיד לסיים את כיתה ט' בבית הספר שבו הוא לומד ולקבל תעודת הצטיינות וכי הוא בוכה במהלך השבוע האחרון מכך שאביו לא יהיה נוכח בטקס.

10.
אחר הדברים האלה נתן בית משפט קמא החלטה נוספת, היא ההחלטה מושא הערר. בהחלטה זו שב בית המשפט על עמדתו כי על אף דברי הטעם הרבים של הסנגור אין מנוס מהמתנה לקבלת תסקיר מעצר. הוא סבר כי נסיבותיו של מקרה זה מחייבות הערכה מקצועית ואין מנוס מקבלת הערכה כזו. באשר לראיות שב בית המשפט והזכיר כי די בדברים שנאמרו בהקלטות השיחות כדי להצביע, על פניהם, על מסוכנות ולחייב המתנה לקבלת תסקיר. בית המשפט הורה לשירות המבחן להגיש את התסקיר בתוך שבוע. בסיום החלטתו הוסיף בית המשפט כי "באופן קיצוני, לפנים משורת הדין" הוא נכון לאפשר לעורר לצאת למשך מספר שעות באופן חד פעמי לטקס סיום שנת הלימודים של בנו היחיד אשר צפוי לקבל תעודת הערכה מיוחדת.

הטענות

11.
בערר שלפני טוען הסנגור כי בית משפט קמא כלל לא דן בראיות לכאורה והדברים נכתבו מבלי שעיין בתיק החקירה. הוא סבר כי אף אם ניתן היה להניח כי יש ראיות לגבי הדברים שנאמרו, קביעות בית המשפט לפיהן הוא מביא בחשבון קיומן של מספר לא מבוטל של מעשי אלימות אינן מבוססות ולא היה יסוד לקביעה זו. בנוסף טוען הסנגור כי בית המשפט לא קבע כי קמה עילת מעצר ודי בכך כדי להביא לשחרור העורר. באשר לפנייה לשירות המבחן נטען כי בית המשפט הותיר את המלאכה בידי שירות המבחן מבלי להנחותו ובאופן סתמי, ולמעשה מסר בכך את שיקול הדעת הנתון לו לשירות המבחן. לצד זאת העיר הסנגור, עם כל התודה לבית המשפט על התחשבותו בעורר, כי התחשבות זו שאפשרה את השחרור למשך מספר שעות אינה מתיישבת עם ההחלטה האחרת כי נשקפת ממנו כזו מסוכנות שלא ניתן להפיג אותה עד לקבלת תסקיר.

12.
בדיון שהתקיים הוסיף הסנגור וטען כלפי ההליך שהתנהל בבית משפט קמא וההחלטות שניתנו. לטענת הסנגור טעה בית המשפט כאשר נמנע מלקבוע קביעות ברורות באשר לקיומן של ראיות לכאורה לכל האישומים ולטענתו אף נמנע מלעיין בחומר הראיות בתיק. לדעתו של הסנגור יש בכך כדי להביא לביטול ההחלטה שניתנה. הסנגור הלין על כך שלא נבחנה השאלה האם יש בתיק סיכוי להרשעה וחלק על נקודת המוצא ולפיה יש להאמין לאשה שמתלוננת כלפי גבר בכל מקרה. הוא עמד על הקשיים שיש בחומר הראיות והרחיב בטענותיו לגבי חוסר האפשרות לקבל את גרסת המתלוננת ככזו ולאמץ אותה מבלי לבחון אותה. הסנגור הזכיר את הערות החוקרת בגוף הודעתה של המתלוננת ובקש שבית המשפט יעיין בה ויבחן אם די בה כדי לבסס את התשתית הראייתית. עוד הוסיף הסנגור כי למעשה אין כל חיזוקים חיצוניים לגרסה זו.

13.
בנוסף התקומם הסנגור כלפי היעדרה של כל החלטה ברורה הקובעת כי קיימת עילת מעצר כתנאי הכרחי להמשך הדיון בבקשה. לשיטתו היה על בית המשפט להתייחס לכך באופן מפורש. עמדת הסנגור בקשר לעילה היא כי אין כזו. המדובר בעבירות איומים, שלימים התברר שהמתלוננת כלל לא שמעה אותן עד למעצר העורר, עבירת התקיפה נתמכת בראיות דלות שאינן מספיקות וגם בה אין די כדי להקים עילה למעצר ומכלול הנסיבות אינו מצביע על מסוכנות.

14.
מכאן עבר הסנגור לדון בשאלת הזמנת התסקיר. הוא חלק על הגישה המזמינה תסקיר באופן תדיר והנסמכת עליו בצורה עיוורת. לדעתו שיחה שנערכת עם קצין מבחן בבית המעצר בחלוף שבועיים של מעצר ונמשכת חצי שעה אינה בעלת ערך ושלילת החרות מאדם למטרה זו אינה ראויה. שרות המבחן יכול להיות כלי עזר אך לא נדרש תסקיר במקרה זה במיוחד כאשר זה מחירו.
הסנגור חזר על החלופה המוצעת – מעצר בית בביתו של העורר במבשרת ציון והרחקתו מהמתלוננת.

15.
בתשובה לשאלה האם לא נכון, נוכח עמדתו כי לא ניתנה החלטה בשאלת הראיות לכאורה, להחזיר את הדיון לבית משפט קמא בכדי שידון בכך, ביקש הסנגור להימנע מכך כדי לאפשר ככל שבית המשפט ימצא לנכון שחרור מיידי.

16.
המשיבה מבקשת לקיים את החלטת בית משפט קמא. עמדתה היא כי ככל שנקבע כי אין החלטה בשאלת הראיות לכאורה יש להורות על החזרת הדיון לבית משפט השלום בכדי שידון בכך והיא מתנגדת לבחינת הראיות על ידי ערכאת הערעור לראשונה. לחלופין פרטה באת כוח המשיבה את חומר הראיות התומך בכל אחד מהאישומים והצביעה על הנימוקים המביאים לקביעה כי קיימות ראיות לכאורה. עוד הצביעה נציגת המדינה על ההיבטים החמורים של התנהגות העורר המצביעים על מסוכנותו; על תוכן הדברים שאמר, על התנהגותו בעבר ועל הדפוס החוזר של יחס אובססיבי למתלוננת. במקרה זה, כך עמדת המשיבה, נדרש תסקיר מעצר ובית המשפט נהג נכון כאשר ביקש לקבל אותו בטרם יתן את החלטתו.

דיון והכרעה

17.
לאחר שבחנתי טענות העורר, כפי שנטענו בהרחבה בכתב ובעל פה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

18.
בטרם אדרש לדיון לגופו עולה השאלה האם יש מקום לדיון בערר שעניינו החלטת בינים של בית משפט קמא שעתיד ממילא להשלים את החלטתו בעוד ששה ימים. אף שאפשרות הגשת ערר קיימת בנסיבות אלה (בש"פ 478/12 פריח אל אעסם נ' מדינת ישראל
, (23.1.2012) (להלן: "אל אעסם"), ספק אם במסגרת שיקול הדעת המסור לבית המשפט יש מקום לערר כזה, שמפצל את בחינת החלטתו של בית משפט השלום לשני חלקים (ר' הערותיו של כב' השופט עמית בהחלטתו בעניין אל אעסם, פסקאות 16-18).

19.
מכל מקום, נוכח הטענות שהועלו בחרתי לברר את הערר לגופו ואפתח בשאלת קיומן של ראיות לכאורה. כאמור לעיל הסתפק בית משפט קמא בכך שעמדו לפניו ראיות לכאורה, בהיעדר מחלוקת, לכך שהדברים המיוחסים למשיב, בכל הנוגע לאיומים שהשמיע, אכן נאמרו. בית המשפט לא התייחס לראיות באשר לעבירות האחרות ובהן לעבירת התקיפה בנסיבות מחמירות – מושא האישום החמישי – שארעה באותו יום. אף שהדרך המקובלת היא לקיים דיון מלא בשאלת הראיות בטרם הפניית העורר לתסקיר, הרי שאין בהכרח פגם באופן שבו נהג בית משפט קמא. משמצא בית המשפט כי קיום ראיות לכאורה לעבירת האיומים מספק מבחינתו את הנדרש ומקים עילת מעצר, הרי שלא הייתה מניעה לכך שידחה את מתן החלטתו, המתייחסת לראיות לכאורה בכללותן, לשלב האחרון, באופן שבו תינתן זו במשולב תוך בחינה כוללת של עוצמת הראיות, עילת המעצר והערכת טיב החלופה (ר' לעניין מקבילית הכוחות בין אלה בבש"פ 5564/11 פלוני נ' מדינת ישראל
, (8.8.2011)). בית המשפט אינו חייב מקום שהוא מוצא כי קיימות ראיות לכאורה לחלק מהאמור בכתב האישום וכי די בכך כדי לעבור לשלב הבא לבחון את כולו. עם זאת, ברור כי ככל שכך סבור בית המשפט נקודת המוצא צריכה להיות כי קיימות ראיות לכאורה אך ורק לעבירות שבית המשפט מצא כי בוצעו על סמך מה שהונח לפניו.

20.
על מנת להסיר ספק מלב נפניתי לבחון את הראיות המצויות בתיק החקירה בעצמי והתמונה העולה מהן, מבלי לקבוע מסמרות ומבלי לכבול את שיקול דעתו של בית משפט השלום, היא כי אלה קיימות. מובהר כי אין מדובר בהחלטה באשר לקיומן של ראיות לכאורה אלא רק בבחינתו של תיק החקירה לצורך המשך הדיון לפני תוך שמובהר כי הקביעה האם קיימות ראיות במידה מספקת תעשה על ידי בית משפט קמא לפי שיקול דעתו.

21.
מטבע הדברים האירוע המטריד ביותר מתוך המסכת המוזכרת בכתב האישום הוא האירוע החמישי. המדובר באירוע שהתרחש ביום 2.6.2013 (לצד ההודעות הרבות שנשמעו באותו יום). באירוע זה תקף העורר, לפי הנטען, את המתלוננת ואף חנק אותה.

22.
העדות הראשונה לתלונה מצוי בדו"ח הפעולה מיום 2.6.2013 שם נכתב כי "מודיעה מדווחת שלפני 10 דקות בן זוגה לשעבר חנק אותה ונתן לה בוקס בפני
ם ומשך לה את השיער ואיים עליה שירצח אותה". מדו"ח הפעולה נלמד שכאשר השוטרים הגיעו למקום נראתה המתלוננת נסערת, בוכיה ולא כל כך בריאה בנפשה. היא מסרה כי בן זוגה לשעבר הגיעה לבית אמה ותקף אותה באגרופים.
המתלוננת ציינה כי היא פוחדת מהעורר ואמה מסרה כי הוא מגיע לבית במקום "מאיים ומכה אותה מול ילדיה". הודעת המתלוננת מיום 2.6.2013 בשעה 14:25 מפרטת אירועים רבים עד שמגיעה לעסוק במה שאירע באותו יום:

"זהו ואז היה היום, הוא התקשר ולא עניתי, לא עברו כמה דקות, חבר שהיה אצלי ושתה קפה בדיוק ירד למטה, ראה את דני, לא יודעת מה נאמר ביניהם, אמר לי בואי תרדי למטה, סרבתי בהתחלה, ואז אמר לי את בוגרת תרדי אחריותי, ירדתי, עמדתי בהתחלה מחוץ לחלון, אמרתי לבני זה בסדר בוא נשמע מה יש לו להגיד, לא הייתי מוכנה להיכנס לרכב של דניאל, דרך אגב לפני כמה חודשים ניסה לדרדר אותנו עם האוטו שלו, הישן, זה היה ליד יד קנדי...

ה.ח. מבקשת מהנ"ל לחזור לאירוע של היום. ממשיכה: אמר לי אמרתי לך לא לעשות איתי טעויות, שאלתי למה מתכוון, נכנסתי לאוטו, הבנתי שאפשר לדבר איתו, האמנתי כך לפחות, אמר לי תמיד ידעתי שבני שם עליך עין, אני מבין שמת לזיין אותך, אל תדאגי גם איתו אדאג שיגמרו חשבון, ואז אמר לי ראו אותך יורדת עם מישהו מהבית,...
אמרתי לו שאני נגעלת ממנו, ואז חנק אותי נתן לי בוקס בפה, מדי פעם סחיבות בידיים והחניקה בגרון מאוד כאב לי, ואמר לי תוך כדי החניקה, ששלוש דקות נגמר הסיפור אם רוצה..."


23.
המתלוננת נשאלה בעת שנחקרה שנית מדוע אין בגופה סימנים מאלימות זו. היא השיבה בהודעה מיום 5.6.13: "לא יודעת, מאלוהים, אני מוכנה גם מכונת אמת, כי אני לא שקרנית". אמה של המתלוננת, חביבה קוסטה מסרה בהודעתה בהתייחס לאותו יום כי
המתלוננת חזרה מהמפגש עם העורר "בוכה ואמרה שנתן לה מכות ואז הזמינה משטרה". ובהמשך: "ראיתי שהיא בוכה ושמעתי אותה מספרת לאחותה שהתחיל לחנוק אותה באוטו." החבר, בנימין אטדגי מזכיר גם הוא אמירה של המתלוננת לגאולה "שאיים אליה והרביץ לה". העורר מצדו מכחיש את הדברים.

24.
איני סבור כטענת הסנגור שאין קמה תשתית ראייתית מספקת לצורך קיום הנדרש לראיות לכאורה וכי עיבוד עדויות אלה במהלך משפט שיתנהל אינו יכול להביא להרשעה. כאן המקום להזכיר כי כפי שנקבע בבש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל
, פ"ד נ (2) 133, 147 (1996) הראיות לכאורה הן "ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט – תוך בחינת בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל – יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר". עוד נקבע כי בשלב המעצר בית המשפט אינו נדרש להשיב לשאלה האם הראיות שברשות המאשימה מלמדות על אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר אלא שהפוטנציאל הראייתי הגלום בחומר הראיות מקים סיכוי סביר כי חומר זה לאחר עיבודו במהלך המשפט, יוביל לביסוס אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר (בש"פ 5678/12 עאהד טלאלקה נ' מדינת ישראל
(פורסם במאגרים 5.8.12) וההפניות שם). כך גם אין נבדקת מהימנותם של העדים ובית המשפט אינו נדרש באופן פרטני לשאלת משקלן של העדויות אלא אם כן עולות על פני הדברים מן הראיות לכאורה סתירות ופרכות מהותיות" (בש"פ 6466/12 מובארכ אמארה נ' מדינת ישראל
, (פורסם במאגרים, 19.9.12); בש"פ 4256/12 שהאב מחמוד אבו נ' מדינת ישראל
, (פורסם במאגרים, 11.6.12); בש"פ 5662/11 סאאד חסנין נ' מדינת ישראל
, (פורסם במאגרים, 14.8.11);
וההפניות שם).
אכן, גרסת המתלוננת מעוררת קשיים מסוימים והסנגור עמד עליהם ואולם איני סבור כי אותם קשיים מביאים לכך שאין לראות בה מספקת, לצד מה שמתווסף, לצורך השלב הנוכחי.

25.
בענייננו, בהנחה שקיימות ראיות לכאורה גם לעבירת התקיפה בנסיבות מחמירות ובהינתן האיומים שהושמעו (נמנעתי מלהתייחס לאישומים האחרים), עילת המעצר מובנת מאליה והיא נשענת לא רק על החזקה שבחוק אלא על הדפוס האובססיבי העולה מתוך ההודעות ומהמעשה שבא לאחריהן, כשלצד כל אלה ברקע האופן בו נהג העורר לפני שנה כאשר התבצר בדירתו עם בלון גז ואיים לפוצץ את עצמו, על כך הכרוך בכך (ר' לעניין זה דו"ח פועלה מיום 1.7.12 שמצוי בתיק החקירה). שילוב זה עם השימוש התדיר באלכוהול שעולה גם הוא מתוך ההודעות (ר' הודעת העורר ש' 183-193), מקים את עילת המסוכנות ודומה כי אין צורך להרחיב. אין המדובר באיומים ובדיבורים העומדים לבדם אלא לצדם עומד גם מעשה אלים אחד לפחות באותו יום ממש וזאת אף מבלי להידרש לאישומים האחרים. המדובר אפוא על פני הדברים במסוכנות בעוצמה לא מבוטלת. משזו מסקנתי לא ראיתי לנכון לייחס משקל מכריע לפרק הזמן שארך בין התלונה לזימון העורר ולהגעתו בכוחות עצמו לחקירה אף שניתן לתהות על כך.


26.
מכאן לחלופת המעצר. לבית משפט קמא הוצגה חלופה בדרך של מעצר בית בבית גרושתו של העורר – בית שאליו חזר העורר לאחר הפרידה מהמתלוננת. הבית נמצא במבשרת ציון בעוד שהמתלוננת מתגוררת בירושלים. באשר לפיקוח הוצעו איזוק אלקטרוני ופיקוח אנושי. בית המשפט מצא כי נדרשת בחינה מקצועית יותר של שירות המבחן ואין לי אלא להצטרף לעמדתו.

27.

אכן קיים קושי עם פרק הזמן הממושך שאורכת הכנת תסקיר המעצר. כפי שציין כב' השופט עמית באותה החלטה, קושי זה אכן מעורר את השאלה האם נכון בכל מקרה להזמין תסקיר מעצר ולדעתו:



"על בית המשפט של מעצר להפעיל שיקול דעת ולא להשתמש בשירות המבחן באופן "אוטומטי". יש מקרים שעל פניהם חלופת מעצר לא תסכון, ובמקרה כאמור אין טעם להפנות לשירות המבחן. יש מקרים שעל פניהם ראויים לחלופת מעצר, ובית המשפט יכול להתרשם ישירות מהמפקחים המוצעים ומטיב החלופה על רקע המעשה והעושה, אף ללא צורך לקבל "גושפנקא" משירות המבחן...

ההפניה לתסקיר שירות מבחן, בעוד הנאשם שוהה במעצר, צריכה אפוא להיעשות במקרי הביניים בהם חלופת מעצר תוכל לסכון, אך בכפוף לבחינה מקיפה ומעמיקה יותר שיכול ותיעשה אך על ידי שירות המבחן."
(אל אעסם, פסקה 18).



28.
דומני שזהו בדיוק המצב במקרה שלפנינו. בחינת חלופת המעצר שהוצעה בענייננו מחייבת בדיקתן של מספר שאלות: מצב המתלוננת והתאמת החלופה לרמת הסיכון הנשקפת לה – לצורך כך הדעת נותנת כי נדרשת גם שיחה עם המתלוננת לצורך הכנת התסקיר; בחינת התאמתה של אשת העורר, גרושתו לשעבר, לשמש חלופה על רקע מערכת היחסים הקודמת ביניהם והעליות והמורדות שעברה ושיחה עמה; הצעת אופן הטיפול הנכון בעורר על רקע אותם איומים שנשמעו ובהינתן מה שהתרחש לפני כשנה ועוד והאם אין צורך במעורבות טיפולית שתלווה את העורר בעת שישוחרר בתנאים ותסייע להפיג את המסוכנות ונדברים נוספים.
מכאן שאין המדובר בשיחה קצרה עם העורר אלא נדרשת במקרה זה בחינה מעמיקה יותר ויש לקוות כי כזו תעשה.



29.
בכפוף להערות שלעיל, הערר נדחה.

<#12#>

ניתנה והודעה היום ט' תמוז תשע"ג, 17/06/2013 במעמד הנוכחים.



ארנון דראל
, שופט














עמת בית משפט מחוזי 32627-06/13 דניאל אוחנה נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 17/06/2013)