פסקי דין על רנט לויאן | פסקי דין על בית הדין הרבני הגדול | פסקי דין על בית הדין הרבני האזורי | פסקי דין על תל-אביב | פסקי דין על הרב מרדכי אליהו | פסקי דין על נשיא בית הדין הרבני הגדול ואח' |

881/91 בג"צ     26/08/1992




בג"צ 881/91 רנט לויאן נ' בית הדין הרבני הגדול, בית הדין הרבני האזורי, תל-אביב, הרב מרדכי אליהו, נשיא בית הדין הרבני הגדול ואח'




(פד"י מו (5) 72)

(פד"י מו (5) 86)


בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

בג"ץ מס' 881/91


השופטים:
כבוד השופט א' ברק
כבוד השופט ש' לוין
כבוד השופט ד' לוין

העותרת:

רנט לויאן


ע"י ב"כ עו"ד ע' דיבון

נ ג ד

המשיבים:
1. בית הדין הרבני הגדול
2. בית הדין הרבני האזורי
, תל-אביב
3. הרב מרדכי אליהו
, נשיא בית הדין הרבני הגדול
4. שמואל חיים, שופט
5. "תיו אחיו של לויאן"


ע"י ב"כ עו"ד צ' סמוכה
– בשם המשיבים 4-5


התנגדות לצו-על-תנאי מיום 28.3.9.

פסק דין

השופט א' ברק
:

עתירה זו מכוונת כנגד החלטתו של בית הדין הרבני הגדול
(המשיב 1) להחזיר את הדיון בעניין פסלות גירושיה של העותרת מבעלה לבירור נוסף בבית הדין האזורי בתל אביב (המשיב 2).

העובדות


1. העותרת נישאה באיראן ליהודי בשם פרידון לויאן בשנת 1978. בסמוך לאחר הנישואין השתבשו היחסים בין העותרת לבעלה, ובמשך מספר שנים התנהלו ביניהם מאבקים, שהגיעו אף לבית המשפט באיראן. במסגרת מערכת יחסים משובשת זו הגיעו הדברים לידי כך שרב מקומי בשם שמואל חיים שופט (המשיב 4) הסדיר את גירושיהם של בני הזוג. אולם הגט שהוסדר לא הביא את מסכת הקשרים והמאבקים לידי סיום, ובני הזוג, אשר נמלטו בינתיים מאיראן, מאימת משטר חומייני, המשיכו להתכתש בעיקר סביב סוגיית החזקת הילדה שנולדה להם. בשלב כלשהו ב-1986 נעלם בן-זוגה של העותרת עם הילדה, וככל הנראה הוא שוהה עד היום בחו"ל. העותרת פנתה לבית המשפט המחוזי בתביעת מזונות כנגד בעלה וכנגד אביו, שהיה עדיין בארץ, ופסק הדין שניתן חייב את האב במזונות העותרת. במהלך הדיונים בתביעת המזונות התעוררה שאלת תוקף גירושיה של העותרת מבעלה. בעניין זה פנתה העותרת לבית הדין הרבני האזורי
בתל-אביב
(המשיב 2) (תיק מז/5509) בבקשה לקביעת מעמדה האישי כנשואה. מתברר, כי העותרת כפרה בתוקפם של הגירושין שנערכו על-ידי המשיב 4 וטענה כי הם נעשו בניגוד לרצונה ותוך הטעייתה. את פנייתה למשיב 2 ביססה בעיקר על מכתב מאת הרב עובדיה יוסף, הקובע, כי המשיב 4 כלל איננו ראוי לסדר גיטין וקידושין. בהחלטתו של המשיב 2 מיום 1.11.87 קובע הוא, כי "מעשה בית-הדין שהוצא על-ידי שמואל חיים שופט בטהראן ביום ט"ו אלול תשמ"ד (1984) לפיו התגרשה המבקשת רנט לויאן
מבעלה פרידון לויאן, אינו מסמך בר-סמכא, ואין לסמוך עליו בכלל... לפיכך המבקשת הנ"ל נשארה בחזקת נשואה לפרידון לויאן הנ"ל...". בית המשפט המחוזי, בחייבו את האב במזונות העותרת, התבסס על החלטתו האמורה של המשיב 2.

2. המשיב 4 סבר, בעקבות החלטת המשיב 2, כי פסילת כשירותו בנדון עלולה להביא לפסילתם של גיטין וקידושין אחרים שערך בקרב קהילת יהודי איראן. הוא פנה על-כן, במכתב מיום 4.2.90, לכבוד הרב מרדכי אליהו
, הראשון לציון (המשיב 3) שהוא גם נשיא בית הדין הרבני הגדול
, וביקש להכיר בכשירותו. עוזרו האישי של המשיב 3 ענה למשיב 4 במכתב מיום 3.7.90, בו הוא מודיע, כי נערכו בירורים שונים בעניינו של המשיב 4 ותוצאותיהם הובאו לידיעת המשיב 3. כמו כן נאמר במכתב התשובה, כי המשיב 3 מציע, שמכיוון שכבר ניתן פסק-דין בעניינה של העותרת, יוגש ערעור לבית הדין הגדול על פסק זה, וכן תוגש בקשה להארכת מועד הגשת הערעור. הארכת מועד זו נדרשה, הואיל וחלפו למעלה משנתיים וחצי מיום שניתן פסק הדין על-ידי המשיב 2.

3. בקשה להארכת מועד הוגשה למשיב 1 ביום 10.7.90. ההנמקה המופיעה בבקשה לאיחור בהגשת הערעור היא, שהמשיב 4 היה זקוק לזמן רב לצורך הסדרת המסמכים שיביאו "להסרת הקלון שהודבק לו". המשיב 1 לא נזקק לתגובת העותרת והחליט במעמד צד אחד להיעתר לבקשה ולתת את הארכה המבוקשת. המשיב 3 נמנה עם דייני ההרכב שדן בבקשה. הבקשה האמורה הוגשה על-ידי המשיב 4 ועל-ידי "תיו אחיו של לויאן" (המשיב 5). שניהם לא היו צדדים לדיון בעניינה של העותרת בתיק מז/5509. הערעור גופו הוגש על-ידי "משפחת לויאן", אשר אף היא כמובן לא הייתה צד בערכאה הראשונה, ללא ציון שמו של פרידון לויאן. הדיון בערעור נקבע ליום 4.11.90. במהלך הדיון ביקש בא-כוחה של העותרת לדחות את הערעור על הסף מחמת היעדר יריבות בין העותרת לבין המשיב 4. בא-כוחו של המשיב 4, אשר ייצג גם את בני משפחת לויאן, טען, כי יש להיזקק לערעור ולהכיר בזכות העמידה של המשיב 4, הואיל ומדובר בפסילת גט של המשיב 4. יתר-על-כן, לדעתו, היה זה פגם בהליך שהתנהל אצל המשיב 2, כאשר לא זומן המשיב 4 לטעון באשר לכשירותו ובאשר לגט שהסדיר לעותרת.

פסק-דינו של בית-הדין הרבני הגדול


4. ביום 14.12.91 ניתן פסק-דינו של המשיב 1 בערעור זה. המשיב 3 נמנה עם דייני ההרכב שדן בערעור. בפתח פסק הדין נאמר: "הערעור הוגש על-ידי עו"ד סמוכה המייצג את שמואל חיים שופט ואת משפחת לויאן". באשר לבקשת העותרת לדחות את הערעור על הסף אומר בית הדין (מפי הדיין כבוד הרב דיכובסקי):

"נראה לנו שאכן יש למחוק את הערעור על הסף. הצדדים בתיק ביה"ד האזורי 'בירור וקביעת מעמד אישי' (מז / 5509) הם רנט לויאן
ובעלה פרידון לויאן. אין ולא יתכנו צדדים נוספים לדיון כזה. גם אם השלכות הדיון נוגעות לאנשים אחרים: משפחת לויאן ושמואל שופט, אין הדבר עושה אותם לצדדים לדיון. נושא כשירותו של שמואל שופט לסידור גיטין אינו חייב להיות נדון במסגרת תיקה של רנט לויאן
, גם אם יש לקביעת מעמדו השלכה ישירה על הדיון בבקשתה, ומשום כך אין לו מעמד בתיק זה... כך שערעור המוגש על-ידי שמואל שופט ומשפחת לויאן נגד האשה הוא 'שעטנז' שאין לו מקום מבחינה משפטית".



מסקנתו של הדיין כבוד הרב דיכובסקי הייתה, על-כן, שיש למחוק את הערעור על הסף. אולם בכך לא הסתיים פסק הדין. כבוד הדיין דיכובסקי ממשיך ואומר:

"יחד עם זאת, אנו ערים לבעיה העקרונית של כשרות הגיטין שנעשו על ידי שמואל שופט באירן, כולל גיטה של המשיבה ונושא זה חייב
להתברר
. מן הראוי שביה"ד האזורי יתן את דעתו ביחס לכך ויקבע בבירור אם האשה נחשבת למגורשת לפי ההלכה".


והתוצאה המעשית המצוינת בפסק הדין היא:

"כאמור הערעור נמחק, יש להחזיר את התיק לבית-הדין האזורי לבירור נוסף".


נשיא בית הדין, המשיב 3, הוסיף את הרקע להחלטתו של בית הדין באומרו:

"אשה הגישה בקשה לבירור מעמד אישי... עד שנתנה בו החלטה סופית... בנתיים התנהלו במישור הציבורי מכתבים והגיעו עד כבוד הרב הראשי שפירא שליט"א שהציע שיגישו ערעור אע"פ שעבר הזמן וזה בהסכמת נשיא ביה"ד דהיום ואכן נתנה החלטה להכניס את הערעור לרשימת הערעורים".


בהסבירו את משמעותו של פסק הדין קובע המשיב 3:

"ע"פ הדברים נראים הדברים שכבוד ביה"ד האזורי שדן בנושא לא בירר את הנושא עד הסוף. ולפיכך אין לנו לבטל את פס"ד כי לכאורא אחר שקבל חוו"ד
הלכתית
ממי שכיהן כרב ראשי וראשל"צ החליט כדין, אע"פ לא בירר אולם מאחר וכאמור יש לזה השלכות כלליות וכן לפרט של נ"ד לפיכך יש להחליט להחזיר את התיקים לכבוד ביה"ד האזורי שישמע את השגותיו של עו"ד סמוכה וכן את ב"כ האישה ואת הרב וכל מי שיחליט לשמוע לברור הנושא ויוציא החלטה בהתאם ואח"כ כל צד רשאי יהא לערער".



הדיין השלישי, כבוד הרב הגר, ציין אף הוא, כי:

"מבלי להיכנס לדון בזכות העמידה של העותרים כצד בערעור לא זו עתירת ח' שופט – אלא אף זו, העתירה של משפחת לויאן, הנפגעת הישירה מפסה"ד נשוא הערעור, שכתוצאה ממנו כאמור, חויבה ע"י ביהמש"פ המחוזי במזונות האשה, הרי מבדיקה בתיק של ביה"ד האזורי נראה שהנדון לא נחקר עד תום. הבירור אינו סופי אין בפסה"ד
התייחסות
כלל לטענת האשה שלא קיבלה שום גט מבעלה – גם לא גט מפוקפק בכשרותו – ולא קיבלה מידי בעלה שום נייר האמור להיות גט פיטורין וה'מעב"ד' הנ"ז א"א זיוף לדבריה, ביה"ד לא חקר לצורך הענין את ח' שופט – ולו כעד.

ודברי מרן הרב הראשי והרשל"צ שליט"א המצורפים, בנדון, נאמנו מאד ולאור הנאמר, דעתי מסכמת שיש להחזיר התיק לביה"ד האזורי להמשך הדיון ולעיון נוסף.
המערערים
יפנו בקשתם להופיע בדיון שייקבע בביה"ד האזורי וביה"ד יחליט בכך. לאחר מכן ידון ביה"ד הג' לפניית הצד המעונין, בערעור, במדה ויוגש ערעור בענין.

להוסיף, כי לחומר הנושא וכן מכיוון ששלושת
הדיינים
החתומים על פס"ד נושא הערעור, שוב אינם יושבים כיום בהרכב אחד, מן הראוי שיורכב הרכב מיוחד ע"י כב' הרה"ר שליט"א, שידון בנדון".


הטענות בעתירה



5. העותרת טוענת, כי ההחלטה להארכת מועד ניתנה בניגוד לעיקרי הצדק הטבעי, באשר הבקשה לא הועברה כלל לידיה וההחלטה ניתנה בלא לשמוע את עמדתה. לדבריה, החלטה זו מהווה חריגה מסמכות, הואיל ותקנה קכ"ו לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, תש"ך, קובעת, כי הארכת מועד להגשת ערעור תינתן רק לאחר שלכל בעלי הדין ניתנה האפשרות להביע את דעתם על כך. העותרת סבורה, כי הואיל והבקשה לא הוגשה על-ידי מי שהיו בעלי דין אלא על-ידי צדדים שלישיים, אין זו בקשה "כדין". עוד קובלת העותרת על כך שהדיון בערעור נסב רק על השאלה המקדמית של מחיקה על הסף, בעוד בית הדין הגדול (המשיב 1) הכריע בדין גם לגופו של עניין, למרות שלא ניתנה הזדמנות לטעון בנדון. אשר לפסק הדין עצמו, טוענת העותרת, כי משקבע בית הדין, שהערעור נמחק על הסף מחמת היעדר יריבות, לא היה ביכולתו להחזיר את התיק לבית הדין האזורי, ועל-כן בהחליטו כך חרג מסמכותו. מוסיפה העותרת וטוענת, כי בנסיבות שנוצרו היה על המשיב 3 להימנע מלדון בתיק, לאחר שהיה מעורב בהתכתבות ובייעוץ לבא-כוחם של המשיבים 4 ו-5. העותרת מביעה את חששה, כי ההליך היה מבוסס על "פסיקה מוקדמת", וכי המשיב 1 לא דן בעניינה של העותרת אלא בעניין ציבורי. על טענות העותרת השיב בא-כוחם של המשיבים 4 ו-5. לדבריו, בנסיבות אלה אין בית המשפט הגבוה לצדק מוסמך להתערב בהחלטות בית הדין הרבני. הוא סבור, כי נושא כשירותו של רב לכתוב גיטין הוא נושא הלכתי דתי מובהק, המצוי בתחום סמכותו הייחודית של בית הדין הרבני בהתאם לסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953. החלטתו של בית הדין הגדול לשוב ולדון בכשירותו של המשיב 4 נבעה מעמדתו, לפיה המלצת הרב עובדיה יוסף לבית הדין האזורי הייתה מוטעית. החלטה בנושא הלכתי זה איננה נתונה להתערבות בג"צ. אשר לעצם ההחלטה לדון בערעור, טוען הוא, כי תקנה קט"ז לתקנות הדיון הנ"ל קובעת, כי בית הדין הרבני מוסמך לשוב ולדון אף בעניין שהוכרע בפסק-דין, וזאת גם מיוזמתו של בית הדין או ביוזמת בעל הדין. סמכותו זו איננה מוגבלת במועד כלשהו. במקרה זה פעל בית הדין בהתאם לסמכות זו, ומחמת החשש לטעות, היה מוסמך להחזיר את הדיון לבית הדין האזורי לבדיקה מחדש. המשיב 4 סבור, כי נעשה לו עוול בכך שנפסלה כשירותו בפסק הדין בעניינה של העותרת, וזאת רק על סמך חוות-דעתו של הרב עובדיה יוסף וללא כל בירור נוסף. זו, לדעתו, הפגיעה היחידה שהייתה בפרשה זו בכללי הצדק הטבעי. העובדה, שפסק הדין שפסל את הגט שסידר לעותרת היה בלתי מבוסס לחלוטין, הצדיקה את החלטת בית הדין הגדול להעניק ארכה להגשת הערעור.


6. העתירה שלפנינו מעלה מספר בעיות משפטיות. עם זאת, נראה לנו, כי די בשתי טענות עיקריות, אותן העלה בא-כוח העותרת, כדי לעשות את הצו-על-תנאי למוחלט. לאור עמדתנו זו איננו רואים צורך לדון בטענותיה האחרות של העותרת. שני העניינים בהם נפל פגם בהחלטת המשיב 2 הם אלה: האחד, השתתפותו של המשיב 3 (כבוד הרב מרדכי אליהו
) בדיוני בית הדין הרבני הגדול
ובפסק-דינו; השני, החזרת התיק לבית הדין הרבני האזורי
. אעמוד על כל אחד משני עניינים אלה בנפרד.


השתתפות המשיב 3 בדיוני בית הדין הרבני הגדול


7. החלטתו של בית הדין הרבני האזורי
, לפיה "מעשה בית-הדין שהוצא על-ידי שמואל חיים שופט בטהראן... אינו מסמך בר סמכא, ואין לסמוך עליו בכלל", עוררה קושי הלכתי ניכר. מסתבר, שהמשיב 4 נתן החלטות נוספות בענייני נישואין וגירושין, והחלטת בית הדין הרבני האזורי
העמידה כל אלה בסימן שאלה. מכאן עיסוקו של הרב הראשי אברהם שפירא בעניין זה. הדבר הובא גם לעיונו של כבוד הרב מרדכי אליהו
, בתוקף תפקידו כנשיא בית הדין הרבני הגדול
(ראה מכתבו של זלמן קויטנר, נספח ח' לעתירה). כבוד הרב אליהו הציע, "שמכיון שכבר נתן פס"ד בנידון, על המבקשת להגיש ערעור לביה"ד הגדול על פסק זה וכן לבקש רשות להארכת מועד הגשת הערעור". המשיבים 4 ו-5 פעלו על-פי עצה זו.


8. נראה לנו, כי משנתן הרב מרדכי אליהו
עצה משפטית לבעל דין, שוב אין הוא יכול לשבת בערעור שבו נדון העניין נושא אותה עצה משפטית. שווה בנפשך את מעמדה של העותרת, המודעת לכך כי הרב מרדכי אליהו
הוא זה שקבע את הדרך הטאקטית שיש לנקוט כדי להתגבר על פסק-דינו של בית הדין הרבני האזורי
, ולפיה יש לבקש רשות ערעור ולהגיש ערעור על-פי הרשות, ולאחר זמן היא נוכחת לדעת, כי הרב מרדכי אליהו
הוא חבר (ונשיא) ההרכב שדן בבקשה לרשות הערעור (שנענתה בחיוב) ובדיון לגופו. עותרת כזו אומרת לעצמה בצדק: כיצד זה, מי שנתן עצה ליריבי כיצד לפגוע בי, יושב בדין בעניין נושא העצה? כלל בסיסי הוא מעיקרי הצדק הטבעי, כי שופט או דיין, המעורבים בעניין נושא המשפט (בין מטעמים אישיים ובין מטעמים אחרים), אינם יכולים להשתתף בדיונים באותו נושא. רק כך נעשה צדק, ורק כך נראה שנעשה צדק. השתתפותו של הרב מרדכי אליהו
בהרכב בית הדין הרבני הגדול
, שדן בבקשה להארכת המועד להגשת ערעור ובערעור לגופו, פוגעת בכללי הצדק הטבעי, ועל-כן דין החלטת בית-הדין הרבני הגדול בהן השתתף להתבטל. ודוק: מודעים אנו לכך, כי הרב מרדכי אליהו
לא פעל בכושרו האישי, וכי עמדתו נבעה משיקולים ענייניים בעלי משקל. עם זאת, משנקט עמדה, כי הדרך הראויה להביא לפתרון בעייתו של שמואל חיים שופט היא בהגשת רשות ערעור ובשמיעת הערעור לגופו, הוא נקט בכך עמדה בעניינה של העותרת, ומן הראוי היה כי לא יישב בדיונים בהם נבחנה חוות-דעתו. ושוב: אין לנו עניין כאן בהערכה כללית המעמידה צד על זכויותיו על-פי החוק. עניין לנו כאן בקביעת טאקטיקה משפטית באשר לדרך הדיונית הראויה כדי להשיג את התוצאה של שינוי הפסיקה הקודמת והכשרת החלטותיו של המשיב 4. במצב דברים זה חייב היה כבוד הרב מרדכי אליהו
לפסול עצמו מלשבת במשפט. מטעם זה דין החלטתו של בית הדין הרבני הגדול
בבקשת רשות הערעור, ובערעור גופו – להתבטל.


החזרת התיק לבית הדין הרבני האזורי



9. כפי שקבע בצדק הדיין כבוד הרב דיכובסקי, אין להם למשיבים 4 ו-5 כל מעמד בעתירה שלפנינו. עניין לנו בסכסוך בין בעל ואישה. שמואל חיים שופט, שהסדיר את גירושיהם באיראן, לא היה צד לדיוני בית הדין הרבני האזורי
, ואין הוא רשאי, בנסיבות העניין, לערער על פסק-דינו של בית הדין האזורי. אחיו של הבעל גם הוא לא היה צד בדיונים אלה, ופשיטא, שאין הוא רשאי לערער על פסק-דינו של בית הדין האזורי. מכיוון שכך, אין לפני בית הדין הרבני הגדול
ערעור כדין, וכל שנתבקש הוא דחיית הבקשה להארכת המועד לערעור והערעור גופו. אכן, בצדק ציין הדיין כבוד הרב דיכובסקי, "שערעור המוגש על ידי שמואל שופט ומשפחת לויאן נגד האשה הוא 'שעטנז' שאין לו מקום מבחינה משפטית". על רקע עמדה ראויה זו צריך היה לדחות את הערעור. והנה, תחת זאת נפסק, כי יש להחזיר את התיק לבית הדין האזורי לבירור נוסף. אכן, משהגיע בית הדין הרבני הגבוה למסקנה, כי אין לו לערעור מקום, מן הדין היה לדחותו. ומשנדחה הערעור, שוב אין עניין העומד לפני בית הדין הרבני הגדול
שניתן להחזירו לבית הדין האזורי.


10. התוצאה היא, כי החלטותיו של בית הדין הרבני הגדול
בדבר הארכת המועד להגשת ערעור ובערעור לגופו – בטלות. פסק-דינו של בית הדין הרבני האזורי
בעניינה של העותרת בעינו עומד. מודעים אנו לבעיה הכללית המתעוררת, אך אין בקושי זה כדי להכשיר את הפגמים שנפלו בעניין שלפנינו.


התוצאה היא, כי הצו-על-תנאי נעשה מוחלט במובן זה כי החלטת המשיב 1 בעניין הערכת המועד להגשת ערעור (מיום ז' אב תש"ן) ובערעור לגופו (מיום ל' שבט תשנ"א) בטלות. המשיבים 4 ו-5 יישאו בהוצאות העותרת בסכום של 5,000 ₪ לכל אחד ממשיבים אלה.


השופט ש' לוין
: אני מסכים.


השופט ד' לוין
: אני מסכים.


הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ברק.


ניתן היום, כ"ז באב תשנ"ב (26.8.92).









בג"צ בית המשפט העליון 881/91 רנט לויאן נ' בית הדין הרבני הגדול, בית הדין הרבני האזורי, תל-אביב, הרב מרדכי אליהו, נשיא בית הדין הרבני הגדול ואח', [ פ"ד: מו 5 86 ] (פורסם ב-ֽ 26/08/1992)