פסקי דין על מ. הולצמן עמילות מכס (98) בע"מ | פסקי דין על אפרים שמואלי

20925-12/10 תאמ     20/06/2013




תאמ 20925-12/10 מ. הולצמן עמילות מכס (98) בע"מ נ' אפרים שמואלי








בית משפט השלום בתל אביב - יפו

תא"מ 20925-12-10 מ. הולצמן עמילות מכס (98) בע"מ
נ' שמואלי




בפני

כב' השופט
רונן אילן


תובעת

מ. הולצמן עמילות מכס (98) בע"מ


נגד

נתבעים
אפרים שמואלי




פסק דין

בפני
תביעה לביצוע שיק בסך 40,000 ₪ ואשר התבררה בסדר דין מהיר.
בין התובעת לבין חברה בבעלות הנתבע נכרת הסכם לפיו יועברו לתובעת לקוחות החברה בתחום של מתן שירותי עמילות מכס וכנגד תשלום עמלה. ההסכם קוים במשך מספר חודשים ובוטל על ידי התובעת.
במוקד ההתנגדות לביצוע השיק עומדת טענת הנתבע שלפיה ניתן השיק להבטחת התחייבויותיה של החברה שבבעלותו, ברם דווקא התובעת פעלה בחוסר תום, הפרה התחייבויותיה לחברה, גזלה את לקוחותיה והסבה לה נזקים המביאים לכך שדווקא התובעת חייבת כספים לחברה ולא להיפך.
תמצית העובדות
1.
התובעת הינה חברה העוסקת במתן שירותי עמילות מכס. הנתבע עסק אף הוא במתן שירותי עמילות מכס, במסגרת חברה פרטית שבבעלותו, חברת אפרים שמואלי
(1992) בע"מ (להלן: "חברת שמואלי").
2.
במהלך 2009 נקלעו עסקי הנתבע במסגרת חברת שמואלי לקשיים וזו צברה חובות ללקוחותיה ולרשויות. הנתבע בקש דרך להיחלץ מקשייו ופנה לתובעת בהצעה לפעול בשיתוף פעולה כך שלקוחות חברת שמואלי יועברו לתובעת, והנתבע עצמו יוסיף ליתן שירותי עמילות מכס ללקוחות חברת שמואלי, ברם שירותיו יינתנו במסגרת התובעת.
3.
התובעת, אשר אותה עת בקשה בעצמה לפתוח משרד משלה בנמל התעופה בן-גוריון הסכימה להצעה זו. בין התובעת לנתבע החל מו"מ באשר לתנאי ההתקשרות ברם העברת הלקוחות החלה בפועל עוד בטרם נחתם חוזה בכתב המסדיר את ההתקשרות.
4.
כבר בתחילת שיתוף הפעולה בין הצדדים, נתון היה הנתבע בקשיים כלכליים ולפיכך בקש הנתבע מהתובעת להעביר לחברת שמואלי מקדמות על חשבון העמלות העתידיות. התובעת נעתרה לבקשה זו וביום 10.2.09 העבירה לחברת שמואלי סך של 40,000 ₪. להבטחת השבתו של סכום זה, משך הנתבע ומסר לתובעת ביום 15.2.09 שיק בסך 40,000 ₪ (להלן: "השיק"). בסמוך לאחר מכן, ביום 22.2.09, העבירה התובעת לחברת שמואלי סך נוסף של 30,000 ₪ וכנגד זאת משך הנתבע ומסר לתובעת שיק נוסף בסך של 100,000 ₪ להבטחת התחייבויות שמואלי.
5.
מספר חודשים לאחר שהחל שיתוף הפעולה בין הצדדים, טענה התובעת כי הנתבע פעל בחוסר תום לב וגבה לידיו כספים מלקוח שהועבר על ידו לתובעת. התובעת הודיעה לפיכך כי היא מפסיקה את שיתוף הפעולה עם הנתבע ודרשה ממנו שיפרע את חובות חברת שמואלי לתובעת, אשר לפי רישומי התובעת הצטברו ביום 1.9.09 לסך של כ- 75,000 ₪ וביום 1.1.10 לסך של 104,818.70 ₪. הצדדים לא הגיעו להסכמה והתובעת הגישה את השיק לביצוע.
תמצית טענות הצדדים, ההליך והראיות
6.
הנתבע איננו מכחיש את חתימתו על השיק ומסירתו לתובעת להבטחת חובות חברת שמואלי, אך טוען שאין כלל חובות שכאלו ולכן אין בסיס לניסיון להגשת השיק לביצוע.
לגרסת הנתבע, סוכם בין התובעת לבין חברת שמואלי כי לקוחות חברת שמואלי יועברו לתובעת וכנגד זאת תשלם התובעת לחברת שמואלי מחצית מהעמלות שתקבל מלקוחות אלו. מספר חודשים לאחר שהחל יישום ההסכם ולאחר שלקוחות חברת שמואלי הועברו לתובעת, הודיעה התובעת חד צדדית על ביטול ההסכם. אז, טוען הנתבע, הסתבר לו שמלכתחילה הערימה עליו התובעת ומטרתה היחידה בהתקשרות עם חברת שמואלי הייתה "גניבת" לקוחותיה של חברת שמואלי.
עם סיום ההסכם, טוען הנתבע שיש לערוך התחשבנות כוללת בין הצדדים ובכלל זאת לקחת בחשבון שהתובעת ממשיכה לקבל הכנסות מלקוחות חברת שמואלי. קיום התחשבנות מלאה אשר מביאה בחשבון את זכותה של חברת שמואלי לעמלות מלקוחות אלו, מביא לכך שלחברת שמואלי אין כל חוב לתובעת, וממילא שאין בסיס לתבוע את פירעון השיק.
7.
התובעת דוחה את טענות הנתבע וטוענת שהפסקת ההתקשרות עם חברת שמואלי נעשתה על ידה כדין, לאחר שהתברר שהנתבע הונה את התובעת וגבה לכיסו כספים מלקוחות שהועברו לתובעת, וכי ההתחשבנות בתום ההתקשרות מראה שלחברת שמואלי חוב של למעלה מ- 104,000 ₪ נכון ליום 1.1.10. התובעת כופרת בזכותה של חברת שמואלי לעמלות כלשהן מהתקופה שלאחר סיום ההתקשרות עימה וטוענת שנוכח החוב שנותר לחברת שמואלי כאמור, עומדת לה הזכות לתבוע את פירעון השיק מהנתבע.
8.
בהחלטה מיום 23.3.11 ניתנה לנתבע רשות להתגונן והתביעה התבררה בסדר דין מהיר. הנתבע תמך את גרסתו בתצהירו והתובעת תמכה את גרסתה בתצהיר מנהלה, מר אשר הולצמן (להלן: "הולצמן"). עדים אלו נחקרו בדיון שהתקיים ביום 4.6.13.
במהלך ההתדיינות הבהיר הנתבע כי הטענה היחידה שיש לו ביחס לחובת התובעת לתשלום עמלות לחברת שמואלי בגין הלקוחות שהועברו אליה מתייחסת למר טארק זיאד (עמ' 16; ש' 32 בפרוט'). מר טארק זיאד (להלן: "טארק") זומן למתן עדות והעיד בדיון שהתקיים ביום 18.6.13. בתום עדותו של טארק סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל-פה.
דיון
9.
אין למעשה מחלוקת בין הצדדים על כך שהשיק נמסר לתובעת כבטחון, להבטחת התחייבות חברת שמואלי לפרוע את חובותיה לתובעת, כך שיש לבחון אם התקיים התנאי אשר בגינו נמסר השיק.
10.
הנטל להוכיח שהתנאי שהוסכם במסירת השיק לא התקיים – מוטל על הנתבע. שיק לבטחון הינו שטר לכל דבר והתובעת, כאוחזת בשיק, נהנית מהחזקות הקבועות בפקודת השטרות [נוסח חדש]. הנטל להוכיח את העובדות שבגינן אין לאוחז שטר הבטחון הזכות להציגו לפירעון מוטל על הנתבע, והוא אשר נחשב ל"מוציא מחברו" במצב זה (

ע"א 358/80

קדש נפתלי, מושב עובדים להתיישבות חקלאית

נ' מושב שאר ישוב

פ"ד לז(3) 830
, 834).
11.
לטענת הנתבע, סיום ההתקשרות בין התובעת לחברת שמואלי נעשה באופן חד צדדי על ידי התובעת, בחוסר תום לב, בהפרת התחייבויות התובעת וכמימוש כוונתה המקורית של התובעת לנצל את מצבה הקשה של חברת שמואלי כדי לשים ידה על לקוחותיה. ממשיך הנתבע בקו טיעון זה, וטוען כי בהפרת החוזה הסבה התובעת לחברת שמואלי נזק כבד שכן לקוח גדול של חברת שמואלי, טארק, נותר לקוח של התובעת. הנתבע אומד את הנזק שנגרם לחברת שמואלי עקב זאת בלמעלה מ- 150,000 ₪ (סע' 3 (יג) בתצהיר התומך בהתנגדות).
טענה זו הינה למעשה טענה להפרת חוזה. הנתבע טוען שביטול החוזה על ידי התובעת נעשה שלא כדין, שהינו ביטוי להפרת חוזה וכי בגין הפרה זו חייבת התובעת לפצות את חברת שמואלי בסך של 150,000 ₪. טענה זו, ככל שתוכח, תביא לכך שלחברת שמואלי אין כל חוב כלפי התובעת ומכאן שאין לתובעת זכות לתבוע את פירעון השיק.
12.
נוכח טענת הנתבע להפרת חוזה מצידה של התובעת, הנה אשר התברר:

א.
אין מחלוקת על כך שההסכם בין התובעת לבין חברת שמואלי, באמצעות הנתבע, נכרת בעל פה, שכן הצדדים לא חתמו על נוסח כתוב של ההסכם. עם זאת, לצדדים גרסאות שונות באשר להכנת טיוטות ההסכם.
לטענת הנתבע במהלך המו"מ בינו לבין התובעת, בתחילת מרץ 2009, הוכנה על ידו טיוטת הסכם בכתב יד אשר התובעת הסכימה לתוכנה ורק בקשה שתודפס תוך עריכת "התאמות קלות". כחדשיים לאחר מכן, טוען הנתבע, פתאום הציגה בפני
ו התובעת נוסח מודפס של טיוטת הסכם שהיא שונה לחלוטין ומהותית מהדברים שסוכמו ונכתבו בטיוטא הראשונה. בכך, טוען הנתבע, סימן לרצון התובעת למצוא תירוץ להפסקת ההתקשרות חד צדדית. התובעת מאידך, טוענת שראשית הוכנה הטיוטא המודפסת אשר הועברה לנתבע, ולאחר מכן, ככל הנראה לאחר שהנתבע נועץ בעו"ד, העביר הנתבע את הטיוטא שערך בכתב יד.
די לעיין בניסוח הטיוטא בכתב ידו של הנתבע, כדי להתרשם שזו טיוטא שערך אדם בעל ניסיון בעריכת חוזים, בעוד הנתבע איננו עורך דין והעיד שאין לו ניסיון בעריכת חוזים (עמ' 11; ש' 14 בפרוט'). אם ערך הנתבע את הטיוטא, כטענתו, סביר להניח שעשה כן כאשר לנגד עיניו הטיוטא הקודמת שערך ב"כ התובעת.
בנוסף, עיון בטיוטא אשר ערך הנתבע בכתב יד מלמד שאין בה זכר לכספים שכבר העבירה התובעת עוד בפברואר 2009, כאשר הטיוטא בכתב יד נערכה לטענתו במרץ 2009. בהערות בכתב ידו של הנתבע על גבי טיוטת התובעת, בהתייחס לסע' 4.1 בטיוטא (נספח ד' לתצהיר הנתבע) מצוין שהתובעת העבירה סך של 40,000 ₪. כאשר אין מחלוקת שהתובעת העבירה 40,000 ש"ח ביום 12.2.09 ו- 30,000 ₪ נוספים ביום 22.2.09 (סעיף 25 – 28 בתצהיר הולצמן), אך הגיוני להניח שהערות הנתבע לטיוטא נרשמו בין מועדים אלו, דהיינו בפברואר 2009. כאשר הוצגה תהיה זו לנתבע בחקירתו, פתאום העלה הנתבע גרסה חדשה על העברת 110,000 ₪, גרסה שאין לה זכר בכתובים או בהתחשבנות וקשה ליתן בה אמון (עמ' 11; ש' 25 בפרוט').
כאשר לנתבע אין כל אסמכתא בדבר מועדי קבלת הטיוטות והעברתן, ונוכח האמור לעיל, אני מקבל את גרסת התובעת וקובע כי ראשית לכל הכינה התובעת טיוטת הסכם עוד בפברואר 2009, התובע מאן לקבל את הטיוטא והכין נוסח שונה של טיוטא בכתב יד.
אף לא אחת מהטיוטות נחתמה ומבטאת חוזה מוסכם, אך סדר ההתרחשויות איננו מתיישב עם גרסת הנתבע שלפיה התנהגות התובעת מבטאת ניסיון להפר את שהוסכם, וגרסת הנתבע מקשה על מתן אמון בגרסתו.

ב.
אף שהסכם כתוב לא נכרת והצדדים פעלו על בסיס ההבנות אליהן הגיעו בעל-פה, אין מחלוקת על כך שמבנה ההתקשרות המוסכם היה כזה, שלקוחות חברת שמואלי הופכים להיות לקוחות התובעת, חברת שמואלי מקבלת את חלקה בעמלות שמשלמים הלקוחות, וכל תשלומי הלקוחות משולמים במישרין לתובעת.
לפי גרסת התובעת, הפסקת ההתקשרות עם הנתבע נבעה ממידע אשר התברר לה, ולפיו שילמה התובעת כספים בהתאם לרשימון של אחד מלקוחות חברת שמואלי, טל מזר, אולם הנתבע פנה במישרין לאותו לקוח וגבה לכיסו את התשלומים.
התובעת פרטה גרסה זו בתצהיר הולצמן, אולם הנתבע כלל לא התייחס לטענה עובדתית זו ולא בקש להתייחס אליה למרות שתצהיר התובעת הוגש עוד בינואר 2012.
התובעת צירפה כרטסת המתייחסת ללקוח זה, טל מזר, ברם הנתבע כלל לא כפר בנכונות הרישומים בכרטסת ולא הציג גרסה המתמודדת עם טענות אלו.
התובעת צירפה לתצהיר הולצמן מכתב המופנה לנתבע עוד מיום 1.9.09 ומבטא דרישה שהנתבע ייפרע את חובות חברת שמואלי, דהיינו ביטוי כתוב וברור לטענות שיש לתובעת, כאשר לא הוצג על ידי הנתבע כל מענה למכתב זה.
כאשר לכל אלו מצטרפת עדותו של הולצמן אשר חזר על הדברים (עמ' 25; ש' 21 בפרוט'), לא מצאתי כל סיבה לפקפק בגרסת התובעת. מאחר וההסכם שבין התובעת לחברת שמואלי כלל הסכמה ברורה שלפיה תשלומי הלקוחות משולמים לתובעת, מצב זה בו נטל הנתבע לכיסו את הכספים מהווה הפרה ברורה ויסודית של התחייבויות חברת שמואלי. כך מסתבר שלתובעת עמדה הזכות לבטל את ההסכם עם חברת שמואלי עקב הפרתו.

ג.
לטענת הנתבע, הודעת התובעת על ביטול ההסכם עם חברת שמואלי נמסרה לו בהפתעה, חד צדדית, תוך הבטחה כי התובעת תמשיך לשלם לחברת שמואלי את חלקה בעמלות מלקוחות חברת שמואלי ובפני
עדים (סעיף 2 (יג) בתצהיר הנתבע). הנתבע איננו מביא כל פירוט של נסיבות מסירת הודעה זו. הנתבע איננו מתייחס כלל לחילוקי דעות שהתגלעו עובר להודעה זו והנתבע לא הציג את אותם עדים שהצהיר שיכולים לתמוך בגרסה זו ובעדותו טען שאף איננו יכול להסביר מדוע לא זמן עדים אלו (עמ' 14; ש' 1 בפרוט'). קשה לפיכך לקבל את גרסת הנתבע שלפיה הופתע מהודעת הביטול, ואני מעדיף את גרסת התובעת לפיה כל פניותיה לנתבע לא נענו. ונראה שלא בכדי לא נענו פניו התובעת שכן לתובע, במצוקתו הכספית עליה אין חולק, לא היה מענה של ממש לטרוניות התובעת.

ד.
אין למעשה מחלוקת על מצוקתם הכספית הקשה הן של חברת שמואלי והן של הנתבע עצמו במועדים אלו, במהלך 2009. הנתבע הרי מודה שזו הייתה הסיבה ליוזמת ההתקשרות עם התובעת (סעיף 2 (ו) בתצהיר הנתבע). אף טארק, העד אשר זומן להעיד על ידי הנתבע, העיד כיצד התברר לו משיחה עם הולצמן והנתבע כי ברישומי התובעת הוא חייב כספים אף שברישומיו מול חברת שמואלי אין לו חוב (עדות טארק ביום 18.6.13). משמע, בדיוק כפי שטענה התובעת, הסתבר כי הנתבע לא העביר תשלומים שקבל מטארק ליעדם, ככל הנראה עשה בהם שימוש לצרכיו, וכך נוצר לטארק חוב כלפי התובעת. וזה הרי בדיוק אשר טוענת התובעת שארע.

ה.
לטענת הנתבע התנהגות התובעת מבטאת מזימה שרקחה להונות אותו ולגזול את לקוחותיו. טענה זו חורגת מטענת סכסוך כספי גרידא אלא מבטאת ייחוס מעשה קנוניה ומרמה לתובעת, ייחוס המחייב ראיות של ממש וכאלו אין הנתבע מציג. זאת ועוד, התנהגות התובעת הרי עומדת בסתירה לטענות אלו שהרי הנתבע מודה שקבל מהתובעת מימון בסך של 70,000 ₪ מראש וקשה להבין כיצד תעמיד התובעת מימון שכזה מראש אם כוונתה הייתה להונות את הנתבע.
13.
כאשר מסכמים את העובדות שהתבררו כאמור, מסתבר כי גרסת התובעת באשר לנסיבות ביטול ההסכם היא היא התיאור הנכון של השתלשלות האירועים. מסתבר כי התובעת בקשה בתום לב לקיים את ההסכם עם הנתבע, מסתבר שלשם כך העמידה התובעת אשראי לחברת שמואלי ואף ערכה טיוטת חוזה מפורט, ומסתבר שדווקא הנתבע מעל באמון התובעת וגבה לכיסו כספים מלקוחות ואשר אמור היה להעביר לתובעת.
14.
לטענת הנתבע, התובעת "גנבה" את לקוחות חברת שמואלי ומוסיפה להרוויח מלקוחות אלו בלא שתשלם לחברת שמואלי את חלקה בעמלות. התובעת מאידך, טענה כי תחשיביה כוללים את כל זכויות חברת שמואלי עד לביטול ההסכם וכי סיכום ההתחשבנות מביא לכך שחברת שמואלי נותרה חייבת סך של 104,818.70 ₪ נכון ליום 1.1.10 (סעיף 36 בתצהיר הולצמן).
נוכח טענה זו, ראשית לכל יש להבהיר כי משבוטל ההסכם על ידי התובעת כדין, אין לה לחברת שמואלי עוד כל זכות לתבוע את "חלקה בעמלות". לחברת שמואלי עמדה הזכות לחלקה בעמלות כל עוד היה ההסכם בתוקף אך משבוטל – פקעה ובוטלה גם זכות זו.
שנית, אף שהנתבע הלין על גניבת לקוחות על ידי התובעת, במהלך ההתדיינות חזר בו הנתבע מטענה זו והבהיר כי כוונתו ללקוח אחד ויחיד – טארק (עמ' 16; ש' 32 בפרוט'), כאשר אין מחלוקת על כך שהתובעת הוסיפה ליתן שירותים לטארק לאחר ביטול ההסכם עם חברת שמואלי.
שלישית, הנתבע לא הציג כל תחשיב המתייחס לתשלומים ששולמו לתובעת על ידי טארק עד לביטול ההסכם. הנתבע לא הציג כרטסות של חברת שמואלי ואישר בתצהירו כי קבל את המידע המלא ביחס לפעילות התובעת וטארק עד לביטול ההסכם (סעיף 3 (ג) בתצהיר הנתבע).
רביעית, התובעת הציגה את כרטסת הנהלת החשבונות של חברת שמואלי אצל התובעת (נספח 3 לתצהיר הולצמן).
אם כך, אני מקבל את טענת התובעת שלפיה בסיום ההסכם עם חברת שמואלי נותרה חברת שמואלי בחוב של 104,818.70 ₪ ליום 1.1.10, כי תחשיב זה כולל את כל זכויות חברת שמואלי לעמלות עד לביטול ההסכם וכי מיום ביטול ההסכם אין עוד לחברת שמואלי כל זכות לחלק בעמלות שקבלה התובעת מטארק.
15.
על אף זאת, סבורני שיש בסיס לטענות הנתבע ביחס לקשר שבין התובעת לטארק, אך לא על בסיס אכיפת ההסכם בין התובעת לחברת שמואלי או זכות שיש לחברת שמואלי בעמלות ששלם טארק לתובעת, אלא דווקא נוכח ביטול ההסכם.
בהתאם לסעיף 9 בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, בביטול חוזה חייב כל צד להשיב את שקבל לפי החוזה "או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה".
תכליתה של ההשבה הינה מניעת התעשרות לא צודקת גם מצידו של הנפגע. כל עוד עומד החוזה בתוקפו, החזיק כל צד כדין במה שקבל על פי החוזה. מרגע שבוטל החוזה, אין עוד הצדקה לכך (ע"א 741/79 כלנית השרון השקעות ובנין (1978) בע"מ נ' הורביץ פ"ד לה (3) 533).
כך גם ביחסי התובעת וחברת שמואלי ובכך גם יש טעם בטרוניות הנתבע לעניין המשך ההתקשרות שבין התובעת לטארק.
אין הרי מחלוקת שהתובעת הוסיפה ליתן שירותים לטארק כנגד עמלות לאחר ביטול ההסכם עם חברת שמואלי (כך העיד טארק וכך גם העיד הולצמן). התובעת טענה שאין לכך כל קשר לחברת שמואלי, ברם מעדות טארק מסתבר שלולא ההסכם עם חברת שמואלי, לא הייתה התובעת מתקשרת כלל עם טארק (עמ' 13 בפרוט').
התובעת טענה שטארק כלל לא רצה לשוב ולעבוד עם חברת שמואלי בתום ההסכם, ואכן כך התברר שחברת שמואלי צברה חוב לטארק ולאחר שטארק מצא דרך לפרוע חוב זה, לא הוסיף לעמוד בקשר עם הנתבע (עמ' 16; ש' 15 בפרוט'). ברור היה שמצבם הקשה של הנתבע וחברת שמואלי לא יאפשר להם להוסיף ולתת שירות לטארק, שזו הרי הייתה הסיבה המקורית להסכם שבין התובעת לחברת שמואלי. זה איפוא דוגמא למצב בו "ההשבה" איננה אפשרית שלכן יש להשיב במקומה "את שווי" מה שקבלה התובעת, דהיינו את "שווי" התקשרותה הנמשכת עם טארק. אם נוצר קשר בין התובעת לטארק בזכות חברת שמואלי ובמסגרת ההסכם עם חברת שמואלי, ואם לא ניתן "להשיב" את טארק כלקוח לחברת שמואלי בביטול ההסכם, הגיוני וצודק שלפחות תביא התובעת בחשבון תחשיביה את שוויו של אותו לקוח בעת ביטול ההסכם. ודוק, אין חובה זו מקבילה לכל הכנסות התובעת מטארק, הכנסות שכבר הובהר שלחברת שמואלי אין זכות בהם, אלא לשווי אותו לקוח ככזה שהועבר לתובעת.
16.
איש מהצדדים לא הביא תחשיב באשר לאותו "שווי" אך ניתן להעריכו מהראיות שהוצגו. בטיוטא שערכה התובעת נכתב בסעיף 6.1 כי בביטול ההסכם תוסיף התובעת לשלם לחברת שמואלי את "התמורה" במשך שנתיים ובסעיף 3.2 בטיוטא נקבע כי התמורה תהה מחצית ההכנסות. טארק העיד כי בשלושה חדשים הועברו על ידו לתובעת "28 – 30 תיקים" וכי העמלה הממוצעת בגין כל תיק עמדה על 500 ₪ (עמ' 15 – 16 בפרוט'). לפי תחשיב זה, בתקופה של 24 חודשים העביר טארק לתובעת 232 תיקים, בעמלה כוללת של כ- 116,000 ₪.
לפיכך "שווי" טארק כלקוח התובעת עומד על מחצית מסכום זה, 58,000 ₪ ובסכום זה חייבת התובעת לזכות את חברת שמואלי.
כיוון שחובה של חברת שמואלי לתובעת נכון לינואר 2010 עמד על 104,818.70 ₪, הרי שבניכוי "שווי" זה נותרה חברת שמואלי חייבת לתובעת סך של 46,818.70 ₪.
17.
לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.
18.
לסיכום, הסתבר כי השיק נמסר לתובעת כבטחון להבטחת תשלום חובות חברת שמואלי לתובעת כך שכדי שהתביעה לביצוע השיק תידחה היה על הנתבע להראות שאין לחברת שמואלי חוב לתובעת. מחומר הראיות הסתבר שיש ויש לחברת שמואלי חוב לתובעת, חוב בסך של 46,818.70 ₪ נכון ליום 1.1.10, דהיינו: חוב העולה על סכום השיק. כך לא נותר אלא לדחות את ההתנגדות ולקבוע כי הנתבע חייב בפירעון השיק במלואו.
19.
אשר על כן אני דוחה את ההתנגדות ומחייב את הנתבע לשאת בהוצאות התובעת, באגרת בית המשפט וכן גם בשכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ₪.
התובעת רשאית להמשיך בהליכי ההוצל"פ בתיק מספר 02-34787-10-8.
ניתן היום,
י"ב תמוז תשע"ג, 20 יוני 2013, בהעדר הצדדים.














תאמ בית משפט שלום 20925-12/10 מ. הולצמן עמילות מכס (98) בע"מ נ' אפרים שמואלי (פורסם ב-ֽ 20/06/2013)