פסקי דין על גרגורי מירקוב | פסקי דין על בלה יעקב

37773-07/10 תאמ     16/06/2013




תאמ 37773-07/10 גרגורי מירקוב נ' בלה יעקב








בית משפט השלום בנצרת



תא"מ 37773-07-10 מירקוב נ' יעקב




לפני
כב' השופטת
רננה גלפז מוקדי


תובע
גרגורי מירקוב



נגד


נתבעת
בלה יעקב






פסק דין


1.
לפניי תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 ולפי סעיף 60 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש).

ברקע התביעה, סכסוך בין משפחות התובע והנתבעת. סכסוך אשר נסב על טענות בדבר ליקויי בנייה בדירת התובע, אשר לטענת התובע, נגרמו מדירת הנתבעת.
בגין סכסוך זה, התקיימו בין הצדדים הליכים בבית משפט זה, אשר הסתיימו ב

פסק דין
.

2.
בתאריך 27.4.06 הוגשו על ידי הנתבעת שתי תלונות. הראשונה, אשר הוגשה בשעת בוקר, נגד בנו של התובע והשניה, אשר הוגשה בערב, נגד התובע בעצמו. בעקבות תלונות הנתבעת נחקרו התובע ובנו. התובע נעצר ל- 24 שעות ושוחרר לאחר מכן, בתנאים מגבילים, תוך איסור יצירת קשר עם הנתבעת.
בתלונתה נגד התובע במשטרה, מסרה הנתבעת, בין היתר, את הדברים הבאים:
"הייתי במדרגות ושמעתי מישהו עולה במדרגות וראיתי את גריגורי מירקוב אבא של שלומי בא מולי הוא אמר לי ברוסית "בואי אני יעזור לך לעלות לקופת חולים" ואז משך לי בחולצה ביד שמאל וכנראה שהיה רטוב או

משהו

במדרגות

ואני

החלקתי..."
בהמשך ציינה כי נפצעה ביד שמאל וכי השכנה, איריס סלושני, ראתה את התובע יורד במדרגות.
התובע טוען כי תלונה זו שקרית היא. התובע טען זאת כבר בחקירתו במשטרה.
נגד התובע הוגש כתב אישום והוא חזר על טענותיו גם במסגרת ההליך הפלילי אשר נוהל כנגדו. מן הפרוטוקולים ומסמכי המשטרה עולה כי במסגרת ההליך הפלילי, לאחר שנשמעה עדות הנתבעת, הודיעה המאשימה כי היא חוזרת בה מכתב האישום והתיק נגד התובע נסגר בעילה - לא נמצאה אשמה פלילית.
3.
עיון בדברי הנתבעת מלמד כי גרסתה לאירועי אותו יום, מושא תלונתה, אינה עקבית.
בתלונתה במשטרה מסרה את הדברים האמורים לעיל.
בעדותה בבית המשפט מסרה, דברים שונים:
"חיכיתי

בבית

בערך

עד 19:30

בזמן

הזה

הגיע

הנאשם, הוא

צלצל

לי

את

הדלת, פתחתי

את הדלת

רגיל, הייתי

עם

דיבורית

באוזן

או

בטלפון, דיברתי

עם

מישהו, עם

בן

זוג

שלי

שאני

חייבת ללכת

לטיפול

רפואי

כי

אני

עדיין

רועדת

ואז

הנאשם

הזיז

את

היד

שלו

לכיוון

שלי. לדעתי

הוא

נגע

בי

קצת. היה

שם

על

הרצפה

מים

ואני

החלקתי

ואז

החולצה

שלי

הייתה

קרועה

והיה

לי

סימנים

ביד

וברגל

של

שפשוף

כי

רציתי

לא

ליפול

והשתפשפתי

בקיר (העדה

מצביעה

כל

הזמן

על

יד

ימין). אחרי

זה

שוב

נכנסתי

הביתה, באה

ניידת

והיא

לקחה

אותי

לקופת

חולים

לקבל

טיפול. אחרי

זה לא

חזרתי

הביתה

אלא

חזרתי

למשפחה

שלי

הביתה
.
"
ואילו בתצהירה, אשר הוגש במסגרת הליך זה, מסרה כדלקמן:
"הנני להצהיר כי בסביבות שעה 9:30 הגיע

התובע

לדירה

שלי

ושפתחתי

לו

הדלת

ראיתי שהו

רוצה

לתקוף

וזאת

עת

שניסה

לגעת

בי

ובשל

הפחד

וע"מ

להתרחק

ממנו

נפלתי

על הרצפה

ונגרמו

לי

חבלות

בגוף, חבלות

לא

היו

קורות

לי

במידה

והתובע

לא

הפחיד

אותי בהתייצבותו

מול

ביתי

לאחר

שהוזמן

בנו

לתחנה."

4.
בדברי הנתבעת בהזדמנויות השונות כמפורט לעיל, סתירות מהותיות. על יסוד גרסתה בתצהיר אשר הוגש לפניי היום, המסקנה היא כי הדברים שנאמרו בתלונת הנתבעת במשטרה אינם אמת.
על יסוד תצהיר הנתבעת, במהלך האירוע התובע כלל וכלל לא נגע בה, זאת להבדיל מן הנטען בתלונתה בה מסרה כי משך בחולצתה.
עיון בדברי הנתבעת בהזדמנויות השונות כאמור מלמד כי קיימות סתירות בנושאים נוספים, כגון השתלשלות העניינים באירוע הנטען עם בנו של התובע ופינוייה לטיפול רפואי.

5.
התובע מסר גרסה עקבית לאורך כל התקופה.
במשטרה מסר כך:
"...קרוב

לשעה 11:00 הגעתי

אל

בניין המגורים נכנסתי

לכניסה

לבניין

הנמצאת

בגובה

של

קומה

שלוש

וירדתי

בחדר

המדרגות

לכיוון

הדירה

שלי שנמצאת

בקומת

קרקע

כשבדרך

עברתי

את

דירת

השכנים

יעקב

יעקב

שבקומה

ב

והייתי

בדרך

לדירה

שלי

כבר עברתי

את

הדירה

שלהם

פתאום

נפתחה

הדלת

של

השכנים

משפחת

יעקב

ומאחוריי

הופיעה

אשתו

בלה

היא התהילה

לצרוח

ליד

הדלת

של

הדירה

שלה

הייתי

במרחק

של

שניים

או

שלושה

מטר

ממנה

עם

הגב

אליה כששמעתי

שהיא

צורחת

כמו

משוגעת

בהתחלה

בלי

מילים

אחר

כך

התחילה

לצעוק

שאני

משוגע

חולה

נפש והרגתי

אותם

היא

צעקה

שהיא

תתלונן

עלי

בהתחלה

חשבתי

שהיא

השתגעה

וכמה שניות בחנתי ממרחק במצב שלה מבלי

להתקרב

ופתאום

הבנתי

שזח

יכול

להיות

תרגיל

מתוחכם

והצגה

כדי גם עלי להגיש

תלונה

ולסבך אותי

במשטרה

לא

התעכבתי

יותר

מכמה

שניות

והמשכתי

לכיוון

הדירה

שלי

את

הצעקות

אני

בטוח

ששמעו

כול מי

שהיה

בבניין

באותו

רגע

אף

על

פי

שאף

אחד

במשך

האירוע

הזה

לא

היה

ולא

יצא

מחדר

המדרגות..."
התובע מסר אודות הסכסוך המתמשך בין הצדדים ודיווח אודות תלונות קודמות ביניהם.
בתצהירו אשר הוגש בהליך זה מסר את אותה הגרסה ממש.

6.
שכנתה של הנתבעת, המתגוררת בדירה שממול, באותה הקומה, מסרה עדות התומכת בגרסת התובע. לדבריה, שמעה את צעקות הנתבעת וכאשר פתחה את דלת ביתה, כלל לא הבחינה בתובע. אמנם, הודתה השכנה כי יחסיה עם התובע מצויינים ועל כן, יכולה להישמע הטענה כי ביקשה היא לסייע לו, אולם הדבר לא הוכח ולא נטען ומעבר לכך, עדות השכנה רק מתווספת לסתירה המהותית בדברי הנתבעת ולהכחשתו העקבית של התובע.

7.
המסגרת הנורמטיבית לתובענה זו הינה חוק לשון הרע. עוולת פרסום לשון הרע קבועה בסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, האומר כך:

"פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית, ובכפוף להוראות חוק זה יחולו עליה הוראות הסעיפים 2(2) עד 15, 55ב, 58 עד 61 ו- 63 עד 68 א לפקודת הנזקים האזרחיים, 1944"

כפי העולה מהגדרת המונח, יש להוכיח כי מתקיימים שני יסודות. היסוד הראשון הוא ה"פרסום" והיסוד השני הוא "לשון הרע".
מעשה הפרסום בתובענה דנא בא לביטוי כאמור בהגשת התלונה למשטרה והדבר עומד בהגדרת סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע.
הגדרת המונח "לשון הרע" מצויה בסעיף 1 לחוק הקובע כך:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול-

1)
להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
2)
לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסות לו;

3)
לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

4)
לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו:
בסעיף זה "אדם" -
יחיד או תאגיד".
אין ספק כי טענות לאלימות כמו אלה שנשמעו מפי התובעת במשטרה עלולות להשפיל את התובע בעיני הבריות, לעשותו מטרה לבוז או ללעג ואף לפגוע במשרתו.
המבחן הנוהג לפיו מודדים האם פרסום מסוים מהווה "לשון הרע" הוא מבחן "האדם הסביר", היינו השאלה היא האם מבחינה אובייקטיבית, הדברים המובאים בפרסום, עלולים לפגוע ולבזות אדם הן ברמה האישית הן ברמה המקצועית. עיון בדברים מלמד כי האדם הסביר, אשר קורא את התלונה ובוודאי שאת כתב האישום אשר הוגש בעקבותיה, עלול להתרשם כי התובע הוא אדם אלים, המחפש ריב ומדון ואשר אינו שולט בעצמו.
המסקנה, אם כן, היא כי יש בתלונת הנתבעת למשטרה כדי לעמוד בדרישות החוק והתלונה מהווה "לשון הרע".

8.
האם עומדת לנתבע אחת מן ההגנות המצויות בחוק?
כאמור, דברי הנתבעת בתלונתה למשטרה, בפרסום מושא תיק זה, לא היו אמת וזאת על יסוד תצהירה של הנתבעת ולאור הראיות הנוספות כאמור.
ההגנה היחידה אשר יכול ועומדת לנתבעת במסגרת ההליך היא ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
...
(8)
הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה."

ונטל ההוכחה ביחס ל"תום הלב" של הנתבע, קבוע בסעיף 16 לחוק:
"(א)
הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
(ב)
חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1)
הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2)
הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3)
הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15."

בע"א (י-ם) 11282/07
מאיר בן דב נ' אילת מזר
(22.1.08) נכתבו דברים היפים לענייננו:

"על-פי סעיף 15(8) לחוק עומדת לנתבע הגנה טובה אם הפרסום היה "בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה...", ובלבד שעשה את הפרסום בתום לב.
במסגרת הגנה זו ביקש המחוקק לאזן בין השמירה על-שמו הטוב של אדם לבין האינטרס הציבורי שבקבלת מידע על עבירות ומעשים פסולים, לצורך בדיקת המידע, מבלי להעמיד את המתלוננים בסיכון של תביעה בגין לשון הרע. לשם כך נקבע כי גם אם מסתבר כי אמונת המתלונן מוטעית, ראוי כי האינטרס הפרטי ייסוג בפני
האינטרס הציבורי...
מלשון הסעיף עולה, אם כן, כי על מנת להסתופף בצילה של ההגנה, על המפרסם לעבור שתי משוכות: האחת, היות הפרסום משום תלונה למי מהגורמים המנויים בסעיף. השניה, קיומו של תום לב בפרסום.
באשר להגנה שעניינה תלונה לממונה - לתום הלב הנדרש במסגרת הגנה זו, קיימים מאפיינים ייחודיים. ככלל, לצורך התקיימות יסוד זה נדרש שהמתלונן יאמין באמונה כנה בנכונות התלונה, ובמקרה כזה אין צורך בנקיטת אמצעים לפני הגשת התלונה כדי לבחון את אמיתותה, וזאת מתוך הנחה כי הרשות המוסמכת היא שתבדוק את נכונות התלונה ... עוד נקבע, כי במידה וקיימת אמונה סובייקטיבית כאמור, קיומו של זדון מצדו של המפרסם, או כוונה לפגוע בנשוא התלונה, אינם שוללים מיניה וביה את תחולתה של ההגנה... כמו כן אין בעובדה שתלונה הובעה כעובדה ולא כדעה כדי לשלול ממנה את מעמדה ככזו (שנהר, בעמ'
281).
ההצדקה להגנה לפי סעיף 15(8) לחוק נעוצה באינטרס הציבורי כי הרשויות המוסמכות יקבלו מידע בנושאים שעליהם הן מופקדות. אף שללא חקירה ובדיקה מעמיקות יכול שמידע כזה יהיה שגוי ויגרום נזק לנפגע, הנחת החוק היא כי הרשות או הממונה על הנפגע יבדקו את המידע בטרם ינקטו צעדים על פיו. לפיכך משמשים הרשות או הממונה ליצירת מעין נתק בקשר הסיבתי שבין הגשת התלונה לבין הנזק שהיא עלולה לגרום..."

אכן, סעיף 15(8) החוק בא להגן על תלונות אזרחים במשטרה וזאת בשל האינטרס הציבורי הטמון בכך. ואולם, אין בכך כדי להכשיר תלונה שאינה תלונת אמת כאשר המתלונן מודע לכך שדבריו, שקר המה. תלונת הנתבעת אינה מייצגת נכונה את האירועים והיה עליה להימנע מהגשת תלונה שכזו.
בית המשפט במותב זה אינו מתיימר להיכנס בנעלי המאשימה ולקבוע מה היה קורה אילו היתה הנתבעת מוסרת כי לא היה מגע, אך היתה עומדת על יתר פרטי המקרה, היינו האם היתה המאשימה בוחרת להגיש כתב אישום גם אז. אך עדיין, השוני בגרסאות הנתבעת ומנגד, גרסתו העקבית של התובע, אשר נתמכת גם בגרסת השכנה, מובילים להעדפת גרסת התובע על פני זו של הנתבעת ולמסקנה הברורה כי בתלונת הנתבעת היו טענות שקריות.

במקרה בו עסקינן, סבורה אני כי הוכחה החזקה הקבועה בסעיף 16(ב), כלומר, החזקה הקובעת חוסר תום לב מצד המתלונן מקום בו הפרסום לא היה אמת והמתלונן לא האמין באמיתותו. אין חולק כי הנתבעת, בהיותה חלק מן האירוע שעליו הלינה במשטרה, ידעה היטב את עובדות המקרה. הנתבעת ידעה כי לא היה כל מגע בינה לבין התובע, אך בחרה לומר במשטרה כי התובע משך בשרוול חולצתה. אין זאת, אלא שהנתבעת פרסמה דבר שאינו אמת ואשר היא בעצמה לא האמינה באמיתותו. הנתבעת כלל לא היתה צריכה לבצע בדיקה או חקירה כלשהי שכן ידעה היא היטב כי העובדות שמסרה -
אינן נכונות.
אדגיש כי איני קובעת מסמרות בשאלת נסיבות האירוע המדויקות אשר התרחש בין הצדדים, אולם הוכח בבירור כי הנסיבות אותן מסרה הנתבעת, היו מוגזמות ואינן משקפות את האירועים בפועל.
משכך, הנתבעת, בעת הגשת התלונה, נהגה בחוסר תום לב ואין היא זכאית להגנת סעיף זה.

9.
התובע טוען כי הנתבעת ביצעה כלפיו את העוולה הקבועה בסעיף 60 לפקודת הנזיקין, עוולת הנגישה, המוגדרת כך:
"נגישה

היא

פתיחתו

או

המשכתו

של

הליך

נפל
-
למעשה
,
ובזדון
,
ובלי

סיבה

סבירה

ומסתברת
-
של

הליך

נפל
,
נגד

אדם
,
בפלילים

או

בפשיטת

רגל

או

בפירוק
,
וההליך

חיבל

באשראי

שלו

או

בשמו

הטוב

או

סיכן

את

חירותו
,
ונסתיים

לטובתו
,
אם

היה

ההליך

עשוי

להסתיים

כך
;
אך

לא

תוגש

תובענה

נגד

אדם

על

נגישה

רק

משום

שמסר

ידיעות

לרשות

מוסמכת

שפתחה

בהליכים
".

מספר יסודות עיקריים לעוולה כאשר הרלוונטי לענייננו, הוא כי ההליך נפתח בזדון. הנטל להוכיח את יסודות העוולה, הוא, כמובן, על התובע. אמנם, כפי שציינתי מעלה, קיימת חזקה, אשר לא נסתרה, בדבר חוסר תום ליבה של הנתבעת בהגשת התלונה. ואולם, אין די בחוסר תום לב, כדי לקיים את יסוד הזדון. בענייננו אנו, הגם שהוכח כי חלק מן האמור בתלונה, בעיקר ביחס לטענה כי התובע משך בידה של הנתבעת, הוא שקרי, לא הוכח כי התלונה כולה שקרית. בנסיבות אלה, אני מוצאת כי לא הוכח כנדרש כי הנתבעת פעלה בזדון בהגשת התלונה ועל כן, לא מתקיימים יסודות עוולת הנגישה. מעבר לכך, הסייפא של הסעיף מצביעה על הפירוש המצמצם אשר יש ליתן לעוולה זו כאשר המדובר במתלוננים
(
בג"צ 64/91



סלים

חילף

נ' משטרת

ישראל
, פ"ד מז(5) עמ' 653).



10.
לאחר שקיבלתי את טענת התובע כי בתלונת הנתבעת למשטרה היה משום לשון הרע וכי אין לנתבעת הגנה מן ההגנות הקבועות בחוק, באה אני לקבוע את גובה הפיצוי ההולם בנסיבות.

התובע עתר לפצותו בגין עלות שכר טרחתו של עורך הדין אשר נשכר לצורך ההליך, בגין דמי שכירות וחשבונות חודשיים אשר לטענתו נדרש לשלם בבית ששכר לאחר ששוחרר ממעצרו וחשש מתלונות על הפרה מצד הנתבעת, אבדן ימי עבודה בגין ההליך הפלילי וכן עגמת נפש. התובע העמיד את סכום התביעה הכולל על סך של – 30,000 ₪.

הנתבעת טוענת כי אין היא נושאת באחריות להתנהלות משטרת ישראל וביחס להחלטתה לנקוט נגד התובע בהליך פלילי. הנתבעת טענה כי נזקי התובע הנטענים לא הוכחו לאור המסמכים הכלליים אשר הוגשו ובהעדר מסמכים התומכים בטענות נוספות.

11.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובמסמכים אשר צורפו, אני מוצאת לחייב את הנתבעת לפצות את התובע בסכומים כפי שיובהר להלן.

אשר לתביעת התובע להחזר שכר דירה במושב בלפוריה הסמוך למקום עבודתו, איני מקבלת את התביעה בגין כך.
התובע, עם שחרורו מן המעצר, לא הורחק מביתו ואף לא הורחק מדירת הנתבעת. תנאי שחרורו היה איסור יצירת קשר עם הנתבעת. לא היה בכך כדי לחייב את התובע לעזוב את ביתו ואם בחר לעשות כן, איני מוצאת לחייב את הנתבעת בעלויות אלה. מעבר לכך שעיון בהסכם השכירות בגינו מבקש התובע החזר שכר דירה, מלמד כי ההסכם נחתם למעלה משנה לאחר האירוע ועל כן, הקשר בין עזיבת הדירה הסמוכה לדירת הנתבעת לבין האירוע, לא הוכח.

מנגד, מקבלת אני את טענת התובע כי ההליך הפלילי נפתח רק בעקבות תלונת הנתבעת וכי המדובר בתלונת שווא.
נכון וראוי ורצוי שאזרחי המדינה יחושו בטחון וחופשיות בפני
יה למשטרת ישראל בתלונות.
אך מנגד, עומדות זכויותיהם של אותם נילונים, כי תלונות שיוגשו, יהיו תלונות אמת. כשם שחשובה זכות הגישה למשטרה, כך גם חשוב שהמתלוננים ייזהרו לבל ימסרו תלונות שקריות, מוגזמות ושאינן משקפות את המציאות.

לפיכך, אני מקבלת את טענת התובע כי בעלויות ניהול ההליך הפלילי, סך של 10,200 ₪ בגין שכ"ט עו"ד וכן הוצאות המוערכות על ידי בסכום כולל של 2,000 ₪, תישא הנתבעת.

בנוסף, לאחר שנטלתי בחשבון את היקף הפרסום, את תוצאותיו ואת מכלול הנסיבות כאן, אני פוסקת לתובע סכום נוסף של 10,000 ₪ כפיצוי כללי בהתאם לחוק איסור לשון הרע.

שקלתי את אופן ניהול התיק ובכלל זה את נכונות הנתבעת לקצר בשמיעת הראיות ובהתאם לכך, אני מורה כי לסכומים האמורים יתווספו אגרות בית המשפט משוערכות וכן שכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ₪ + מע"מ.

הסכומים האמורים, סך של 22,200 ₪, שכ"ט עו"ד 4,000 ₪ + מע"מ והאגרות, ישולמו בתוך 30 יום מהיום, אחרת יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

זכות ערעור כחוק.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום,
ח' תמוז תשע"ג, 16 יוני 2013, בהעדר הצדדים.









תאמ בית משפט שלום 37773-07/10 גרגורי מירקוב נ' בלה יעקב (פורסם ב-ֽ 16/06/2013)