פסקי דין על יוסף יוסף | פסקי דין על שלום אמסלם | פסקי דין על ציפורה אמסלם |

30657-02/12 תאח     24/06/2013




תאח 30657-02/12 יוסף יוסף נ' שלום אמסלם, ציפורה אמסלם








בית משפט השלום בירושלים



תא"ח 30657-02-12 יוסף נ' אמסלם ואח'




בפני

כב' השופטת
מרים ליפשיץ-פריבס

תובע
יוסף יוסף
ע"י ב"כ עו"ד מרדכי מלכה
נגד

נתבעים
1.שלום אמסלם
2.ציפורה אמסלם
ע"י ב"כ עו"ד סמדר כהן



פסק דין

1.
תביעה לפינוי וסילוק יד ממושכר שבבעלות התובע במושב זכריה הוגשה בגין הפרת הסכם השכירות , בשל אי תשלום מלוא דמי השכירות ויתרת חוב בסך של 60,844 ₪ ובגין אי פינוי המושכר במועד שנקבע בהסכם.
2.
הצדדים, חלוקים בשאלת קיומה של יריבות עם הנתבע 1 הטוען, כי הסכם השכירות עמו הסתיים והנתבעת 2 טוענת כי היה הסכם בעל פה בינה ובין התובע, לפיו השכירות הוארכה ל-5 שנים נוספות וכי היא נכנסת לנעלי התובע שסיים את השכירות. בנוסף, טענה הנתבעת 2 כנגד חיוביה ביתר בעשרות אלפי שקלים להוצאות חשמל ומים מבלי שהתובע טרח להבהיר את מהותם ואף לא דאג להתקנת מונה חשמל נפרד למושכר.
טענות הצדדים:

3.
התובע טוען כי הוא בעל זכויות במשק 86 במושב זכריה שהושכר לתובע (להלן - "המושכר"). ביום 29.7.2007 הוא חתם על הסכם שכירות של המושכר עם הנתבע 1 (להלן-"הנתבע") לתקופה החל מיום 1.9.2007 ועד ליום 31.8.2008 עם אופציה להארכה עד ליום 31.8.2010 (להלן–"ההסכם", נספח א לכתב התביעה). לפי ההסכם, היה על הנתבע לשלם לו דמי שכירות חודשיים בסך של 1,500 ₪ אך החל מחודש יולי 2010 , חדל מתשלום מלוא דמי השכירות ואף לא פינה את המושכר בתום תקופת השכירות, ביום 31.8.2010 , כמתחייב בהסכם.

4.

הנתבעת 2 (להלן-"הנתבעת") , אמו של הנתבע , ניהלה את עסקו של הנתבע במהלך שנת 2010 וכן ניהלה מו"מ עם התובע לפי טענתו, להשכרת המושכר עבורה. המו"מ לא צלח בשל סירובה לחתום על הסכם שכירות ולשלם את דמי השכירות כסדרם. בהבנות בע"פ שהושגו בין הצדדים סוכם כי עד סוף שנת 2010 דמי השכירות יעמדו על סך 2,500 ₪ והחל משנת 2011 יועמדו על סך 3,000 ₪. בנוסף סוכם שהנתבעת, תמציא לו ערבות על סך 10,000 ₪ ותמסור גם 12 המחאות דחויות בשיעור דמי השכירות החודשיים. משהועלו על הכתב ההסכמות שהושגו בעל פה, סירבה הנתבעת לחתום על המסמכים והעלתה טענות שווא ואמתלות שונות. התקיימה בוררות בין הצדדים בנוגע לחישוב תשלומי החשמל ולפי החלטה שנתן הבורר נקבע כי על התובע לשלם סך של
3,094 ₪ ובכך, בוטלה החלטה קודמת לפיה עליו לשלם סך 18,620 ₪. הנתבעים לא שיתפו פעולה עם התובע לביצוע החלטתו של הבורר ולפיכך, הוא קיזז לדבריו את חיובו מהחוב של הנתבעים לדמי שכירות וביקש מהם לפנות את המושכר.

5.
התובע הוסיף וטען כי לא קיים הסכם שכירות בעל פה כלל וודאי לא לתקופה של חמש שנים . נכונותו לחתום על הסכם עם הנתבעת הייתה לשנה וחוזר חלילה, אך לא לחמש שנים מראש ובתנאי, שישולמו דמי השכירות כסדרם בסכום שיוסכם ביניהם. לאור הפרות החוזרות ונשנות בתשלום דמי השכירות נוצר חוב בסך של 60,844 ₪ ולפיכך, ביקש להורות לנתבעים לפנות את המושכר.

6.
הנתבע טוען כי גם לשיטתו של התובע, הסכם בינו ובין התובע הגיע לסיום כבר ביום 31.8.2010 והמושכר, הושכר לשיטתו לאמו, הנתבעת.
בהתאם לכך, הוא לא מחזיק במושכר ולא חלה עליו חובה לתשלום דמי השכירות ובפרט, משנכרת הסכם שכירות עם הנתבעת. בנוסף טען הנתבע כי בתקופת השכירות הוא השקיע השקעות במושכר בסכומים גבוהים להכשרתו למזנון והשביח אותו במאות אלפי שקלים ולצורך כך נטל הלוואה בסך של 200,000 ₪. הנתבעת השתלבה בעסקו בתקופת השכירות שלו והוא הציע לה לקחת את העסק לניהולה. הנתבעת הסכימה לכך ובתנאי שהתובע יגיע להסכמות אתה על תקופת השכירות וגובה דמי השכירות. התובע נתן את הסכמתו ולאחר ניהול מו"מ הוסכם שייחתם הסכם שכירות עם הנתבעת לתקופה של חמש שנים ודמי השכירות יהיו בסך 3,000 ₪ לחודש. משביקש התובע לקבל לחזקתו את המחסן המצוי במושכר, הופחתו דמי השכירות ל- 2,500 ₪ לחודש. בהסתמך על אותן הסכמות, טוענת הנתבעת כי היא לקחה הלוואה בסך 200,000 ₪ למשך חמש שנים, לטובת פירעון ההלוואה שנטל הנתבע עבור השקעותיו במושכר (נספחים א-ב לכתב הגנה). בהתאם לכך טענו הנתבעים כי הנתבעת היא השוכרת ולא הנתבע, כפי שעולה גם
מחשבוניות שהוצגו מתקופה החל ממאי 2010.

7.
הנתבעים טענו כי התובע, דרש תשלומים בסכומים מופקעים לחשמל בגין השימוש במושכר וחייב את הנתבעת, בתשלום עבור כל המתחם בו מצוי המושכר בהימנעו מקיום התחייבותו להתקין מונה חשמל נפרד למושכר. התובע, גם לא המציא קבלות בגין התשלומים ששילמה לו הנתבעת
ובכך, הכביד עליה במעקב אחר גובה החיובים והתשלומים שנגבו ממנה. משלא הגיעו הצדדים להסכמות לעניין חיובי החשמל, הם פנו למר קדמי המקורב לתובע שיברר את הסכסוך והלה קבע כי עומדת לזכות הנתבעת יתרה בסך 18,620 ₪ ששולמה ביתר לחשמל וכי אין חולק, שסכום זה לא כולל תשלום של 12,000 ₪ אותו שילמה בנוסף לכך כאמור בהחלטה / סיכום שנירשם ע"י מר קדמי. למרות זאת, פנה התובע
למר קדמי ללא ידיעתה ומבלי שנתנה הסכמתה לכך. באופן תמוה, הודיע לה מר קדמי שסכום הזיכוי המגיע לה לפי החלטתו הראשונה הופחת ל- 3,000 ₪ בלבד. לאור התנהלותם של התובע ומר קדמי אין לדידה כל תוקף להודעה על הפחתת הזיכוי ומוכחש כי מר קדמי שימש כבורר כי אם, כמסייע ומגשר.
8.
הנתבעת טענה גם כי התובע ורעייתו התנכלו לה, נהגו לקלל אותה ולצעוק עליה ואף הפריעו לה במהלך העסקים הרגיל שלה במושכר והוציאו דיבתה רעה ברבים. לא הועילו ניסיונות להביא להרגעתם לרבות באמצעות צדדי ג'. זאת ועוד, התובע מערים קשיים בקבלת דמי השכירות וסרב לקבל בחודש מרץ 2011 מעטפה עם שיקים שהעבירה לו הנתבעת. יתירה מכך, לאחר ביצוע קיזוז והפחתת הזיכויים בגין תשלומי יתר עבור חשמל
ומים בהם היא חויבה שלא על פי צריכה , נימצא לטענתה כי היא שלמה את דמי השכירות לתקופה עד סוף חודש פברואר 2012 וחלק מחודש מרץ 2012.

9.
לאחר דרישת הפינוי ששלח התובע ביום 15.9.2011 שנדחתה ע"י הנתבעת במכתבה מיום 4.10.2011 (נספחים ו-ז לכתב הגנה) הגיע אליה חשבון חשמל בסך 9,000 ₪. מבדיקה שערך מהנדס חשמל מטעם הנתבעת לפי טענותיה בכתב ההגנה, נקבע כי בוצע חיבור שלא כדין לארון חשמל והייתה גניבת חשמל שהביאה למשלוח מכתבה לתובע ביום 30.1.12 להפסקת גניבת החשמל (נספחים ח-ט לכתב ההגנה). פנייתה לא נענתה ובודק מטעם חברת החשמל אישר את דבר גניבת החשמל והתובע, נידרש לפרק את כל החוטים מארון החשמל שלא קשורים לעסקה וכן הוגשה תלונה במשטרה (נספח י לכתב ההגנה) ובעקבותיה, הוגשה התביעה המשוללת יסוד.
קיומו של הסכם שכירות עם הנתבעת:

10.
בחנתי אם נכרת הסכם שכירות מחייב בין התובע לנתבעת. חוזה, נוצר כאשר קיים מפגש רצונות, הבא לידי ביטוי בדרך של הצעה וקיבול. צריך שתהא הצעה המלמדת על גמירות דעת של המציע להתקשר בחוזה וצריך שהיא תהיה מסוימת על מנת שייכרת הסכם, בקיבול ההצעה. הצעה וקיבול אינם צריכים לעמוד בדרישות צורניות כלשהן ויכולים להיות (סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי)). הכוונה ליצירת יחסים משפטיים וגמירות הדעת נבחנים באופן חיצוני-אובייקטיבי, דרך עיני המתקשר הסביר באותן נסיבות (ע"א 5042/96 פנחס כהן נ' מינהל מקרקעי ישראל מחוז ירושלים , ניתן ביום 18.03.1999).

11.
אין מחלוקת שלא נחתם הסכם שכירות בכתב בין התובע לנתבעת והתובע טוען, כי גם לא נכרת הסכם בעל פה (סעיף 9 לכתב התביעה, סעיף 5 לסיכומים). הנתבעת טוענת מנגד כי נכרת חוזה שכירות בעל פה אתה (סעיף 27 לכתב ההגנה, סעיפים 16-21 לסיכומי הנתבעים) .


12.
התנהגות הצדדים ובכלל זה התובע מלמדת שנכרת הסכם בינו ובין הנתבעת . בעדותו אמר
תחילה התובע שמבחינתו , לא נכרת הסכם מחייב עם הנתבעת 2 (עמ' 5 שורה 6) ובהמשך סתר את גרסתו זו
מספר פעמים והעיד שמבחינתו, אכן הנתבעת 2 היא השוכרת (עמ' 6 שורות 25-27 ועמ' 8 שורות 15-16). חיזוק לכך, מצאתי בנוגע לשינוי בגובה דמי השכירות מהסכום שנקבע בהסכם עם הנתבע שכן, אין מחלוקת כי שיעורם החדש, נקבע עם הנתבעת ולא עם הנתבע
(סעיף 8 לתצהיר התובע, עמ' 6 שורה 15 ועמ' 7 שורה 28) . כך גם הוכח, כי הנתבעת היא
ששילמה לתובע את דמי השכירות בפועל (קבלות שמספרם 343 ו- 347 ושיקים מהנתבעת לתקופה החל מ-
20.9.2009 ואילך). בנוסף, ההסכמה שהושגה ע"י התובע והנתבעת לבירור חשבונות החשמל ששילמה הנתבעת בפני
מר קדמי, גם היא מלמדת על כך שנרקמו יחסי שכירות בין התובע לנתבעת ולא עם הנתבע (עמ' 8 שורות 5-8) וכי מונה חשמל, הוסב לשמה. לאור זאת, אני קובעת כממצא עובדתי כי נכרת הסכם שכירות מחייב בין התובע לבין הנתבעת.
תקופת השכירות ושיעור דמי השכירות:

13.
לשיטת הנתבעת תקופת השכירות עליה הוסכם עם התובע בעל פה, היא למשך 5 שנים ובסך 2,500 ₪ לכל תקופת השכירות (עמ' 19 שורות 28-30 , עמ' 23 שורה 1, עמ' 25 שורה 33, סעיפים 27 לכתב ההגנה ו- 34 לסיכומי הנתבעים). התובע דוחה טענה זו ולטענתו הנתבעת אכן בקשה כל הזמן שהשכירות תהיה לחמש שנים, אך הוא סירב (עמ' 7 שורה 2-4).

14.
בהתאם להוראות חוק המקרקעין התשכ"ט-1969 (סעיפים 7, 8 ו-79 ) שכירות לתקופה של חמש שנים מחייבת מסמך בכתב. הסכם שכירות עם הנתבעת לא נחתם ועל כך אין חולק וכל בעל דין, מלין כנגד השני על מחדלו בסירוב לחתום על הסכם (עמ' 36 שורה 33). לדברי הנתבעת בעדותה, נערכו
2 פגישות עם גיסתה שהיא עו"ד ודובר עם התובע על 5 שנות שכירות
אבל הסכימו ל- 3 שנים (עמ' 24 שורה 34). שוב, בהמשך עדותה אמרה הנתבעת שהסכם השכירות "היה אמור להיות ל- 5 שנים והם התעקשו ל- 3" (עמ' 28 שורות 16-17). גרסתה של הנתבעת בעדותה, אינה מתיישבת וסותרת את טענותיה בדבר רצונו של התובע שתקופת השכירות תהא 5 שנים ובפרט לאור טענתה כי היא ביקשה זאת לאור נטילת ההלוואה ל-5 שנים (עמ' 25 שורה 27). ביטוי נוסף
לאומד דעת הצדדים הוא בטיוטת הסכם בין התובע לנתבעת משנת 2011 שהם עמדו לחתום עליה ( נ/1 , עמ' 24 שורה 27 ועמ' 25 שורה 25). מעיון בנ/1 עולה שלא מדובר על תקופת שכירות אחת של 5 שנים כי אם כגרסת התובע, לתקופת שכירות עד סוף השנה עם אופציה להארכתה
לשנה ועוד שנה ועוד שנה (סעיף 3 בנ/1 ) והגדרת הארכות בה היא "כתקופת האופציה". בכך, יש כדי לסתור גם את גרסתה של הנתבעת לפיה התובע הסכים לתקופת שכירות של 5 שנים בעת שלקח את המחסן (עמ' 25 שורה 31) מבלי שדאגה לתת לכך ביטוי בנ/1, אף שצפוי שתדאג לכך ככל שהיו הסכמות כאמור.

15.
בהתאם לעדויות ולמסמכים שבחנתי כאמור, לא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי היו הסכמות בינה ובין התובע לשכירות למשך 5 שנים. לא בכדי, בהיעדר הסכמות בין השאר בסוגיה זו בעוד התובע עומד על כך שההסכם יהיה לשנה עם אופציות להארכה כמובא לעיל , לא נחתם הסכם בכתב באופן המעיד, שלא היתה גמירות דעת להתקשרות למשך 5 שנים (עמ' 6 שורה 33).

16.
בתאם לקביעותיי, בחנתי מהו מועד תום תקופת השכירות משנכרת הסכם בעל פה בלבד בין הצדדים, החלוקים בנוגע לתקופת השכירות.

17.
ההסכם בין התובע לנתבע, שהנתבעת נכנסה בנעליו, הסתיים בסוף אוגוסט 2010 (סעיף 6 לתצהיר התובע , עמ' 5 שורות 11-12, עמ' 18 שורות 30-33 ו- עמ' 27 שורות 31-33). משלא נחתם הסכם שכירות אחר ולא הוכח כי התובע והנתבעת, הגיעו להסכמות על מועד סיום תקופת השכירות והנתבעת, לא הרימה את הנטל להוכיח כי התובע הסכים לתקופת שכירות בת 5 או 3 שנים כי אם למתן אופציות למס' שנים, המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית היא כאמור בסעיף 19 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971 הקובע: " לא הוסכם על תקופת השכירות, או שהצדדים המשיכו לקיימה לאחר תום התקופה שהוסכם עליה בלי לקבוע תקופה חדשה, רשאי כל צד לסיים את השכירות על ידי מתן הודעה לצד השני.". התובע, שלח דרישה בכתב לנתבעת לפינוי וסילוק יד מהמושכר ביום 15.9.2011 שהנתבעת, דחתה אותו במכתבה מיום
4.10.2011 מבלי שהוכיחה מה מקור זכותה להמשיך להחזיק במושכר משלא עלה בידה להגיע להסכמות עם התובע על תקופת שכירות ארוכה, כבקשתה ממנו.

18.
קיימת מחלוקת לעניין שיעור דמי השכירות החודשיים שאמורה לשלם הנתבעת לתובע ואין חולק כי לא הושג סיכום לגבי אופן התשלום ומועדו (עמ' 20 שורה 1 ועמ' 28 שורה 13). לטענת הנתבעים דמי השכירות החודשיים עד לסיום תקופת ההסכם עם הנתבע בסוף אוגוסט 2010, הם בסך 1,500 ₪ לחודש ואילו עד אוגוסט 2015 הם 2,500 ₪. התובע טוען מנגד כי דמי השכירות עד סוף שנת 2010 הם 2,500 ₪ אך משנת 2011 ואילך הם בסך של 3,000 ₪ (סעיף 8 לכתב התביעה וסעיף 1 לסיכומי התובע).

19.
לאור הוראות ההסכם עם הנתבע היה על הנתבעת לשלם לתובע דמי שכירות עד חודש אוגוסט 2010 לפי גובה דמי השכירות בהסכם עם הנתבע, שהנתבעת נכנסה לנעליו וללא עוררין מצד התובע קרי: סך של 1,500 ₪ (סעיף 7.1 להסכם שכירות, עמ' 5 שורה 32 ועמ' 12 שורה 14 וראו גם עדותו של התובע עמ' 5 שורה 7). לפיכך, נדחית טענתו של התובע בעדותו, שלא הועלתה בתצהירו, לפיה היתה הסכמה של הנתבעת להעלות את דמי השכירות ל-
2,500 ₪ לחודש עוד במהלך תקופת ההסכם עם הנתבע שהיא נכנסה במקומו למושכר (עמ' 6 שורות 1-2). בדומה לכך, לא הוכח מעדותו של התובע כי היה הסכמה של הנתבעת לשלם לו מי שכירות בסך של 3,000 ₪ החל מחודש אוגוסט 2010 ואילך משהתגלו סתירות בגרסתו זו, בחקירתו על תצהירו. תחילה, אמר התובע שדמי השכירות הם 3,000 ₪ כולל מע"מ (עמ' 6 שורה 17) ולאחר מכן אמר
שסוכם על 3,500 ₪, אבל בגלל שהוא לקח את המחסן אז קוזזו
500 ₪ (עמ' 7 שורה 26) וכי הקיזוז הוא עד גמר ההסכם (עמ' 12 שורה 25). משנשאל מהו הסכום שנקבע לדמי השכירות העיד 2,500 ₪ או 3,000 ₪ וכי הוא לא יודע בדיוק (עמ' 13 שורה 15).

20.
לאור כל האמור ובהתאם להתנהגות התובע והנתבע בנוגע לתשלום דמי השכירות הוכח כי דמי השכירות היו בסך של 1,500 ₪ כולל מע"מ עד סוף אוגוסט 2010 ומספטמבר 2010 ואילך 2,500 ₪ כולל מע"מ.

חוב בגין דמי השכירות:
21.
התובע בכתב התביעה טען שהנתבעים לא שילמו דמי שכירות וכי החוב מגיע לכדי 60,844 ₪ (סעיף 13 לכתב התביעה). חישוב דמי השכירות מתחילת שנת 2010 ועד מועד הגשת התביעה מלמד כי הסכום הוא 57,000 ₪ (1,500 ₪

x
8 =12,000 ₪ מתחילת שנת 2010 ועד אוגוסט 2010 + 2,500
x
18 חודשים = 45,000 ₪ מספטמבר 2010 ועד פברואר 2012 כולל). לשיטתו של
התובע, כבר מחודש יולי 2010 לא שולמו לו דמי שכירות (סעיף 4 לתצהירו) ולדבריו, הנתבע
חייב לו חודש שכירות אחד. משנשאל התובע האם החוב הוא חודש יולי או חודשיים , יולי-אוגוסט, לא ידע להשיב ולבסוף העיד כי הוא מוותר גם אם יש חוב (עמ' 5 שורה 29). לאור האמור ולאור קביעותיי בנוגע לגובה דמי השכירות עד אוגוסט 2010 , גם לשיטתו של התובע אין לו דרישת תשלום לדמי שכירות לתקופה זו.

22.
הנתבעת העידה שהשיק האחרון שנתנה לתובע היה בתאריך 30.6.2010 (עמ' 28 שורה 19) ולדידה דמי השכירות שולמו מאז ועד מועד הגשת התביעה בפברואר 2012. הנתבעת, אינה מתכחשת לכך שלא העבירה תשלומים בשיק או במזומן לדמי שכירות מאותו מועד ואילך אך לטענתה, קמה לה טענת קיזוז.

23.
סעיף 25 לחוק השכירות והשאילה קובע: " חובות שהצדדים חבים זה לזה עקב השכירות ניתנים לקיזוז" . התובע, אינו חולק על קיומה של זכות קיזוז וטוען כי ביצטע קיזוז בעצמו מחובה של הנתבעת (עמ' 16 שורה 13).
שיעור הקיזוז:

24.
הוכח ואין חלוק כי לאחר פגישה בין התובע והנתבעת עם מר קדמי בתאריך 29.10.10 הוסכם בין הצדדים ואף נחתם על ידם שעל התובע להשיב לנתבעת 18,620 ₪ בגין חיובי יתר בחשבון החשמל (עמ' 8 שורות 3-15 , עמ' 9 שורות 6-8). מר קדמי, לא הוזמן להעיד מטעם התובע והוכח, בתצהירה של הנתבעת, שלא נסתר בחקירתה, כי ביטול ההסכמה בין הצדדים לרבות הפנייה מחדש אל מר קדמי נעשו במעמד התובע וללא ידיעה והסכמה שלה לכך.


25.
בנסיבות אלו ומשהוכח כי היו הסכמות בין הצדדים על חיוב ביתר בסכום שנקבע בהחלטתו הראשונה של מר קדמי (להלן-"החלטה ראשונה") ומשלא הביא התובע ראיות לסתור את הסכמותיו כאמור בהחלטה הראשונה כי אם בהצגת החלטה שנייה של מר קדמי שהוכח שניתנה מבלי לשמוע את הנתבעת ולא הוכח, מה היו הראיות שהובאו בפני
ו על מנת לבחון את הבסיס לטענת התובע לזכותו לקיזוז מופחת (כאמור ב"סיכום בוררות לגבי צריכת חשמל בקיוסק מושב זכריה" של מר קדמי מיום 14.6.11 , נספח לכתב התביעה) אני קובעת כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי הקיזוז צריך שיהא רק ע"ס של 3,094 ₪ ולא כפי נקבע בהחלטה הראשונה של מר קדמי, שלטעמו של התובע שימש כבורר. אם כטענתו של התובע, כי מר קדמי שימש כבורר, חוזרת השאלה אל התובע, כיצד מסביר הוא את דרך ניהול הבוררות וביטול ההחלטה הראשונה של הבורר במעמד צד אחד , התנהלות שאינה מתיישבת עם כללי הצדק הטבעי הבסיסיים .


26.

בדומה לכך, אני דוחה את טענות הנתבעים לפיהן יש להוסיף סך של 10,826 ₪ מעבר להחלטה הראשונה של מר קדמי, בגין תשלומים נוספים שהתובע העלים לשיטתם ממר קדמי משלא עלה בידם להוכיח זאת במסגרת ראיותיהם. חיזוק לקביעותיי, הן ביחס לטענות התובע והן ביחס לטענות הנתבעים בהתחשב בחתימתם על ההחלטה הראשונה של מר קדמי, שניתנה בהסכמתם ונחתמה גם על ידם.


27.
לאור האמור, אני קובעת כי לנתבעת זכות קיזוז מחיוביה לדמי שכירות, בסך של 18,620 ₪ בגין חיובי יתר בחשבון החשמל. בנוסף, אין חולק כי התובע חתום על ההסכמות מיום 29.10.10 בפני
מר קדמי לפיהם סך של 12,000 ₪ ששולם בתאריך 11.12.2008 מתייחס לתשלומי חשמל ושכירות. התובע אישר בעדותו כי קיבל סכום זה ועשה בו שימוש (עמ' 16 שורות 17-19). לאור זאת קיימת לנתבעת 2 זכות קיזוז של 30,620 ₪ ממנו יש להפחית סך של 3,094 אותו בלבד הוא קיזז בגין גביית תשלומים עבור חשמל, ביתר.

28.
התובע, העיד כי כל החשבוניות שאשתו לילך הוציאה הוא מאשר (עמ' 12 שורה 12). לאור זאת, עולה כי שולם לתובע סך של 14,000 ₪ בשנת 2010 (קבלה 0347 מיום 15.4.2010 שנחתם על ידי לילך על חשבון שכירות). מנגד, אין בידי לקבל את טענת הנתבעים לפיה יש לקזז 6,000 ₪ נוספים בגין תשלומים שלא הוצאו בגינם חשבוניות משלא הוכיחו זאת (ראו: קבלות 335 ו- 336 על סך 27,000 ₪ ולא כדרישת הנתבעים על סך 33,000 ₪). בנוסף, אין בידי לקבל את טענת הקיזוז בסך של 3,898.91 ₪ על פי נ/3 שכן הרישום הוסף בעיפרון על גבי חשבונית שנכתבה בעט והתובע , הכחיש זאת בעדותו (עמ' 17 שורה 2). לפיכך, הדבר לא הוכח ברמה הראייתית הנדרשת. גם לעניין התשלום בסך של 5,000 ₪ במזומן, הדבר לא הוכח הגם שהנתבעת בעדותה, אמרה כי שילמה במזומן בשנים 2010 ואילך (עמ' 36 שורות 6-10) וכן, לא הוכחה גניבת חשמל ע"י התובע , בהיעדר חוות דעת של מומחה כדין מטעם הנתבעים.

29.
לאור כל זאת עולה כי היה בידי הנתבעת לקזז מחיוביה : 18,620 ₪ בגין חיובי יתר בחשבון החשמל; 12,000 ₪ ששולמו ביום 11.12.2008 (ראו ההחלטה הראשונה של מר קדמי מיום 29.10.2010); 14,000 ₪ ששולמו בשנת 2010 (קבלה 0347) המגיעים לסך של 44,620 ₪. יתרת החוב מנגד עבור דמי השכירות היא בסך של 57,000 ₪ . הדבר מתיישב עם עדותה של הנתבעת כי היא משולמת עד אפריל 2011 (עמ' 34 שורה 11) ועם התנהגותה בניסיונה לתת לתובע תשלום באמצעות שיקים (עמ' 34 שורה 7) אותם הוא סרב לקבל (עדותו עמ' 16 שורה 11).

30.
לנוכח, סירובו של התובע לקבל את התשלומים הנוספים שנשלחו אליו ע"י הנתבעת לסילוק חוב לדמי שכירות איני מורה על סילוק הנתבעת מהמושכר מחמת חוב לדמי שכירות.


31.
שונים הדברים בנוגע לעילת הפינוי בהיעדר הסכם מחייב. בהתאם לקביעותיי לפיהם לא כי נכרת הסכם שכירות למשך מס' שנים כטענתה של הנתבעת ולא נקבע בין הצדדים מועד סיום תקופת השכירות, עמדה לתובע הזכות להודיע לנתבעת על סיום השכירות תוך זמן סביר (סעיף 19 לחוק השכירות והשאילה).

32.
אשר
על כן, משהוכח כי קיימת עילת פינוי כנגד הנתבעת, אני מורה על סילוק ידה מהמושכר ואני מורה לה להחזיר את המושכר לתובע כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ.

33.
בטרם חתימה יוער כי גם לשיטתה של הנתבעת, אותה דחיתי, השכירות אמורה הייתה להסתיים לפני תום שנת 2013 שכן לדבריה, התובע ניאות לשכירות בת 3 שנים בלבד (כפי שהובא בהרחבה בבחינת המסכת העובדתית).

עילת תביעה ויריבות עם הנתבע 1:
34.
ב

חנתי קיומה של יריבות עם הנתבע משעסקינן, בתביעה לפינוי מושכר בהליך תא"ח שמטיבו הסעד המבוקש בו הוא פינוי וסילוק יד. מעיון בכתבי הטענות ומששמעתי את העדויות (כמוצג בהרחבה לעיל לרבות בסעיפים 14 ו-21 לפסק הדין) אין חולק לפי המסכת העובדתית, שההסכם עם הנתבע הסתיים זה מכבר (סעיף 2 לסיכומי התובע, סעיף 6 להסכם השכירות) וכי הוא אינו עוד מחזיק במושכר (עמ' 18 שורות 30-33 , עמ' 6 שורות 23-26 ועמ' 8 שורה 16). כך גם, אין בהסכם שנחתם עם הנתבע , למרות השקעותיו במושכר להן הוא טוען, כדי להאריך את תקופת השכירות לפי ההסכם, מעבר לאוגוסט 2010. יתירה מכך, הנתבע
לא טוען לזכותו להמשיך ולהחזיק במושכר ולא נטען כנגדו ע"י התובע כי הוא סרב לפנות עצמו מהמושכר שכן, הנתבעת נכנסה בנעליו ונהגה כשוכרת אל מול התובע. הוכח גם כאמור, כי אין לתובע דרישות כספיות ממנו בגין תקופת השכירות עד מועד תום השכירות לפי ההסכם וכי לא קיימת פלוגתא ביניהם, בנוגע
לתוקפת השכירות שתמה לפי ההסכם (עמ' 5 שורות 8 ו- 29).

35.
לאור זאת ומשלא טען התובע כי הנתבעת נכנסה למושכר בהרשאתו של הנתבע ללא ידיעת התובע וטענותיו מופנות דווקא כנגד הנתבעת שלא נחתם עימה הסכם ונותר לה חוב לדידו, לא הוכח קיומם של עילת תביעה ויריבות בין התובע לנתבע 1.


36.
לפיכך, דין התביעה כנגד הנתבע 1 להידחות . אני מחייבת את התובע בהוצאות לנתבע 1 בסך של 8,000 ש"ח.

37.
אני מחייבת את הנתבעת 2 בהוצאות משפט לתובע וכן בשכר טרחת עו"ד בסך של 15,000 ₪ .

38.
בשים לב להתארכות ההליך בשל מחדל של התובע ועל מנת שתהיה שהות לנתבעת, למצוא לה מקום חילופי לעסקה ממנו מקור מחייתה לפי גרסתה, אני מעכבת את פינוי המושכר עליו הוריתי בסעיף 32 לפסק הדין, למשך
90 יום מהיום.

39.
טוב יעשו הצדדים, אם יגיעו להסכמות ביניהם לפיהן יתאפשר לנתבעת, להציע לתובע שוכר חילופי קודם למועד הפינוי עליו הוריתי . ככל שהלה יהא מוסכם על התובע, יהיה בידי הנתבעת לבקש מהשוכר המוצע שיפוי כלשהו בגין ההשקעות במושכר או בגין מוניטין לגביהם טענו
הנתבעים בבחינת, זה נהנה וזה לא חסר.



40.
פסק הדין יישלח לצדדים.

ניתן היום,
ט"ז
ט"ז תמוז תשע"ג
, 24 יוני 2013, בהעדר הצדדים.

















תאח בית משפט שלום 30657-02/12 יוסף יוסף נ' שלום אמסלם, ציפורה אמסלם (פורסם ב-ֽ 24/06/2013)