פסקי דין על עו"ד אדיב מח'ול | פסקי דין על עמוס סבו | פסקי דין על הגר סבו |

41803-03/10 א     07/07/2013




א 41803-03/10 עו"ד אדיב מח'ול נ' עמוס סבו, הגר סבו








בית משפט השלום בעכו



ת"א 41803-03-10 מח'ול נ' סבו ואח'

07 יולי 2013




בפני

כב' השופטת
ג'ני טנוס


תובע

עו"ד אדיב מח'ול


נגד


נתבעים

1.עמוס סבו
2.הגר סבו
שניהם ע"י עו"ד שמעון רביב




פסק דין


עסקינן בתביעה לתשלום שכר טרחת עורך דין.

נתוני רקע ועיקר טענות הצדדים:
התובע הוא עורך דין במקצועו, ואילו הנתבעים הם בני זוג אשר פנו אל התובע על מנת שייצג אותם ויטפל עבורם באכיפת הסכם מכר מקרקעין נגד מי שמכרה להם ולרוכשים נוספים קרקע בנהריה אך חזרה בה מהסכמים אלה והתנערה מהעסקאות אשר ביצעה עמם.

אין מחלוקת בין הצדדים, כי התובע אכן ייצג את הנתבעים ורוכשים נוספים בתביעה אשר הוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה בשנת 1995 נגד המוכרת לאכיפת הסכמי המכר (להלן - "תביעת האכיפה").

בגדר הסכם שכר הטרחה אשר נחתם ביום 17/2/2005 בין התובע לנתבעים – שזהים לו נחתמו גם עם יתר הרוכשים - התחייבו הנתבעים לשלם לתובע 10% ומע"מ מכל סכום או שווי קרקע שייפסק להם בקשר להסכם המכר (להלן – "הסכם שכר הטרחה הראשון").

בית המשפט המחוזי קבל את תביעת האכיפה ובעקבות כך הגישה המוכרת ערעור לבית המשפט העליון. התובע בתורו המשיך לטפל בעניין ולייצג את הנתבעים (ורוכשים נוספים) בערעור וכן בהליך החוזר בבית המשפט המחוזי, לאחר שבית המשפט העליון החזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי בסוגיה מסוימת באופן החלוקה של המגרשים.

תביעת האכיפה כנגד המוכרת הסתיימה בפשרה בשנת 1999, במסגרתה קבלו הנתבעים יחד עם רוכשים אחרים מגרשים במשותף.
אין חולק, כי בשלב זה הסתיים טיפולו של התובע בתביעת האכיפה שבגינה נחתם הסכם שכר הטרחה הראשון עם הנתבעים כמו גם עם הרוכשים הנוספים (סעיף 15 לסיכומי התובע).

ואולם, התובע המשיך לטפל בנושאים שקשורים ונובעים מאותו

פסק דין
, בכך שנקט בהליכי כינוס נכסים בבית המשפט המחוזי למימוש המגרשים, והגיש במקביל תביעה כספית בשם חלק מהרוכשים, לרבות הנתבעים, לחיוב המוכרת בתשלום הפרשי שווי המקרקעין לנוכח תוצאות ההליך בתביעת האכיפה שבעטיה קבלו הרוכשים מגרשים שערכם נופל מערך המגרשים שרכשו לפי הסכמי המכר. אך מאחר שהנתבעים ומספר רוכשים נוספים לא שילמו את חלקם באגרה, שמם נמחק מאותה תביעה. לאחר תקופה מה תביעה זו הסתיימה בפסיקת פיצויים שונים לרוכשים שנותרו תובעים בהליך.

לעומת זאת, הנתבעים יחד עם קבוצת הרוכשים אשר לא נטלה חלק באותה תביעה כספית בה טיפל התובע, הגישו תביעה כספית מטעמם לתשלום פיצויים כאמור, וזאת באמצעות עורך דין אחר, הוא בא כוח הנתבעים בהליך דנן, ואולם תביעה זו סולקה על הסף מחמת התיישנות ומיצוי העילה כנגד המוכרת.

לטענת התובע, בעקבות כשלון ההליך הנ"ל בו נקטו הנתבעים יחד עם קבוצת הרוכשים אשר הצטרפה אליהם, הם פנו אליו על מנת שייצג אותם בתביעה לפירוק שיתוף במקרקעין ותביעה כספית 'מתוקנת' כנגד המוכרת, ולשם כך נערך הסכם שכר טרחה חדש מחודש 09/2006, שכלל לטענת התובע חידוש התחייבות הרוכשים, ובכללם הנתבעים, לתשלום שכרו בגין תביעת האכיפה לפי הסכם שכר הטרחה הראשון (להלן – "הסכם שכר הטרחה השני").

התובע הוסיף וטען, כי אומנם הנתבעים לא חתמו על ההסכם הנ"ל, אך זאת מסיבות טכניות שקשורות בלוח הזמנים הצפוף של הנתבע 1, שהינו רופא במקצועו, ולא משום שהנתבעים סרבו להיות מיוצגים על ידו באותו הליך.

בין לבין, ובמקביל לניהול התביעה הכספית, בעלי המגרשים ניהלו מהלכים לפירוק השיתוף במקרקעין, ולשם כך הוגשה תביעה לפירוק השיתוף. לטענת התובע, תביעה זו הוגשה
ביוזמתו ובהנחייתו, אם כי לא באמצעותו, ו

פסק דין
בנדון ניתן ביום 5/2/2006.

אחזור בזמן כדי לציין, שהטיפול של התובע בהליך הכינוס בשנים 1999-2000 ומינויו ככונס נכסים למימוש המגרשים הוא טיפול שידע עליות ומורדות, לאחר שבוטל, חודש ובוטל בשנית, וזאת לפי דרישת קבוצת רוכשים אשר הציגה את עצמה 'כוועד' הרוכשים. חרף זאת חשוב להדגיש, כי אפילו התובע עצמו אינו מייחס להליך זה השלכות כלשהן על הסכסוך שבפני
י, משום שהליך הכינוס נועד, לדידו, למימוש המגרשים וזירוז תשלום שכר טרחתו לנוכח טענת הרוכשים ובכללם הנתבעים, כי ידם אינה משגת תשלום שכר הטרחה המגיע לו בגין תביעת האכיפה, הא ותו לא.

לטענת התובע, עם סיום אחרון ההליכים הקשורים באותם מגרשים (פירוק השיתוף) נסללה הדרך למכירתם, והנתבעים יחד עם רוכשים נוספים מכרו את מגרשיהם בשנת 2010. חרף זאת סירבו האחרונים משום מה לשלם את שכר הטרחה המגיע לתובע בגין תביעת האכיפה אף שהסכים להיעתר לבקשתם ולדחות את מועד תשלום שכר הטרחה עד שניתן יהיה לממש את זכויותיהם באותם מגרשים.

הנתבעים אינם מכחישים דבר התקשרותם עם הנתבע על מנת שייצג אותם בתביעת האכיפה נגד המוכרת, ואינם מכחישים את התחייבותם לתשלום שכר טרחה לפי האמור בהסכם שכר הטרחה הראשון שנחתם עמו בשנת 1995. יחד עם זאת טוענים הנתבעים, כי הטיפול של התובע באותה תביעה התברר כרשלני ולא מקצועי משום שהנתבע לא דאג לאינטרסים הכספיים שלהם עוד במהלך ניהול תביעת האכיפה, וכתוצאה מכך תביעתם הכספית המאוחרת יותר לתשלום הפרשי שווי נדחתה, הן מחמת התיישנות והן מחמת מיצוי הסעדים שהיה בידם לקבל בגין אותה עילה. לפיכך טוענים הנתבעים כי הם זכאים לקזז משכר הטרחה של התובע כל הנזקים אשר נגרמו להם עקב כך.

ואולם מעל לכל טוענים התובעים, כי התביעה דנן התיישנה משום שהוגשה לאחר חלוף 7 שנים ממועד היווצרות העילה. לטענתם, העילה לתשלום שכר טרחה נוצרה עוד בשנת 1999 כאשר הסתיים טיפולו של התובע בתביעת האכיפה, ואילו התביעה בגינו הוגשה רק בשנת 2010. עוד טוענים הנתבעים, כי טענת התובע אודות בקשתם לדחות את מועד התשלום עד לאחר סיום ההליכים למימוש זכויותיהם במגרשים, אינה נכונה. בהקשר זה בקשו הנתבעים להדגיש כי מעולם לא בקשו ולא הסכימו להצטרף לתביעה אשר הוגשה על ידי התובע בשם חלק מהרוכשים לחיוב המוכרת בתשלום פיצויים, ולראיה, הם אינם חתומים על הסכם שכר הטרחה השני משנת 2006 עליו נסמך התובע כבסיס להארכת תקופת ההתיישנות בהיותו הודאה לכאורה בזכותו לקבל שכר טרחה.

דיון והכרעה:
הצדדים הקדימו הגשת תצהירי עדות ראשית מטעמם, אחד מטעם התובע והשני מטעם הנתבע 1. בדיון אשר התקיים לפניי נחקר התובע בחקירה נגדית על תצהירו והיה היחידי אשר העיד בפני
י, לאחר שהודיע לבית המשפט כי הוא מוותר על חקירת הנתבע 1 על תצהירו.

השאלה הראשונה המצריכה הכרעה בתיק היא השאלה הכרוכה בהתיישנות התביעה.

אקדים אחרית לראשית ואומר כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, ולהלן אפרט את נימוקיי לכך.
כפי שציינתי מקודם, התובע בקש להדוף את טענת ההתיישנות בהסתמך על שתי טענות מרכזיות: האחת, כי המועד שסוכם עם הנתבעים לתשלום שכר טרחתו נקבע, לפי בקשת הנתבעים עצמם, למועד מימוש המגרשים, כאשר במונח 'מימוש' מתכוון התובע לפירוק השיתוף במקרקעין והקצאת מגרש נפרד לכל אחד מהרוכשים, ולכן המועד הקובע למניין תקופת ההתיישנות הוא מועד פסק הדין אודות פירוק השיתוף שניתן ביום 5/2/2006; הטענה השניה נסמכת על תוכנו של הסכם שכר הטרחה השני מחודש 09/2006 שכולל אשרור חוזר של ההתחייבות לתשלום שכר הטרחה לפי הסכם שכר הטרחה הראשון, ולכן יש לראות בו כהודאה מחודשת בזכותו לקבל שכר טרחה.

אשר לטענה הראשונה הנוגעת להתחייבות הנתבעים לשלם שכר טרחה במועד נדחה ולאחר 'מימוש' המקרקעין – דין הטענה להידחות. לא זו בלבד שלטענה זו אין כל זכר בהסכם שכר הטרחה הראשון, אלא שאין היא עולה בקנה אחד עם מערך הראיות בתיק, ובפרט עם מכתביו של התובע עצמו משנת 2001 אל הנתבעים ובא כוחם לתשלום שכרו.

אין ספק שפסק הדין בתביעת האכיפה שניתן בשנת 1999 סימל לכל הדעות סיום הטיפול של התובע בנושא שלשמו נשכרו שירותיו מלכתחילה ולשמו נחתם הסכם שכר הטרחה הראשון. לפיכך, אך טבעי הוא הדבר שהתובע ידרוש את השכר המגיע לו כבר בסמוך לאחר שניתן פסק הדין, ובפרט שבינו לבין הנתבעים התגלע כבר אז משבר אמון שבא לידי ביטוי בסירובם להמשיך ולקבל את שירותיו ובפני
יתם לעורך דין אחר על מנת לייצגם בהליכים נוספים כנגד המוכרת.

ואולם, די אם אפנה למכתבו של התובע אל הנתבעים מיום 27/5/2001 ובו דרישה לתשלום שכר טרחתו (בסכום נקוב) שאם לא כן "איאלץ להגיש תביעה משפטית בגין הסכום הנ"ל ותביעה זו תהיה כרוכה גם בהטלת עיקול על המגרש שלכם...התראה נוספת לא תשלח" – על מנת לקבוע באופן ברור כי עילת התביעה התגבשה לכל המאוחר באותו יום.

לפי האמור במכתב הנ"ל, התובע בעצמו ראה במועד כתיבת מכתבו כמועד בו השתכללה זכותו לקבל את השכר המגיע לו מאת הנתבעים. עמדה זו חזרה על עצמה בשני מכתבים נוספים שנשלחו על ידי התובע לב"כ הנתבעים אז, עו"ד רביב (אשר מייצג אותם גם בהליך דנן), מיום 29/11/2001 ומיום 13/12/2001, ובהם חזר ודרש תשלום שכר טרחתו.

די במכתבים אלה כדי להפריך את טענת התובע בדבר הסיכום שהיה לו כביכול עם הנתבעים לפיו שכר טרחתו ישולם רק עם מימוש המגרשים. על מנת להסיר כל ספק שנותר אוסיף, כי כבר אז, קרי במועד שיגור המכתבים הנ"ל, יחסי הצדדים עלו על שרטון וברור היה שהנתבעים בקשו עוד קודם לכן להפסיק כל קשר עם התובע. בנסיבות אלה, דרישותיו של התובע לתשלום שכר טרחתו שיקפה היטב את סיום יחסי ההתקשרות בין הצדדים אף לגבי הליכים נוספים שעמדו על הפרק או שהיו באופק, ומכאן שלא זו בלבד כי טענת התובע לגבי דחיית מועד תשלום שכרו עד לאחר סיום הליכים נוספים לפירוק השיתוף במקרקעין, היא טענה לא הגיונית בנסיבות שנוצרו, אלא שאין היא מתיישבת עם העובדות לאשורן.

כך או כך, התובע לא הציג כל מסמך המצביע על בקשה כלשהי מצד הנתבעים לדחיית תשלום שכר הטרחה, ועל יסוד הנימוקים שפורטו לעיל אני דוחה את טענתו בדבר דחיית התשלום.

לא אעבור לדון בטענה הבאה בטרם אתעכב על טענת הנתבע כי באחד ממכתבי 'ועד הרוכשים' אליו בשנת 2000 הוא נתבקש להמתין בגביית שכר טרחתו עד לאחר מימוש המגרשים, כמכתב שתומך בגרסתו לגבי מועד התשלום.

טענה זו כמו קודמותיה דינה להידחות. כל שנאמר באותו מכתב הוא 'שהוועד' מבקש לדחות תשלום שכר הטרחה עד לסוף הטיפול המשפטי. מכל מקום, וזה העיקר, הנתבעים אינם חתומים על המכתב כשאר הרוכשים שראו את עצמם כחלק מהוועד, ודי בכך כדי לדחות את טענת התובע בעניין.

אעבור כעת לטענה השניה שלגביה יש לברר, האם הנתבעים הודו מאוחר יותר בזכותו של התובע לקבל את שכרו באופן המחדש את מרוץ ההתיישנות.

אזכיר, כי לפי טענת התובע, הנתבעים שבו ופנו אליו מאוחר יותר על מנת שייצג אותם בהליכים נוספים שקשורים בעסקת המכר, ולשם כך היו אמורים לחתום על הסכם שכר הטרחה השני מחודש 09/2006, עליו חתמו מקצת הרוכשים האחרים, אך לא עשו כן מסיבות טכניות הנעוצות בנתבע 1.

באותו הסכם נקבע, בין היתר, שהתובע זכאי לקבל "שכ"ט בשיעור של 10% ומע"מ מהמגרש ו/או התמורה שתתקבל ממימוש המגרש שיתקבל ע"י עסקת בניה או משווי ערכו". לטענת התובע, הנתבעים ראו את עצמם קשורים בהסכם זה אף שלא חתמו עליו, ומתוקף כך יש לראות בהם כמי שהודו בזכותו לקבל את שכרו לפי הסכם שכר הטרחה הראשון, כך שיש למנות את תקופת ההתיישנות החל מחודש 09/2006, ואז ברור שהתביעה דנן לא התיישנה.

לעומת זאת הנתבעים הכחישו בתוקף כי בקשו להיות מיוצגים שוב על ידי התובע, הכחישו כי הסכימו לקבל עליהם תוכן הסכם שכר הטרחה השני, והכחישו את הטענה כי נטלו על עצמם את ההתחייבויות הכלולות בו, ולראיה הם אינם חתומים עליו.

הדין עם הנתבעים. דומני שדי בעובדה כי הנתבעים אינם חתומים על הסכם שכר הטרחה השני, כדי לקבוע כי לא הסכימו להתקשר שוב עם התובע לקבלת שירותיו המשפטיים, זאת בפרט לנוכח משבר האמון שהתגלע ביניהם זמן רב קודם לכן. יתרה מזאת, גם אם אניח לרגע כי לא היה בידי הנתבע 1 זמן פנוי כדי לגשת אל התובע על מנת לחתום על הסכם שכר הטרחה השני, עדיין אין כל הסבר מדוע הנתבעת 2 לא חתמה עליו.

לא זו אף זאת, התובע לא הציג כל ייפוי כוח או אסמכתא אחרת שמכוחה ייצג את הנתבעים בהליכים נוספים לשמם נערך הסכם שכר הטרחה השני.

על כל אלה יש להוסיף, כי התובע בחר משיקוליו הוא שלא לחקור את הנתבע 1 על תצהירו. לפיכך התובע מוחזק כמי שאינו חולק על טענות הנתבע 1 בתצהירו – טענות שכללו, בין השאר, הכחשה לגבי קיומה של בקשה לדחות תשלום שכר טרחה כלשהו עד למימוש הזכויות במגרש; הכחשה לגבי ייצוג הנתבעים על ידי 'ועד הרוכשים'; הכחשה כי שוחח עם התובע בשלב כלשהו מאז שנות התשעים; הכחשה לגבי הודאה מאוחרת יותר בזכות כלשהי של התובע לקבל שכר טרחה; הכחשה לגבי ייצוג מאוחר יותר של התובע; והכחשה לגבי קיומה של הסכמה להתחייבות כלשהי מבין ההתחייבויות הכלולות בהסכם שכר הטרחה השני.


אשר על כן אני קובעת, שלא הוכח כי מרוץ ההתיישנות נעצר בגין 'הודאה בזכות' של התובע על ידי הנתבעים.

בטרם אחתום את פסק הדין אבקש להעיר כי התובע הפנה אותי לתביעות אחרות לתשלום שכר טרחה אשר הוגשו על ידו נגד רוכשים אחרים והסתיימו רובן ככולן בפשרה, ואילו האחרונה שבהן הסתיימה ביום 12/2/2012 ב

פסק דין
שמקבל את התביעה במלואה נגד אחד הרוכשים, שאף הוא אינו חתום על הסכם שכר הטרחה השני, כמו הנתבעים במקרה דנן.

הגם שלא ברור לי מדוע לא הוגשה תביעה אחת מרוכזת כנגד כל הרוכשים אשר לא שילמו שכר טרחה, אבהיר כי תוצאות ההליכים שננקטו נגד רוכשים אחרים אין בהן כדי להשפיע על תוצאות התביעה שלפניי, ולכך מספר נימוקים. ראשית, משום שלא פורטו לפניי מה היו השיקולים אשר הניעו אותם רוכשים להתפשר עם התובע, והרי ידוע לכל כי סיום הליכים בפשרה נעוץ לעתים בשיקולים הקשורים בעלויות ניהול ההליך ובסיכונים שעומדים לפתחם של כל אחד מהצדדים היריבים, ולא בהכרח בשיקולים הנובעים מאמיתות טענות צד כזה או אחר. שנית, מתברר שחלק מהתביעות הוגשו נגד רוכשים אשר חתמו על הסכם שכר הטרחה השני, וברור אם כן שמדובר בהבדל משמעותי בנסיבות. שלישית,

פסק דין
שניתן על יד כב' השופט חאמד (בתיק 42186-03-10) לפיו התקבלה התביעה, מתייחס אומנם לתביעה שהוגשה נגד רוכש שלא חתם על הסכם שכר הטרחה השני, כמו הנתבעים, ברם פסק הדין באותו מקרה ניתן על בסיס המסמכים בלבד וללא שמיעת ראיות – להבדיל מהמקרה שלפניי שבו התקיים דיון לשמיעת הראיות וניהול ההליך 'לפי הספר'.

לאור התוצאה אליה הגעתי בדבר התיישנות התביעה, כאמור לעיל, אין כל צורך לדון ביתר טענות הנתבעים לגבי המחדלים המיוחסים לתובע בניהול תביעת האכיפה.

אחרית דבר:
אני דוחה את התביעה מחמת התיישנות.

התובע ישא בהוצאות הנתבעים בגין שכר טרחת עורך דין בסך של 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ.

המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לצדדים
.

ניתן היום,
כ"ט תמוז תשע"ג, 07 יולי 2013, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 41803-03/10 עו"ד אדיב מח'ול נ' עמוס סבו, הגר סבו (פורסם ב-ֽ 07/07/2013)