פסקי דין על טל עופר מאיר | פסקי דין על יצחק נויפלד

25015-05/13 רתק     08/07/2013




רתק 25015-05/13 טל עופר מאיר נ' יצחק נויפלד








בית המשפט המחוזי בבאר שבע



רת"ק 25015-05-13 מאיר נ' נויפלד




בפני

כב' השופטת
יעל רז-לוי


המבקש

טל עופר מאיר



נגד


המשיב

יצחק נויפלד


בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לתביעות קטנות באילת
בת"ק 1487-98 מיום 7.5.2013
מפי כב' השופט ליאור ברינגר

החלטה


רקע וטענות הצדדים
1.
המבקש שהינו עורך דין הגיש בקשה זו, כנגד החלטת בית המשפט שלא להיעתר לבקשתו לביטול

פסק דין
אשר ניתן כנגדו בשנת 1998.

פסק דין
זה ניתן לאחר שהמשיב הגיש כנגד המבקש תביעה בבית משפט לתביעות קטנות באילת ביום 30.8.98. בתביעתו טען המשיב, כי מסר לידי המבקש שהוא עורך דין, את הטיפול בתיק הוצאה לפועל אשר נפתח נגדו, אך המבקש לא פעל בעניין ועקב הזנחה זו מצבו הוחמר. סכום התביעה הועמד על סך של
15,000 ₪ מתוכם 5,000 ₪ בגין שכר טרחה ששולם למבקש, והיתרה בגין הוצאות ועוגמת נפש.


המבקש לא הגיש כתב הגנה ולא התייצב לדיון שנקבע, וביום 11.11.1998 ניתן כנגדו

פסק דין
בהיעדר הגנה על מלוא סכום התביעה.

2.
בחלוף 14 שנים, ביום 27.11.2012, הגיש המבקש לבית משפט לתביעות קטנות באילת בקשה לביטולו של

פסק דין
, בקשה אשר נדחתה ביום 7.5.2013. בהחלטת בית המשפט אשר דחה את הבקשה נכתב, כי במקרה זה מצוין בפסק הדין במפורש שהמבקש זומן כדין. כמו כן, לא ניתן לשחזר את אשר היה לאור הזמן הרב שחלף, הואיל ולאיש מהמעורבים אין את המסמכים הדרושים לשם כך. על כן קמה חזקה לכאורה, כי המבקש זומן כדין. בנוסף קבע בית המשפט קמא, כי סיכויי ההגנה של המבקש אינם גבוהים ולא קיבל את טענת המרמה אותה העלה המבקש לפיה ייתכן ואחד מעובדיו זייף את חתימתו על אישור המסירה. לפיכך דחה בית המשפט את הבקשה.

3.
בבקשת רשות הערעור טען המבקש, כי נודע לו אודות פסק הדין אשר ניתן כנגדו רק ביום 14.11.2012, לאחר שבא כוחו של המשיב המציא לו מסמכים הנוגעים לבקשה להחייאת תיק ההוצאה לפועל שנפתח בעקבות פסק הדין. לטענתו, הוא לא ידע על קיומו של כתב התביעה ופסק הדין שניתן ואלו לא הומצאו לו מעולם. עוד טען כי המשיב לא הציג לו, לבקשתו, אישור מסירה וכיום לא ניתן לאתר המסמכים, ואלו שבתיק בית המשפט בוערו. אשר על כן, יכולת ההגנה שלו נפגעה לנוכח התרשלותו של המשיב שלא פעל למימוש הכספים. עוד ציין, כי על אף שהוא (המבקש) שהה בחו"ל בין השנים 1999-2000, הוא חזר לארץ והחל משנת 2001 עד 2009 עבד במשרד עורכי דין ועל כן לא היה קושי לאתרו.


עוד טען המבקש, כי סיכויי הגנתו טובים שכן בידי המשיב אין כל מסמך או אסמכתא המוכיחים את טענותיו; כי רכיבי התביעה (תשלום בגין הוצאות ועוגמת נפש) מופרכים ומופרזים; וכי במקרה זה נסתרת החזקה בדבר הזמנתו כדין אף לנוכח גזר דין שהציג שניתן כנגד עובד במשרדו של המבקש, אשר זייף את חתימתו והורשע בשימוש שלא בסמכות בחותמת, בסמיכות למועד הגשת כתב התביעה.

4.
מנגד טען המשיב בתגובתו, כי אין מקום ליתן רשות ערעור על "החלטה אחרת" של בית המשפט לתביעות קטנות; כי ניתן להסיק שהמבקש ידע אודות כתב התביעה מן האמור בפסק הדין ובשל הפעולות שביצע המשיב לאחר שניתן פסק הדין - הטלת עיקולים על כספי המבקש במוסדות שונים ועל חשבונותיו; כי מכתב התביעה עולה כי הוא תבע שכ"ט בסך של 5,000 ₪ (כפי שמצוין בכתב התביעה) בעוד שהמבקש ציין בבקשה לביטול כי גבה 7,000 ₪ שכ"ט (והמשיב מאשר זאת), נתון אשר המבקש לא יכול היה לדעת אלא מידיעתו האישית מה שמעיד על ידיעתו באופן כללי; כי אין לבטל את פסק הדין שאז יגרם עיוות דין למשיב אשר הינו ניצול שואה, בן 82 שנים המנסה כבר 14 שנים לפדות את הכספים המגיעים לו; כי בית המשפט בחן את רכיבי התביעה ועובדות אלו נבחנו בשנית בהחלטה נשוא הבקשה ועל כן אין לערער עליהם; וכי טענות המבקש לזיוף החתימה על אישור המסירה תמוהות.

5.
המבקש השיב לתגובת המשיב. בתשובתו הוסיף, כי לא ניתן לו יומו בבית המשפט בשל האופן בו התנהל הדיון בבקשה לביטול פסק הדין, ובהיעדר הנמקה מספקת של בית המשפט קמא; כי בבקשת רשות הערעור ציין במפורש כי הוא מבקש לערער על החלטת בית המשפט ועל פסק הדין ועל כן בקשת רשות ערעור הוגשה במועד; כי בפסק הדין אושרו רכיבי התביעה שהם חסרי פרופורציה; וכי הוא לא ידע על העיקול שהוטל מאחר ובאותה תקופה לא שהה בארץ.

דיון והכרעה

6.
בקשת רשות הערעור דנא מעלה שתי סוגיות מרכזיות – הראשונה, הגשת בקשת רשות ערעור על "החלטה אחרת" אשר ניתנה על ידי בית המשפט לתביעות קטנות. השנייה, ביטול

פסק דין
שניתן בהיעדר הגנה ובהיעדר התייצבות, וזאת ביחס לחזקה כי כתבי בי- דין הומצאו לצד מסוים בקיומו של אישור מסירה. אדון בטענות אלו כסדרן, תוך התייחסות לטענות נוספות אשר הועלו על ידי המבקש.

7.
בבקשת רשות הערעור ציין המבקש: "בית המשפט הנכבד מתבקש ליתן למבקש רשות לערער על החלטת בית המשפט לתביעות קטנות באילת...מיום 7/5/13 בתיק ת.ק 1487-98 (כב' השופט ליאור ברינגר), אשר בה מחק בית המשפט באילת את בקשת המבקש לבטל

פסק דין
בהעדר מיום 11/11/98..". מן האמור עולה, כי המבקש חפץ לערער על החלטת בית המשפט הנוגעת לבקשתו לביטול פסק הדין, ולא כפי שטען בתשובתו לתגובת המשיב, כי התכוון בבקשתו לערער על פסק הדין עצמו. האמור הינו מבלי שנעלם מעיני האמור בסיפא לסעיף ג בעמוד הראשון, שם צוין כי מתבקש גם ביטול פסק הדין. עדיין, ברור מכותרת הבקשה וממהותה, כי המבקש תוקף את ההחלטה שלא לבטל את פסק הדין, כאשר ברור שהתוצאה האופרטיבית של קבלת בקשתו היא ביטול פסק הדין . ברי כי אין בכך כדי להפוך את הבקשה לבקשת ערעור על פסק הדין גופו.

8.
ביחס להחלטה בבקשה לביטול

פסק דין
כבר נפסק,
כי זוהי "החלטה אחרת": "ככלל החלטה בבקשה לביטול

פסק דין
היא "החלטה אחרת". כלל זה חל בין אם הבקשה נתקבלה (אז ממשיך הדיון בתובענה) ובין אם היא נדחתה, שכן בהחלטה הדוחה בקשה כזו אין כדי לשנות את הזכויות שלגביהן כבר פסק בית המשפט". (ע"א 9369/12 ישעיהו איבי נ' צ.א.מ.א הובלות דלק בע"מ (21.05.2013).

באשר לאפשרות לערער על החלטה בבקשה לביטול

פסק דין
של בית משפט לתביעות קטנות שלא במסגרת ערעור על פסק הדין, הרי נפסק בהרכב מורחב של
חמישה שופטים על ידי בית המשפט העליון, כי החלטה זו
בהיותה "החלטה אחרת", אשר ניתנה על ידי בית המשפט לתביעות קטנות, אינה ניתנת לערעור, אף לא ברשות (ראו: רע"א 292/93
סרבוז נ' ע.אופק בע"מ, פ"ד מח(3) 177, בעמ' 200).

בעניין סרבוז ציין בית המשפט העליון, כי הרציונל העומד ביסוד האמור נובע מהתכלית המונחת בבסיס הוראת החוק הרלוונטית -
סעיף 64 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984, אשר מקנה זכות לערעור, לאחר נטילת רשות, על

פסק דין
של בית משפט לתביעות קטנות. נפסק כי:
"לגישתי, אם נפרש כי אפשר להעניק רשות לערער על "החלטות אחרות" של בתי

המשפט לתביעות קטנות, נימצא מסכלים את היעדים שביקש המחוקק להשיג. הגשת בקשה

למתן רשות ערעור, עלויות הדיון הכרוכות בה, בזבוז הזמן השיפוטי וזמנם של המתדיינים (ולפי גישתו של חברי הנכבד ברוב המקרים אכן יהיה בכך משום "בזבוז" לשמו, שהרי ממילא מרבית הבקשות תידחינה), עיכוב הביצוע הכרוך בחלק מן הבקשות – גורמים אלו ואחרים יביאו, מטבע הדברים, לסרבול מערכת השיפוט בתביעות קטנות, לייקורה ולהארכת משך הזמן הדרוש להשגת תוצאה סופית במסגרתה
" (שם, בעמ' 191).

9.
בחינת האמור בבקשת רשות הערעור דכאן, ובחינה מהותית של הבקשה עצמה מעלה, כי המבקש חפץ לערער על החלטת בית המשפט קמא שלא לבטל את פסק הדין ויוצא כנגד החלטה זו. כך, למבקש טענות ביחס לאופן בו התנהל הדיון בבקשת הביטול, להעדר הנמקה של ההחלטה שלא להיעתר לבקשת הביטול - טענות הנוגעות כולן להחלטה בבקשה לביטול פסק הדין ולא לפסק הדין גופו. עוד יוער, כי אם לשיטת המערער נלך, היינו כי המדובר בבקשה לערער על פסק הדין גופו, הרי הדבר מרוקן מתוכן את ההלכה שנקבעה על ידי בית המשפט העליון בעניין סרבוז הנ"ל ואת הרציונל העומד בבסיסה- שלא יהא ערעור על החלטות אחרות של בית המשפט לתביעות קטנות. אם כך יעשה, נימצא מסרבלים את ההליכים ומאריכים את משך הזמן הדרוש לקבלת החלטת סופית כאשר עסקינן בבית משפט לתביעות קטנות, תוצאה אותה ביקשה ההלכה למנוע. נוכח כל האמור, הרי לא ניתן להשיג על החלטה מסוג זה, ועל כן די בכך כדי להצדיק דחיית הבקשה.

10.
למעלה מן הנדרש אציין, כי אף לגוף טענות המערער כנגד החלטת בית המשפט, לא מצאתי ממש. זאת ועוד, לא מצאתי ממש אף בטענות המערער שנטענו כנגד פסק הדין עצמו זאת ביחס לסיכויי ההגנה, ולא מצאתי עילה המצדיקה ביטול פסק הדין, כפי שיפורט להלן:


ככלל, המועד להגשת בקשה לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד בבית המשפט לתביעות קטנות בהתאם לתקנה 12 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין) התשל"ז-1976 הוא 7 ימים: "ניתנה החלטה שלא בפני
בעל דין והגיש בעל דין בקשה לביטולה תוך 7 ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט, על פי צד אחד, לבטלה בתנאים שייראו לו...". במקרה דכאן, המבקש הגיש את הבקשה לביטול

פסק דין
באיחור של כ-14 שנים.

11.
מעבר לכך, אף לגופם של דברים, הרי
בחינת טענות המבקש כנגד פסק הדין, מגלה כי אין בהן כדי לבסס עילה לביטולו. כפי שצוין בהחלטת בית המשפט קמא, בפסק דינו של בית המשפט קמא מיום 11.11.1998 צוין במפורש כי: "הנתבע הוזמן כדין ולא הגיש כתב הגנה במועד". מכאן קיימת חזקה, שהמבקש לא הצליח לסתור אותה, כי הוא הוזמן כדין לדיון ולא התייצב, ולפיכך בדין ניתן פסק הדין כנגדו. עוד יצוין, כי נראה שהמבקש ידע, לכל הפחות, כי הוגש כנגדו כתב תביעה והיה עליו, בייחוד לנוכח היותו עורך דין, לברר מה עלה בגורלה של אותה תביעה.

במצב הדברים הקיים, הרי שקמה החזקה כי המסירה הייתה כדין ופסק הדין ניתן כדין בהעדר התייצבות, כאשר לאור חלוף הזמן תיק בית המשפט בוער ועמו מסמכי התיק וביניהם המסמך המעיד על אישור מסירת כתב התביעה והזימון לדיון. לאור כל האמור, ומשחלפו שנים רבות בהן לא הוגשה כל בקשה לביטול פסק הדין, הנטל על המבקש להפריך את החזקה, נטל בו לא עמד. המבקש לא ביסס טענתו כי לא ידע על התביעה ועל הדיון, אלא היא נותרה למעשה כטענה בעלמא. ודוק, טענה מסוג זה, כנגד

פסק דין
המציין במפורש כי הייתה מסירה כדין, ניתן לטעון במקרים רבים, בהם התיעוד הפיזי
כבר לא קיים בשל חלוף הזמן. משמע אם בדרך זו נלך, הרי די יהיה בטענה כאמור- כפי שהעלה המבקש- כדי להוביל לביטולו של

פסק דין
. ברי כי זוהי תוצאה שאין לקבלה.

12.
עוד יוער, כי לא מצאתי ממש בטענת המבקש, לפיה העובדה שאין בידי המשיב מסמך המעיד על המצאה כדין של כתב התביעה למבקש, פועלת לחובת המשיב. מאחר שחלף מאז יותר מעשור, אין לדרוש מהמשיב כי ישמור את אישורי המסירה במשך שנים. הנטל להפריך את אותה חזקה, העולה מפסק הדין, כי המבקש זומן כדין ובחר שלא להתייצב, הוא על המבקש, אשר לא עמד בנטל זה.

יתרה מכך, כפי שציין בצדק בית המשפט קמא בהחלטתו, אין די בטענת המבקש כי מאן דהוא שעבד במשרד בו עבד באותה עת הורשע בזיוף, ויכול שהוא חתם על אישור המסירה בשמו. במסמכים שהוצגו בעניין אותו עובד, אין כל התייחסות לחתימה על אישורי מסירה אלא ההרשעה נגעה לעניינים אחרים. מכאן לא ניתן ללמוד או להסיק מכך, שלאותו עובד יש קשר כלשהו לכתב התביעה ובאין בכך כדי לבסס הטנעה שיכול והוא חתם על אישור המסירה. לאור כל המקובץ, המבקש לא עמד בנטל להוכיח כי הוא לא זומן כדין וכי כתב התביעה לא הומצא לו כדין.

13.

ידוע כי בבוא בית המשפט לבחון

פסק דין
אשר ניתן בהיעדר הגנה, עליו להעמיד לנגד עיניו שני שיקולים. האחד, הסיבה להיעדרות; השני, סיכוי ההגנה, כאשר לצד שיקולים אלו יש לשקול אף את זכות הפניה לערכאות. בית המשפט העליון התייחס לאחרונה לסוגיה זו בעניין רע"א 1957/12 חלה נ' כהן, בעמ' 7-8 (22.5.2012):

"שניים הם השיקולים המנחים בבחינת בקשה לביטול פסק-דין שניתן בהעדר התייצבות: הראשון, עניינו בסיבת אי ההתייצבות, האם מדובר במי "שהתעלם מדעת מההליך השיפוטי...או שמא

עסקינן במי שלא התייצב מפאת צירוף נסיבות אומלל, בהיסח הדעת או מרשלנות ...במקרים אלה, בניגוד למקרה הראשון, תגבר נטיית בית המשפט לבטל את פסק הדין. השיקול השני, שעל-פי רוב נודעת לו חשיבות גדולה יותר (ראו
ע"א 32/83 אפל נ' קפח, פ"ד לז
(3) 431, 438) (1983)), עוסק בסיכויי ההגנה (או התביעה, אם מדובר בתובע) של מבקש הביטול:


"שכן אם לא תצמח למבקש תועלת מן הביטול אין כל טעם להורות כן רק על מנת שלאחר קיום הדיון בתיק במעמד הצדדים ושמיעת המבקש יצא תחת ידו של בית המשפט אותו פסק-הדין עצמו (ראו יואל זוסמן סדר הדין האזרחי 738 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995)" (
רע"א 9565/09
מרגוליס נ' גנץ (פורסם בנבו), 10.8.2010)."


לצד שיקולים מנחים אלה, שהאיזון הפנימי ביניהם הוסבר לעיל, קיים שיקול נוסף, מעין שיקול על, שיש להביאו בחשבון בעת שנבחנת בקשה לביטול

פסק דין
והוא זכות הגישה לערכאות, אשר נמנעת מאותו בעל דין שפסק הדין ניתן בהעדרו... ברי, כי זו אינה זכות מוחלטת ויש לאזנה, בין היתר, אל מול האינטרס הציבורי...".

14.
בעניינו, המערער לא הציג כל סיבה להיעדרותו מן הדיון או לאי הגשת כתב הגנה על ידו, בהנתן האמור בפסק הדין כי הוא זומן כדין, קביעה שכאמור לא היה בידיו לסתור. באשר לסיכויי ההגנה, המבקש לא הצביע על טעם ענייני המצדיק ביטול פסק דינו של בית המשפט קמא. כל שציין בעניין זה הוא כי נגרם לו נזק ראייתי מאי מימוש פסק הדין במועד, וכי הוא אינו זוכר את פרטי המקרה.


באשר לטענות המבקש הנוגעות לרכיבי התביעה אשר אושרו בפסק הדין, הרי גם בהן לא מצאתי ממש, שכן לא מצאתי במה טעה בית המשפט קמא כאשר פסק את מלוא סכום התביעה, במיוחד כשאין בידינו לדעת כיום מהן הראיות אשר הונחו בפני
ו.

15.
טרם נעילה אציין, כי לא מצאתי ממש אף בטענות המבקש באשר לאופן התנהלות הדיון בבקשה לביטול פסק הדין, כאשר החלטת
בית המשפט קמא מנומקת דיה ואין כל טעם המצדיק התערבות בה.

16.
לאור כל המקובץ, ולאחר בחינת מכלול השיקולים ונסיבות העניין, מצאתי כי דין הבקשה להידחות: משלא ניתן לבקש לערער על החלטה זו; משגם לגופם של דברים לא מצאתי כל עילה להתערב בהחלטת בית המשפט שדחתה הבקשה לביטול פסק הדין; ומשום שהמבקש לא הצביע על כל טעם המצדיק ביטול פסק הדין.


המבקש ישא בהוצאות המשיב בגין הליך זה בסך
כולל של 1,500 ₪, אשר ישולמו מתוך הערבון אשר הופקד. יתרת הערבון על פירותיו תושב למבקש.

המזכירות תעביר עותק מהחלטה זו לצדדים.

ניתן היום,
א' אב תשע"ג, 08 יולי 2013, בהעדר הצדדים.














רתק בית משפט מחוזי 25015-05/13 טל עופר מאיר נ' יצחק נויפלד (פורסם ב-ֽ 08/07/2013)