פסקי דין על אלברט רחמן עטר | פסקי דין על משה גוטליב

1831-07/13 הט     11/07/2013




הט 1831-07/13 אלברט רחמן עטר נ' משה גוטליב








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ה"ט 1831-07-13 רחמן עטר נ' גוטליב

תיק חיצוני
:



בפני

כב' השופט
אריאל צימרמן


מבקש

אלברט רחמן עטר


נגד


משיב

משה גוטליב



החלטה
לפניי בקשה לצו לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001, שעניינה בהסרת מצלמות החולשות על שביל משותף המוליך לדירותיהם של כל אחד מבעלי הדין.

1.
בעלי הדין הם שכנים. הם מתגוררים בבתים צמודי קרקע, שלהם ולשני בתים נוספים שביל משותף שאותו הם מגדירים כ"פרטי" (קרי: אל מול יתר הציבור), המוביל לשער חצרותיהם של ארבעה הבתים. בין בעלי הדין רבו המחלוקות ואלו התדיינו זה מכבר במגוון הליכים, לרבות לפני המפקחת על רישום המקרקעין. אחד מהליכים אלה: עתירה של המשיב משנת 2010 לצו לפי חוק הטרדה מאיימת, שקרא בין היתר לכך שהמבקש כאן יסיר מצלמת אבטחה שהציב (ה"ט 954-08-10), דרישה שזכתה לדרישת נגד כי המשיב יסיר אף הוא את מצלמותיו שלו. הצדדים הסכימו אז לצו הדדי האוסר על הטרדה, איום ופגיעה בפרטיות, ונקבע בהסכמה שאם למשיב מצלמה המשקיפה על דירתו של המשיב וגינתו – עליו להסירה. המבקש הודיע מצדו כי המצלמה שהוא התקין – תוסר.

2.
חלפו שנים. הצו, שתוקפו לששה חודשים, פג. המצלמות, לטענת המבקש, לא הוסרו (ואף טענה של המבקש כי הוא הסיר את מצלמתו שלו לא באה). לבסוף הגיש המבקש בקשתו הנוכחית לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת, להורות למשיב להסיר את מצלמות האבטחה שהתקין.

3.
בדיון שהתקיים לפניי הרבו הצדדים בהצגת תמונות ומסמכים על אודות המחלוקות השונות שביניהם, שלמדתיהם כמובן אך אין צורך להרחיב בהם. המבקש תיאר את מצוקתו ובעיקר מצוקת ילדיו העוברים בשביל המשותף וחשים כי מצלמות עוקבות אחריהם. המשיב מנגד הבהיר כי אין הוא מכוון את המצלמות לעבר דירתו או חצרו של המשיב כי אם לשביל המשותף באיזור ביתו, וזאת הוא עושה כדי להתגונן מפני הפגיעות הקבועות של המבקש בגדר ובשער שלו.

4.
לאחר ששמעתי את הצדדים מצאתי כי דין הבקשה להידחות. אנמק בקצרה.

5.
חוק מניעת הטרדה מאיימת נועד למנוע מגוון מעשים שברובם הם פריפריאליים לעבירות על חוקים אחרים וממוקדים, ומטרתו לסייע בהסדרת שלוותו של אדם במצבים שבהם החוקים האחרים אינם מספיקים. כך, חוק מניעת הטרדה מאיימת מאפשר צו שימנע קשר של משיב עם מבקש, אולם מובן שאינו מחליף את הוראות חוק העונשין המורות על איסור פגיעה וחבלה של אדם בחברו. הוא מאפשר מתן צו האוסר על איומים, אולם מובן שלא זו דרך המלך להתמודד עם איומים של ממש כמשמעותם בסעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, שהוא החולש על עניין זה. בנוסף, ולענייננו, חוק מניעת הטרדה מאיימת מאפשר מתן צווים שנועדים למנוע פגיעה בפרטיות, אולם לטעמי אין משמעות העניין שהוא בא להחליף את החוקים המכוונים קונקרטית להתמודד עם פגיעה בפרטיות, בין אם אגב ביצוע עבירות פליליות, כאמור בחוק העונשין; בין אם בפגיעה בפרטיות אגב שימוש בלתי סביר במקרקעין, כאמור בחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969; ובין אם בהפרת האמור בחוקים הספציפיים העוסקים בהגנה על פרטיות, הם חוק הגנת הפרטיות וחוק מניעת האזנת סתר. מכאן, שיש לטעמי קושי רב בעצם ההיזקקות להליך לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת, במקום לתביעה אזרחית לפי חוק הגנת הפרטיות, או לפי חוק המקרקעין, ולחלופין עתירה למפקחת על רישום המקרקעין, בעניינים אשר בסמכותה, דוגמת השימוש ברכוש משותף.


יוטעם: אכן, המשיב עתר בעבר לצווים שנסבו – בין היתר – גם על סוגיית המצלמות, בהליך קודם לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת, אולם יוזכר כי כל ההסכמות שם היו פועל יוצא לא של קביעה שיפוטית כי אם של הסכמות, וכי באותו מקרה אף דובר בהטרדות של ממש.

6.
יתרה מכך, ואף שמצוקתו של המבקש ובני ביתו ברורה ומובנת היטב, הרי שהתקשיתי למצוא כי המקרה דנן מצדיק מתן צו כמבוקש. החלוקה הרגילה, המשתקפת גם בחוק הגנה על פרטיות, היא בין רשות היחיד, שם יש זכות לפרטיות, לבין רשות הרבים, שם הזכות לפרטיות צרת היקף בהרבה. כאן מדובר בתחום ביניים – שביל המשמש ארבע דירות. אין מדובר אמנם ברשות רבים קלאסית, אולם ודאי לא ברשות היחיד. ודאי גם שאין מדובר בדירתו או חצרו של המבקש (ולהגנה עליהן כיוון הצו בהליך הקודם), אלא בשטח שבו עוברים כל דיירי הבתים. אמנם, לעתים מוצאת הפסיקה כי גם רכוש משותף זכאי להגנה מפני מצלמות (ראו לדוגמה: החלטת המפקחת על רישום המקרקעין בנצרת, 53/05 פרידמן נ' רם (22.10.06); ת"א (שלום-חיפה) 39332-09-10 אלגרסי נ' ערטול (16.11.10); ה"ט 13303-06-11 קלמנוביץ נ' סימון (4.7.11)). אולם כפי שמודגש לעולם – ההכרעה היא תלוית נסיבות. לא הרי התקנת מצלמה העוקבת אחר הנעשה בחצר פנימית, גם אם משותפת, או המוצבת בחדר המדרגות באופן שמרגע שאדם פותח את דלתו הוא מצוי במעקב רציף, כהרי מצלמות שמכוונות לשביל משותף שכל שאמור להיעשות בו הוא חלק אחד מן המעבר של הדיירים מחצרותיהם אל החוץ. וכיוון שהמבקש בחר להביא בקשתו באכסניה של חוק מניעת הטרדה מאיימת, יש לומר גם כי קשה לראות את "ההטרדה המאיימת" הגלומה במצלמות שתוחלתן בהגנה על רכושו הפרטי של המשיב, גם אם אגב יכולת לעקוב חלקית אחר אנשים החולפים בשביל, ואשר ודאי אינן מיועדות למעקב אחר אורחות חייו של המבקש ובני ביתו.

7.
בנסיבות הקונקרטיות של המקרה שלפניי, ולאחר שבחנתי לעומקן את כל התמונות שהוצגו והראיות שהובאו, מצאתי אפוא כי גם אם באופן גבולי, אין מקום לקבוע שיש ליתן צו לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת.

8.
שני טעמים נוספים מחזקים את המסקנה האמורה במקרה דנן, ושניהם נעוצים בעקרון תום הלב, החולש על המשפט כולו, ודאי על הגשת בקשה לסעדים לפי החוק. האחד, המשיב עשה "דין" (שאינו דין) לעצמו, והחליט לפגוע באחת המצלמות של המבקש, קודם להגשת הבקשה. המשיב טען אמנם כי רק "הזיז" את המצלמה, אולם בדיון הוברר כי אותה "הזזה" בוצעה באמצעות מקל, וסופה בכך שהמצלמה נהרסה והמבקש נאלץ להזמין אחרת תחתיה (תוך שהמשיב מלין על כך שהמבקש עוסק בהזמנת מתקין למצלמה חדשה וממוגנת יותר). מי שכך נוהג, אינו יכול לרוב לזכות בסיועו של בית המשפט. הטעם השני הוא שכפי שגילה המשיב (וזאת לא ראה המבקש לציין בבקשתו), גם על קיר ביתו של המבקש מותקנת מצלמה המכוונת לעבר השביל המשותף. המבקש מיהר לומר כי המדובר במצלמת דמה. אין בכך ולא כלום. הקושי, גם זה שהציג המבקש, הוא לא תוכן התמונות שמצלמות המעקב מצלמות בשביל הגישה (אם אינן מצלמות דמה), אלא התחושה הכבדה המלווה את העוברים והשבים בשביל, שהנה הם נצפים בידי השכן העוקב אחריהם. פגיעה זו באוטונומיה ובתחושת הפרטיות מתקיימת באותה מידה בדיוק בין אם המצלמה אמיתית ובין אם לאו, ככל שהעובר בסך אינו יודע לבטח אילו משתי האפשרויות היא המתקיימת. יצוין עוד כי המשיב מיהר להבטיח שיסיר את מצלמתו. ברם המדובר במהלך שהיה ראוי לנקוט לפני הדיון, לא רק בעקבותיו והערת בית המשפט בעניין. אוסיף כי הטענה נראית כבעייתית במיוחד שעה שכבר בהליך הקודם הבטיח המשיב שימהר להסיר את המצלמה, והנה חלפו שלוש שנים והמצלמה (או חליפתה) עדיין על עומדה. בית המשפט אינו יכול להושיט ידו למי שפועל בדרך האמורה.

9.
נוכח כל האמור לעיל – הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ד' אב תשע"ג, 11 יולי 2013, בהעדר הצדדים.








הט בית משפט שלום 1831-07/13 אלברט רחמן עטר נ' משה גוטליב (פורסם ב-ֽ 11/07/2013)