פסקי דין על סייף סקאי ישראל בע"מ | פסקי דין על אהרן קליין | פסקי דין על מדינת ישראל המרכז לגביית קנסות | פסקי דין על אמנון צוקר |

13142-10/10 הפ     03/07/2013




הפ 13142-10/10 סייף סקאי ישראל בע"מ נ' אהרן קליין, מדינת ישראל המרכז לגביית קנסות, אמנון צוקר








בית משפט השלום ברמלה



ה"פ 13142-10-10 (סופטוור ) ישראל בע"מ נ' קליין(עציר) ואח'



3.7.13.

בפני

כב' השופט
דוד שוהם


המבקשת

סייף סקאי ישראל בע"מ


נגד


ה
משיבים

1.אהרן קליין

2.מדינת ישראל המרכז לגביית קנסות
ב"כ עו"ד ארז שטיינברג
3.אמנון צוקר




פסק דין


בפני
בקשה להצהיר כי המטלטלין שעוקלו על ידי המשיבה 2 (להלן: "המרכז") בגין חובותיו של המשיב 1 (להלן: "החייב") שייכים למבקשת (להלן: "החברה").

תאור העובדות

בעליה של החברה ברשם החברות מר בוכניק והחייב, חברו יחדיו לקידום המצאות ושכלולים של החייב.
הפעילות התבצעה במסגרת החברה.

החייב חייב למשיבה 2 סכום של 484,176 ₪ נכון ליום 2.1.11 בעקבות הרשעתו בת.פ 4241/02 וחיובו לשלם פיצוי לנפגעי העבירות.

כחלק מניסיון הגביה של הסכום בוצע בדירה שכורה שבה התגורר החייב עיקול ברישום.
המדובר בדירה מפוארת שהיה בה ציוד רב ואשר נשכרה על ידי החברה לשימושו של החייב.

על פי החלטתי מיום 23.1.11 מונה כנאמן על הציוד מר בוכניק, שהוא הבעלים של כל המניות בחברה. (להלן: "הנאמן").
על פי החלטה זאת, הוגשה רשימה שמפרטת מהו הרכוש המצוי בדירה אשר שייך לחברה, מהו הרכוש השייך למשכיר, מהו הרכוש ששייך לנאמן ומה שייך לחייב.
ביום 23.6.11 נערך דיון שבמהלכו נמסר, כי קיים צורך לפנות את הדירה המושכרת ולהחזירה למשכיר.
בהחלטה שניתנה באותו יום נקבע, כי על הנאמן להעביר את הרכוש ששייך לחייב לידי המרכז.
לגבי הרכוש ששייך לחברה הוטל על הנאמן לאחסן אותו במקום בטוח ולבטח אותו.

לטענת החברה הועבר הציוד למחסן השייך למקורב של החייב, והוא מצוי שם עד למתן החלטה בבקשה.
לא קיימת רשימה של הציוד המאוחסן שם ולא קיימת הערכה של הציוד.
לגבי ציוד זה קיים צורך לקבוע האם ניתן לעקל אותו על חשבון החובות של החייב.

כנגד הנאמן והחייב התנהלו הליכים פליליים במסגרת כתב אישום שהוגש בתיק 21131-05-11.
במהלך החקירה שקדמה להגשת כתב האישום, נתפסו במשרדיה של החברה ויתכן שגם בדירה השכורה, ציוד מחשבים.
בתיק 59380-05-12 הוגשה על ידי החייב בקשה לשחרר את הציוד שנתפס.
בהחלטה מיום 16.6.12 ובהסכמת נציג המדינה הוסכם על החזרת הציוד לחייב.

יום לאחר ההחלטה בדבר החזרת הציוד, עוקל הציוד על ידי המרכז על פי צו עיקול על נכסי החייב הנמצאים בידי צד שלישי, לפי חוק המרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות התשנ"ה – 1995 וסעיפים 7 – 7ב לפקודת המסים (גביה).

בפועל לא הוחזר הציוד והדיון בתיק זה מתייחס גם לציוד זה.
שווי הציוד על פי הערכת שמאי מטעם בית המשפט עומד על 17,500 ₪.

השאלה שעלי להכריע בה היא האם שייך הציוד לחברה או לחייב.
לצורך הכרעה בשאלה זאת, יהיה צורך לדון במערכת היחסים שבין החברה לחייב, והשלכותיה על הבעלות בציוד.
גם בהנחה שהציוד שייך לחברה, יש להכריע האם ניתן לעקל אותו בגין החוב של החייב, על בסיס הטענה שהחברה והחייב מהווים יישות כלכלית אחת, ועל בסיס החזקה המשפטית לפיה רכוש שנמצא בדירה שמחזיק החייב שייך לחייב אם לא הוכח אחרת.

טענות המרכז

המרכז מתאר בהרחבה את התנהגות החייב כולל ניסיונותיו להוליך שולל את המרכז.
הטענה המרכזית היא שהחברה והחייב מהווים יישות כלכלית עסקית אחת.
כל המניות של החברה מוחזקות על ידי הנאמן. בפועל הנאמן והחייב שותפים בחברה.
טענה זאת מתבססת בין היתר על קביעה שקיימת בהכרעת הדין בת.פ 21131-05-11 עמוד 5 שורות 25 – 20 (פורסם במאגרים המשפטיים).
בין הרכוש של החברה לרכוש של החייב לא קיימת הפרדה קניינית ברורה. ההפרדה ביניהם ככל שהיא קיימת היא מלאכותית.

למרכז טענות קשות כנגד הנאמן.
לטענת המרכז ביום 3.7.11 בעת שהגיעו נציגי המרכז לדירה, לצורך הערכת הרכוש, התברר שחלק ניכר מהרכוש לא נמצא שם. אפילו הרכוש, שהחברה הצהירה לגביו כי הוא שייך לחייב, לא היה שם.
הנאמן לא נכח בדירה במועד שנקבע לצורך הערכת הרכוש.
הנאמן לא הגיש רשימה של הציוד ולא ביטח אותו כפי שנקבע.
הנאמן לא מסר את הכתובת בה נמצא הרכוש, על מנת שניתן יהיה לבדוק ולהעריך אותו.
החברה לא הגישה תצהיריה במועד למרות אורכות שניתנו לה.

מהבחינה המשפטית נטען, כי מאחר שמקורו של סעד הצהרתי בדיני היושר, אין מקום להעניק אותו למי שפועל בחוסר ניקיון כפיים.
על הציוד שעוקל בדירה חלה החזקה הקבועה בסעיף 5 (2ב) לפקודת המסים גביה, לפיה מטלטלין שעוקלו בחצריו של החייב, רואים אותם כנכסיו, כל עוד לא הוכח להנחת דעתו של הממונה על הגביה שאינם שלו.

גרסת השותפות העסקית בין החברה לחייב עולה מהעובדות הבאות:
במעמד העיקול שנערך ביום 15.8.10 שילם החייב למרכז סכום של 65,000 ₪ בהמחאה של המבקשת וסכום של 14,092 ₪ בכרטיס אשראי של הנאמן.
החברה העבירה סכום של 231,000 ₪ בגין חובו של החייב למרכז. הסכום שולם בהמחאה של החברה שנושאת את חותמתה וחותמת הנאמן.
הנאמן והחייב שותפים בחברה שנקראת סייף סקאי טכנולוגיות בחו"ל.
רק עקב השם הרע שהיה לחייב בארץ בעקבות הסתבכות קודמת, רשומות כל המניות על שם הנאמן.

כאשר הוגשה הבקשה לשחרור ציוד המחשבים שנתפס על ידי המשטרה, נטען בבקשה כי הציוד שייך לחייב.
גם ההחלטה האופרטיבית שניתנה, הורתה למשטרה להחזיר את התפוסים לחייב.

במסגרת הדיון בבקשה שמונחת בפני
אמר הנאמן שהוא קנה את הפסנתר שהיה בדירה לחייב (עמוד 4 שורה 21).
הנאמן עצמו לא היה מעונין כלל בהגשת הבקשה על ידי החברה, והחייב הוא שהפציר בו להגיש אותה. (עמוד 23 שורות 21 – 23).
אין די במסמכים שצרפה החברה לבקשתה בכדי ללמד על בעלות החברה ברכוש ובציוד.

ההכרעה

כבר בפתח הדברים ייאמר, שהמרכז יכול לטעון לכל היותר לזכות להיפרע ממחצית משווי המעוקלים.
על פי צו העיקול עצמו המופנה למשטרת ישראל לגבי ציוד המחשבים, אם המעוקל הוא נכס המשותף לחייב ולאחר בחלקים בלתי מסוימים, יראו את הנכס כשייך להם בחלקים שווים ועל הצד השלישי להעביר למרכז את חלקו של החייב. במקרה זה הבעלות היא של החברה ולכל היותר ניתן לטעון שהנאמן והחייב בעלים במשותף של החברה שהיא בעלת הציוד.
ברור גם למרכז שלנאמן זכות לפחות במחצית מהמעוקלים.

אין בכוונתי להידרש במסגרת ההחלטה למעשיו של החייב שפורטו בהכרעת הדין. באותה מידה אין בכוונתי להידרש לטענת החייב לגבי תשלום חלק הארי של החוב על פי פסק הדין.

השאלה העיקרית שעלי להכריע בה היא, מה מערכת היחסים העסקית בין החברה לחייב. מתוך ההכרעה בשאלה זאת תיגזר שאלת הבעלות ברכוש ובציוד.
המרכז מפנה לאמור בעמוד 5 להכרעת הדין בת.פ 21131-05-11 לפיה 50% מהמניות של החייבת שייכות דה פאקטו לחייב.
בתחילת אותו עמוד מצוטטת עדותו של הנאמן לפיה השקיע מיליוני שקלים במיזם מתוך אמונה בהצלחת המיזם וקיום תועלת חברתית במיזם.

הנאמן העיד בפני
, כי הוא השקיע את כל הכספים בחברה. הוא ראה את השותפות עם החייב כשותפות שנושאת עימה פוטנציאל עסקי. לאחר שהיה מחזיר לעצמו את ההשקעה היה החייב מקבל אחוזים מסוימים. במציאות זה לא קרה. (עמוד 34 שורות 1 – 2).

כך גם העיד החייב.
החייב בא עם רעיון עסקי. סוכם שאם תהיה הצלחה ויהיו רווחים יקבל 50% (עמוד 38 שורות 24 – 25) (עמוד 40 שורות 31 – 32).

גם מתוך הכרעת הדין עולה, שהחייב הגיע עם רעיון עסקי, והנאמן טיפל בעניינים הכספיים ובהשגת הכספים לצורך קידום ההמצאות והשכלולים של החייב. (עמוד 7 להכרעת הדין).

מתוך עשרות המסמכים על רכישת ציוד שצירף הנאמן לתצהירו, עולה באופן ברור וחד משמעי, שכל הכספים לרכישת הציוד הושקעו מכספי החברה ומכספי הנאמן.
החייב עצמו היה חסר כל, ולא השקיע כל סכום בהפיכת הרעיון למכשיר שניתן יהיה לממש אותו, ולהרוויח מפיתוחו.
על מנת לגרום לחייב למוטיבציה לפתח את הרעיון ולשתף פעולה, נשכרה עבורו הדירה, שולמו חובותיו, ונרכש הציוד לפי בקשותיו, גם ציוד אישי וגם ציוד עסקי.
בסופו של דבר נפסק התהליך כתוצאה מנקיטת הליכים פליליים נגד הנאמן והחייב.

המרכז סבור שניתן לראות את הרכוש כרכוש של החייב, שכן לא היתה קיימת הפרדה בין הרכוש של החייב לרכוש החברה.

מתוך הראיות עולה, שכל ההשקעה שהשקיע הנאמן היתה כפופה לכך, שתהליך הפיתוח נמשך. אין כל היגיון בכך שהנאמן ישקיע מכיסו מאות אלפי שקלים ויותר כאשר המיזם נפסק.
המניע היחיד בהשקעת הכספים היה נעוץ בתקוה, שהמיזם יעלה יפה, ויניב רווחים.
אילו אלה היו פני הדברים, אין ספק שהחייב היה מקבל נתח נכבד ברווחים.
גם במצב זה היה מקום להחזיר את ההשקעות לפני שמחלקים רווחים.

שונים הם פני הדברים כאשר היוזמה נדונה לכשלון. במקרה כזה לא קיימים רווחים שניתן להתחלק בהם, והמעט שניתן לעשות הוא, להחזיר לנאמן מעט מההשקעות שביצע.
אין היגיון בכך שרכוש של הנאמן יועבר לנושיו של החייב.
נושיו של החייב יכולים לכל היותר להיכנס לנעליו. הם אינם יכולים להוציא מן החייב יותר ממה שיש לו.
אילו היה החייב תובע לעצמו את הרכוש, לא היתה לו כל זכות מול הנאמן, שכן הוא לא רכש את הרכוש והציוד.
לא סביר להגיע לתוצאה שנושי החייב יקבלו מעבר למה שהיה החייב עצמו מקבל. אילו היה דורש את הרכוש והציוד מהנאמן.

אותה מציאות של ערבוב נכסים, היא שריד לתקופה של שיתוף פעולה ורצון לאפשר לחייב לפתח את רעיונותיו "בתנאי מעבדה", ללא צורך בהטרדתו בטרדות קיומיות, שביניהם צורך לשלם חובות. באותה תקופה נרכש ציוד על פי רצון החייב לצורך שימושו. רכוש זה לא עבר לבעלותו באופן כלשהו.
מציאות זאת אינה קיימת עוד, ויש לבחון את הזיקה לרכוש מתוך מציאות אחרת.

בכל הנוגע לערבוב נכסים, יש להדגיש שלחייב לא היה כל רכוש שאותו יכול היה לערבב עם רכוש אחר.
כל הרכוש הוא רכושו של הנאמן.
גם אם היום עדיין מסכים הנאמן לאפשר לחייב להשתמש ברכוש, מתוך תקוה שבעתיד יבשיל דבר מה מרעיונותיו, או מתוך הכרת תודה, או מכל סיבה אחרת, אין להסיק מכך על נכונות למסור את רכושו לנושיו של החייב, ולפיכך אין מקום לעקל את הרכוש והציוד של החברה והנאמן לצורך פרעון חובותיו של החייב.

אין מקום לייחס לנאמן חוסר תום לב ולשלול ממנו רכושו.
הנאמן מסר לבית המשפט עובדות אמיתיות ועל בסיסם ביקש את פסק הדין ההצהרתי.
התאור של החייב כעובד של החברה, מתייחס למציאות שבה תפקידו היחיד היה לעבוד, ועל הנאמן הוטלה החובה לספק לו את סביבת העבודה.
החייב אינו יכול להיות מוגדר כשותף בתקופה שבה נצברות הוצאות.
החייב אינו שותף לחובות שנוצרו ולהוצאות שהוצאו.

לא יכול להיות ספק שהדיון בבקשה התנהל בתאום בין הנאמן לחייב.
החייב מנסה לסייע לחברה ולנאמן, בין היתר משום שעל ציוד המחשבים ששוויו הכלכלי עומד על 17,500 ₪, ובוודאי שאינו בבעלותו, מצוי כל עמלו ועולמו מבחינת פיתוח רעיונותיו והמיזמים שלו.
ההתייחסות למחשבים כאל חפץ חוטאת למציאות.
יתכן שיש בשיתוף הפעולה משום הכרת תודה לאמון שנתן הנאמן בחייב.
יהיו הנימוקים אשר יהיו, הראיות מלמדות באופן חד משמעי שהרכוש והציוד שייכים לחברה ונרכשו מתוך השקעות שביצע הנאמן.
בנסיבות אלה לא ניתן לעקל ולממש אותם בגין חוב של החייב.

סוף דבר

הבקשה למתן

פסק דין
הצהרתי מתקבלת ויש להשיב לחברה את ציוד המחשבים.

יש להורות על ביטול העיקול על כל הרכוש שהיה בדירה השכורה, ומאוחסן כעת במחסן כלשהו.

בכל הנוגע להוצאות, אין מקום לחייב את המשיבים בהוצאות, עקב התנהלות החברה בתיק, ובין היתר אי הגשת תצהירים במועד.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום,
כ"ה תמוז תשע"ג, 03 יולי 2013, בהעדר הצדדים.











הפ בית משפט שלום 13142-10/10 סייף סקאי ישראל בע"מ נ' אהרן קליין, מדינת ישראל המרכז לגביית קנסות, אמנון צוקר (פורסם ב-ֽ 03/07/2013)