פסקי דין על ל' צ'' | פסקי דין על המחלקה לשירותים חברתיים – חדרה (מורן שפריר) | פסקי דין על עו"ד עמיקם הדר האפוטרופוס לדין של הקטינות | פסקי דין על ג' צ'' ואח' |

60393-06/13 ענא     17/07/2013




ענא 60393-06/13 ל' צ'' נ' המחלקה לשירותים חברתיים – חדרה (מורן שפריר), עו"ד עמיקם הדר האפוטרופוס לדין של הקטינות, ג' צ'' ואח'




המערערת:
ל' צ''
נ ג ד

המשיבים:
1. המחלקה לשירותים חברתיים – חדרה (מורן שפריר)

2. עו"ד עמיקם הדר האפוטרופוס לדין של הקטינות

3. ג' צ''
4. היועץ המשפטי לממשלה
ע"י עו"ד מ' קפלן


החלטה

רקע עובדתי
1. לפני החלטה המורה על המשך השארת שתי ילדות קטנות בחסות רשות הסעד ועל העברתן למשפחה אומנת, לאחר שהוצאו מרשות אמן, המערערת, בהחלטות קודמות.
החלטתי ניתנת במסגרת ערעור על החלטה מיום 18/6/12, של בית המשפט לנוער בחדרה (כב' השופטת היאם קראווני – להלן- "בית משפט קמא") בתיק תנ"ז 2850-01-11, שבה הורה בית משפט קמא שהחלטתו מיום 20/12/12, תישאר בתוקפה.
בהחלטה מיום 20/12/12, קבע בית משפט קמא, בהתאם לסמכותו על פי חוק הנוער (טיפול והשגחה) התש"ך-1960 (להלן- "חוק הנוער"), את דרכי הטיפול בשתי בנותיה של המערערת, בגילאים שש ושבע, והורה כי הקטינות יוצאו ממשמורתה של המבקשת וממשמורת אביהן, המשיב 3, ויהיו במשמורת רשות הסעד, אשר תקבע את מקום חסותן במעון החירום "שבתאי לוי". כן הומלץ לפקידת הסעד באותה החלטה, לחפש לקטינות משפחה אומנת לטווח ארוך. עוד נקבעו בהחלטה זו סדרי ביקור של האם במקום החסות.

2. בהתאם לסמכות שניתנה לרשות הסעד, נמצאה לאחרונה משפחה אומנת, שנאותה לקבל את שתי הילדות. פקידות הסעד, החלו לקיים ביקורים של הקטינות בבית המשפחה האומנת, על מנת להרגיל בהדרגה את הקטינות למשפחה ולבית שיועד להיות ביתן בתקופת האומנה. על פי התסקירים, הדיווחים היו שישנה הסתגלות טובה של הקטינות וכי הן מצפות לעבור לביתן החדש. בשלב זה הוגשו הערעור ובקשה לעכב את ביצוע ההחלטות של בית משפט קמא, אותן סקרתי לעיל.

3. אקדים ואומר, שאין בערעור טענה כי הצווים שניתנו עד הנה ושקבעו כי הילדות הן ילדות נזקקות, כמובנה של "נזקקות" על פי סעיף 2 לחוק הנוער, וכי הן בסיכון, היו מוטעים; הטענה היא שעתה, בשל מצבה של האם, שהשתפר, יש לתת לאם ניסיון נוסף להחזיק בילדות.

4. אתייחס כאן, בקצרה, לרקע העובדתי ולתמצית התסקירים מטעם רשות הסעד, כפי שעלו מההחלטה של בית משפט קמא מיום 20/12/12, התסקירים שבתיק ועיקרי הטיעון של באת כוח היועמ"ש, שביקשה להצטרף כצד בערעור.

5. המערערת, אישה צעירה, ילידת 1984, הייתה נשואה למשיב 3, ממנו נולדו לה שתי הבנות, ל' כבת שבע שנים, לומדת בכתה א', הבת הקטנה, ש', היא כבת שש.

6. המערערת אובחנה כסובלת מהפרעה סכיזו אפקטיבית. החל משנת 2004, היא אושפזה מספר פעמים בבית חולים למחלות נפש, חלקם בכפיה, כאשר אשפוזה האחרון היה בנובמבר 2012. גם בתקופה בה הייתה המערערת שלא באשפוז, היה עליה, על מנת למנוע התקפים חוזרים של מחלתה, להיות תחת משטר של טיפול תרופתי ופסיכיאטרי. בנוסף למחלתה, התדרדרה המערערת לשימוש בסמים. היא לא הצליחה להחזיק מעמד במקומות עבודה, והתקיימה מקצבת נכות.

7. המערערת באה ממשפחה רב בעייתית, עם רקע של מחלות נפש, עבריינות וסמים. היא הייתה נשואה למשיב 3, אבי הקטינות. הם גרושים מאז מרץ 2012. המשיב ריצה בעברו מספר עונשי מאסר, כאשר האחרון בהם, משנת 2012, בשל אלימות נגד המערערת בנוכחות הקטינות. המשיב ניתק את הקשר עם בנותיו לאורך תקופות ארוכות (מאז אפריל 2011 כאשר שוחרר מהכלא ועד חודש ינואר 2012. הוא חזר במועד זה להתגורר עם המערערת, אולם הקשר נותק פעם נוספת עם מעצרו ביולי 2012).

8. החל מיום 21/12/10, עמדו כנגד האם והמשיב צווים שהשאירו את הקטינות במשמרות רשות הסעד. הצו הראשון, מיום 21/12/10, ניתן בהסתמך על כך שהאם שהתה כשנה וחצי טרם הוצאת הקטינות מבית ההורים, באשפוז פסיכיאטרי. כאשר האם שוחררה מהאשפוז, נעצר האב, והאם ובנותיה עברו להתגורר בבית הסבתא. כאן חלה התדרדרות קשה במצבה של האם, בשל מחלתה ובשל שימוש בסמים. היא אושפזה שוב בבית החולים. בנסיבות אלו, ובשל העדר יכולת של המשפחה המורכבת לטפל בילדים, ניתן הצו הראשון. בהמשך ניתנו צווים חוזרים, בין היתר ניתן צו נזקקות, בהסכמת ההורים, לפיו הוכרזו הקטינות כקטינות נזקקות (בהתאם לסעיפים 2(2) ו-2(6) לחוק הנוער) למשך שנה, וצוין בצו, כי הקטינות ימשיכו לשהות במרכז החירום "שבתאי לוי".

9. הילדות שהו במרכז החירום עד ליום 7/11, שאז הוחזרו לבית אמן תחת צו פיקוח והשגחה בקהילה בהתאם לסעיף 3(3) לחוק הנוער, שתוקפו עד ליום 22/2/12. הוכנה תכנית פיקוח שכללה המשך מעקב פסיכיאטרי ומעקב במדור להתמכרויות, ליווי מדריכה לסיוע בתפקודה השוטף של האם ומעקב של עו"ס שירותי הרווחה. הקטינות שולבו במסגרות אחר הצהריים.

10. למרות התוכנית, החלה התדרדרות של האם, היא חזרה להשתמש בסמים והפסיקה להגיע לבדיקות במדור התמכרויות. היא אף לא התמידה במעקב הפסיכיאטרי ובטיפול התרופתי. יצוין כי הדיווח היה שעל אף מצבה היא טיפלה בקטינות מן הבחינה הפיזית, כאשר דירתה נצפתה נקיה ומסודרת והילדות הגיעו מסודרות לגן.
בדיון מיום 29/11/11, הוחלט לתת לאם הזדמנות נוספת שלא לקחת ממנה את ילדותיה לתקופה של חודש וחצי עד ליום 7/2/12.

11. בהתאם לתסקיר מיום 5/2/12 מטעם רשות הסעד, חלה התדרדרות נוספת במצבה של האם. היא הפסיקה להגיע למעקב סדיר במדור להתמכרויות, ובדיקות שתן הצביעו על שימוש בסמים. האם הסכימה להתאשפז לצורך גמילה מסמים למשך חודש, עקב מספר אירועים שאירעו בתקופה זו: המערערת לא הגיעה לקחת את הילדות מהגן, ניסיונות להשיגה טלפונית לא צלחו, בביקור נוסף בבית, נשמעו קולות הקטינות, כאשר האם ישנה. כשהעירו אותה, אמרה שהיא לא התכוונה להביאן ביום זה לגן, על מנת להיפרד מהן לפני אשפוזה.

12. עקב התנהלות זו והסיכון לילדות בשל מצבה של האם, התבקש ביהמ"ש להוציאן שוב ממשמורת האם ולהעבירן למשפחה אומנת. בדיון ביום 7/2/12, ניתנה למערערת הזדמנות להציע תכנית טיפולית חילופית בקהילה. היא לא הציגה כזו. הוגש תסקיר ביום 1/4/12, לפיו חלה התייצבות במצבה של האם, היא חזרה לשתף פעולה עם המטפלים ונטלה את הטיפול הפסיכיאטרי, בדיקות השתן הראו, כי היא נקיה, למעט הבדיקה האחרונה, שנמצאו בה סימנים של שרידי סם בלבד. כן דווח כי היא מתגוררת עם גרושה, אבי הילדות. לפיכך, הוחלט להשאיר את הילדות אצלה.

13. התברר, כי המערערת הצליחה להתמיד במעקב במדור להתמכרויות משך כחודשיים בלבד – מאז אפריל 2012 ועד ליוני 2012, שאז ניתקה קשר עם המדור והודתה בשימוש, אם כי חד-פעמי בסמים.

14. ביום 28/10/12, הוצא צו חירום וזאת על רקע התדרדרות קשה במצבה הבריאותי של האם ואשפוזה בכפייה. הילדות שולבו במשפחת קלט אומנה.

15. האם שוחררה מאשפוזה הפסיכיאטרי ביום 28/11/12. בתסקיר מיום 2/12/12, תואר חוסר שיתוף פעולה עם תכנית הטיפול בקהילה, על רקע מחלתה הנפשית והשימוש בסמים. בדיון מיום 6/12/12, לא חלקו המערערת והמשיב 2 על נזקקות הקטינות, אך ביקשו את חזרתן למשמורת המערערת תוך המשך הטיפול והשגחה בקהילה.

16. חיפשתי בתסקירים דיווח על מצבן של הקטינות. לא מצאתי כי אובחנה פגיעה נפשית משמעותית בהן. בתסקיר מיום 6/1/11, דווח כי הקטינות הגיעו למרכז החירום כשהן מלאות כינים, כי לבת הגדולה ל', היו קשיים ביצירת קשר וורבלי עם הצוות והיא התקשתה להתמצא ולהבין את חוקי המשחק בגן, אולם מנגד, מחוץ לגן, הייתה ל' חופשיה ופתוחה והשתלבה במשחקיה עם הילדים האחרים. על ש', הבת הקטנה נכתב כי היא "ילדה מקסימה ושובת לב", שהשתלבה במהרה בפעילות בגן.
בתסקיר מיום 28/8/12, תוארו שתי הבנות כמקסימות, מפותחות, וצוין כי הקשר עם ההורים חיובי וטוב.
באשר לביקורים, האם התמידה בהם, ונראה היה כי הילדות מקבלות אותה בחום.
העולה מהנסקר לעיל ומהתסקירים הנוספים שבתיק הוא, כי האם אוהבת את בנותיה, והקשר ככל הנראה בינה לבין הילדות טוב. דא-עקא, שקיים סיכון לילדות בשל התקפי מחלתה, אשפוזים חוזרים, וההתדרדרות לשימוש בסמים. כמו-כן, לא נמצאת משפחה קרובה שתוכל לטפל בהן, כאשר אף האב שהה בבית סוהר, ועתה הוא שוהה במרכז גמילה, ואינו מראה יכולת ונכונות לקבל את הילדות.

ההחלטות, נשוא הערעור, של בית משפט קמא
17. בית משפט קמא כתב בהחלטתו מיום 20/12/12, כי מהתצהיר עולה שהסבתא איננה יכולה לטפל בקטינות, על רקע פסיכיאטרי שלה וכוחותיה המוגבלים, על אף שבאשפוזים קודמים העמידו שירותי הרווחה סומכת שעזרה לאב ולסבתא לטפל בקטינות. נקבע כי הן צריכות מסגרת אשר תאפשר אבחון, בטחון, הגנה, טיפול ויציבות. על פי פקידת הסעד, המשיב תמיד התריע על הסכנה ועל חוסר יכולתה של המשיבה לטפל בקטינה, אולם סבר שיש להשאיר את הילדות אצל אמן.
בית משפט קמא שוכנע כי הקטינות נתונות בסכנה, ולפיכך נעתר לצו להשאירן במשמרות רשות הסעד.

18. בהחלטה מיום 18/6/13, קבע בית משפט קמא כי "יש לברך על כך שהמשיבה מאוזנת ועקבית ומשתפת פעולה .. יש מקום לבחון את יציבות המשיבה ושימור השינוי החיובי לתקופה משמעותית לאור העבר.. מה גם שאין שינוי לרעה במצב הקטינות, נהפוך הוא". השופטת קמא קבעה דיון מעקב לפניה ליום 1/10/13.

עמדות הצדדים בערעור
19. כאמור, המשיבה איננה מלינה על הצווים שניתנו לפני הצו מיום 18/6/13. היא טוענת נגד החלטה שלא להחזיר את הקטינות כניסיון נוסף ליכולתה להעניק להן את צרכיהן בביתה, ועל כך שניתנה הוראה העברתן למשפחה אומנת. נטען, כי המערערת עברה שינוי מהותי במצבה האישי, הנפשי והבריאותי כאשר הבינה שהיא עלולה לאבד את בנותיה. היא שוכרת לעצמה דירה בגבעת אולגה ומנהלת משק בית עצמאי. צורפה תעודה רפואית, לפיה היא יציבה מבחינה בריאותית. עוד טענה המערערת כי היא מבינה היטב שהיא מעדה ושעליה לשפר את התנהלותה על מנת לקבל לחזקתה את בנותיה שהן כל עולמה. היא מוכנה לקבל כל טיפול, הדרכה סיוע וביקורת בדיקות. עוד הוסיפה המערערת וטענה כי טובת הקטינות היא לגדול עמה בפיקוח צמוד, מה שייתן לה מוטיבציה גבוהה ביותר לשמר את המצב החיובי בו היא נמצאת. בכל התסקירים שהוצגו, נכתב כי היא אם טובה ומטיבה עם בנותיה. הבעיה היא חוסר היציבות של האם מבחינה נפשית ובשל התדרדרותה לסמים. המערערת כתבה שהיא מוכנה להסכים לכל מתווה וטיפול.

20. עמדתה של באת כוח היועמ"ש ושל העובדות הסוציאליות לחוק הנוער והאפוטרופוס לדין של הילדות, הייתה שאין להתיר את החזרת הקטינות בשלב זה, שכן התקופה שבה האם מאוזנת ומנהלת אורח חיים תקין, קצרה מדי, על מנת שניתן יהיה לסכן שוב את הילדות בניסיון, שאין כל בטחון, על סמך ניסיון העבר, כי יצלח.

דיון והכרעה
21. נקודת המוצא, כאשר באים לדון בסוגיה כה חשובה – הוצאת קטינות ממשמורת אמן, או אי החזרתן אליה - היא טובת הקטינות והשאלה אם הן יימצאו בסיכון להתפתחותן הפיזית או הנפשית, אם יוחזרו למשמורת האם.

22. אין חולק כי מקומו הטבעי, העדיף של ילד, הוא להיות עם משפחתו הביולוגית, בחיקה הוא מקבל – בדרך כלל - "אהבת אם ואב". כתב על כך בית המשפט העליון:

"ניתוק ילד ממשמורת הורהו מהווה פגיעה בזכות טבעית הנתונה לו, ולכן יש לפרש את גדר מצבים המאפשרים שלילת זכות כזו בזהירות יתרה ועל דרך הצמצום (ע"א 488/77 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לב(3) 421, 431-432 (1978)). פגיעה בזכות זו אינה מסתכמת בפגיעה בזכות המשפטית. היא משליכה במישרין על טובתו של הילד כמי שזקוק באורח טבעי למשמורת הורית טבעית הבנויה על קשר הדם המהווה לעולם נקודת מוצא והתחלה לכל. כך הדבר גם מקום שנבקע שבר באחדות המשפחה והורי הקטין שוב אינם חיים בשיתוף זה עם זו. גם המשמורת החד-הורית, גם אם לעיתים רבת מכאוב, היא המשמורת הטבעית; היא משמורת האהבה שאינה מותנית מעצם טיבה בכל תנאי מוקדם, והיא הנותנת את תחושת החום, הביטחון וההגנה לילד, להם הוא זקוק בשנות חייו הראשונות. ניתוקו של קטין ממשמורת הורהו, ולו לזמן מוגבל, היא החלטה קיצונית וחמורה שאין לנקוט בה אלא כהכרח בל-יגונה. ( ע"א 783/81 פלונים נ' פלמוני, פ"ד לט(2), עמ' 1,7 (1973), דנ"א 6041/02 פלונית נ' פלוני, פ,ד נח(6), עמ' 246, פס' 9 לפסק דינה של הש' פרוקצ'יה).

כן נפסק ש"אין טוב לילד מאשר להיות עם הורתו יולדתו, אם רק אין בכך סכנה לשלומו ולבריאות גופו ונפשו" (בג"צ 252/75 פלונית נ' שר הסעד, פ"ד ל(1) 51, 56 (1975)).
הזכות של הורה להחזיק ולגדל את ילדו קמה לו לא רק מכוח כללים בסיסיים של חברה אנושית, אלא אף מכוח הדין (סעיף 14 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"א-1961).
מנגד זכות זו של ההורים, נסוגה מפני "טובת הילד":

"אך זכות זו כפופה תמיד לטובת הילד, שהוא עיקרון בסיסי כאשר דנים במקום בו יגדל הילד ומי יטפל בו" (וראו ע"א 4746/13 פלונית נ' עו"ס לחוק הנוער המחלקה לשירותים חברתיים לב העיר למשפחה בעיריית תל אביב-יפו, פורסם בנבו ביום 04/07/13).

23. ומן ההלכה לענייננו: המבחן הוא, אם יהיה זה לטובת הקטינות להחזירן עתה לרשות אמן, או שיש בכך סיכון לנפשן, לבריאותן ולהתפתחותן התקינה: אין מחלוקת כי האם היא אם אוהבת שרוצה להעניק לילדותיה בית טוב וחם. יש אף להניח כי החזרת הילדות יש בה, לכאורה ולא על פי ניסיון העבר, כדי לגרום לכך שהאם תמשיך לעשות כל מאמץ על מנת להישאר במצב בריאותי מאוזן, הן בנטילת תרופות וטיפול על מנת למזער את ההתקפות של מחלת הנפש בה היא לוקה לצער כולם, והן שלא להתדרדר שוב לסמים. השארת הילדות בחזקת משפחה אומנת, עלולה – כך טוענת האם - להביא לייאוש ואולי אף להתדרדרות בשני התחומים עליהם הצבעתי לעיל. דא-עקא, שהבחינה היא מה יקרה לילדות אם יוחזרו לחזקת האם, ולא עד כמה הן תעזורנה לאמן להישאר יציבה. ניסיון העבר מראה, שהאם לא יכלה להתמיד לאורך זמן שלא לחזור לסמים. אף מחלתה חזרה מדי פעם, גם על רקע של העדר התמדה בנטילת הטיפול התרופתי כיאות. דעת הגורמים המטפלים מטעם רשות הסעד היא שישנו חשש ממשי, על פי ניסיון העבר, שהאם תתדרדר שוב לסמים או למצב של אי עמידה בתוכנית הטיפולים הרפואיים, מה שעלול להביא להתקפים נוספים של מחלתה. אינני יכולה להתרשם אחרת. מסכימה אני עם קביעות פקידות הסעד (בתסקיר מיום 9/7/13), כי מצבה היציב של האם שנמשך מזה כחצי שנה, אינו מספיק על מנת לקבוע, שיש סיכויים טובים, שהאם תתמיד במצב זה, כאשר בעבר הראתה חוסר יציבות והעדר יכולת לגייס כוחות נפשיים ולשפר את תפקודה, וההטבה נמשכה לזמנים קצרים. לאחר שאיום ההוצאה מהבית של הבנות הוסר, האם התקשתה לשמור על תפקוד דומה ובדרך כלל חלה ירידה וחזרה לדפוסים קודמים. אוסיף, על פי הדיווח בתסקיר, כי הקטינות שהן צעירות מאד, היו עדות למצבי אלימות בין ההורים ולהתקפים פסיכוטיים חוזרים של האם, והן הוצאו מהבית פעמיים עקב מצב חירום וטראומטי. להערכת פקידות הסעד, הבנות זקוקות למקום שקט, בטוח ויציב להתפתחותן התקינה. התהפוכות בחייהן גרמו לפגיעה בנפשן ועלולה להוות מכשול להתפתחותן בעתיד. חזרתן הביתה בשלב זה, עלולה לגרום להם לנזק מתמשך ובלתי הפיך אם האם תתדרדר, כפי שהראה ניסיון העבר.

24. יחד עם זאת, וכאמור לעיל, רצוי כי ילדות יגדלו בבית אמן. לפיכך, ככל שהאם תראה יציבות במצבה הבריאותי, יש לשקול בחיוב החזרת הילדות לביתה כאשר תוכן עבורה תכנית פיקוח וסיוע הולמת בקהילה. זו אף הייתה דעתו של בית משפט קמא. התיק קבוע לפני בית משפט קמא באוקטובר שנה זו (בעוד כשלושה חודשים). חזקה על בית משפט קמא כי יבדוק את מצבה של האם, ובהתאם לנתונים שלפניו יעשה את האיזון הראוי, ויקבע על המשך דרכי הטיפול בקטנות.

25. באשר לבקשה החלופית, שלא לשלוח את הבנות למשפחה אומנת, אלא להשאירן בינתיים במרכז החירום, הרי אינני רואה שהיות הילדות במשפחה אומנת תפגע בחזרתן לאמן ככל שהיא תהא כשירה לקבלן. אמנם עלול להיות מצב שבו הילדות יתפתחו היטב במשפחה האומנת ויתרגלו אל ההורים האומנים, ויתכן שאף יקשה ניתוקן מהמשפחה האומנת, ובעיקר באמצע שנת הלימודים, אולם אין זה שיקול שלא להעבירן עתה למסגרת יציבה, מיטיבה ומעניקה.

ניתנה היום, י' אב תשע"ג, 17 יולי 2013, בהעדר הצדדים.

1
בתי המשפט
בית משפט מחוזי חיפה
ענ"א 60393-06-13
בפני
:
כב' השופטת שושנה שטמר

תאריך:
17.7.13








ענא בית משפט מחוזי 60393-06/13 ל' צ'' נ' המחלקה לשירותים חברתיים – חדרה (מורן שפריר), עו"ד עמיקם הדר האפוטרופוס לדין של הקטינות, ג' צ'' ואח' (פורסם ב-ֽ 17/07/2013)