פסקי דין על שי קרפלס | פסקי דין על קצין התגמולים

2666/13 רעא     28/07/2013




רעא 2666/13 שי קרפלס נ' קצין התגמולים




החלטה בתיק רע"א 2666/13



בבית המשפט העליון


רע"א 2666/13



לפני:

כבוד השופטת ד' ברק-ארז


המבקש:
שי קרפלס



נ


ג


ד



המשיב:
קצין התגמולים


בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 21.01.2013 בתיק ע"נ 32676-05-12 שניתנה על ידי השופטת ח' וינבאום-וולצקי


בשם המבקש:
בעצמו


החלטה



1.
לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בע"נ 32676-05-12 מיום 21.1.2013 (השופטת
ח' וינבאום-וולצקי
). פסק הדין ניתן בערעור על החלטתה של הוועדה הרפואית העליונה הפועלת מכוח חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן:
חוק הנכים
) מיום 4.3.2012.

רקע והליכים קודמים

2.
המבקש, שהוא יליד 1980, נפצע בשנת 1999 בזמן שירותו הסדיר כתוצאה מירי עצמי ברגלו. ביום 1.5.2001 דחה המשיב את תביעתו של המבקש להכיר בו כנכה לפי חוק הנכים, על יסוד הנימוק שהחבלה לא נגרמה למבקש "עקב השירות". על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לוועדת הערעור שליד בית משפט השלום בבאר שבע, וזה התקבל ביום 23.1.2006 (ו"ע 1071/01). בהמשך לכך, ביום 25.7.2006 הכירה ועדה רפואית בנכותו של המבקש והעמידה אותה על 1% נכות בגין פגיעה בירך שמאל וצלקת. על החלטה זו הגישה המשיב ערעור לוועדה הרפואית העליונה. ערעור זה התקבל, וביום 26.6.2007 העמידה הוועדה הרפואית העליונה את נכותו של המבקש על 5% נכות.

3.
ביום 17.7.2006 הגיש המבקש תביעה נוספת למשיב ובה ביקש להכיר בכך שנכותו הנובעת מאירוע הירי גדולה יותר מכפי שנקבע, וזאת על יסוד כאבים מהם הוא סובל בברך שמאל (להבדיל מירך שמאל). המשיב דחה תביעה נוספת זו ביום 27.2.2007, על יסוד הנימוק ש"לא קיים קשר סיבתי" בין הכאבים בברך שמאל שעליהם מתלונן המבקש לבין אירוע הירי בתקופת שירותו. על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לוועדת הערעור שליד בית משפט השלום בבאר שבע (ו"ע 1048/07). הוועדה קיבלה את הערעור ביום 18.11.2007, והורתה על העברת עניינו של המבקש לוועדה רפואית על מנת לבדוק היתכנותה של נכות מוסבת, בהתאם לתקנה 9 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות), התש"ל-1969 (להלן:
תקנות הנכים
), היינו נכות מאוחרת נוספת שאינה יכולה להיחשב החמרה של נכות מוכרת, אך למעשה נובעת ממנה. ביום 13.3.2008 בחנה וועדה רפואית את טענותיו של המבקש בעניין נכות מוסבת, וקבעה כי אין קשר בין הפגיעה הנטענת בברכו לבין הנכות המוכרת בירכו. עם זאת, הוועדה הרפואית הוסיפה למבקש 10% נכות נוספים, בגין נזק לשריר הירך שלו, כך שנכותו הכוללת הועמדה על 15%. על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לוועדה רפואית עליונה, אשר ביום 29.10.2008 דחתה אף היא את תביעתו לנכות מוסבת.

ההליכים נשוא בקשת רשות הערעור

4.
ביום 22.4.2010 זומן המבקש פעם נוספת לוועדה רפואית, על מנת לבחון האם יש מקום להכיר בכאבים מהם סובל בברך כנכות מוסבת הקשורה לנכות המוכרת בירכו. לוועדה הוגשה גם חוות דעת מומחה מטעמו של המבקש (פרופ' דוד סגל), אשר הצביעה על פגיעה נוירולוגית בברך. ביום 13.6.2010, הוועדה הרפואית דחתה את תביעתו של המבקש בקשר לכך, וכך נהגה גם הוועדה הרפואית העליונה שבדקה את המבקש ביום 8.11.2010 וציינה כי אין קשר בין הפציעה המוכרת בירכו לבין הכאבים בברך. על החלטת הוועדה הרפואית העליונה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב (ו"ע 32980-01-11, השופטת
ח' וינבאום-וולצקי
), אך ביום 17.5.2011 הוא נמחק בהחלטת בית המשפט קמא מחמת "חוסר מעש", בשל כך שנימוקי הערעור לא הוגשו, חרף הענקת מספר אורכות בעניין. בהמשך, פנה המבקש למשיב בבקשה לקביעת דיון מחדש בעניינו, וזאת נוכח חוות דעתו של מומחה רפואי נוסף מטעמו (ד"ר חן מרב). המבקש נבדק על ידי הוועדה הרפואית בימים 13.9.2011 ו-1.11.2011, וביום 7.12.2011 התקבלה החלטתה להכיר בנכות נוירולוגית, כך שדרגת הנכות הכוללת שלו הועמדה על 23%. על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לוועדה הרפואית העליונה בטענה שההחלטה החדשה התייחסה רק לפגיעה הנוירולוגית והתעלמה מהפגיעה האורתופדית שגם אליה התייחסה חוות דעת המומחה שהוגשה מטעמו. ביום 4.3.2012 הופיע המבקש בפני
הוועדה הרפואית העליונה ונבדק על-ידה. בהמשך לכך, ביום 28.3.2013 התקבלה החלטתה של הוועדה הרפואית העליונה שדחתה את ערעורו של המבקש, וקבעה שדרגת נכותו הקבועה תעמוד על 23%. הוועדה הרפואית העליונה ציינה בהחלטתה כי על-פי הוראתו של יושב ראש הוועדות הרפואיות מיום 12.2.2012 היא לא נדרשה לעניין ברך שמאל של המבקש, לאחר שזה הוגדר על-ידו כ"נושא חלוט". עוד ציינה הוועדה הרפואית העליונה כי היא אינה מקבלת את חוות הדעת של פרופ' סגל; וכן שהיא מקבלת את מסקנותיו של ד"ר מרב, המופיעות בחוות הדעת מיום 9.2.2011, אך סבורה כי מסקנות אלו מצאו ביטוי באחוזי הנכות שנקבעו למבקש.

5.
על החלטתה של הוועדה הרפואית העליונה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט קמא. לשיטתו, הפגיעה בברך, שלגביה התבקשה הכרה בנכות מוסבת, הינה תוצאה של הפגימה המוכרת בירכו או לחילופין נובעת במישרין מפציעת הירי. הוא הוסיף וטען כי יש להכיר בפגיעה זו רטרואקטיבית מיום הפציעה שכן אין מדובר בהחמרת מצב אלא בפגיעה שהייתה קיימת עוד ממועד הפגיעה הראשונית, אלא שהמשיב סירב להכיר בה. המבקש הוסיף והתייחס לכך שהוועדה הרפואית העליונה לא נימקה מדוע היא דוחה את מסקנות חוות דעת המומחה מטעמו, וכן טען שהיא התעלמה מתלונות המבקש על צלקת כואבת ומגרדת, ושחרף החלטה שיפוטית קודמת (ע"נ 1048/07, המאוזכרת בפסקה 3 לעיל) לא בחנה הוועדה את טענת המבקש כי הנכות בברך הינה נכות מוסבת.

6.
פסק דינו של בית המשפט קמא דחה את רוב טענותיו של המבקש. ראשית, בית המשפט קמא עמד על כך שבמסגרת הערעור שהוגש על ההחלטה שעסקה בטענה להכרה בנכות מוסבת העלה המבקש טענות נוספות בנוגע להכרה בנכות בברכו כתולדה של הפגיעה בשירות, טענות שאין להן מקום במסגרת זו. שנית, בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי בדין לא דנה הוועדה הרפואית העליונה בטענת המבקש בדבר קיומה של נכות מוסבת – מאחר שעוד בשנת 2010 נדחתה טענתו לנכות מוסבת בברך שמאל, והערעור שהוגש על כך נמחק מחוסר מעש. בנוסף, ציין בית המשפט קמא כי הוועדה אינה מחויבת בקבלת מסקנותיו של המומחה מטעם המבקש, ואין להתערב במסקנתה המקצועית לפיה הנכות הנוירולוגית שנקבעה בשעתה (בשיעור 10%) תואמת את מצבו של המבקש. שלישית, בית המשפט קמא קבע גם כי אין כל בסיס בדין לבקשתו של המבקש להכיר בנכות הנוירולוגית שנקבעה לו, באופן רטרואקטיבי, אלא לכל היותר לתקופה של שנה קודם ליום הגשת הראיות החדשות (בהתאם להוראות סעיף 35(ב) לחוק הנכים). למעשה, בית המשפט קמא קיבל את טענתו של המבקש רק בדבר הצלקת, לאחר שקבע כי עיון בפרוטוקול הדיון בפני
הוועדה הרפואית העליונה מלמד שזו לא קבעה ממצאים בנושא, למרות שבחנה את קיומה של הצלקת. אשר על כן, הורה בית המשפט קמא על השבת הדיון לוועדה הרפואית העליונה על מנת שתבדוק בשנית את המבקש ואת טענתו בדבר כאבים וגרד בצלקת. על

פסק דין
זה של בית המשפט קמא הוגשה בקשת רשות הערעור הנוכחית.

7.
בבקשת רשות הערעור שבפני
מייצג המבקש את עצמו, ומעלה מספר טענות. ראשית, סבור המבקש כי טעה בית המשפט קמא שעה שקבע כי ערעורו הקודם נמחק בשל חוסר מעש. לטענתו, הערעור נמחק בהסכמת הצדדים לצורך דיון מחדש בוועדה הרפואית. לשיטתו של המבקש, בית המשפט קמא התעלם ממסמכים שהעידו על ההסכמה שאליה הגיעו באי-כוח הצדדים למחיקת הערעור לצורך פניה חוזרת לוועדה רפואית. שנית, טוען המבקש כי בית המשפט קמא טעה שעה שדחה את טענותיו בכל הנוגע למתן תגמול רטרואקטיבי לעניין הפגיעה הנוירולוגית בירך. בעניין זה, הוא התייחס לכך שהפגיעה הנוירולוגית איננה פגימה "חדשה" או החמרת מצב, אלא פגיעה ישירה מהפציעה בזמן שירותו הצבאי, אשר רק כעת, בעקבות חוות דעת מטעמו, המשיב מצא לנכון להכיר בה. על כן, לשיטתו, יש להכיר בנכות זו כבר ממועד הפגיעה ולא מן המועד שבו הוצגה חוות הדעת הרפואית התומכת בתלונה.

8.
לאחר העיון בבקשה ובחומר המצורף לה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה העיקרית להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיב. זאת, בהתאם להלכה הפסוקה לפיה במקרים שבהם לא מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם של בעלי הדין וכאשר לא נדרשת התערבותו של בית משפט לשם מניעת עיוות דין לא תינתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו: ר"ע 103/82
חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ
, פ"ד לו(3) 123 (1982)).

9.
במקרה זה, למעשה, המבקש כלל לא טען לכך שהתקיימו התנאים להענקתה של רשות ערעור, ובפועל הבקשה הוגשה כערעור לגופו של עניין על קביעותיו של בית המשפט קמא. ברגיל, די היה בכך בלבד כדי לדחות את הבקשה. עם זאת, בהתחשב בכך שהמבקש מייצג את עצמו בהליכים אלו, הוספתי ובחנתי את טענותיו לגופן, שמא עולות מהן שאלות בעלות אופי כללי. משעשיתי זאת, נוכחתי כי יש להשיב גם על שאלה זו בשלילה. מרבית הטענות שמעלה המבקש עוסקות במסכת עובדתית ספציפית, ולא בסוגיות כלליות המחייבות קביעת "כללים חדשים" (ראו למשל: רע"א 5343/09
חרמש נ' קצין התגמולים

(15.9.2009)). כך, טענות המבקש בדבר דחיית מסקנותיו של המומחה הרפואי מטעמו אינן מצדיקות הענקתה של רשות ערעור, הן בשל האופי הפרטני של הטענה, והן בשל המדיניות המשפטית המבוססת לפיה החלטה מקצועית של וועדה רפואית – ובכלל זה בכל הנוגע לדרך קביעת ממצאיה ולאימוצן של חוות דעת מומחה – הינה עניין רפואי מובהק, הנתון לשיקול דעתה של הוועדה הרפואית, ואינה מתאימה להתערבותה של ערכאת ערעור, כל עוד לא נפלו בהליך פגמים של ממש (ראו למשל: רע"א 4668/09
חזוט נ' משרד הביטחון
(30.7.2009); רע"א 8307/06
כץ נ' קצין התגמולים

(2.11.06)). אף המחלוקת שנסבה על הטעם למחיקת ערעורו הקודם של המבקש על ידי בית המשפט קמא הינה מחלוקת נקודתית הנטועה במסכת עובדתית קונקרטית, אשר נבחנה ואושרה על ידי בית המשפט קמא. עוד יש להוסיף, כי במסגרת ההליך דנן, שנסב על החלטת הוועדה הרפואית העליונה, אין מקום להידרש לטענה המתייחסת להחלטת המחיקה דלעיל, שממילא הפכה חלוטה.

10.
אכן, טענתו של המבקש בדבר הכרה רטרואקטיבית בנכות היא טענה בעלת אופי משפטי, אשר עשויה לעורר שאלה החורגת מעניינם של הצדדים. אולם, גם בטענה זו אין כדי להואיל למבקש במקרה זה. ראשית, הקביעה האם מדובר בפגימה שמקורה בפציעת המבקש מזמן השירות או שמא פגימה מאוחרת, היא שאלה מקצועית-רפואית, כפי שהוסבר לעיל. שנית, סוגיית הכרה רטרואקטיבית בנכות מעוגנת בחוק הנכים עצמו, כפי שציין גם בית המשפט קמא (ראו למשל: רע"א 4406/10
בוחבוט נ' משרד הביטחון – קצין התגמולים

(26.6.2012)). משכך, אין אף בטענה זו כדי להצדיק הענקתה של רשות ערעור כאמור.

11.
סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית.
בנסיבות העניין, ומשלא התבקשה תגובת המשיב, אין צו להוצאות.



ניתנה היום, כ"א באב התשע"ג (28.7.2013).




ש ו פ ט ת

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

13026660_a06.doc

או

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il








רעא בית המשפט העליון 2666/13 שי קרפלס נ' קצין התגמולים (פורסם ב-ֽ 28/07/2013)