פסקי דין על נעמי עובדיה | פסקי דין על שמואל עובדיה | פסקי דין על שלמה אליחי סילוק | פסקי דין על אברהם רחמני |

40908-02/13 תק     24/07/2013




תק 40908-02/13 נעמי עובדיה, שמואל עובדיה נ' שלמה אליחי סילוק, אברהם רחמני








בית משפט לתביעות קטנות בירושלים



ת"ק 40908-02-13 עובדיה ואח' נ' סילוק ואח'




בפני

כב' הרשם הבכיר
ניר נחשון


התובעים:

1
.
נעמי עובדיה

2
.
שמואל עובדיה


-נגד-


הנתבעים:

1.שלמה אליחי סילוק
2.אברהם רחמני



פסק-דין

1.
לפני תביעה כספית-חוזית-נזיקית על סך 33,200 ₪ בעטיה של מכירת רכבם, רכב מסוג מאזדה שנת ייצר 1999 מ.ר. 69-007-27 (להלן: "הרכב") על ידי הנתבע 1 לנתבע 2, זאת, ללא ידיעתם וללא הסכמתם.

2.
לטענת התובעים, כפי שעולה מכתב התביעה על צרופותיו, ביום 12/7/2006 פנו הם למשטרת ישראל והגישו תלונה מפורטת נגד הנתבע 1 שם פרסו את גירסתם העובדתית באופן מפורט. כפי שעולה מגירסת התובעים הנ"ל, ביום 15/3/06 כתוצאה מתקלה במנוע רכבם בסמוך למחנה עופר גררו את הרכב בהדרכתו של הנתבע 1 למוסך רכבים בצומת שילת. לאחר בדיקת הרכב על ידי הנתבע 1 התברר לתובעים מהנתבע 1, כי יש צורך להחליף את מנוע הרכב ולתקן את הגיר. הוסכם בין הצדדים, כי הרכב יתוקן על ידי הנתבע 1 בתמורה לסך של 10,000 ₪.
לאחר כשבועיים שלושה הגיע הנתבע 1 לביתם של התובעים ודרש עבור התיקון סך של 12,000 ₪. התובעים הסכימו אף לשלם סכום זה בכפוף לקבלת חשבונית. לאחר מכן, נודע לתובעים, כי הנתבע 1 רוכש מנועים מזוייפים שלא בדרכים כשרות ומשכך, התובעים סירבו לשלם לו עבור תיקון הרכב. בשלב זה, הנתבע 1 הציע לתובעים לרכוש את הרכב ובין הצדדים התנהל משא ומתן באשר לערכו כאשר התובע ביקש עבור הרכב סך של 40,000 ₪ ואילו הנתבע 1 ביקש לרוכשו בתומרה לסך של 24,000 ₪. בשלב זה, התובעים טוענים, כי ביקשו מהנתבע 1 שישיב להם את רכבם אך מלבד איומים מצידו לא זכו לקבל את רכבם עד שבסוף חודש מאי 2006 מבדיקה שערכו במשרד הרישוי נודע להם, כי הנתבע 1 מכר את רכבם לנתבע 2.

התובעים טוענים, כי הנתבע 1 לא קיבל את הסכמתם להעברת הבעלות ברכב וכי הנתבע 1 פעל לזייף חתימתם על ייפוי כוח לצורך העברת הבעלות על הרכב לנתבע 2.

3.
הנתבע 1 מכחיש טענות התובעים וטוען בכתב הגנתו, כי התובעים מסרו לו את הרכב לתיקון של המנוע והגיר בנפרד וכן, עם פגיעות מתאונה בחלקו האחורי והקידמי של הרכב. לטענת הנתבע 1 הגיש לתובעים הצעת מחיר עבור תיקון המנוע והגיר בסך 10,000 ₪ ועבור תיקון נזקי התאונה בסך 8,500 ₪. כמו כן, לטענת הנתבע 1, התובעים ביקשו ממנו לבצע העברת מבחן רישוי תקופתי לרכב ותשלום אגרת הרישוי עבור שנתיים ותמורת שירות זה ביקש הנתבע 1 מהתובעים סך נוסף של 4,000 ₪. הואיל והצעות אלו היו יקרות לתובעים הועלתה אפשרות למכירת הרכב במצבו הפגום לנתבע 1 תמורת סך של 20,000 ₪, זאת, ללא הוצאות התיקון עבור נזקי התאונה עבורם הוסכם, כי התובעים יפנו לקבלת פיצויים מחברת הביטוח ויחלקו בפיצויים שיתקבלו. כעבור כשבוע שבועיים, ביקשו התובעים לרכוש רכב זול מהנתבע 1 וקיבלו לידיהם רכב מסוג סובארו לגאסי מ.ר. 39-476-03 בצבע לבן תמורת סך של 10,000 ₪ שקוזז מסכום התמורה של רכבם. לאחר כחודש חודשיים ביקשו התובעים לחזור בהם מרכישת רכב הסובארו ומשהנתבע 1 סירב לקבלו חזרה העמידו אותו בסמוך לבית אימו. לטענת הנתבע 1 העובדה שהתובעים הסירו עיקול לטובת עיריית ירושלים מהרכב תומכת בגירסתו, כי הם הסכימו למכירת רכבם לצד ג'. בנוסף, הנתבע הצביע על כך כי תיק המשטרה נסגר.

4.
ביום 7/7/13 התקיים דיון במעמד הצדדים במסגרתו שבו הצדדים על טענותיהם והעידו בפני
. בנוסף, במסגרת הדיון הוגשה "הודעת חשוד" שנגבתה מהנתבע 1 במשטרת ישראל ביום 8/5/07.

5.
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, בהודעות המעורבים במשטרה, בחנתי עדויות הצדדים בדיון שהתקיים בפני
ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הצריכים לעניין הגעתי למסקנה, כי דין התביעה להתקבל במלואה.

יוער כבר עתה, כי נוכח התשתית הראייתית הרעועה שהונחה בפני
בית המשפט בתיק זה, התנהלות הצדדים בהיותם בלתי מיוצגים, חלוף הזמן והעדר ראיות נוספות כגון דו"ח שמאי וכו', סבורני, כי קיים קושי מסויים לקביעת עובדות על בסיס עדויות הצדדים והראיות שהונחו בפני
י. עם זאת, בהתאם לסעיף 62 לחוק בתי המשפט [נוסח חדש], תשמ"ד-1984 בבית משפט לתביעות קטנות קיימת גמישות ראייתית לקבלת ראיות אף אם לא היו קבילות בבית משפט אחר ומקל וחומר ניתן לומר, לעניין שאלת המשקל.

ראשית ועיקר, נתתי אמון בעיקר עדותו של התובע 1, עדותו נמצאה קוהורנטית ונתמכה בראיות חיצוניות כפי שיפורט להלן. לעומתו, לא נתתי אמון כלל בעדות הנתבע 1, זאת, נוכח סתירות מהותיות שנמצאו בגירסאותיו ובעטיה של התנהלות לא חוקית בעליל הכל כפי שיפורט להלן.

שנית, על פי עדות התובע, ערך מחירון הרכב נכון למועדים הרלבנטיים עמד על סך של כ- 50,000 ₪ כאשר נוכח מצבו המכני של הרכב דרש עבור מכירתו סך של 40,000 ₪. אומנם, קיימת סתירה מסויימת בין עדותו של התובע במשטרת ישראל לבין עדותו בפני
בה טען, כי ביקש עבור רכבו סך של 34,000 ₪ בלבד. אולם, לא מצאתי בסתירה זו ממש שכן, לא הייתה מחלוקת בין הצדדים, כי התנהל משא ומתן ביניהם עבור ערך הרכב. כמו כן, הנתבע 2 בעדותו במשטרה העיד, כי הנתבע 1 ביקש תמורת הרכב סך של 40,000 ₪ ובסופו של יום הוסכם על מכירתו בסך של 36,000 ₪.
מכאן, הנני מוצא חיזוק לגירסת התובע, כי דרש תמורת העברת הבעלות ברכב סך של 40,000 ₪ וכי זה היה ערכו הריאלי נכון לאותו מועד. יוצא, איפוא, כי הנתבע מודה שקיבל לידיו נכס של התובע שערכו נע בין 36,000 ₪ ל-40,000 ₪. כמו כן, בהודעתו במשטרה אישר הנתבע 1, כי הוסכם בין הצדדים שתמורת תיקון הרכב תעמוד על סך של 10,000 ₪. נתונים אלה, בין אם הערכת שווי הרכב נקבעה בהתחשב במצבו עובר למועד תיקונו ובין אם לאחר תיקונו- עולים בקנה אחד עם גירסת התובעים ואינם מתיישבים כלל עם גירסתו של הנתבע 1, לפיה, התובעים הסכימו למכור את רכב בתמורה לסך הנע בין 20,000 ₪ ל-24,000 ₪.


שלישית, אין בידי לקבל גירסת הנתבע 1 באשר למכירת רכב הסובארו, זאת, בהיותה עדות יחידה של בעל דין שלא נתמכה בסיוע ראייתי כלשהו. כמו כן, מהודעתו של הנתבע 1 במשטרה ניתן ללמוד, כי התובעים החזירו לנתבע 1 את רכב הסובארו זמן קצר לאחר שהתקבל על ידו ולא הייתה מחלוקת בין הצדדים, כי הנתבע 1 מכר את רכב הסובארו תמורת 6,000 ₪. התובע הכחיש, כי רכש מהנתבע 1 את רכב הסובארו תומרת 10,000 ₪ וטען, כי רכב הסובארו ניתן לו באופן זמני עד שהנתבע 1 ימכור את רכבו (פרוטוקול בעמ' ש שורות 19-20). עדות התובע בעניין זה, לכאורה, סותרת את גירסתו, לפיה, דרש מהנתבע 1 להשיב את רכבו בחזרה. כמו כן, הסרת העיקול על ידי התובעים אינה תומכת בגירסתם.
עם זאת, סבורני, כי אין בתמיהות אלה כדי לסתום את הגולל מפני תביעת התובעים. שכן, בסופו של יום, בין אם התובעים ביקשו מהנתבע 1 להשיב להם את רכבם ובין אם ביקשו שיימכור את רכבם לצד שלישי הרי שיש לקבל את עתירתם לקבלת שווי הנכס שהיה בבעלותם בשים לב לכך, שלא הייתה מחלוקת בין הצדדים, כי הנתבע 1 מכר את רכבם לצד שלישי ולא שילם להם את תמורתו.

רביעית, הנתבע 1 הודה הן בהודעתו במשטרת ישראל והן בעדותו בפני
כי עד היום התובעים לא קיבלו דבר על חשבון תמורת הרכב שמכר לנתבע 2.

חמישית, הנתבע 1 הודה הן בעדותו במשטרת ישראל והן בעדותו בפני
כי זייף את חתימת התובעת 1 ביפוי הכוח בכדי להעביר את הבעלות על הרכב במשרד הרישוי על שמו של הנתבע 2.

שישית, אין בסגירת תיק המשטרה כדי לתמוך בגירסת הנתבע, זאת, נוכח העובדה כי לא ברור מהם השיקולים שעמדו בבסיס החלטת משטרת ישראל בעשותה כן. מעיון בהודעת משטרת ישראל שלא להוסיף ולחקור או שלא להעמיד לדין צויין, כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את המשך החקירה. יש לתמוה על החלטה זו נוכח הראיות שעמדו בפני
ה
ומכל מקום, אין לייחס לעובדה זו משקל כלשהו מבחינה ראייתית בתיק זה.

בהינתן הנתונים הנ"ל ומשגירסתו של הנתבע 1 נדחתה על ידי בהיותה עדות יחידה שאינה נתמכת בסיוע ראייתי כלשהו, הרי שעל התובעים היה לקבל את ערך הרכב כפי שנמכר בסופו של יום לצד השלישי בסך 36,000 ₪ אשר בהעדר ראייה סותרת הינו משקף את מחירו בשוק החופשי. כמו כן, סוכם, כי עלות התיקון שהוסכמה על הצדדים עמדה על סך 10,000 ₪. הן מהודעת התובע 1 במשטרה והן מהודעתו של הנתבע 2 במשטרה ניתן ללמוד, כי הרכב תוקן עובר למכירתו ומשכך, יש להפחית מערכו את סכום התיקון הנ"ל ולהעמידו על סך 26,000 ₪ .

6.
המסגרת הנורמטיבית: סעיף 6 לחוק חוזה קבלנות, תשל"ד-1974,
קובע, כי מעמדו של נותן שירות לעניין אחריותו על הנכס המופקד בידו כמעמדו של שומר שכר.
סעיף 1 (ג) לחוק השומרים, תשכ"ז-1967,
קובע, כי השומר נכס המקבל תמורה בעד השמירה או שיש לו בשמירתו טובת הנאה אחרת לעצמו, ואיננו שואל, הוא שומר שכר. סעיף 2 (ב) לחוק השומרים קובע אחריות מוגברת לשומר שכר וסעיף 5 לחוק השומרים קובע זכאות לבעל הנכס לפיצויים מהשומר. בנוסף, סבורני, כי ניתן לחייב את הנתבע 1 לפצות את התובעים מכוח סעיף 1 (א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, הקובע, כי מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת שבאו לו מאדם אחר, חייב להשיב למזכה את הזכייה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה.

7.
באשר לחיובו של הנתבע 2, הנתבע 2 זומן כדין ולא התייצב במועד הדיון ואף לא הגיש כתב הגנה מטעמו ודי בכך בכדי לקבל את התביעה נגדו. עם זאת, בקצירת האומר ולמעלה מן הצורך אוסיף, כי בנסיבות המקרה דכאן לא ניתן להכיר בזכותו מכוח תקנת השוק הקבועה בסעיף 34 לחוק המכר, תשכ"ח-1968, לדידי, במקרה דנן, הואיל והנתבע 1 אינו עוסק במכירת רכבים במהלך עסקים רגיל והואיל והנתבע 2 בהודעתו במשטרה הודה, כי לא חתם על ייפוי הכוח לצורך העברת הבעלות על הרכב סבורני, כי אף רכיב תום הלב אינו מתקיים בעסקה זו.
משהבעלות ברכב לא עברה כדין לידי הנתבע 2 ומשכך, ניתן לקבוע שהנתבע 2
קיבל לידיו את רכבם של התובעים שלא כדין ועל כן, יש לחייבו מדין עשיית עושר ולא במשפט.

8.
סוף דבר-
הנני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעים ביחד ולחוד סך של 33,200 ₪
(שהינו סך של 26,000 ₪ והפרשי הצמדה וריבית חלקיים מיום מכירת הנכס לנתבע 2 ועד לסכום המקסימאלי הניתן לתביעה במסגרת הליך משפטי המתנהל בבית המשפט לתביעות קטנות) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 20/2/13 ועד למועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, הנתבעים ישלמו לתובעים סך של 1,000 ₪ בגין הוצאות משפט.

המזכירות תדאג לשלוח עותק מפסק הדין לצדדים בדואר רשום.
בקשת רשות ערעור לבית משפט מחוזי בתוך 15 יום.

ניתן היום,
י"ז אב תשע"ג, 24 יולי 2013, בהעדר הצדדים.














תק בית משפט לתביעות קטנות 40908-02/13 נעמי עובדיה, שמואל עובדיה נ' שלמה אליחי סילוק, אברהם רחמני (פורסם ב-ֽ 24/07/2013)