פסקי דין על אמיר נימצוביץ | פסקי דין על א.ח. שטיחים ופרקטים | פסקי דין על איתן בלולו |

608-05/11 א     29/07/2013




א 608-05/11 אמיר נימצוביץ נ' א.ח. שטיחים ופרקטים בע"מ, איתן בלולו








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 608-05-11 נימצוביץ נ' א.ח. שטיחים ופרקטים בע"מ
ואח'

בס"ד

28 יולי 2013


בפני

כב' השופט
מנחם קליין


ה
תובע

אמיר נימצוביץ


נגד


הנתבעים

1.א.ח. שטיחים ופרקטים בע"מ
2.איתן בלולו




פסק דין



רקע וטענות הצדדים

מונחת לפניי תביעה לפיצויי נזקי גופו של מר אמיר נימוצוביץ, יליד 1986 (להלן:"התובע") כתוצאה מתאונה שהתרחשה יום 23.12.08 במהלך עבודתו של התובע כמתקין פרקטים בחברת א.ח. שטיחים ופרקטים בע"מ
(להלן: "הנתבעת"). מר איתן בלולו
, הינו מנהל ההתקנות של הנתבעת, ומי שהנפיק לתובע תלושי שכר, וטען כי הוא מעסיקו של התובע (להלן: "הנתבע").
התובע נבדק ע"י ד"ר אגסי מוריס, מומחה אורתופד כירורגי מטעם בית המשפט, אשר קבע כי נותרה לו נכות בשיעור של 5% לפי סעיף 31(4)א1 לקובץ תקנות המוסד לביטוח לאומי.
ביום 1.1.12, לאחר שהגישו הצדדים את תחשיבי הנזק מטעמם, הצעתי להם הצעה שהתבססה על שקלול הסיכויים והסיכונים שהשתקפו בפני
י באותו שלב. הצעתי זו
נדחתה ע"י הצדדים, ומשכך לא נותר לי אלא להכריע את התיק על פי הדין והתיק נקבע לדיון הוכחות.
ביום 17.3.13 התקיים דיון ההוכחות. באותו יום קבעתי את התיק גם לסיכומים בעל פה, אך נוכח השעה המאוחרת שבה הסתיים הדיון, נעתרתי לבקשת הצדדים להגיש סיכומים בכתב. התובע הגיש את סיכומיו ביום 5.5.13, ואילו הנתבעים הגישו את סיכומיהם ביום 4.7.13.

ב"כ התובע המלומד טוען כי הנתבעים חבים חובת זהירות לתובע כמעסיקיו. עליהם לספק סביבת עבודה בטוחה ולפקח וליישם שיטת עבודה בטוחה, וכן להעביר הדרכה או הכשרה במיוחד כשמדובר בעובד חדש, שאין לו מיומנות בעבודה זו, תוך שהיא נותנת לו להשתמש בכלים מסוכנים ולא מוגנים, ומשהתרשלה לעשות זאת הרי שיש להטיל עליה את מלוא האחריות בגין רשלנותה.

המחלוקת
הראשונה בין הצדדים נעוצה בשאלה מי הוא מעסיקו של התובע.
התובע טען כי הוא עבד אצל הנתבעים ביחד ולחוד.
ב"כ הנתבעת הכחיש את היריבות המשפטית בין התובע לנתבעת, וטען כי התובע הועסק על ידי הנתבע, ותו לא. הנתבע טען כי עם הגעתו של התובע לראיון עבודה הוא הציג את עצמו כאיש מקצוע ובעל ניסיון רב, ועל אף זאת, ובטרם ניסיון בעבודה אצל הנתבע, הוא נתן לו הוראות מפורשות שלא יעשה שימוש כלשהו בציוד מסוכן, לרבות המסור שבו הוא נפגע. בנוסף טען ב"כ הנתבעים כי לא התקיימו יסודות עוולת הרשלנות, ומשכך אין להושיט עליהם אחריות בנזיקין. כמו כן טען ב"כ הנתבעים כי יש לייחס להתנהגות התובע רשלנות תורמת בשיעור ניכר או אף באשם תורם מלא.
ב"כ התובע המלומד טוען כי יש לקחת בחשבון את העובדה שבמקום עבודה, העובד מבצע את מלאכתו על פי הוראות המעביד – ולמענו ועל כן רק במקרים חריגים תוטל אחריות תורמת על עובד. המקרה דנן אינו נופל בגדר חריגים אלה ועל כן יש לקבוע, כאמור לעיל, את אחריותה המוחלטת והבלעדית של הנתבעים.

דיון והכרעה

אדון תחילה בשאלה, האם התקיימו יחסי עובד מעיבד בין התובע לנתבעת, או שמא תובע עבד אצל הנתבע ללא קשר לנתבעת.
בע"ב 001179/00 בן יאיר חיים נ' גולדה שטיחים וטפטים בע"מ

דן בית הדין האזורי לעבודה ת"א-יפו במקרה דומה, והכריע בשאלה מי הוא מעביד, לפי קריטריונים מקובלים שלדעתי מתקיימים גם כאן כמפורט להלן: התובע התראיין לעבודה במשרדי הנתבעת (ראה דברי הנתבע בעמוד 43, שורות 31-32),

התובע היה נפגש עם העובדים כל בוקר במחסן הנתבעת לצורך קבלת הוראות וסידור עבודה (ראה דברי הנתבע בעמוד 35, שורות 28-31), מי שהשגיח על התובע במהלך העבודה במהלכה אירעה התאונה היה עובד הנתבעת, הלקוחות שהתובע סיפק להם עבודות היו לקוחות של הנתבעת. אין ספק שלנתבעת היה פיקוח ושליטה על מעשי התובע.
שיקולי המיסוי ושיקולי הגבלת אחריות אינם יכולים לפגוע בזכויות התביעה של התובע.
משכך, ובהתאם לדב"ע לא/ 27-3, עירית נתניה - דוד בירגר, פד"ע ג' 177, יש לראות גם בנתבעת כמי שמעסיקה את התובע, ותשא בנטל האחריות לנזקיו של התובע ביחד עם הנתבע.
לעניין הגרסאות העובדתיות, אינני מקבל את הנטען על ידי ההגנה על כי התובע קיבל הנחיה מפורשת ממנהל העבודה שלא להשתמש במסור והוא עשה זאת על דעת עצמו תוך הפגנת זלזול בנהלי העבודה של הנתבעת. גרסתו לא עוררה בי אמון. עדותו של התובע היתה קוהרנטית ואמינה ועדיפה בעיני. יתירה מזו, מסור שאסור להשתמש בו, עדיף שלא ימצא כלל בסביבת העבודה ומי שמשתמש בו בניגוד להוראות דינו להיות מורחק מסביבת העבודה.
ומכאן לשאלת האחריות.
דיני הנזיקין בארץ לא מכירים בעיקרון של אחריות מוחלטת. רבים הם הסיכונים החזויים שאינם מטילים אחריות בנזיקין. גם במסגרת עוולת הרשלנות, יש וסיכונים חזויים אינם מטילים אחריות, אם משום שאינם מבססים "חובת זהירות", אם משום שאינם מבססים סטייה מסטנדרט הזהירות הנדרש ואם משום שלא מתקיים הקשר הסיבתי עובדתי ומשפטי הנדרש (
ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, פ"ד מט
(1) 102, 111 (19)).

עם זאת, על המעביד החובה לנקוט באמצעים סבירים כדי להגן על העובד מפני סיכונים המצויים במקום או בתהליך העבודה. זוהי חובה המוטלת על המעביד באופן ישיר ואישי, והיא אינה ניתנת להעברה (ראה מ' ויסמן, "תביעות רשלנות בנזיקין", עמ' 429-439 והאסמכתאות המובאות שם). הרציונל לכך הוא בהנחה, שהמעביד הסביר הינו האחראי על אופן עבודתו של העובד, ותנאים וסיכונים הקשורים לסביבת העבודה נתונים לפיקוחו ולשליטתו. המשמעות המעשית היא, כי מיוחסת לו צפיות טכנית ונורמטיבית לגבי נזק העתיד להיגרם לעובד (ראה
ע"א 707/79 וינר נ' אמסלם, פ"ד לה
(2) 209;
ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' אסתר מרציאנו, פ"ד לו
(2) 592;
ע"א 5425/97 עיריית קרית מוצקין נ' נטליה דביר, פ"ד נג
(3) 172).

היקף האחריות המוטלת על המעביד הינה רחבה למדי. על המעביד מוטלת חובה פוזיטיבית המתבטאת בצורך להזהיר עובד לגבי סיכונים קיימים, להדריכו ולפקח עליו, למנוע באופן אקטיבי את קיומם של סיכונים במקום העבודה ולספק ציוד נאות (ראה מ' ויסמן, שם, עמ' 440-469 והאסמכתאות המובאות שם). יחד עם זאת, אין המדובר בחובה מוחלטת לגבי כל סיכון וסיכון רגילים וסבירים אשר עשויים להקרות בדרכו של עובד (
ע"א 371/90 חמוד סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז
(3) 345, עמ' 347).

עד שלא ישתנה הדין או ההלכה (וראה לעניין זה סעיף 386 להצעת חוק דיני ממונות, התשע"א - 2011 ופסק דינו הטרי של השופט י. עמית בבית משפט העליון בע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני, בעניין שלבי הבדיקה של אחריות בנזיקין), על מנת לקבוע אחריות בעוולת הרשלנות בהתאם לסעיף 35 לפקודת הנזיקין
[נסח חדש], יש להשיב על שלוש שאלות : האחת, האם הנתבע חב חובת זהירות כלפי התובע. התשובה לשאלה זו מצויה במבחן הצפיות, הכולל בתוכו שני היבטים: ההיבט העקרוני – קיומה או העדרה של "חובת הזהירות המושגית", וההיבט הספציפי– קיומה או העדרה של "חובת הזהירות הקונקרטית". השניה, האם הנתבע הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו והשלישית, האם הפרת החובה היא שגרמה לנזק (ר'
ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז
(1)113,112).

חובת זהירות מושגית וקונקרטית

אין חולק כי בין מעביד לעובד קיימת חובת זהירות מושגית. בע"א 663/88
שריזאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז
(3) 225, 229 נפסק:

"נראה שהיום אין עוד צורך לבחינת עצם קיומה של חובת זהירות מושגית בין מעביד לעובד. חובה זו מוכרת יפה בפסיקה עניפה ועקבית".

במקרה דנן, התובע נפגע תוך כדי עבודתו אצל מעבידו, ועל כן אין ספק בדבר קיומה של חובת הזהירות המושגית ביחסים שבין התובע לבין הנתבע כמעבידו.

חובת הזהירות הקונקרטית, כחובת הזהירות המושגית, נבחנת אף היא על פי מבחן הציפיות. השאלה במקרה זה היא: האם מעבידיו של התובע חבים חובת זהירות ספציפית כלפי התובע בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, בגין הנזק הספציפי שהתרחש? שאלה זו נבחנת בשני מישורים: הראשונה - האם האדם הסביר יכול היה לחזות מראש את דרך התרחשות הנזק בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הספציפי - זוהי "הצפיות הטכנית", והשניה- בהנחה שהתשובה לשאלה הראשונה חיובית- האם האדם הסביר צריך היה, כענין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק -זוהי הצפיות הנורמטיבית וכפי שנפסק בענין ועקנין, שם, עמ' 126 - 127):

"אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. החוק מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית, ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו".


בענייננו נשאלת
השאלה, האם יכול היה המעביד לצפות את האירוע שהתרחש לתובע, היינו פגיעה באגודל יד ימין, בנסיבות בהן בוצע חיתוך הפרקט; והאם צריך היה המעביד לצפות אירוע זה. ובמילים אחרות: האם חיתוך פרקט באמצעות מסור חשמלי מסוכן בחדר מדרגות צר, הינה פעילות המשתייכת לפעילויות הפשוטות והרגילות שאינן מצריכות אמצעי מיגון ומיומנות מיוחדים ואשר הסיכון בגינם הינו סביר ואינו מטיל חובת זהירות קונקרטית, או שהמדובר בפעילות המסווגת כמסוכנת המעלה סיכון בלתי סביר והמצריכה כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע הסיכון ובאם אלו לא ננקטו כי אז יש מקום להטיל אחריות על המעביד.

המסור הנדון בנוי ממנוע חשמלי המתחבר לציר המסובב אופן במהירות גבוהה, פעולת הדיסק מתבצעת על ידי מגע בין האופן המסתובב לבין החומר שאותו יש לעבד. המגע בין האופן והחומר יוצר חיכוך וחום. העיבוד של חלק מהחומרים הוא תוצאה של החיכוך או של החום או של שניהם יחד והוא תלוי בסוג החומר המעובד ובחומר שממנו בנוי האופן. כיוון שהמסור היה חשוף ולא מוגן, ידו של התובע נמשכה אל מתחת ללהבי סכין המסור.

כפועל יוצא מהאמור, יש לקבוע כי המגן במסור לא שירת את הייעוד שלשמו הוא נועד. יתירה מזה, מאחר ומדובר במסור המונח בחדר מדרגות צפוף וקטן, חשוב כי העבודה תתבצע בתנוחה שמאפשרת אחיזה יציבה ובטוחה. במקרה דנן התובע העיד כי צפיפות של חדר המדרגות הביא להיווצרות סביבת אחיזה קשה ומורכבת אשר תרמה תרומה משמעותית לתאונה. עדותו היתה קוהרנטית ואמינה בעיני. סבורני כי המסקנה היא, שאדם סביר יכול היה וצריך היה לצפות כי בקיום סביבת עבודה דומה לעיל, יכול הדבר להביא לפגיעה בגופו של מי שעוסק במלאכת החיתוך ולגרימת התרחשותו של הנזק כפי שאירע, במיוחד כאשר מדובר בעובד שאינו מקצועי ומנוסה כתובע. לפיכך, לדעתי, חלה במקרה דנן חובת זהירות קונקרטית על הנתבע.

הפרת חובת הזהירות

לא בכל מקרה תוטל אחריות על המזיק, אף אם בית המשפט הגיע למסקנה כי חלה חובת זהירות מושגית וקונקרטית. אין דינו של בעל חובת זהירות כדין מבטח, החייב בהטבת הנזק יהא מקורו אשר יהא (
ע"א 485/60 ברמן ואח' נ' מרזיוף, פ"ד טו
1913, 1918) . חובתו של המזיק היא לנקוט באמצעי זהירות סבירים, והאחריות מוטלת רק באם לא נקט אמצעים אלה. בע"א 145/80
הנ"ל, בעמ' 131 קובע כב' השופט ברק (כתארו אז):


"מזיק החב חובת זהירות קונקרטית לניזוק אינו אחראי כלפיו בכל מקרה שבו
בשל התנהגותו של המזיק נגרם נזק לניזוק... חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת רק אם לא נקט אמצעים אלה. סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות המגולמות באימרה כי על המזיק לנהוג כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות הענין...".

בית משפט אמור לשקול מה הם האמצעים הדרושים למניעתה של אותה סכנה בהתחשב בגודלה וזאת על רקע האינטרס הציבורי תוך איזון בין האינטרס של הפרט הניזוק לבטחונו האישי, לבין האינטרס של המזיק לחופש פעולה. השאלה אינה מהו האמצעי שמבחינה פיזית מונע נזק אלא השאלה היא מהו האמצעי שיש לדרוש כי יינקטו אותו בנסיבות הענין. ובע"א 429/82 ,
מ"י נ' סוהן, פ"ד מב
(3) 733, בעמ' 742 הוסיף השופט ברק כי-

"אמצעי הזהירות עצמם הם פונקציה של האפשרויות הסבירות העומדות לרשותו ושל נתונים נוספים העשויים לא פעם להביא לידי כך שאפילו קיימת חובת זהירות אין היא אפשרית בנסיבותיו של מקרה ספציפי".


בענייננו, נשאלת השאלה מה הם אותם אמצעי זהירות שהיה על הנתבעים לנקוט על מנת להבטיח את שלומו של התובע בעת עיסוקו עם מסור חשמלי לשם חיתוך פרקיט? לדעתי, בנסיבות הענין, המדובר בשני אמצעי זהירות עיקריים - גידור המסור החשמלי ודאגה לסביבת עבודה בטוחה לעובד, כפי שאפרט להלן:
הפסיקה קבעה לא אחת, כי מקום בו נדרש העובד להכניס את ידיו או חלק אחר מגופו לתוך מכונה, אזי יש להתייחס למכונה כאל מכונה מסוכנת ועל המעביד החובה לגדר אותה לבטח
(
ע"א 449/81 בן לב בע"מ נ' ברכה מגד, פ"ד לח
(4)70, 74). יתירה מזו,
סעיפים 37 (4) ו39- לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל - 1970,
קובעים כי יש לגדר לבטח כל חלק מסוכן במכונה שאינו מנוע ראשי או ממסרת, או להתקין בו התקן שמונע באופן אוטומטי מהמפעיל מלבוא במגע עם אותו חלק, ו
הפסיקה הכירה בכך שהפרת חובה חקוקה עשויה לשמש בסיס לצורך קביעת רשלנות של המזיק
)
ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ

(2) 112)
.

לגבי אופן הפעלת המסור נשוא הדיון, אין מחלוקת כי על מנת לבצע פעולת החיתוך, יש להחזיק בחומר העיבוד ביד אחת ואילו ביד השנייה יש להוריד את זרוע המסור כלפי חומר העיבוד וכי עם הורדת זרוע המסור המגן עולה באופן אוטומטי כלפי מעלה מה שמביא לחשיפת סכיני המסור. בנסיבות העניין שלנו, המסור היה חשוף מלכתחילה.

בהינתן הדברים הנ"ל, ברי כי המסור הוא מכונה מסוכנת.

אין חולק כי מסור חשמלי, בעל דיסקית, שנועד לחיבור ומסתובב במהירות גבוהה הינו חלק מסוכן הנדרש לגידור (והשווה:
ת.א. (י-ם) 529/94
פרידמן נ' פרידמן ואח'
, תק-מח, 96 (3) 1845).

לדידי, הפגם בתקינות המסור הוכחה וניתן להסיק כי המסור לא גודר כהלכה על פי דרישות הדין.


בע"א 417/81
מלון רמדה נ' אמסלם, פ"ד לח
(1) 372, בע"מ 376 נקבע ש:



"המעביד חייב לנקוט בצעדים סבירים כדי למנוע מן העובד סכנות מיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות, במיוחד חייב המעביד לנקוט צעדים סבירים כדי להרחיק את הסכנות להן ניתן לצפות מראש בשל אופי העבודה ואופי המקום בו מתבצעת העבודה. מאידך גיסא, יש ונותרות סכנות שאין אפשרות לסלקן הנובעות מאופי העבודה כשלעצמה".

במקרה דנן, על הנתבעים היה לדאוג לסביבת עבודה ראויה, בטוחה ויציבה, וכן למשטח עבודה מתאים בו מותקן אמצעי בטיחות לאחיזה בחומר המיועד לחיתוך, או כל משטח או מתקן אחר, המונעים ממפעיל המסור את הצורך בהושטת ידיו לצורך תפיסת חומר העיבוד, ומשלא סיפק המעביד משטח עבודה בטוח, הנהיגו הנתבעים שיטת עבודה בלתי בטיחותית ועל כן נאלץ התובע לעשות פעולה מסוכנת בלא שסופקה לו סביבת עבודה בטוחה ומשטח עבודה יציב ומותאם לסוג הפעולה שנדרשה. אילו היו הנתבעים נוקטים בפעולות אלו סביר להניח כי התאונה היתה נמנעת, וכפי שנפסק בע"א 211/63
כתון נ' קלפר, פ"ד יח
(1) 563, 505:


"החוק בא להגן על עובדים מכל הסוגים ובכל המצבים - זהירים ובלתי זהירים, ערים ועייפים, מנוסים וטירונים, זקנים, צעירים ונשים, בריאים וחולניים ואף נרפים, מרושלים ופוחזים בכלל. כל עוד שניתן לחזות באופן סביר מראש כי עובד (ולאו דווקא עובד "סביר") עלול להיפגע ע"י מגע עם חלק מכונה הנמצא בתנועה או בשימוש.....".

על כן דעתי היא כי הנתבעים הפרו את חובת הזהירות שהיה עליהם לנקוט.


תנאי נוסף לקביעת אחריות ברשלנות היא כי מעשהו של המזיק, אשר הפר חובתו כלפי הניזוק, גרם לניזוק נזק. במקרה דנן, הפרת החובה מצד הנתבעים מלספק משטח עבודה ראוי, בטוח ויציב, וכן ציוד והדרכה, היא הסיבה העובדתית העיקרית לקרות הנזק לתובע, שכן אלמלא הופרה חובה זו הסיכוי כי הנזק היה נמנע גדול מהסיכוי כי הנזק היה מתרחש.



חישוב הנזק והנכות

ממקום התאונה התובע הועבר לבית החולים "שיבא בתל שומר". לבית החולים התקבל התובע כשהוא סובל מפגיעה בידו השמאלית, ובהמשך עבר התובע סדרה של טיפולים רפואיים ומעקבים רפואיים.

ביום 22.12.09
קבעה הועדה הרפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות בשיעור 10 % בגין השבר באגודל ימין.

התובע הגיש חוות דעת מטעמו שנערכה על ידי ד"ר הגר פטיש ואשר קבעה לו נכות בשיעור 10%. לעומת זאת, ההגנה הגישה חוות דעת מטעם ד"ר פעילן יעקוב שקבעה לתובע נכות בשיעור 4%, משכך מיניתי ביום 30.1.12 מומחה מטעם בית המשפט.
התובע נבדק ע"י ד"ר אגסי מוריס, מומחה מטעם בית המשפט, אשר קבע כי לתובע נותרה נכות בשיעור של 5% לפי סעיף 31(4)א1 לקובץ תקנות המוסד לביטוח לאומי.
ד"ר מוריס לא זומן לעדות. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי במכלול ראיותיהם, אינני מוצא לסטות ממסקנותיו וקביעותיו של המומחה מטעמי. אינני סבור כי עמדה בפני
המומחה הרפואי תשתית לקביעת נכות כפי שהתובע טוען, ובהתאם לכך ולאור שאר הראיות לא ראיתי לסטות מקביעותיו של המומחה מטעם בית המשפט.
מומחה הרפואי קבע את שקבע בהסתמך על המסמכים והחומר הרפואי הרלוונטי שעמדו בפני
ו, התרשמתי כי מסקנתו של המומחה מבוססת כדבעי והיא התקבלה לאחר בחינה ושקילה של מכלול הנסיבות הרלוונטיות.

הצדדים חלוקים באשר למידת ההשפעה שיש לנכות הרפואית שנקבעה לתובע על תפקודו ועל כושרו לעבוד ולהשתכר. התובע טוען שנכותו התפקודית עולה על זו הרפואית ואילו הנתבעים טוענים שהשפעת הנכות הרפואית על כושרו להשתכר קלה, אם בכלל.

אשר לנכות התפקודית אומר כי, מדובר בנכות אורטופדית אשר מעצם טיבה וטבעה הינה בגדר נכות תפקודית, במיוחד כשמדובר בתובע העובד בעבודות פיזיות. ההגנה לא הצליחה לשכנע אותי שאין לנכות זו השפעה על תפקודו של התובע והתביעה לא הצליחה לשכנע אותי שההשפעה התפקודית עולה על שיעור הנכות הרפואית. על כן ובשים לב לנסיבות כולן, השכלתו, עיסוקו וגילו של התובע והפסיקה המחייבת ( ראה ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פד"י נ"ב (3) 792) אני מוצא להעמיד את נכותו התפקודית של התובע על שיעור 5%, בהתאמה לנכות הרפואית .


אי לכך, הנני קובע נכות התפקודית של התובע תהא בגובה 5% שיעור שמשקף את הפגיעה ביכולת ההשתכרות של התובע.


כאב וסבל

אין ראש נזק קשה להערכה ולפיצוי כראש הנזק הלא ממוני. איזה פיצוי יכול "להחזיר המצב לקדמותו" כמטרת דיני הנזיקין כשהמדובר בכאב וסבל בגין קטיעת אצבע ונזקי גוף ממשיים?
אין צורך לחזור על פרטי הפגיעה ממנה סבל התובע, ולשם כך די בכל הנתונים שהוזכרו בפסק הדין על מנת לעמוד על היקף הנזק הגופני שהיה ונותר אצל התובע, ובכלל אלה הקטיעה באגודל יד ימין.
לדידי, גם ההליך המשפטי הארוך, לרבות התכחשות הנתבעים לגבי אחריותם בכלל ושל הנתבעת לאחריותה בפרט, גרמו לעינוי דין ולעוגמת נפש נוספת ומיותרת לתובע, לרבות חקירתו הנגדית החודרנית. בשים לב לכל אמור לעיל, הנני מקבל את טענת התביעה בתחשיבי הנזק מטעמה ופוסק לתובע סך סביר והגון של 50,000 ₪ בגין הנזק הלא ממוני.


אובדן שכר לעבר ופגיעה בכושר ההשתכרות

ככל שמדובר בעבר, עסקינן בנזק מיוחד אשר יש להוכיחו בראיות של ממש.

"באותם המקרים בהם לאור טבעו ואפיו של הנזק ניתן להביא נתונים

מדוייקים, על הנפגע - התובע לעשות כן ומשנכשל בנטל זה לא ייפסק

לו פיצוי".

(
ע"א 355/80 נתן אנסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד לה
(2) 800,809).

התובע היה בן 22 עת התאונה, השתכר חודשית קצת מעל לשכר המינימום.
על אף שהתובע לא המציא ראיות המוכיחות את נזקיו כדבעי, אין להתעלם מכך שהתובע אושפז, נקבעה לו דרגת נכות זמנית.
אי לכך, סבורני כי יש לפסוק לתובע בגין ראש נזק לעבר, ועל דרך האומדנה סך של 10,000 ₪

לעתיד, אין לדעת מה ילד יום ואין לדעת כיצד תשפיע נכותו הרפואית של התובע על עתידו התפקודי ועל כושר השתכרותו.

סבורני כי יש מקום לפצות את התובע בסכום גלובלי הלוקח בחשבון את גילו, נכות וגובה הכנסותיו עובר לתאונה. משכך יש לפסוק בגין ראש נזק זה סכום גלובלי, הגון וסביר בסך 65,000 ₪.

התובע עותר גם לפיצוי בגין הפסד תנאים סוציאליים. אין עוררין כי הפגיעה בכושר השתכרותו של הניזוק מביאה לפגיעה בזכויות הסוציאליות מהן נהנה העובד, כשאלה הינן פונקציה של גובה השכר, כידוע, החל מיום 1.1.08 חל על כל העובדים במשק צו הרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז – 1957. על פי צו זה, החל מיום
1.1.13 הפרשות העובד משכרו הינה 5% והפרשת המעביד 10%.

לפיכך, חישוב הפסד הפנסיה יעשה לפי הפסד תשלומי המעביד, 10% מהפסד השכר לעתיד, דהיינו סך של
6,500 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעה לעבר ולעתיד

גם כאן עסקינן בנזק מיוחד אשר יש להוכיחו בראיות של ממש. (ראו
ע"א 524/74 אסבסטוס נ' פזגז פ"ד ל
(3) 281,285
;

ע"א 355/80 אנסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע פ"ד לה
(2) 800,809
(
.
התובע לאחר התאונה עבר סדר של טיפולים שונים, היה במעקב רפואי.
ולעתיד, אין לדעת מה ילד יום, ולאור נכותו הרפואית של התובע, סבורני כי יש לפצות את התובע בסכום גלובאלי אשר גם לוקח בחשבון את גילו של התובע ואת נכותו בסך של
4,000 ₪.

עזרת הזולת לעבר ולעתיד

מדובר בנזק אשר יש להוכיחו בראיות של ממש ולא הומצאו לבית המשפט הוכחות כי התובעת נזקקה לעזרה החורגת מהעזרה המקובלת בין בני משפחה (
ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז פ"ד לח
(3) 588, 580).
דא עקא, הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט רשאי לפסוק פיצוי בגין הוצאות , אף מבלי שהובאה ראיה לכך, והוא אף יכול להעריך על דרך האומדנא . ראה לענין זה , א. ריבלין תאונת הדרכים "סדרי דין וחישוב פיצויים " מהדורה רביעית, עמוד 912 ,וכן
ע"א 5994/96
- מתיתיהו בן יאיר ואח' נ' עזבון המנוחה נופיה . תק-על 97(1), 933
סבורני כי לאור נכותו הרפואית ולטיב פציעתו ולאור גילו של התובע, ובשים לב לנכויות הזמניות שנקבעו לתובע, וכן לנכות הצמיתה, יש מקום לפיצוי התובע בסכום גלובלי, סביר והוגן לעבר ולעתיד.
אי לכך, בגין ראש נזק זה, הנני פוסק כי הנתבעים יפצו את התובע בסך של 6,000 ₪.

ניכוי אשם תורם ותגמולי המל"ל

הנחת עבודה במקרה שמדובר בתאונת עבודה בה נפגע עובד, כי יש לדקדק דווקא עם המעביד בנוגע להטלת האחריות ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנות שגרמה או שתרמה לפגיעה (
ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' א' מרציאנו ואח' וערעור שכנגד, פ"ד לו
(2) 592, 603).

יחד עם זאת ברי הוא כי לא בכל מקרה אין לייחס לנפגע אשם תורם, בייחוד כאשר התנהגות העובד הינה כזו שלכל אדם ש"עיניו בראשו" ברור כי פעולה מסוימת היא בלתי סבירה בעליל, אזי יוטל אשם תורם גם על העובד לפיכך כל מקרה ייבחן על פי נסיבותיו הוא, כאשר התנהגותו של העובד נבחנת למול זו של המעביד. סבורני שבנסיבות העניין בתיק זה, אין להתעלם מאשמו התורם של התובע, על אף שאין לייחס לו שיעור ניכר כדרישת ההגנה.
לאור האמור נראה לי כי יהא זה לנכון וצודק להטיל על התובע אחריות של 10% לנזקיו.

בנוסף יש לנכות מסכום הפיצוי המגיע לתובע את תגמולי המל"ל בסך כולל של24,471 ₪.

סוף דבר

לאור כל האמור לעיל, הנתבעים יפצו את התובע על פי הפירוט שלהלן:

הפסדי שכר ופגיעה בכושר ההשתכרות:
75,000
₪
הפסד תנאים סוציאליים:
6,500
₪
הוצאות רפואיות ונסיעה:
4,000
₪
עזרת הזולת:
6,000
₪
כאב וסבל:
50,000
₪
ניכויים

אשם תורם -
10%
(14,150
₪)
תגמולי המל"ל
(24,471
₪)
סה"כ פיצויים:
102,879
₪


בנוסף יישאו הנתבעים בהוצאות המשפט וכן בשכ"ט עו"ד בסך 23.6%


ניתן היום,
כ"ב אב תשע"ג, 29 יולי 2013, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 608-05/11 אמיר נימצוביץ נ' א.ח. שטיחים ופרקטים בע"מ, איתן בלולו (פורסם ב-ֽ 29/07/2013)