פסקי דין על אליהו בגיזדה |

12673/04 א     02/08/2013




א 12673/04 אליהו בגיזדה נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון








בית משפט ה
שלום בתל אביב - יפו



ת"א 12673-04








בפני
כבוד ה
שופטת יעל אילני
, סגנית נשיאה



תובע
/נתבע שכנגד

אליה
ו בגיזדה
ע"י ב"כ עו"ד י. זאגא


נגד


נתבעת/תובעת שכנגד

מדינת ישראל - משרד ה
בינוי וה
שיכון
ע"י ב"כ עוד א. אררט מפרקליטות מחוז ת"א




פסק דין



1.
עניינה
של תובענה
זו בתביעת ה
תובע לפיצויים על נזק נפשי שנגרם לו, לטענתו, בעקבות מעשים שעשתה
ה
נתבעת במסגרת ה
ליכים שנקטה
לה
פקעת מקרקעין שה
וא בעל זכויות בה
ם.


ה
נתבעת מצידה
ה
גישה
תביעה
שכנגד לתשלום דמי שימוש ראויים בגין שימוש שעשה
ה
נתבע שלא כדין בחלק מה
מקרקעין נשוא ה
סכסוך.

טענות ה
תובע

2.
ה
תובע טוען כי ה
חל משנת 1984 ה
יה
בעל זכויות, ה
מחזיק וה
משתמש במקרקעין בסמוך לכביש 483 בין פתח-תקוה
לראש ה
עין, בגוש 6323 חלקות 11 ו-24 (לה
לן: ה
מקרקעין), לאחר שרכש את ה
זכויות מבעליה
ן ה
קודמים. במועד רכישת ה
מקרקעין ה
יתה
בנויה
עליה
ן מסעדה
, חלקה
ה
יה
בנוי על חלקה
11 וחלקה
על חלקה
24.

3.
בשנים 1995-1996 ביקשה
ה
נתבעת לה
רחיב את כביש 483. לצורך כך ה
פקיעה
חלק מה
מקרקעין לצורך סלילת ה
כביש, כנגד תשלום פיצויים.


ה
תובע, שניה
ל במקום מסעדה
וקיים בה
גם אירועים, סירב לפנות את ה
מקרקעין ללא פיתרון שיבטיח את זכויותיו.

4.
בתאריך 24.6.97 נכנסו כלי צמ"ה
כבדים של מע"צ למקרקעין בלווית אנשי אבטחה
, וה
חלו בה
ריסת ה
מסעדה
. ה
תובע, אשתו ובנותיו ה
גיעו למקום וניסו למנוע את ה
ה
ריסה
. ה
תפתחה
תגרה
שבמה
לכה
ה
וכו נמרצות כל בני משפחת ה
תובע מבלי שכוחות ה
משטרה
שנכחו במקום עשו דבר למניעת ה
ה
רס. לאחר מספר שעות ה
גיע למקום ב"כ ה
תובע דאז, ומשה
וברר כי מע"צ ה
חלה
בה
ריסה
מבלי שיש בידה
צו ה
ריסה
כחוק ה
ורתה
ה
משטרה
למע"צ לה
פסיק את פעולות ה
ה
ריסה
. עד לאותו מועד ה
ספיקו ה
דחפורים לה
רוס את תשתיות ה
מים וה
חשמל, ה
רסו את ה
גינון, ה
מסלעה
, ה
צמחיה
וה
גדרות שבצד ה
דרומי של ה
מסעדה
.

5.
באותו מעמד נחתם ה
סכם בין ה
תובע ובא כוחו ובין מע"צ ומשטרת ישראל בו ה
תחייבו ה
אחרונים שלא תבוצע כל פעולה
במקרקעין או במסעדה
, אלא בה
סכמת ה
צדדים ועל פי חוק.

6.
בעקבות אותה
ה
סכמה
נוה
ל משא ומתן בין ה
צדדים, שבסופו, בתאריך 9.9.97, נערך ונחתם ה
סכם למינוי שמאי מוסכם שיאמוד את שיעור ה
פיצויים ה
מגיעים לתובע לפי ה
חוק בעקבות ה
פקעת ה
מקרקעין.


בה
תאם לה
סכם מונה
ה
שמאי יצחק פרץ. ה
שמאי קיים פגישות, שמע את טענות ה
צדדים, ה
ובאו בפני
ו ראיות וה
וגשו סיכומים. ביום 31.1.00 ניתנה
על ידי ה
שמאי שומה
, לפיה
על ה
נתבעת לפצות את ה
תובע בסכום של 420,000$ (דולר).


לטענת ה
תובע, לאחר קבלת ה
שומה
נוה
ל משא ומתן לפיצויו בה
תאם לשומה
ובנוסף לפיצויו על נזקי גוף שנגרמו לו עקב אירועי ה
פינוי, אלא שה
נתבעת חזרה
בה
מה
סכמתה
וה
ודיעה
כי ה
ערכת ה
שמאי אינה
מקובלת עליה
וה
סכימה
לשלם לו סכום נמוך בה
רבה
מה
ערכת ה
שמאי. גם סכום זה
לא שולם.

7.
בין לבין, בתאריך 23.3.99 ה
גיעו נציגי מע"צ למקרקעין פעם נוספת, בליווי ציוד צמ"ה
ואנשי משטרה
ויס"מ, וה
חלו בה
ריסת ה
מסעדה
. זאת, לטענת ה
תובע, תוך ה
פרה
בוטה
של ה
ה
סכם אליו ה
גיעו ה
צדדים וללא צו כדין.


ה
תובע, אשתו ז"ל ובתו, ניסו לה
גן על ה
מסעדה
ועמדו מול ה
טרקטור שביקש לה
רסה
ובתגובה
ה
ם ה
וכו נמרצות ונגררו באלימות מה
מקום.

8.
ה
תובע טוען כי כתוצאה
מה
תנה
לות ה
נתבעת, וכתוצאה
מה
תקיפות, ה
שגת ה
גבול, וה
רס ה
מסעדה
וה
מטלטלין במקרקעין, ה
וא נפגע בנפשו, וכי ה
נתבעת חייבת לפצותו בגין שורת עוולות שעוולה
כלפיו לרבות: ה
שגת גבול ותקיפה
מיום 24.6.97 ומיום 23.3.99, עוולת ה
נגישה
, ה
פרת חובה
חקוקה
ועוולת ה
רשלנות.

טענות ה
נתבעת

9.
טענתה
ה
ראשונה
של ה
נתבעת ה
יא כי ה
תביעה
ה
תיישנה
. לטענתה
, לפי טענת ה
תובע עצמו וכפי שעולה
מן ה
ראיות, נכותו ה
נפשית נגרמה
בשל ה
ליכי ה
ה
פקעה
וה
משא ומתן ה
קשה
שניה
ל עם ה
נתבעת (באמצעות מע"צ) בשנים 1995-1996.


ה
נתבעת טוענת כי גם מה
ראיות - ה
מסמכים ה
רפואיים, חוות דעת ה
מומחה
בתחום ה
נפשי מטעם בית ה
משפט, ועדות ה
תובע עצמו - ה
וכח כי בעיותיו ה
נפשיות, שנקשרו לסכסוך עם מע"צ, ה
תגבשו עוד בשנת 1996.

ה
תביעה
ה
וגשה
ביום 13.1.04, ולפיכך ה
תיישנה
.

10.
לגופו של עניין טוענת ה
נתבעת כי סכסוך משפטי בינה
לבין ה
תובע ה
וא לגיטימי ואין בסיס לטענה
כי נקיטת ה
נתבעת בה
ליכים משפטיים כאלה
או אחרים על פי ה
דין מה
ווה
מעשה
תקיפה
או רשלנות או עוולה
אחרת כנגד ה
תובע, ודאי כאשר ה
צדק עם ה
נתבעת.

11.
בנוסף נטען כי אין קשר בין מצבו של ה
תובע ונכותו לבין ה
אירועים נשוא ה
תביעה
משנת 1997, שכן ה
ראיות מלמדות כי מצבו ה
תגבש עוד קודם לכן בשנת 1996.

12.
יש לדחות את טענות ה
תובע בדבר ה
תנגשות אלימה
שכן אלה
עלו לראשונה
בעדותו ומדובר בשינוי חזית ובעדות כבושה
שאין לקבלה
.

13.
ה
נתבעת טוענת כי כל ה
פעולות שביצעה
מע"צ נעשו בדין, וכפועל יוצא ה
נתבעת שעמדה
מאחורי פעולותיה
של מע"צ וסייעה
בידיה
, פעלה
גם ה
יא בדין.


ביום 30.9.73 עשה
שר ה
עבודה
שימוש בסמכות ה
נתונה
לו על פי פקודת ה
דרכים ומסילות ה
ברזל (ה
גנה
ופתוח) 1943 (לה
לן: פקודת ה
דרכים), וה
כריז על ה
רחבת ה
דרך ה
מובילה
מראש ה
עין לפתח תקוה
. ה
צו פורסם ברשומות ונרשמה
ה
פקעה
לפי סעיף 5 ו-78 לפקודה
כפי שפורסם בילקוט ה
פרסומים בתאריך 5.8.90 ותיקונים שונים בה
ערה
כפי שפורסם בילקוט ה
פרסומים בתאריך 31.12.91. לפי ה
צו, תוואי ה
כביש ה
יה
צריך לעבור בחלקות מס' 11 ו-24 בגוש 6323.


ה
נתבעת טוענת כי פעלה
כדין על פי ה
צווים ומכוח פקודת ה
דרכים.


ביום 8.8.94 ה
ודיעה
מע"צ לתובע כי בכוונתה
לה
פקיע את חלקה
11 לצורך סלילת ה
כביש ולממש את ה
צו ה
אמור. ביום 17.8.94 ענה
ה
תובע כי ה
וא אינו מוכן לקבל פיצוי כספי אלא ה
וא מבקש שטח ומבנה
חלופיים.

14.
כשנודע לתובע על ה
כוונה
לה
פקיע את ה
קרקע ה
וא ה
חל לה
שתלט על שטחים נוספים בעיקר לכיוון חלקה
24. זאת עשה
תוך כדי פעילות מע"צ בכביש ובמטרה
לזכות בפיצויים גבוה
ים.


ה
נתבעת טוענת כי לטענת ה
תובע לפיה
ה
וא בעל זכויות דיירות מוגנת בחלקה
24 אין כל בסיס ולא ה
וכחה
זכות כזו. חלקה
24 ה
יא חלקת דרך בבעלות ה
מדינה
ולתובע אין ולא ה
יו זכויות בה
. לתובע אושרה
בניית מבנה
בשטח של 32 מ"ר בלבד בתחום חלקה
11 למטרת מסעדת פועלים.


באשר לחלקה
11, ה
נתבעת טוענת כי גם זכויותיו של ה
תובע בחלקה
זו ה
יו מוגבלות. ה
וא אמנם ה
חזיק בקרקע כשוכר, אך זאת לתקופה
קצובה
בין ה
שנים 84-85. מעבר לתקופה
זו ה
חזיק בקרקע ללא חוזה
שכירות מוסדר. יתרה
מכך, בשנת 1997 ה
גישו בעלי חלקה
11 תביעת פינוי נגד ה
תובע.


ה
נתבעת טוענת כי בעקבות ה
פרעות חוזרות ונשנות של ה
תובע ופלישותיו לקרקע בחלקה
24 נאלצה
מע"צ לה
גיש תלונות במשטרה
.

15.
לטענת ה
נתבעת, ה
תובע עשה
דין לעצמו במשך שנים. ה
וא ה
שתלט על שטחים שלא כדין ללא ה
יתר ולאחר מכן דרש פיצויים בגינם. מתחילת ה
פרשה
ובעקבות ה
תנה
לות ה
תובע ה
תנה
לו ה
ליכים משפטיים רבים וממושכים שבסופם (שנים לאחר ה
גשת תביעה
זו) ה
חליטה
ה
נתבעת לסלול את ה
כביש בה
סטה
באופן שמייתר את ה
צורך בחלקה
מס' 11.

16.
לטענת ה
נתבעת מבנה
ה
מסעדה
שה
חזיק ה
תובע לא נפגע כלל ולא נה
רס. ה
חלק ה
יחיד שנה
רס ה
יה
אותו חלק שפלש לתוך חלקה
24.

17.
עוד טוענת ה
נתבעת, כי טענות ה
תובע כי ה
פעיל במקום מסעדה
פעילה
ומשגשגת וכי כתוצאה
ממעשי ה
נתבעת נגרמו לו ה
פסדים כבדים, לא ה
וכחו ואף נסתרו. לטענתה
, מה
ראיות עולה
כי למסעדה
לא ה
יה
רישיון עסק כדין, וכי במועדים ה
רלוונטיים לתביעה
ה
יה
ה
מבנה
נטוש וללא פעילות.

18.
לעניין ה
שמאי ה
מוסכם טוענת ה
נתבעת כי בניסיון לה
גיע עם ה
תובע לה
סדר עקב ה
תנה
לותו ה
כוחנית, ה
וסכם כי ימונה
שמאי מוסכם שיאמוד את שיעור ה
פיצויים ה
מגיעים לתובע לפי ה
חוק ופקודת ה
דרכים. בה
סכם נקבע מפורשות כי ה
שמאי לא יה
יה
בורר ולא יחול עליו חוק ה
בוררות. לטענת ה
נתבעת, ה
שמאי חרג מסמכותו ומה
ה
סכמה
. בגין כך ה
תנה
לו ה
ליכים משפטיים רבים וארוכים בין ה
צדדים שבסופם, כאמור, חזרה
בה
ה
נתבעת מה
ה
חלטה
לה
פקיע את חלקה
11, ומבנה
ה
מסעדה
של ה
תובע נותר על כנו.


לטענת ה
נתבעת לא נפל פגם כלשה
ו בה
תנה
לותה
וכי עמדתה
בסוגיית ה
שמאי ה
יתה
נכונה
ואף ה
תקבלה
על ידי בית ה
משפט ה
מחוזי.

19.
אשר לטענות ה
תובע בדבר אלימות שה
פעילה
ה
נתבעת באירועים משנת 1997 ו- 1999, מכחישה
ה
נתבעת מכול וכול טענות אלה
וטוענת כי באירוע משנת 1999 ה
ופעל כוח סביר בלבד על מנת לה
זיז את ה
תובע ובני משפחתו ממקום ביצוע ה
עבודות, וה
כול נעשה
כדין ובזה
ירות ה
ראויה
.

דיון וה
כרעה

ה
קדמה


20.
ה
סכסוך בין ה
צדדים באשר לה
פקעה
ולזכויות ה
תובע לפיצויים בגינה
ה
וביל לה
ליכים משפטיים ממושכים ביניה
ם. ה
ה
ליכים אינם רלוונטיים לתביעה
זו ומרביתם ה
תנה
לו לאחר ה
גשת ה
תביעה
. עם זאת, ה
ליכים אלה
שנגעו בלב ה
סכסוך ה
אמיתי בין ה
צדדים "ריחפו" גם מעל ה
ליך זה
, וה
צדדים ה
תיחסו אליה
ם במה
לך ה
דיון וגם בסיכומיה
ם ועל כן אתארם לה
לן לה
שלמת ה
תמונה
.

בעקבות עמדת מע"צ כי לא תכבד את ה
כרעת ה
שמאי ה
גיש ה
תובע ה
מרצת פתיחה
בבית ה
משפט ה
מחוזי בתל-אביב (ה
"פ 941/00) בה
עתר ל

פסק דין
שיקבע כי קביעת ה
שמאי מחייבת את ה
צדדים. בפסק ה
דין מיום 10.10.04 דחה
בית ה
משפט ה
מחוזי את תביעת ה
תובע וקבע כי ה
שומה
אינה
מחייבת את ה
נתבעת.


ה
תובע ה
גיש ערעור על פסק ה
דין לבית ה
משפט ה
עליון (ע"א 10560/04). ב

פסק דין
מיום 17.4.05 שנתן תוקף לה
סכמת ה
צדדים, בוטל פסק ה
דין של בית ה
משפט ה
מחוזי וה
תיק ה
וחזר לבית ה
משפט ה
מחוזי על מנת שלצדדים תה
יה
אפשרות לשלוח שאלות ה
בה
רה
לשמאי.


ה
נתבעת שלחה
לשמאי שאלות ה
בה
רה
. ה
תובע ה
תנגד לשאלות. בעקבות כך ביקשה
ה
נתבעת לה
כריז כי ה
דיון בה
מרצת ה
פתיחה
ה
סתיים ו/או יש למחוק את ה
תובענה
. לאחר דיון ומשה
תנגד ה
תובע למשלוח שאלות ה
ה
בה
רה
כניסוחן ובה
יקפן, לטענתו בשל מצבו ה
רפואי של ה
שמאי, קבע בית ה
משפט כי ה
ליכי שמיעת ה
תובענה
ה
סתיימו ולחילופין ה
תובענה
נמחקת על ה
סף.


ה
תובע ערער לבית ה
משפט ה
עליון ולאחר דיון ה
ודיעה
ה
נתבעת כי ה
יא מבטלת את ה
ה
פקעה
וכי ה
מקרקעין יוחזרו לתובע. לאור ה
אמור נמחק ערעור ה
תובע.


משחלפו חודשיים וה
נתבעת לא עשתה
דבר לביטול ה
ה
פקעה
או לתשלום פיצויים, ה
גיש ה
תובע עתירה
לבג"ץ (בג"ץ 10109/08) בו עתר לה
רות לנתבעת לה
סביר מדוע אינה
מקיימת את ה
ה
סכמים עם ה
תובע ומדוע לא ביטלה
את ה
ה
פקעה
בה
תאם לה
צה
רתה
.


ה
נתבעת ה
גישה
תגובה
בה
טענה
כי ביום 12.4.10 ה
תפרסמה
ה
ודעה
על ביטול ה
פקעת קטע מדרך מס' 438 ה
כולל את חלקה
11 ה
נזכרת בעתירה
. עוד נטען כי לתובע לא ה
יו זכויות בחלקה
ה
שניה
, מס' 24, שה
ינה
בבעלות ה
מדינה
.


לתובע ה
וצע למחוק את עתירתו ולה
גישה
מחדש. בה
תאם מחק ה
תובע את עתירתו וה
גיש עתירה
חדשה
בבג"ץ 14155-07-11.

21.
לאורך כל ה
ה
ליך נראה
ה
יה
שה
כרעה
בשאלת זכויות ה
תובע לפיצויים בגין ה
ה
פקעה
ה
יתה
מסייעת לה
ביא גם תיק זה
לידי סיום, בין בדרך של ה
סדר כולל בין בדרך של ה
כרעה
בזכויות, ולפיכך נראה
ה
יה
שנכון לה
מתין לה
תקדמות בחזית זו, וכך נעשה
. למרבה
ה
צער (משום שלטעמי נכון וראוי ה
יה
לה
גיע לה
סדר עם ה
תובע בעניין זכויותיו לפיצויים בעקבות ה
ה
פקעה
), ה
מחלוקות בין ה
צדדים בעניין ה
ה
פקעה
טרם נפתרו וגם נסיון לה
גיע לה
סדר כולל לא צלח.


משכך, יש לה
כריע בתביעה
זו, אך ראשית יש לה
בה
יר את מסגרת ה
תובענה
ואת גדרי ה
מחלוקת.

22.
בתובענה
דנן תובע ה
תובע אך ורק פיצויים על נזק גוף (בעיקרו נזק נפשי) שנגרם לו כתוצאה
מה
תנה
לות ה
נתבעת בה
ליכי ה
ה
פקעה
מולו ובה
פרתה
את ה
ה
סכמים עמו לרבות ה
ה
סכם למינוי ה
שמאי; ובגין שני אירועים, ה
אחד מיום 24.6.97 וה
שני מיום 23.3.99, בה
ם פעלה
ה
נתבעת בשטח ה
מקרקעין של ה
תובע שלא כדין, פגעה
ברכושו ובאותם אירועים גם ה
פעילה
אלימות כלפיו וכלפי בני משפחתו.
לטענת ה
תובע, כתוצאה
מכל אלה
נותרה
לו נכות נפשית, ונגרמו לו נזקים בשני ראשי נזק: ה
פסדי ה
שתכרות ופגיעה
בכושר ה
ה
שתכרות עקב נכותו (לרבות ה
פסדי פנסיה
), ונזק לא ממוני (ר' סיכומי ה
תובע).


ה
שאלה
ה
עומדת לה
כרעה
ה
יא אפוא ה
אם בפעולות שנקטה
ה
נתבעת ה
יא עוולה
כלפי ה
תובע, בה
פרת חובה
חקוקה
, נגישה
או ברשלנות, וה
אם תקפה
את ה
תובע ובני משפחתו בשני ה
אירועים שה
וזכרו.

ה
מחלוקות ה
קשורות לזכויות ה
תובע במקרקעין, זכותו לפיצויים בגין ה
ה
פקעה
או בגין ביטולה
, ה
פסדים כספיים שנגרמו לו כתוצאה
מה
ה
פקעה
– כל אלה
מקומם בה
ליכים אחרים שבין ה
צדדים וה
ם אינם עומדים לה
כרעה
בתביעה
זו שבפני
י. עוד יצוין כי ה
תביעה
ה
יא בגין נזקי גוף בלבד ואינה
עוסקת בנזקים רכושיים (ר' פרוטוקול וה
חלטה
מיום 24.2.09).

ה
תיישנות

23.
ה
נתבעת טענה
לה
תיישנות ה
תביעה
.

מצאתי כי דין טענה
זו לה
תקבל בחלקה
.

לאחר שמיעת ה
ראיות, ובמיוחד עדות ה
מומחה
ה
רפואי שמונה
מטעם בית ה
משפט, פרופ' נוימן, אין מנוס מה
מסקנה
כי נכותו ה
נפשית של ה
תובע, שה
יא תוצאת ה
ליכי ה
ה
פקעה
וה
סכסוך עם ה
נתבעת, ה
תגבשה
עוד בשנת 2006 ולפיכך, משה
וגשה
ה
תביעה
ביום 13.1.04 ובה
עדר טענה
לה
ארכת תקופת ה
ה
תיישנות מסיבה
ה
מוכרת על פי דין, תביעתו לפיצוי בגין ה
נכות ה
נפשית ה
תיישנה
.


מאחר וראיתי לקבל את טענת ה
נתבעת לה
תיישנות ה
תביעה
בגין נכותו ה
נפשית של ה
תובע אקדים את ה
דיון בשאלת נכותו של ה
תובע וה
מסקנות ה
עולות מן ה
ראיות בעניין זה
.

24.
ה
תובע ה
גיש חוות דעת מטעמו, ערוכה
בידי ה
פסיכיאטרית ד"ר בן-אור. בחוות דעתה
קבעה
ה
מומחית כי ה
תובע סובל מה
פרעה
דחק פוסט טראומטית שנגרמה
בעקבות אירוע ה
ריסת ה
מסעדה
על ידי מע"צ, ה
אלימות שה
תלוותה
אליו, וכל מה
שקרה
אחר כך, כשה
טראומה
ה
רגשית ה
קשה
בפני
עצמה
לוותה
במקרה
זה
גם בשבר כלכלי שנובע מאותו אירוע שגרם לטראומה
ה
נפשית. את שיעור נכותו בעקבות אותה
ה
פרעה
ה
עריכה
ה
מומחית ב- 60% לפי סעיף ליקוי 34(ה
) ו-(ו) לתוספת ל
תקנות ה
ביטוח ה
לאומי
(קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה
), תשט"ז-1956 (לה
לן: תקנות ה
ביטוח ה
לאומי), בה
תאמה
.

25.
מומחה
מטעם ה
נתבעת, ד"ר פלדינגר, קבע בחוות דעתו כי ה
תובע אובחן כסובל מה
פרעת אישיות או ה
פרעה
פוסטראומטית או ה
פרעה
נוירוטית עוד שנים רבות לפני ה
סכסוך עם מע"צ, בעקבות תאונת דרכים שעבר בשנת 1981. בנוסף עבר ה
תובע אירועים שונים במלך חייו שה
שפיעו על מצבו ה
נפשי, ובנוסף נמצא שתלונותיו ה
יו מיועדות לה
פקת רווח משני. בסיכום חוות דעתו קבע ה
מומחה
כי מצבו ה
נפשי של ה
תובע לא נגרם כתוצאה
מאירועי סלילת ה
כביש וכי אין לקבוע לו נכות צמיתה
בגין ה
אירועים ה
קשורים בה
פקעה
.

26.
נוכח ה
פערים בין חוות ה
דעת מונה
פרופ' מיכה
נוימן, פסיכיאטר, כמומחה
מטעם בית ה
משפט לבדיקת ה
תובע.


בחוות דעתו קבע פרופ' נוימן כדלקמן:


בבדיקה
ה
פסיכיאטרית לא נמצאה
פתולוגיה
נפשית משמעותית. אמנם קיים דכדוך, אך אפשר לראותו כתגובה
למצבו ה
קיומי ה
גרוע של ה
תובע. ה
וא איבד את פרנסתו ונמצא במצוקה
כלכלית גדולה
, אשתו נפטרה
לפני 6-7 שנים, בנותיו נטשו אותו וניתקו את ה
קשר איתו, אביו שה
יה
קשור אליו במיוחד נפטר לפני שנתיים.


ה
מומחה
דחה
את ה
אבחנה
אליה
ה
גיעה
ד"ר בן אור ואת שיעור ה
נכות שקבעה
. מסקנתו של פרופ' נוימן ה
יא כי ה
תובע אינו סובל מה
פרעת דחק פוסט טראומטית אלא מה
פרעת ה
סתגלות ממושכת עם מרכיבים חרדתיים ודיכאוניים על רקע של ה
פרעת אישיות קודמת.


עם זאת, ה
מומחה
אינו מקבל גם את חוות דעתו של ד"ר פלדינגר ששלל כל ה
שפעה
נפשית של ה
סכסוכים ה
קשורים בה
פקעה
. פרופ' נוימן קבע כי ה
מתח וה
סכסוכים מסביב לה
פקעה
ה
שפיעו לרעה
על ה
תובע וה
חמירו את מצבו ה
נפשי.


בסיכום קבע פרופ' נוימן כי לתובע נכות בשיעור של 30%, כאשר שליש מתוכה
יש לייחס לבעיות נפשיות קודמות, שליש לאירוע ה
חיים ה
קשים שה
וזכרו, ושליש – ה
יינו נכות בשיעור של 10% - לסכסוך ה
ה
פקעה
עם מע"צ וה
פגיעה
בפרנסתו.


פרופ' נוימן נחקר על חוות דעתו.

27.
אף שה
געתי למסקנה
כי נכותו של ה
תובע ככל שה
יא תוצאת ה
סכסוך עם מע"צ ה
תגבשה
עוד בשנת 1996 ומשכך ה
תביעה
בגינה
ה
תיישנה
, ראיתי לה
תייחס גם לטענות ה
צדדים בעניין שיעור ה
נכות וחלוקתה
, בעקבות חקירת ה
מומחה
. בסופו של יום, על יסוד עדותו ה
כוללת של ה
מומחה
, אני סבורה
שה
וכח כי לתובע נכות נפשית כוללת בשיעור של 30%. חלקה
ה
יה
קיים עוד קודם לסכסוך עם מע"צ וללא קשר אליו (לרבות בעקבות תאונת דרכים משנת 1981); חלק אחר ממנה
ה
וא תוצאה
של אירועים שונים שפקדו אותו במקביל לסכסוך ואחריו אך במנותק ממנו (ביניה
ם ניתוק ה
קשר עם בנותיו, פטירת רעייתו, ופטירת אביו שאליו ה
יה
קשור במיוחד), וחלק נגרם כתוצאה
מה
סכסוך עם מע"צ. בה
תייחס לטענות ה
נתבעת אציין כי קשה
לכמת את תרומתו של כל אירוע קשה
כזה
או אחר בחייו של ה
תובע ואת ה
שפעתו עליו, באופן מדויק. בנוסף, יתכן שאבל על מות בן משפחה
קרוב ישפיע (ה
שפעה
פתולוגית) פחות על מצבו ה
נפשי מסכסוך יצרי מתמשך שגורם לו לתחושות של עוול וחוסר צדק מצד גופים חזקים ה
מאיימים, לפי ראות עיניו, לרמוס אותו. על כן, אין מקום לשנות מקביעותיו ה
בסיסיות של ה
מומחה
, למעט בנקודה
אחת שה
ובה
רה
בחקירה
. מה
עדות עולה
כי אחד ה
גורמים שה
שפיעו על מצבו של ה
תובע ותרמו לנכותו ה
כוללת ה
וא ה
פגיעה
בפרנסתו ומצבו ה
כלכלי ה
קשה
. עוד עולה
מה
עדות כי בחוות דעתו ראה
ה
מומחה
גורם זה
כחלק מה
סכסוך עם מע"צ. מה
ראיות ברור כי מצבו ה
כלכלי ה
קשה
אינו תוצאה
של ה
סכסוך, ודאי לא כולו, וכי ה
וא ה
סתבך בחובות עוד לפני ה
סכסוך וללא קשר אליו. בנסיבות אלה
יש לקבוע, כפי שאישר גם ה
מומחה
בחקירתו (עמ' 68), כי נכותו של ה
תובע ה
קשורה
בקשר עם ה
סכסוך עם ה
נתבעת ה
יא בשיעור של 7%, מתוך נכותו ה
כוללת בשיעור של 30%.


אלא, שכפי שיפורט לה
לן, מחקירת ה
מומחה
עולה
גם ה
מסקנה
כי ה
נכות, תוצאת ה
סכסוך עם ה
נתבעת, ה
תגבשה
במלואה
עוד בשנת 1996.

28.
בחקירתו ה
נגדית ה
תייחס פרופ' נוימן, בין ה
יתר, למסמכים רפואיים מה
ם עולה
כי בתאריך 2.9.96 טופל ה
תובע בחדר ה
מיון בבית ה
חולים ה
פסיכיאטרי גה
ה
כשבאנמנזה
צוין כי ה
תובע "מציין סכסוך עם מע"צ על רקע סלילת כביש באזור מקום עבודתו", וכי טופל במרפאה
לבריאות ה
נפש מתאריך 11.9.96 (ר' מסמכים 14-25 מתוך מוצג ח' למוצגי ה
נתבעת).

מפאת חשיבותה
אביא את עדות ה
מומחה
בעניין זה
במלואה
:

"ש:

תראה
, ה
איש אושפז ב-1996. אני מניח ממה
שאמרת בחומר ה
רפואי, לא ראיתי עוד פעם אחת שה
וא אושפז מזה
כתוצאה
ממצב נפשי וזה
, למעשה
, כשאדם מאושפז, אנחנו מדברים על ה
מצב ה
קשה
ביותר שאליו ה
וא מגיע, אם ה
וא צריך לה
גיע לאשפוז. תסכים איתי בה
קשר ה
זה
.
ת:
כן.
ש:
זאת אומרת שב-96 ראינו את ה
ה
תפרצות, אם אפשר לומר, ה
גדולה
ביותר שה
ביאה
לאשפוז ארוך שלו של מספר ימים, שבסופו של דבר, למעשה
, מאז לא ה
שתנתה
ה
אבחנה
של ה
איש בה
קשר ה
זה
. נכון?
ת:

כן.
ש:

זאת אומרת אפשר גם לומר גם שבגדול, ואני לא ראיתי בחומר ה
רפואי ותקן אותי אם אני טועה
איזושה
י ה
חמרה
מעבר למה
שה
יה
לו ב-96. למעשה
מאז 96 יש גלים עולים ויורדים של מצבו ה
נפשי, כשלמעשה
96 ה
וא מעין איזה
סממן קיצוני של מצב נפשי ומאז ה
מצב שלו למעשה
לא משתפר עד ה
יום. זה
נכון לומר כך.
ת:

ה
מצב לא משתפר עד ה
יום. לא, כמו שדיברנו קודם, קרו לו עוד דברים שליליים בחיים.
...
ש:
אני רק רוצה
לחדד את מה
שה
יה
מקודם, זאת אומרת אם ה
יית בודק אותו ב-96, אחרי אותו אירוע שבגללו ה
וא נזקק לה
גיע לאשפוז רפואי, אני מבין שאחוזי ה
נכות ה
יו, שקשורים לוודאי לסכסוך ה
זה
עם מע"צ, ה
יו אותם אחוזי נכון.
ת:
כן.
ש:

אוקיי. אתה
יודע שב-96 למעשה
- ה
ם גם ... לחלוק על כך- לא ה
יו שום אירועים בשטח, מה
שנקרא, זאת אומרת לא ה
יו שום אירועים שה
גיעו לו חיילים, שוטרים לשטח, עובדי מע"צ לשטח. גם אז ה
סכסוך ה
יה
סכסוך משפטי.
ת:
כן.
ש:

תסכים איתי שאותם אחוזי נכות, למעשה
, שאתה
מדבר על גובה
ם, יכלו לה
יגרם לו או אפילו נגרמו לו, כמו שאני מראה
לך למעשה
, בעצם ה
סכסוך ה
משפטי, לא ה
יה
צריך את ה
אירועים ה
אלה
בשטח כדי לה
ביא אותה
נכות נפשית לאדם עם אותם, אישיות נרקיסיסטית- נרציסטית, סליחה
- של, עם ה
פרעת אישיות.
ת:

תראה
, אם בן אדם- נעשה
לו משה
ו, עוול וה
וא נמצא בבית ה
משפט, ה
וא בה
חלט, אני חושב, מצפה
שלא יבואו פתאום ויעשו משה
ו;
ש:

אני אחדד את ה
שאלה
. עוד פעם.
ת:

זאת אומרת, ה
עובדה
שכל עוד ה
וא ה
יה
רק בדיון של בית משפט וה
וא מחכה
שייעשה
לו צדק- זה
מצב אחד. ברגע שבאים לשטח ומנסים בכוח לה
רוס לו או משה
ו ולקחת לו משה
ו, אז זה
בטח ה
חמרה
.
ש:

רק שאני מראה
לך- ואתה
ה
סכמת איתי לפני רגע- שב-96, עוד לפני שמישה
ו ה
תקרב בכלל לשטח שלו, ה
וא ה
גיע למצב ה
קיצוני ביותר שלו;
ת:
יכול לה
יות.
ש:
אז תסכים איתי שאדם יכול לה
גיע לאותם אחוזי נכות או אפילו ה
גיע, לא, במקרה
שלנו ה
וא ה
גיע לאותם אחוזי נכות עוד לפני שמישה
ו בכלל ה
יה
בשטח שלו.
ת:
כן.
ש:

יפה
. זאת אומרת, תסכים איתי שמבחינה
רפואית-ובמקרה
שלנו גם מבחינה
פרקטית- ה
וא ה
גיע לאותם שיעור של אחוזי נכות גם ללא אותם אירועים שה
וא טוען לה
ם שה
תרחשו בשטחו.
ת:
כן. אני אומר שה
אירועים ה
אלה
לא;
ש:

לא אמרתי שמוסיף לו בריאות, אבל;
ת:
כן.
ש:

ה
תכוונתי לה
גיד שמצבו ב-96 ה
יה
כבר אותו דבר.
ת:
כן"
(עמ' 64-65).


גם מעדות ה
תובע עולה
כי מצבו ה
נפשי באותה
תקופה
, ה
יינו בשנת 1996, ה
יה
קשה
מאד וזאת בעקבות ה
משבר עם מע"צ (עמ' 22-23).


אציין כי מעדות ה
מומחה
עולה
גם כי ה
תמשכות ה
סכסוך עם ה
נתבעת, לרבות לאחר בדיקתו את ה
תובע בשנת 2007, מוסיפה
לסבלו של ה
תובע ו"בטח לא מוסיף בריאות" (עמ' 52). עם זאת, ה
מומחה
לא קבע כי נכותו של ה
תובע ה
וחמרה
לאחר ה
תגבשותה
בשנת 1996. יצוין כי ה
תובע נבדק על ידי ה
מומחה
בשנת 2007, זמן רב לאחר שה
תרחשו כל ה
אירועים נשוא ה
תביעה
. לפיכך, בכל ה
קשור לאירועים נשוא ה
תביעה
אין מנוס מה
מסקנה
כי אלה
לא ה
וסיפו לנכותו ה
נפשית שה
תגבשה
כבר בשנת 1996.


ה
מסקנה
ה
עולה
מה
מסמכים ה
רפואיים ומעדותו של פרופ' נוימן ה
ינה
, כי אותו חלק מנכותו שה
ינו תוצאת ה
סכסוך עם מע"צ ה
תגבש לכדי שיעור ה
נכות ה
צמיתה
עוד בשנת 1996, אז גם אושפז עקב מצבו. יוצא אפוא כי תביעתו של ה
תובע בכל ה
קשור לנכותו ה
נפשית, ה
תיישנה
.

29.
למרות ה
אמור, אין בכך כדי לסתום את ה
גולל על ה
תביעה
כולה
. שכן, ככל שימצא כי ה
וכחה
תביעת ה
תובע באשר לאירועים מיום 24.6.97 ומיום 23.3.99 ה
רי שה
תביעה
בגינם לא ה
תיישנה
. במקרה
כזה
, גם אם לא נגרמה
לתובע נכות נפשית בגין אירועים אלה
שכן נכותו ה
תגבשה
במלואה
עוד קודם לכן, אין בכך כדי לשלול זכאותו לפיצוי על נזק לא ממוני, ובכלל זה
עוגמת נפש, סבל וחרדה
(ר' ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פד לט(1) 113). כך גם באשר לטענות ה
תובע בכל ה
קשור לה
ליכים שנקטה
ה
נתבעת וה
פרתה
ה
נטענת את ה
ה
סכמים עמו, שכן מדובר באירועים מתמשכים שה
חלו לפני ינואר 1997 אך נמשכו לאחר מכן.

בטרם אעבור לדון בטענות ה
תביעה
לגופן, אתייחס לעדות ה
תובע.

עדות ה
תובע

30.
עדות ה
תובע, שה
ינה
עדות יחידה
של בעל דין, לא עוררה
אמון רב ולא ניתן לה
סתמך עליה
כראיה
. ה
רושם שה
ותירה
עדות ה
תובע, כמו גם ה
רושם שמתקבל ממכלול ה
ראיות באשר לה
תנה
לותו בכלל, ה
וא רושם של מגמתיות, מניפולטיביות, וה
תאמת ה
'אמת' לצרכיו נכון לאותה
עת ולה
שגת יתרון כזה
או אחר.

ה
דוגמאות לכך לא מעטות ואביא רק את חלקן.

31.
בחקירתו נשאל ה
תובע ה
אם אושפז בבית ה
חולים עקב מצבו ה
נפשי בשנים 1993-1996 (לפני ה
אירועים נשוא ה
תביעה
) וה
שיב שלא. ה
וא נשאל: "אף פעם לא ה
יית באברבנאל ? שלוותא ? גה
ה
?" וה
שיב: "לא, אני לא יודע איפה
זה
". רק לאחר שעומת עם ה
מסמכים ה
רפואיים מבית ה
חולים ה
פסיכיאטרי גה
ה
אישר: "ה
ייתי במרפאות בגה
ה
, אך לא ה
ייתי מאושפז שם" (עמ' 22).

בה
משך נחקר ה
תובע על אירוע שבו נחקר במשטרה
בחשד כי תקף את ראש ה
עיר או אדם אחר. ה
תובע ה
כחיש, ה
שיב תשובות מתחמקות ומתחכמות (עמ' 24), וזאת, בסתירה
לדברים שמסר למטפליו בבית ה
חולים גה
ה
לפיה
ם: "ה
יו מספר אירועים אלימים נגד שוטרים ותקרית אחת שבה
תקף את ראש ה
עיר בגלל אי קבלת רשיון לעסק" (עמ' 17 למוצג ח' למוצגי ה
נתבעת).

ועוד. בחוות דעתו ציין פרופ' נוימן, ה
מומחה
מטעם בית ה
משפט, כי ה
תובע מסר לו שננטש על ידי בנותיו מספר שנים לפני בדיקתו וכי עד ה
יום (יום ה
בדיקה
) יש נתק בינו לבין בנותיו (עמ' 3 לחוות ה
דעת). כשנחקר על כך ה
תובע בבית ה
משפט ה
יו תשובותיו מתחמקות, מגמתיות ולא משכנעות:
"ש.
כשפרופ' נוימן כתב את חוות ה
דעת, ה
יית בקשר עם ה
ילדות שלך?
ת.
לא זוכר.
ש.
פרופ' נוימן מדבר על זה
שאתה
מנותק מה
ילדות. אתה
יכול לה
סביר לי את ה
עניין?
ת.
מה
שה
וא רצה
ה
וא רשם, מה
אני יודע?
ש.
ה
אם בזמן שפרופ' נוימן כתב את חוות ה
דעת שלו, ה
יה
ניתוק בינך לבין בנותיך?
ת.
אני לא זוכר.
ש.
זה
לא קרה
מזמן, חווה
"ד ניתנה
ב-2007.
ת.
אני לא זוכר. ה
רבה
דברים אני לא זוכר"
(עמ' 26).

ובעניין אחר טען ה
תובע בעדותו כי: "ניה
לתי עסקים, עד ה
מקרה
עם מע"צ, ה
יו לי אולמות, ה
יתה
לי סטיקייה
. ה
יתה
לי לה
קה
לחתונות" (עמ' 29). זאת, בסתירה
לתשובותיו לשאלון שה
ופנה
אליו שם ה
שיב שבשלוש שנים שקדמו לאירועים נשוא ה
תביעה
ה
וא ה
יה
בעל מסעדה
וגן אירועים ולא עבד בעבודה
נוספת (תשובה
22א (ב) ו-(ג) לשאלון מוצג ו' למוצגי ה
נתבעת). כשה
ועמד על ה
סתירה
בין עדותו לתשובתו בשאלון ה
שיב באופן דחוק ולא משכנע: "אז יכול לה
יות שלא ה
בנתי" (עמ' 30).

ועוד. ה
תובע טען כי ה
מסעדה
פעלה
משנת 1984 ו"תמיד עבדה
". ב"כ ה
נתבעת ה
ציג בפני
ו מסמך בחתימתו, מתאריך 15.7.91 בו ביקש רשיון לה
מיר את ה
שימוש במבנה
מבית מלאכה
למסעדה
. במכתב ציין ה
תובע כי ה
מבנה
סגור, וזאת בניגוד לטענתו כי ה
מסעדה
פעלה
משנת 1984. תשובותיו וה
סבריו, גם לסתירה
זו, ה
יו בלתי מה
ימנים (עמ' 34).

ובעניין אחר, ה
תובע ה
כחיש בעדותו כי ה
תלונן על בעיות נפשיות בעקבות תאונת דרכים משנת 1981 (עמ' 21) אף שמן ה
מסמכים ה
רפואיים עולה
כי סבל מתסמונת פוסט טראומטית בעקבותיה
.

ועוד, בתחילת עדותו ה
כחיש ה
תובע כי נקלע בעבר לחובות (עמ' 21), אך בה
משך עדותו, בתשובה
לשאלה
אחרת, סתר את עדותו ה
קודמת כשסיפר כי "בשנת 90 שה
מצב ה
יה
קשה
, ה
ייתי נתון בחובות..." (עמ' 34).

32.
מעבר לסתירות בעדותו, מלמדות ה
ראיות על ה
תנה
לותו של ה
תובע בכלל, ועל כך שה
אמת וה
חוק אינם נר לרגליו, אלא ה
וא מתאים את אמיתותיו לצרכיו לאותה
עת ופועל תוך ה
תעלמות מה
חוק ועשיית דין עצמי.

כך למשל, בעדותו נשאל על פנייתו לועדת רישוי עסקים בעירית פתח-תקוה
בחודש 12/89 (מתוך מוצג ט' למוצגי ה
נתבעת), בה
כתב: "לפני כשלוש שנים נסגרה
ה
מסעדה
בגלל צו סגירה
...". ה
אמור במכתב עומד בסתירה
לטענת ה
תובע במשפט כי ה
מסעדה
ה
יתה
פעילה
משנת 1984, וזה
ה
יה
ה
סברו לכך בחקירתו: "כאדם שמחפש את מחייתו, ה
ייתי חייב לכתוב את זה
. ה
מסעדה
לא נסגרה
בכלל, ה
מסעדה
פעלה
". כאשר נשאל שוב שה
רי ה
דברים נכתבו על ידו ה
שיב: "אני זוכר עכשיו. ה
תחייבתי שאני לא פותח את ה
מסעדה
שנתיים, או שאני נכנס לבית סוה
ר וכעבור שנתיים זה
חזר לקדמותו" (עמ' 35).

ועוד. מה
ראיות עולה
כי אף שבקשותיו לקבלת רישיון לעסק ה
מסעדה
נדחו פעם אחר פעם (מה
טעם שה
בקשה
נוגדת את ה
תכנון וה
ייעוד של ה
קרקע, ר' תע"צ מוצג טו' למוצגי ה
נתבעת על נספחיו), ה
תובע טוען כי ה
פעיל את ה
מסעדה
גם ללא רישיון, ואף נקט בפעולות שונות על מנת לחמוק מן ה
דין. ה
תובע אישר בעדותו כי ה
פעיל את ה
מסעדה
ללא רישיון עסק (עמ' 35) וה
משך ה
עיד: "ה
ייתי מחליף שמות, זה
ה
יה
עובר שמות. כמו כולם. ה
ם לא רצו לה
כיר ברשיון של ה
וועדה
ה
גלילית משנת 52 לעסק.
ש.
עשית דין לעצמך?
ת.
לא עשיתי דין לעצמי, ה
ייתי צריך לה
תפרנס"
(עמ' 36).

עוד עולה
מעדות ה
תובע כי גם דיווחיו
לשלטונות ה
מס, לטענתו, לא ה
יו אמת.
"ש.
ספרת לנו בתחילת ה
יום שלא ה
יית שכיר, תמיד ה
יית עצמאי?
ת.
נכון.
ש.
וה
נה
במס ה
כנסה
אתה
טענת שאתה
שכיר בשנים 91, 92, 93, ו- 94. מה
אתה
אומר?
ת.
איפה
? ה
יה
עוד עסק של אח שלי, אולמי דורין שגם ה
ייתי איש מכירות שלה
ם. ה
וא עשה
לי תלוש כשכיר וזה
לא קשור לסטקייה
. דרך טלפונים ה
ייתי עושה
.
ש.
אז למה
לא דיווחת על ה
ה
כנסות שלך בסטקייה
?
ת.
זה
מה
שדיווחתי. דיווחתי מה
שדיווחתי.
ש.
זה
אתה
משקר לעירייה
, למס ה
כנסה
.
ת.
דיווחתי מה
שדיווחתי. בשביל זה
צריך לתת מכות? "
(עמ' 40, וכן ר' עדותו בעמ' 29 לפיה
ה
וא ה
רוויח ב"שחור" ולא שילם מס ה
כנסה
).

33.
לסיכום, עדותו של ה
תובע בעייתית ובלתי משכנעת, ומצאתי כי לא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים כלשה
ם בה
סתמך על עדותו לבדה
.

ה
אם עוולה
ה
נתבעת כלפי ה
תובע בה
ליכי ה
ה
פקעה

34.
לא ה
וכח כי בה
ליכים שניה
לה
ה
נתבעת אל מול ה
תובע, ה
ן בה
ליכי ה
ה
פקעה
וה
ן מאז ניתנה
חוות דעתו של ה
שמאי פרץ, ה
יא ה
תרשלה
, ה
פרה
ה
סכם או חובה
חקוקה
, או עוולה
בדרך אחרת שמקימה
חבות בנזיקין כלפי ה
תובע.


אין חולק כי ה
ה
פקעה
נעשתה
על פי דין.


ה
עובדה
שה
נתבעת לא ה
סכימה
עם קביעת ה
שמאי פרץ וה
ה
ליכים ה
משפטיים שה
תנה
לו בין ה
צדדים בה
קשר זה
, כל אלה
אינם חורגים מפעולות סבירות שה
נתבעת ה
יתה
רשאית לנקוט בה
ם, ולא ניתן לקבוע כי ה
נתבעת ה
תרשלה
כלפי ה
תובע בעצם ניה
ול ה
ה
ליכים.


איני מקבלת גם את טענת ה
תובע שה
נתבעת ה
פרה
את ה
ה
סכם עמו, כשה
כוונה
לה
סכם מינוי ה
שמאי פרץ. בה
סכם, מתאריך 9.9.97, נקבע מפורשות כי ה
חלטת ה
שמאי תה
יה
מוסכת על שני ה
צדדים "וה
כול בכפוף לכך שה
שומה
תיעשה
בה
תאם לעובדות ולזכויות ה
חוקיות של בגיזדה
במקרקעין ובכפוף לחוקים ה
שונים ה
חלים על תפיסת ה
חזקה
וסלילת ה
דרך..." (סעיף 2 לה
סכם ת/1). עוד ה
וסכם (בסע' 9 לה
סכם) כי חוק ה
בוררות לא יחול על ה
ה
סכם וכי שומת ה
שמאי תאושר על ידי בית ה
משפט בכפוף לסעיף 2 לה
סכם (ה
וא ה
סעיף שצוטט לעיל – י.א.).


ה
נתבעת סברה
כי ה
שמאי לא עמד בתנאי ה
מינוי כפי שפורטו בה
סכם. בית ה
משפט ה
מחוזי קיבל את עמדתה
ודחה
את עתירת ה
תובע לקבוע כי ה
שומה
מחייבת את ה
נתבעת. ה
דיון ה
וחזר לבית ה
משפט ה
מחוזי בעקבות ערעור שה
גיש ה
תובע אך בסופו של יום נותרה
ה
תוצאה
כפי שה
יתה
וערעור ה
תובע פעם נוספת לבית ה
משפט ה
עליון, נמחק.


על כן, לא מצאתי ממש בטענות ה
תובע כי בה
תנה
לות ה
נתבעת, בה
סתייגויותיה
מחוות דעת ה
שמאי ובה
ליכים שניה
לה
, עוולה
ה
נתבעת כלפיו באופן שמקים עליה
חבות.

ה
טענה
לתקיפה
פיסית של ה
תובע ובני משפחתו

35.
לא ה
וכח כי עובדי מע"צ תקפו את ה
תובע או את בני משפחתו בשני ה
אירועים נשוא ה
תביעה
, כנטען.

בנקודה
זו יש לה
קדים ולציין כי תביעתו של ה
תובע אינה
בגין מעשי או מחדלי שוטרי משטרת ישראל שליוו את ה
פעולות (אף שגם בעניינם לא ה
וכחו טענות ה
תובע בדבר אלימות ותקיפה
) אלא בגין מעשי עובדי ונציגי מע"צ בלבד (ר' טענת ב"כ ה
נתבעת וה
צה
רת ב"כ ה
תובע בעמוד 18 לפרוטוקול מיום 5.7.09).

ה
אירוע מיום 24.6.97

36.
בתצה
ירו סיפר ה
תובע כי ביום זה
בשעה
00:30 נכנסו כלי צמה
כבדים של מע"צ למקרקעין בליווי 30 אנשי אבטחה
וה
חלו בה
ריסת ה
מסעדה
. ה
תובע, אשתו ובתו ה
גיעו למקום וניסו לעצור את ה
ה
ריסה
. ה
תפתחה
תגרה
במה
לכה
ה
וכו נמרצות כל בני ה
משפחה
מבלי שכוחות ה
משטרה
שנכחו במקום עשו דבר למניעת ה
ה
רס.

37.
לא שוכנעתי בטענת ה
תובע כי ה
וא ובני משפחתו ה
וכו במה
לך ה
אירוע.

ראשית, מה
ראיות עולה
כי ה
תובע ה
יה
מעורב במספר אירועים אלימים ה
קשורים לסכסוך שלו עם ה
נתבעת. כך, למטפליו במרפאה
לבריאות ה
נפש סיפר, עוד בשנת 1996, כי "מתאר תקרית בתחנת משטרה
כשה
וזמן לחקירה
בשל ה
אשמה
נגדו שמחבל בעבודות סלילת כביש באיזור ה
מסעדה
שבבעלותו" וכן כי "ה
יו מספר אירועים אלימים עם שוטרים" (עמ' 16-17 למוצג ח' למוצגי ה
נתבעת).
מחקירתו ה
נגדית של ה
תובע ה
תרשמתי כי ה
וא אינו יודע לה
צביע על ה
מועד בו ה
ותקף לטענו על ידי אנשי מע"צ.

כשנחקר על ה
דברים שמסר למטפליו ה
שיב ה
תובע כי ה
יו אלה
אנשי מע"צ ולא שוטרים שעמם ה
יו אותם אירועים אלימים. עוד ה
עיד: "מתי שתקפו אותי בשנת 1996 אנשי מע"צ, ה
משטרה
באה
לעזרתם וה
ם ה
חזיקו אותי גם כן. כביכול ה
ם עזרו לה
ם ודחפו אותי, אבל יותר זה
אנשי מע"צ שתקפו אותי, ה
ביאו עבריינים לתקוף אותי, ואני לא סתם אומר את זה
, אני יודע מה
שאני אומר" (עמ' 28).

ובה
משך:
"ש.
מתי תקפו אותך ה
שוטרים, ב-1996?
ת.
יכול לה
יות ב-1996, ואז ה
ם ה
רסו את ה
מקום. אני חושב שככה
. יש צילומים"
(עמ' 28).
ובה
משך:
"ש.
ה
אירוע שאתה
טוען שה
יו בריונים שה
תחפשו לשוטרים שלטענתך ה
יכו אותך, אתה
לא יכול לה
גיד אם ה
יה
בשנת 94, 95 או 96 ?
ת.
ב- 96 או 95"
(עמ' 41).

38.
שנית, ה
תובע נמנע מה
באת עדים שיכלו לכאורה
לתמוך בגרסתו באשר לתקיפתו ותקיפת בני משפחתו. כך למשל יכל ה
תובע לה
עיד את בתו, כיום בגירה
, שלדבריו ה
יתה
עדה
לתקיפה
וניתן לחקור אותה
על כך (עמ' 31). ה
תובע גם ה
עיד כי במועד עדותו ה
וא ה
יה

בקשר עם בתו וה
יה
בידיו לה
עידה
. למרות זאת, נמנע ה
תובע מה
באתה
לעדות.

בנוסף, ה
תובע טען כי ה
וכה
נמרצות עד זוב דם וכי כשה
גיע עורך דינו למקום ה
וא "ראה
שה
ייתי מלא דם". לטענתו ה
וא גם ה
גיש תלונה
(עמ' 42). למרות זאת לא ה
וגשה
כל ראיה
בתמיכה
לטענה
: לא מסמך רפואי, לא ה
עתק תלונה
, ולא עדות ה
בת כאמור. גם בה
סכם שנחתם בין ה
צדדים באותו לילה
, במקום, לא נמצא זכר לטענה
בדבר אלימות, פגיעה
פיסית או כיוצ"ב (ת/14). גם ה
עובדה
כי ה
תובע לא ה
גיש תביעה
או ה
ליך כלשה
ו בגין תקיפתו במשך כשבע שנים ממועד ה
אירוע לפי ה
נטען, מחלישה
את גרסתו.


לאלה
יש לה
וסיף את מסקנתי כי לא ניתן ליתן אמון בעדות ה
תובע לבדה
, ולפיכך מסקנתי ה
יא כי לא ה
וכחה
ה
טענה
כי עובדי מע"צ תקפו את ה
תובע ואת בני משפחתו באירוע מיום 24.6.97.
ה
אירוע מיום 23.3.99

39.
לטענת ה
תובע "בתאריך 23.3.99 ה
גיעה
מע"צ למקרקעין, בליווי ציוד צמ"ה
בלווית אנשי משטרה
ויס"מ וה
חלה
בה
ריסת ה
מסעדה
. אשתי בנותיי שניסו לה
גן על ה
מסעדה
ה
וכו שוב מכות נמרצות; אשתי פונתה
לבית ה
חולים כשה
יא חבולה
בגופה
, ה
בת דורין פונתה
לבית ה
חולים כשה
יא מוכה
וחבולה
" (סע' 10 ו-11 לתצה
יר עדותו ה
ראשית של ה
תובע).

בתצה
ירו לא טען ה
תובע כלל כי ה
וא עצמו ה
וכה
, אף שבעדותו טען כי ה
יכו אותו "מכה
לא חזקה
אבל דחפו אותי" (עמ' 40).

מטעם ה
נתבעת ה
וגש דו"ח פעולה
מיום ה
אירוע, שערך ה
שוטר שמעון ברכה
(נ/1). מדו"ח ה
פעולה
ומעדות ה
שוטר ברכה
עולה
כי ה
משטרה
ה
גיע לאיזור תחנת ה
דלק כדי לסייע לעבודות פינוי של ערימות חול מה
תחנה
. בשלב כלשה
ו ה
גיעו ה
תובע, אשתו ובתו וטענו כי ה
שטח שלה
ם ודרשו לה
פסיק את ה
עבודות. אשת ה
תובע ובתו נעמדו בפני
ה
טרקטור וה
פריעו לעבודות ה
פינוי. ניסיונות ה
שוטרים לשכנען לעזוב את ה
מקום לא צלחו ובסופו של דבר נאלצו ה
שוטרים לעכב את אשת ה
תובע ולפנות את בתו מה
מקום תוך ה
פעלת כוח סביר (ר' דו"ח ה
פעולה
נ/1 ועדות ה
שוטר ברכה
בעמ' 47-48).

מה
ראיות עולה
כי כנגד ה
תובע לא ה
ופעל כוח כלל, וכנגד רעייתו ז"ל ובתו ה
ופעל כוח סביר כדי לפנותן מה
מקום לאחר שה
פריעו לעבודות.


יתרה
מכך, מה
ראיות עולה
כי מי שבא במגע עם ה
רעיה
וה
בת ה
ם שוטרים ממשטרת ישראל ושוטרי יס"מ ולא ה
יה
כל מגע בינם לבין נציגי או עובדי מע"צ במקום. כזכור, תביעת ה
תובע ה
וגשה
כנגד מע"צ בלבד ועל פי ה
צה
רתו אין לו תביעה
כנגד פעולות שוטרי משטרת ישראל.


לסיכום, לא ה
וכחה
טענת ה
תובע כי באירוע מיום 23.3.99 ה
וא או מי מבני ביתו ה
ותקפו פיסית על ידי ה
נתבעת. ה
כוח שה
ופעל על ידי ה
שוטרים במקום לה
רחקת ה
רעיה
וה
בת, שה
פריעו לעבודות סלילת ה
כביש, ה
יה
כוח סביר ומידתי.

פעולות ה
פינוי שנעשו ביום 24.6.97 וביום 23.3.99

40.
ה
תובע טוען כי פעולות ה
פינוי בשני ה
מועדים בוצעו שלא כדין, ללא צו בית משפט, ובניגוד לה
סכם עמו.

טענה
זו ראיתי לקבל בחלקה
.

41.
במבחן מאזן ה
ה
סתברות עולה
מן ה
ראיות שה
ובאו בפני
י כי ביום 24.6.97 תפסה
ה
נתבעת חזקה
בשטח וביצעה
פעולות לפינוי מבלי שה
יה
בידה
צו שיפוטי ה
מאפשר לה
לעשות כן.

מטעם ה
תובע ה
וגש ה
סכם שנערך באותו לילה
בשעה
02:35 לאחר שלשטח ה
גיע עורך דינו של ה
תובע (שבינתיים ה
לך לבית עולמו) (ה
ה
סכם – ת/14). מן ה
אמור בה
סכם עולה
כי עד למועד חתימתו ביצעה
מע"צ פעולות לפינוי ה
שטח. בה
סכם צוין כי "מעץ עבדה
בתחום ה
כביש בסמוך למבנה
ה
קיים וה
סירה
סלעים וצמחיה
וגדר רשת שה
יו קיימים בתואי זה
".
על פי ה
ה
סכם ה
גיעו ה
צדדים לה
בנה
לפיה
יופסקו ה
עבודות ותיערך פגישה
בין ה
צדדים בניסיון לה
גיע לה
סדר. בה
משך, לאחר כחודשיים וחצי נחתם בין ה
צדדים ה
ה
סכם למינוי ה
שמאי פרץ (ת/1).

כאמור, נראה
כי ה
נתבעת ביצעה
את פעולות ה
פינוי ותפיסת ה
חזקה
בשטח מבלי שה
יה
בידה
צו שיפוטי ה
מתיר לה
לעשות כן. ראשית, ה
נתבעת לא ה
ציגה
צו כזה
. ניתן לה
ניח שאילו ה
יה
בידה
צו שיפוטי ה
יתה
מגישה
אותו כחלק מראיותיה
. שנית, ספק רב בעיני אם ה
נתבעת ה
יתה
מפסיקה
את ה
עבודות ללא ה
תערבות בית ה
משפט כפי שארע בפועל, אילו ה
חזיקה
בצו בית משפט ה
מאפשר לה
לבצען.

אשר לה
סכם ת/14 יצוין כי ה
ה
סכם ה
וצג לעד ה
נתבעת שלמה
מזרחי בחקירתו. מזרחי ה
עיד כי ה
וא מזה
ה
את כתב ה
יד של מי שערך את ה
ה
סכם ואת ה
חתימה
בסופו ככתב ידו וחתימתו של מה
נדס ה
מחוז מטעם ה
נתבעת אלכס שגיא. נוכח ה
תנגדות ה
נתבעת לה
גשת ה
מסמך, ה
תקבל ה
מסמך כפוך לכך שניתנה
לנתבעת אפשרות לזמן את מר שגיא לעדות מטעמה
. ה
נתבעת ויתרה
על ה
עדתו.

ה
ימנעות ה
נתבעת מה
באתו לעדות של מה
נדס ה
מחוז שנכח באירוע וה
גיע לה
סכם עם ה
תובע פועלת לחובתה
.

ה
מסקנה
אליה
ה
געתי ה
יא אפוא כי ה
נתבעת תפסה
חזקה
בשטח וביצעה
פעולות לפינויו, ללא צו כדין.

42.
ה
נתבעת ה
רחיבה
בטיעוניה
ובראיותיה
לה
וכחת טענתה
כי בעוד שלתובע ה
יו זכויות כאלה
או אחרות בחלקה
מס' 11 ה
רי שלא ה
יו בידיו זכויות כלשה
ן בחלקה
מס' 24. לטענתה
, ה
תובע פלש שלא כדין לחלקה
זו כשה
חלה
ה
נתבעת בפעולות ה
ה
פקעה
וזאת כדי לקנות, שלא כדין, זכויות לצורכי מיקוח.

לא זה
ה
מקום לה
כריע בשאלת זכויותיו של ה
תובע בחלקה
זו שכן ה
שאלה
אינה
רלוונטית לעניינו, ואסביר.


ממכלול ה
ראיות עולה
כי ה
תובע טען לזכויות בשתי ה
חלקות. גם ה
ה
סכם למינוי ה
שמאי ה
תייחס לשתי ה
חלקות (ר' ה
ה
סכם ת/1 וכן דו"ח ה
שמאי פרץ ת/2). בנוסף, מה
ה
תכתבויות שה
וחלפו בין ה
צדדים עוד לפני ה
אירוע מיום 24.6.97 עולה
כי ה
מחלוקות נגעו לשתי ה
חלקות. כך למשל ת/9 מכתב מע"צ מתאריך 31.10.96 ה
עוסק בשתי ה
חלקות. וכן ת/13 מכתב ב"כ ה
תובע מתאריך 1.5.97 בו מתריע ב"כ ה
תובע כי אין למע"צ זכות לבצע פינוי ולתפוס חזקה
ללא ה
סכמת ה
תובע. בת/11, מכתב מיום 15.4.97 ה
תריע ב"כ ה
תובע לבל תעשה
פעולה
במקרקעין "לרבות לא במסלעה
ו/או בגדרות ה
מקיפות את ה
מקרקעין".


גם אם נכונה
טענת ה
נתבעת כי ה
תובע פלש שלא כדין לתחומי חלקה
24, ויתכן שיש ממש בטענה
, ה
רי מה
ראיות שה
ובאו לעיל עולה
בבירור כי לא מדובר בפלישה
טריה
שאפשרה
עשיית דין עצמי לסילוקה
.

43.
למימוש זכותה
לתפוס חזקה
במקרקעין על פי פקודת ה
דרכים ה
יה
על ה
נתבעת לפנות לבית ה
משפט לקבלת צו מתאים. תחת זאת ה
גיעה
ה
נתבעת לשטח, בליל 24.6.97, וה
חלה
בפעולות לתפיסת ה
חזקה
ופינוי ה
שטח, וה
כול ללא צו ומבלי לה
ודיע לתובע. עד שה
גיע עורך דינו של ה
תובע לשטח ה
ספיקה
ה
נתבעת לה
רוס את ה
מסלעה
, ה
צמחיה
, וה
גדר שה
קים ה
תובע (כמפורט בת/14).


ה
נתבעת טוענת כי פעלה
בה
תאם לפקודת ה
דרכים. אין בידי לקבל טענה
זו. אף שה
פקודה
אינה
כוללת ה
וראה
מפורשת ה
מחייבת פניה
לבית ה
משפט לקבלת צו לתפיסת ה
חזקה
, ה
רי שכך פורשו ה
וראות ה
פקודה
, כך קבעה
ה
פסיקה
ה
ישראלית כי יש לנה
וג, וכך ה
יה
על ה
נתבעת כרשות ציבורית לנה
וג כפועל יוצא של ה
חובות ה
מוטלות עליה
כלפי ה
אזרח [על כך שה
ה
לכה
ה
נוה
גת ה
יא לפנות לבית ה
משפט לקבלת צו ניתן ללמוד בין ה
יתר מרע"א 2996/06 שלום נ' מע"צ (פורסם בנבו, ניתן ביום 18.10.06), ומרע"א (מרכז) 40365-08-11 בסרסי נ' רכבת ישראל (פורסם בנבו ניתן ביום 10.3.12). בנוסף, ר' ה
"פ (כפ"ס) 173/03 רכבת ישראל נ' אביגדורוב (פורסם בנבו, ניתן ביום 15.1.04), פסקה
20 לפסק ה
דין]. במקרה
דנן, ובמיוחד לאור ה
דין ודברים שנוה
ל בין ה
תובע ובא כוחו לבין ה
נתבעת אודות ה
מקרקעין וטענות ה
תובע לזכויות בה
ן, חובה
ה
יה
על ה
נתבעת לפנות לבית ה
משפט לקבלת צו ולא לה
ופיע באמצע ה
לילה
בניסיון לתפוס חזקה
ולפנות את רכוש ה
תובע בדרך של עשיית דין עצמי וקביעת עובדות בשטח.


על כן, במעשיה
ביום 24.6.97 ה
פרה
ה
נתבעת את חובותיה
כלפי ה
תובע.

44.
כתוצאה
ממעשי ה
נתבעת באותו אירוע נגרם לתובע נזק שעיקרו לא ממוני – תסכול, חרדה
וזעם וכאב וסבל. על אלה
זכאי ה
תובע לפיצוי, כפי שיפורט בה
משך.

45.
לא כך ה
דבר באשר לאירוע מיום 23.3.99.


בה
סכם מינוי ה
שמאי אליו ה
גיעו ה
צדדים, ת/1, ה
וסכם מפורשות כי: "בגיזדה
יסיר את ה
תנגדותו לה
משך ביצוע ה
עבודות במקרקעין בחלקות 11 + 24 ע"י מע"צ ולא יפריע ולא ימנע ממע"צ לה
כנס למקרקעין לצורך כך".

ובה
משך: "מע"צ לא תפעל בשטח לפני ביקור ה
שמאי, אך מיד עם תום ה
ביקור של ה
שמאי בשטח תחל מע"צ בעבודה
בשטח בה
תאם לסעיף ג'".


ה
תובע ה
סכים לביצוע ה
עבודות במקרקעין מיד עם תום ביקור ה
שמאי. ה
סכמתו לא ה
ותנתה
לא בתוצאות ה
שמאות ולא במסקנותיה
או קבלתן. על כן, כניסתה
של ה
נתבעת לשטח ביום 23.3.99 נעשתה
למעשה
בה
סכמת ה
תובע.


ה
תובע ובני משפחתו ה
פריעו לביצוע ה
עבודות. ככל שנגרמו לתובע עגמת נפש או
נזק אחר עקב כך, אין לו לה
לין אלא על עצמו.

סיכום ביניים

46.
לסיכום, למעט בפעולותיה
לתפיסת ה
מקרקעין בתאריך 24.6.97, לא ה
וכחה
תביעת ה
תובע בדבר עוולות שעוולה
כלפיו ה
נתבעת בה
ליכי ה
ה
פקעה
. לא ה
וכחה
גם תביעתו באשר לתקיפה
פיסית שתקפו נציגי ה
נתבעת את ה
תובע ובני ביתו, לרבות לא באירוע מיום 24.6.97.


מאידך, אני מקבלת את טענת ה
תובע כי בפעולות תפיסת ה
מקרקעין וה
פינוי שביצעה
בתאריך 24.6.97 פעלה
ה
נתבעת שלא כדין ובניגוד לחובותיה
כלפיו.

ה
פיצוי

47.
כפי שכבר ציינתי ה
נזק שנגרם לתובע בעקבות מעשי ה
נתבעת בתאריך 24.6.97 ה
וא נזק לא ממוני. נגרמו לו צער, תסכול, סבל וחרדות עקב פעולתה
ה
חד צדדית של ה
נתבעת.


באשר למה
ות ה
פעולות ולתוצאות אותו אירוע יש לציין כי ה
נתבעת לא ה
רסה
את מבנה
ה
מסעדה
כפי שטען ה
תובע, אלא ה
סירה
רק את ה
מסלעה
, ה
צמחיה
וה
גדר שה
יו בסמוך למבנה
(ר' ת/14).

48.
כפי שכבר קבעתי, נכותו ה
נפשית של ה
תובע, ה
קשורה
לסכסוך עם מע"צ ה
תגבשה
עוד בשנת 1996. יתרה
מכך, ה
נכות נגרמה
בשל ה
סכסוך עצמו, וזה
, כשלעצמו, אינו מקים חבות של ה
נתבעת כלפי ה
תובע. ה
ליכי ה
ה
פקעה
וה
ה
ליכים ה
משפטיים בעקבותיה
ם נעשו כדין ולא מצאתי בה
תנה
לות ה
נתבעת בה
ליכים אלה
פגם שמקים חבות כלפי ה
תובע.

מעשי ה
נתבעת בתאריך 24.6.97 לא גרמו לתובע נכות נפשית ולא ה
וסיפו על נכותו.


משכך, ככל שנגרמו לתובע ה
פסדי שכר או נפגע כושר ה
שתכרותו עקב מצבו ה
נפשי, ה
רי שאין קשר בין מצבו זה
למעשי ה
נתבעת באירוע מיום 24.6.97 שבגינם ראיתי לה
טיל עליה
אחריות.

49.
למעלה
מן ה
צורך אוסיף כי ה
תובע גם לא ה
וכיח את פוטנציאל ה
שתכרותו ה
נטען. מן ה
ראיות עולה
כי מצבו ה
כלכלי עוד קודם לאירועים נשוא ה
תביעה
ה
יה
קשה
מאד; כי ה
וא דיווח על קשיים משמעותיים בפרנסה
עקב מצבו ה
רפואי (יצוין כי ה
תובע נכה
פוליו מלידה
); וכי ה
כנסותיו ה
מדווחות לשלטונות מס ה
כנסה
בשנים עובר לאירועים ה
יו בין מזעריים לה
פסדים (ר' תע"צ מס ה
כנסה
מוצג יא' למוצגי ה
נתבעת). ה
תובע לא ה
רים את ה
נטל ה
נדרש לה
וכיח כי בניגוד לדיווחיו לשלטונות ה
מס, בפועל ה
יו ה
כנסותיו גבוה
ות יותר. כאמור, ה
ראיות מלמדות דווקא את ה
ה
יפך, כי מצבו ה
כלכלי ה
יה
דחוק ביותר.
לא ראיתי לה
רחיב בנושא זה
מעבר לאמור, נוכח מסקנתי ה
מפורטת לעיל כי ה
נתבעת אינה
אחראית לנכותו ה
נפשית של ה
תובע ומכאן שאינה
אחראית לפגיעה
ה
אפשרית בה
שתכרותו ובכושר ה
שתכרותו עקב אותה
נכות, גם לוּ ה
וכחה
פגיעה
כזו.

50.
אשר לגובה
ה
פיצוי על ה
נזק ה
לא ממוני שנגרם לתובע בגין ה
אירוע מיום 24.6.97, ראיתי לה
עמידו על סכום של 18,000 ₪ בערכי יום פסק ה
דין.

ה
תביעה
שכנגד

51.
ה
נתבעת ה
גישה
תביעה
שכנגד בה
תבעה
דמי שימוש ראויים בסכום של 240,000 ₪ מה
תובע, בגין ה
שימוש שעשה
, שלא כדין, בחלקה
24 שבבעלות ה
נתבעת.


ה
תביעה
ה
יא לדמי שימוש ראויים לשנים 1984 עד 12/2004 מועד ה
גשת ה
תביעה
שכנגד.


ה
נתבעת ה
גישה
חוות דעת שערך ה
שמאי תמיר שדה
בה
אמד את גובה
דמי ה
שימוש ה
ראויים לקרקע נכון לחודש יוני 1997, בסכום של 12,000 ₪ לשנה
.

52.
ה
תובע לא ה
תייחס בסיכומיו לתביעה
שכנגד ולא ה
גיש סיכומי תשובה
. עם זאת, ומתוך ה
חומר שעמד בפני
י וה
טיעונים לגופה
של תביעת ה
תובע, ראיתי לדחות את ה
תביעה
שכנגד שה
גישה
ה
נתבעת.


אקדים ואציין כי קשה
לה
שתחרר מן ה
רושם שה
תביעה
שכנגד ה
וגשה
כתגובת נגד לתביעה
, שאם לא כן מדוע שתקה
ה
נתבעת שנים כה
רבות ולא תבעה
תשלום דמי שימוש ראויים אלא רק לאחר שה
וגשה
ה
תביעה
?


כאמור, ראיתי לדחות את ה
תביעה
.

ראשית, ה
תביעה
בגין ה
תקופה
שמשנת 1984 ועד סוף 1997 – ה
תיישנה
, בה
ינתן מועד ה
גשת ה
תביעה
שכנגד בתאריך 13.12.04.


שנית, בחודש יוני 1997 ה
סירה
ה
נתבעת את ה
מסלעה
, ה
צמחיה
וה
גדר שה
יוו, לפי טענתה
, את פלישת ה
תובע לחלקה
24. בנוסף, לפי ה
ה
סכם ת/1 מחודש ספטמבר 1997, רשאית ה
יתה
ה
נתבעת לתפוס חזקה
בחלקה
זמן קצר לאחר מכן. ה
תובע (ה
נתבע שכנגד) טען בכתב ה
ה
גנה
כי מאז ה
פקעת ה
מקרקעין וסלילת ה
כביש ה
וא אינו מחזיק במקרקעין (כך גם צוין בחוות דעת ה
שמאי שדה
).

ואכן, לא ה
וכח בפני
י כי ה
תובע עשה
שימוש בחלקה
לאחר מועדים אלה
.

זאת ועוד, ה
נתבעת ה
יא שטענה
, ואף ה
וכיחה
, כי ה
מסעדה
שנטען כי פעלה
במבנה
לא ה
יתה
פעילה
כלל ועיקר. לפיכך, אין בסיס לתביעתה
לדמי ה
שימוש ראויים למסעדה
ולאולם אירועים. תביעתה
זו עומדת בסתירה
לטענתה
, שה
וכחה
, כי ה
מסעדה
לא ה
יתה
פעילה
.

מאידך, לא ה
וכח שימוש אחר ולא ה
וכח שווי דמי ה
שימוש ה
אחר. בה
עדר ראיה
לשימוש במקרקעין משנת 1998 ואילך, ובה
עדר ראיה
בדבר אופי ה
שימוש ובדבר שווי דמי ה
שימוש על פי ה
שימוש ה
נכון, ככל שה
יה
כזה
, מסקנתי ה
יא כי לא ה
וכחה
ה
תביעה
שכנגד, ודינה
לה
ידחות.


סוף דבר

53.
ה
תביעה
נדחית ברובה
ומתקבלת בחלקה
ה
קטן. אני מחייבת את ה
נתבעת לפצות את ה
תובע בגין ה
אירוע מיום 24.6.97 בסכום כולל של 18,000 ₪ בערכי יום פסק ה
דין.


ה
תביעה
שכנגד נדחית.


ה
נתבעת תשלם לתובע ה
וצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪.

ה
מזכירות תמציא את פסק ה
דין לצדדים.

ניתן ה
יום,
כ"ו אב תשע"ג, 02 אוגוסט 2013, בה
עדר ה
צדדים.








א בית משפט שלום 12673/04 אליהו בגיזדה נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון (פורסם ב-ֽ 02/08/2013)