פסקי דין על רבקה נסימוב | פסקי דין על יוסף רובינוב | פסקי דין על אליהו אבייב | פסקי דין על אברהם בורכוב ואח' |

8868-07/11 סע     28/07/2013




סע 8868-07/11 רבקה נסימוב נ' יוסף רובינוב, אליהו אבייב, אברהם בורכוב ואח'








בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו


ס"ע 8868-07-11


28 יולי 2013

לפני:

כב' השופט
דורי
ספיבק
– אב"ד
נציגת ציבור (עובדים) גב' עדנה גרוס
נציג ציבור (מעבידים) גב' חנה וייץ

ה
תובעת:
רבקה נסימוב
ע"י ב"כ עו"ד צבי כהנא

-

ה
נתבעים:
1. יוסף רובינוב
2. אליהו אבייב

3. אברהם בורכוב

4. יונה גדייב
5. ניסן יקותיאלוב

6. יעקב ציונוב
ע"י ב"כ עו"ד משה קייקוב




פסק דין


1.


התובעת ניקתה שנים רבות את בית כנסת המרכזי של עולי בוכרה באור יהודה. לטענתה, המוכחשת בתוקף על ידי הנתבעים, היא ביצעה את עבודות הנקיון הללו כארבע שעות אחת לשבוע תמורת שכר עבודה חודשי, ובמשך לא פחות מ-32 שנים ברציפות, מאז יולי 1977 ועד לפיטוריה באוגוסט 2009. בפני
נו תביעתה לפיצויי פיטורים, פיצוי בגין הוצאת לשון הרע נוכח האופן המשפיל שבו פוטרה לטענתה תוך האשמתה על לא עוול בכפה בגניבה, פדיון חופשה, דמי הבראה, ופיצוי בגין פגיעה בזכויותיה לפי חוקי המגן ובגין עוגמת נפש.
הנתבעים משמשים במשותף כוועד המנהל של בית הכנסת. לטענתם, מעולם לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בינם לבין התובעת. הנתבעים טוענים שהתובעת (בסיוע בני משפחתה) ביצעה את עבודות הנקיון – שלטענתם היו בהיקף נמוך בהרבה מזה שלו טוענת התובעת, הן מבחינת מספר השנים והן מבחינת היקף העבודה בשנים בהם בוצעה – בהתנדבות מלאה לשם שמיים ולמען בית הכנסת. לטענתם, ככל ששולם לה דבר מה, היו התשלומים שקיבלה בגדר "תרומה" ו"גמילות חסדים (גמ"ח)", להבדיל משכר עבודה.

השתלשלות ההליך
2.
כתב התביעה המקורי הוגש בתיק זה ביום 6.7.11. הנתבעים שנכללו בו היו הנתבע 1 המצוין מעלה (להלן:

רובינוב

), וכן המוסד לביטוח לאומי כנתבע 2. הסעד שהתבקש כנגד המוסד היה סעד הצהרתי לפיו עליו להכיר בתובעת כעובדת למשך כל התקופה הנטענת בכתב התביעה.
ביום 18.9.11 הוגש כתב הגנה על ידי המוסד לביטוח לאומי, שטען להעדר יריבות בינו ובין התובעת ולהעדר סמכות של בית דין זה לדון בתביעה כנגד המוסד. המוסד טען שכל עוד לא ביקשה התובעת מהמוסד מאום בקשר עם תקופת עבודתה הנטענת, ועל כן גם לא ניתנה החלטת פקיד התביעות בקשר לבקשה שכזו, לא קמה סמכות בית הדין לדון בתביעתה נגד המוסד.
3.
ביום 25.9.11 הוגש כתב הגנה שבכותרתו נרשמו כנתבעים רובינוב, ובנוסף חמשת הנתבעים הנוספים המצויינים בכותרת

פסק דין
זה. בכתב ההגנה הוסבר שרובינוב הינו יו"ר ועד בית הכנסת הממלא את תפקידו בהתנדבות, ואילו הנתבעים הנוספים (2-6) הינם חלק מחברי הוועד, שותפים מלאים בהתנדבות בניהול בית הכנסת.
4.
ביום 3.6.12 קיבל כב' השופט

אילן איטח

את בקשתו המוסד לביטוח לאומי והורה על מחיקתו כנתבע מתיק זה. ביום 6.6.12, במהלך ישיבת קדם משפט שהתקיימה בפני
כב' השופט
איטח

, ניתנה לתובעת רשות להגיש כתב תביעה מתוקן. ביום 24.6.12 הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן, שהופנה כנגד ששת הנתבעים שנרשמו בכותרת כתב ההגנה. ביום 5.6.13 התקיימה ישיבת ההוכחות, במהלכה נחקרה התובעת על תצהירה. כן העידה אחותה של התובעת, גב' תמרה בזיני, ואחייניתה, גב' אילנה איסחקוב, ששתיהן סייעו לתובעת בנקיון בית הכנסת במהלך השנים. מטעם הנתבעים נחקרו על תצהיריהם מר אליהו אבייב
, שהינו גבאי בית הכנסת, וכן רובינוב עצמו.

דיון והכרעה
5.
נדון ראשית במחלוקת שבין הצדדים בשאלה האם קיבלה התובעת תמורה כספית בעבור נקיון בית הכנסת לאורך השנים, כטענתה, או שעשתה במלאכה בהתנדבות, כטענת הנתבעים. לאחר מכן נכריע במחלוקת הנוגעת להיקף עבודות הנקיון שביצעה התובעת, הן מבחינת תקופת העבודה והן מבחינת שעות העבודה בתקופה שבה בוצעה. על בסיס קביעות עובדתיות אלה, ובהתאם למבחנים נוספים שנקבעו בפסיקה, נכריע בפלוגתא המרכזית שבין הצדדים – האם התקיימו בין הצדדים יחסי עובד מעביד, אם לאו. בחלקו האחרון של פסק הדין, ועל בסיס כל שנקבע עד לחלק זה, נדון ונכריע ברכיבי התביעה השונים.

האם קיבלה התובעת תמורה כספית בעבור נקיון בית הכנסת?
6.
כאמור, בכתב התביעה טענה התובעת שקיבלה תשלומים קבועים בעד עבודות הנקיון שביצעה. בכתב ההגנה הכחישו הנתבעים ששילמו לתובעת סכומי כסף כלשהם. זאת, למעט סכומים שניתנו לה לטענתם במסגרת גמ"ח (גמילות חסדים) בחודשים האחרונים לעבודתה בלבד, וגם זאת רק לאור מצוקה כלכלית אליה נקלעה עקב מחלה של אמה (סעיף ג' לכתב ההגנה).
7.
על בסיס מכלול הראיות שבתיק, אנו מקבלים את עמדת התובעת, דוחים את עמדת הנתבעים, וקובעים שהתובעת קיבלה תשלומים חודשיים קבועים עבור כל עבודות הנקיון שביצעה לכל אורך תקופת עבודתה. להלן הנימוקים למסקנתנו זו:
ראשית

במהלך דיון קדם המשפט שהתקיים בפני
כב' השופט
אילן איטח

ביום 6.6.12 הצהיר ב"כ הנתבעים לפרוטוקול שהתובעת קיבלה תשלומים עבור נקיון בית הכנסת במשך 36 עד 40 חודש (עמ' 2 ש' 15). הודאת בעל דין זו סותרת באופן חזיתי את שטענו הנתבעים בכתב הגנתם, וכן את האמור בסעיף 13 לתצהיר רובינוב,
שבו הוא חזר על האמור בכתב ההגנה כי התובעת קיבלה תשלומים רק במשך "כמה חודשים טרם הפסיקה להתנדב";
שנית

רובינוב במהלך חקירתו בפני
נו לא חזר על הגרסה שבתצהירו לפיה התובעת קיבלה כסף "רק כמה חודשים", וגם לא טען שהיא קיבלה כסף במשך 36 עד 40 חודש כפי שטען בא כוחו בקדם המשפט, אלא ציין שבית הכנסת התחיל לשלם לתובעת "300 או 400 ₪ בחודש" במשך "שמונה או תשע שנים" (עמ' 29 ש' 9 וראו גם בהמשך עדותו עמ' 30 ש' 8). הנה כי כן, הנתבעים עצמם סתרו את טענותיהם הם, הודו לבסוף שהנתבעת קיבלה כסף במשך שנים רבות, ומכאן הדרך קצרה עד למסקנה לפיה התובעת קיבלה תשלומים חודשיים לאורך כל השנים בהם ניקתה את בית הכנסת;
שלישית

רובינוב הודה שגם המחליף של התובעת בנקיון בית הכנסת, ששמו הוא עזרא, מקבל "עד 350-400 ₪ לחודש, אנחנו מחליטים לתת" במזומן (עמ' 30 ש' 8). הנתבע הוסיף וציין שהסכומים ששולמו לתובעת ושמשולמים כיום למנקה החדש היו ועדיין נרשמים על פתק "כל חודש" ולאחר מכן נזרקים (עמ' 30 ש' 16);
רביעית

התובעת טענה שגזבר בית הכנסת ששמו אברך הוא זה ששילם לה את התשלומים מדי חודש בחודשו, כנגד חתימתה שאישרה את קבלת התשלום במחברת תשלומים הנמצאת בבית-הכנסת (עמ' 15 ש' 6). גם אחותה העידה שראתה במו עיניה מספר פעמים את אברך משלם לתובעת, לאחר שהיה מחתים אותה על קבלת הסכום במחברתו (עמ' 20 ש' 20), ובאחת הפעמים קיבלה האחות עצמה את התשלום במקום אחותה, כשהיתה חולה (עמ' 27 ש' 9). רובינוב בעדותו הודה מפורשות שאברך הוא זה שהחתים את התובעת "על כך שהיא קיבלה את העזרה", בין אם היה מדובר ב- 300 ₪ ובין אם בסכום אחר (עמ' 31 ש' 22). בנסיבות אלה, ובמיוחד בהינתן שלנתבעים אין שום תיעוד אפילו לא של הסכומים שהם מודים ששולמו לתובעת, ניתן היה לצפות שאברך יעיד בתיק זה, שכן עדותו היתה אמורה להיות מרכזית להוכחת טענות ההגנה. משבחרו הנתבעים שלא להעידו בתיק זה, ועל אחת כמה וכמה בהעדר כל הסבר מדוע הוא לא העיד (ראו גם חקירת רובינוב, עמ' 33 ש' 25, עמ' 34 ש' 6) אנו קובעים – בהתאם לחזקה שנקבעה בדבר כך בהלכה הפסוקה – שלו היה רובינוב מעיד, היתה עדותו תומכת בגרסת התובעת לפיה קיבלה תשלומים קבועים עבור נקיון בית הכנסת, ולא בגרסת הנתבעים;
חמישית

העד הנוסף היחיד מטעם הנתבעים, הגבאי מר אבייב, נשאל האם התובעת קיבלה תשלומים עבור הנקיון. הוא טען שאינו יודע האם התובעת קיבלה כסף אם לאו (עמ' 37 ש' 24). ברם, גם הוא, בהמשך עדותו, הודה שהתובעת קיבלה כסף "משנת 2005" (עמ' 39 ש' 9) אף שטען שלא מדובר היה בכל חודש;
ושישית

טענת רובינוב שהתובעת לא קיבלה תשלומים עבור נקיון, אלא רק מדי פעם גמילות חסדים בשל מצבה הכלכלי, נסתרה גם לאור העובדה שמאז שהפסיקה התובעת לנקות, הפסיקו גם הנתבעים מצידם לשלם לה. דהיינו, אין מנוס מהמסקנה שאותה "גמילות חסדים" הייתה תלויה, לגמרי תלויה, בעבודות הנקיון שביצעה התובעת (עמ' 32 ש' 16). דומה שהדברים שלהלן, אותם נצטט מתוך הפרוטוקול, סותמים את הגולל על טענות הנתבעים לפיה לא שילמו לתובעת תמורת נקיון בית הכנסת, ולפיה התשלומים שקיבלה קודם לכן לא היו תשלומים תמורת עבודה:
"ש.
אחרי שהיא עזבה את העבודה, שילמתם לה מאז?

ת.
לא

ש. למה לא? המצב הכלכלי שלה טוב?

ת. מה איכפת לי, היא עזבה את העבודה, אם היא היתה באה
ומבקשת עזרה, אנחנו עוזרים לכולם.

ש. אז למה זה משנה שאם היא עזבה אתם לא ממשיכים לעזור לה?

ת. בן אדם לא בא ולא עוזר ולא עושה כלום, מה אני ביטוח לאומי שאני צריך לשלם??? היא עזבה. אם יש לך פקיד שהלך ואחרי שהוא הלך אתה נותן לו כסף????

ש.
כסף רק כשבן אדם עובד?

ת.
משלמים בד"כ לעובד, עוזרים לה. אם היא לא עבדה מה אני אתן לה???"

מה היה גובה התשלומים שקיבלה התובעת מדי חודש?
8.
לאחר שקבענו שהתובעת הוכיחה שקיבלה תשלומים חודשיים קבועים עבור נקיון בית הכנסת, עלינו לעבור לקבוע מה היה גובהם של אותם תשלומים חודשיים.
9.
בכתב התביעה טענה התובעת שהיא קיבלה תמורת עבודתה מדי חודש בחודשו סך 700 ₪ במזומן. בסעיף 7 לתצהירה טענה התובעת ששכרה עמד על 700 ₪ רק בשנים האחרונות, והיה נמוך מכך קודם לכן.
כאמור מעלה, הנתבעים הכחישו ששילמו לתובעת סכומי כסף כלשהן, אם כי בתצהיר רובינוב מצאנו התייחסות לכך שועד בית הכנסת נתן רשות "לתרום" לתובעת סכומים חודשים של "בין 200 ₪ ל- 500 ₪" בחודשים האחרונים להעסקתה (סעיף 13 לתצהירה).
10.
אשר לדעתנו, נקדים ונאמר שהראיות שהוצגו בפני
נו לעניין גובה התשלומים – שאין מחלוקת שעברו לאורך השנים מיד ליד ובמזומן – הינן דלות ביותר. לדעתנו, בעניין זה, אין לנתבעים להלין אלא על עצמם, שכן הם עצמם הודו שהיו בידיהם רישומים בדבר גובה התשלומים, אלא שהם נהגו לזרוק אותם. הם עצמם הודו שאברך הוא זה ששילם לתובעת, אך לא טרחו להעיד אותו. לכל זאת נוסיף שלכאורה אף הפרו הנתבעים את חובתם על פי חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), תשס"ב-2002

למסור לתובעת הודעה על תנאי עבודתה. בנסיבות אלה, ולאחר שהתובעת מסרה תצהיר על גובה שכרה, עובר לפי סעיף 5א לחוק נטל ההוכחה לנתבעים להוכיח מה היו הסכומים ששולמו. כאמור לעיל, הנתבעים לא עמדו בנטל.

נוכח כל האמור, אנו קובעים שבשנים האחרונות לעבודת התובעת עמדו התשלומים שקיבלה על סך 700 ₪ לחודש (בהעדר רלבנטיות לצורך ההכרעה בתיק זה לשאלה מה היו התשלומים שקיבלה התובעת בשנים קודמות, אין צורך שנקבע ממצא עובדתי בקשר לכך).

כמה שעות עבדה התובעת מדי שבוע?
11.
לטענת התובעת, את התשלום שלעיל – בסך 700 ₪ לחודש – קיבלה תמורת עבודת נקיון שארכה ארבע שעות בכל שבוע (סעיף 5 לתצהירה). האחיינית אילנה תמכה בעדותה בנקודה עובדתית זו (עמ' 25 ש' 8).
ומה טענו הנתבעים? בכתב ההגנה ובתצהיריהם לא מצאנו התייחסות לכך, אך במהלך חקירתו הנגדית טען רובינוב שעבודת התובעת הייתה מסתיימת כבר כעבור שעתיים או שלוש (עמ' 28 ש' 27). ברם, בשים לב לנסיונו של רובינוב "לגמד" את היקף עבודת התובעת גם במובנים אחרים, כפי שתיארנו מעלה, ועוד נתאר בהמשך, איננו סבורים שיש מקום ליתן משקל של ממש לעדותו זו, שנטענה ממש בחצי-פה, מבלי שנתמכה בכל ראיה נוספת.
נוכח כל האמור, אנו מקבלים את גרסת התובעת וקובעים שעבדה ארבע שעות בשבוע.
12.
להשלמת הדיון בקשר להיקף העבודה השבועית נציין שלא נעלמה מאיתנו העובדה שגם אחותה של התובעת בעדותה נקבה בזמן קצר יותר שארכה עבודת הנקיון בכל שבוע (עמ' 20 ש' 15). ברם, להבנתנו האחות התייחסה לאותם מקרים שבהם היא עזרה לאחותה בנקיון (ראו בהמשך בדבר משמעות העזרה המשפחתית לעניין עצם קיום יחסי ומעביד). לכן, איננו סבורים שיש בעדות זו כדי לשנות את הממצא העובדתי שלנו בדבר היקף העבודה.

כמה שנים הועסקה התובעת בנקיון בית הכנסת?
13.
בכתב התביעה טענה התובעת שניקתה את בית הכנסת במשך 32 שנים ברציפות, החל מיולי 1977 ועד אוגוסט 2009.
הנתבעים בכתב הגנתם הכחישו את תקופת העבודה, והוסיפו וטענו שב-1977 בית הכנסת היה עדיין בשלבי בנייה. ברם, בכתב ההגנה וגם בתצהיריהם לא מצאנו טענה עובדתית אחרת ביחס למועד שבו החלה התובעת לנקות את בית הכנסת. לעומת זאת, בסיכומי הנתבעים הם הודו בכך שהתובעת החלה לנקות את בית הכנסת אחת לשבוע לפני מספר שנים, "בשנת 2006 לערך" (ראו בסעיף 7 לסיכומיהם). דהיינו, גדר המחלוקת שבין הצדדים בנוגע לתקופת העסקת התובעת הינה "רק" בין 32 שנים (כטענת התובעת) לבין 3-4 שנים (כטענת הנתבעים).
14.
נציין מיד שאין בידינו לקבל את גרסת הנתבעים בדבר כך שהתובעת החלה לנקות את בית הכנסת רק בשנת 2006. מעבר לסתירות הרבות בעדויות הנתבעים (עליהם עמדנו קודם לכן ונעמוד בהמשך) שכירסמו באמינותם, הרי שכאמור הנתון הזה – התחלה בשנת 2006 ועבודה במשך כשלוש שנים בלבד – לא נזכר ולא נטען כלל, לא בכתב ההגנה ולא בתצהיר הנתבעים. יתירה מזאת, רובינוב עצמו טוען שהתובעת ניקתה את בית הכנסת ממועד כלשהו שלאחר פטירת אביה בשנת 1996, בלא שנקבע בתאריך. בעדותו בפני
נו טען רובינוב שהתחילו לשלם לתובעת לפני "שמונה או תשע שנים" (עמ' 29 ש' 9). דהיינו, אף הוא הודה שהתובעת ניקתה את בית הכנסת גם לפני 2006. הגבאי מר אבייב, העד השני מטעם הנתבעים, ציין שהוא זוכר את התובעת מנקה את בית הכנסה מאז שנת "2000-2005-2006" (עמ' 38 ש' 19). דהיינו, אף הוא העיד שהשנה בה התחילה התובעת לעבודה קדמה, אולי גם באופן משמעותי, לשנת 2006.
15.
על אף שלא קיבלנו את גרסת הנתבעים באשר למועד שבו החלה התובעת לנקות את בית הכנסת, אין בידינו לקבל גם את גרסת התובעת בקשר לכך. להלן נסביר מדוע.
בסעיף 4 לתצהיר התובעת היא טענה ש"למיטב זכרונה" החלה לעבוד ב"יולי 1977 או בסמוך למועד זה", דהיינו גם היא אינה משוכנעת שתחילת עבודתה היתה במועד שבו נקבה בכתב התביעה. אין גם מחלוקת על כך שבשנת 1977 הייתה התובעת בת 15 או 16, ולא סביר לדעתנו שהיא החלה לעבוד בבית הכנסת בגיל כה מוקדם. לכך נוסיף שטענת הנתבעים לפיה הקמת בית הכנסת כלל לא הושלמה בשנת 1977 לא נסתרה. זאת ועוד, אחותה של התובעת – עת שנשאלה מתי התחילה אחותה לעבוד – לא תמכה באופן מלא בגרסת אחותה באשר למועד התחלת העבודה. היא השיבה שאחותה התחילה לנקות את בית הכנסת לפני 30 שנה (עמ' 17 ש' 6; עמ' 18 ש' 11), דהיינו בשנת 1983 לערך לגרסתה, ולא בשנת 1977. כשנשאלה באופן מפורש האם אחותה התחילה לעבוד לפני גיל 18 או אחרי, השיבה ב"לא זוכרת" (עמ' 18 ש' 6). להערכתנו, אם אכן היתה התובעת מתחילה לעבוד בגיל כל כך צעיר, היתה אחותה זוכרת זאת, והעניין היה מצוין ומובלט גם בכתבי בי הדין שהגישה התובעת. משלא הוזכר וודאי שלא הודגש עניין זה, אנו סבורים שתאריך ההתחלה היה מאוחר יותר.
16.
לאור כל האמור, עלינו לקבוע מועד אחר לתחילת עבודת התובעת. נזהיר את עצמנו ואת הקוראים

פסק דין
זה, בטרם נפנה להכריע בעניין זה, שהינו כמובן קריטי לצורך חישוב זכויותיה של התובעת, שלא הוצגו בפני
נו ראיות חד-משמעיות המאפשרות לנו לקבוע בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים מה היה המועד המדוייק שבו התחילה התובעת לנקות את בית הכנסת. על כן, ברור לנו שהקביעה שלנו בעניין זה תהיה קביעת
"אמת משפטית" בלבד, קביעה שתיעשה גם תוך הזקקות לכללים בדבר נטלי הוכחה ולשיקולים של מדיניות משפטית. זאת, להבדיל מקביעה פוזיטיבית של "אמת עובדתית" בנקודה זו (להבחנה שבין "אמת משפטית", קביעה שביסודה גם שיקולי מדיניות משפטית, לבין "אמת עובדתית", ראו למשל דנ"א 7325/95

ידיעות אחרונות

נ'
קראוס

פ"ד נב (3) 1 (29.6.98) והאסמכתאות שם)).
ולאחר מילות אזהרה אלה, אנו קובעים את מועד תחילת עבודת התובעת לשנת 1996 שהוא המועד שבו נפטר אביה, 13 שנים קודם לתחילת עבודתה. להלן נסביר כיצד הגענו לקביעה זו:
ראשית

אנו מקבלים את גרסת הנתבעים וקובעים כי בשנים הראשונות לקיומו של בית הכנסת לא התובעת ניקתה את בית הכנסת, אלא אביה, מר נוריאל ניסימוב ז"ל, שנפטר בשנת 1996. זאת, מאחר שהן התובעת והן אחותה אישרו בעדותן את גרסת הנתבעים לפיה אביהן ניקה את בית הכנסת ברציפות החל מהקמתו ועד לפטירתו;
שנית

לא סבירה היתה בעינינו טענת התובעת שהיא ניקתה את בית הכנסת ביחד עם אביה, כשכל אחד מהם מקבל תשלום עבור מטלות נקיון אחרות. מעבר לכך שלא הוברר לנו מדוע היה צורך בשניהם באותם שנים (ובהמשך נעשתה העבודה כולה על ידי התובעת), הרי שסביר לדעתנו שלו אכן אלו היו פני הדברים, הייתה התובעת מציינת זאת בפירוש כבר בגרסתה העובדתית הראשונה, שהובאה בכתב תביעתה. נוסיף ונציין שאיננו שוללים את האפשרות שהתובעת, הרבה קודם למועד שבו התחילה לעבוד באופן מסודר בבית הכנסת, סייעה לאביה שהוא היה עובד הנקיון העיקרי בבית הכנסת (ראו התייחסות ל"עזרה משפחתית" בהמשך

פסק דין
זה), אך אין בפני
נו די ראיות כדי לקבוע שאכן כך היה – ודאי לא בהיקף העבודה אותם תיארנו מעלה – החל מהקמת בית הכנסת;
ושלישית

לעומת זאת, משהודו הנתבעים כי עבודות נקיון בית הכנסת נמשכו ברציפות לאורך כל השנים על ידי משפחת ניסימוב (ראו הודאת רובינוב בסעיף 6 לתצהירו) ובהעדר כל ראיה התומכת בגרסת הנתבעים שאישתו של מר ניסימוב ז"ל, אמה של התובעת, היא זו שניקתה את בית הכנסת במשך מספר שנים עד שחלתה והוחלפה על ידי הבת שהיא התובעת שבפני
נו – כפי שטענו הנתבעים – אנו קובעים שהתובעת החלה לנקות את בית הכנסת מאמצע שנת 1996, היא השנה שבה נפטר אביה.

מבחן הקשר האישי, והסיוע שקיבלה התובעת מבני משפחתה
17.
אין מחלוקת בתיק זה שמדי פעם בפעם היתה מקבלת התובעת עזרה בעבודתה בבית הכנסת מבני משפחתה, לרבות אחותה ואחייניתה שהעידו בפני
נו. מר רובינוב העיד בפני
נו בהקשר זה כך (עמ' 28 ש' 19):

"ש. מה היה קורה אם לא היו באות, מי היה מנקה את בית הכנסת לקראת שבת?
ת.
אחותה היתה באה, או היא, היו עוד גם בן של תמר, כל החמולה. מישהו מהם היה בא לעבוד".
טוענים הנתבעים שמכאן נובע שהמקרה של התובעת אינו עומד במבחן "הקשר האישי", שהינו חיוני לשיטתם לצורך הכרה ביחסי עובד ומעביד.
18.
אין בידינו לקבל את טענתם זו. על פי ההלכה הפסוקה – שנקבעה ב

פסק דין


עטיה

שניתן עוד בראשית ימיו של בית דין זה – עצם העובדה שעובד בניקיון נעזר לעיתים בבני משפחה במהלך עבודתו, אינה שוללת ממנו את הזכויות המגיעות לו כעובד. וכך נאמר בפרשת
עטיה

(דיון לא/2-6 (ארצי)
עטיה

נ'
ועד הבית המשותף

, פד"ע ג 220 (14.1.72)) והדברים יפים ומתאימים גם למקרה שלפנינו:
"לא יעלה על הדעת למשל לטעון שעובדת במשק בית איננה "עובדת" רק משום שבמקרי מחלה שלחה את בתה למלא את מקומה....
ל"עובד" לא קנויה הזכות להעמיד עובד אחר תחתיו שלא בהסכמת המעביד, זכות שניתנה במפורש או מכללא, ואין עליו חובה להעמיד מחליף במקומו אף במקרה של צורך, אך החיים מלמדים שבדרך כלל אין מוחים בידו של "עובד" אם נעזר על-ידי אחרים במקרה הצורך, ולהיפך, מברכים על מסירותו של העובד שעשה כן במקרה המתאים".
ובפרשה אחרת (דיון לב/30-0 (ארצי)
המוסד לביטוח לאומי

נ'
מאפית כץ

, פד"ע ד' 393), שבה סייע בן במשך שנים רבות לאביו שעבד כרוחץ מכוניות, נקבע כך, וגם הדברים האלה מתאימים בשינויים המחוייבים למקרה שלפנינו:
"עזרה התנדבותית מעין זו על רקע של קשר בין אב לבן, לכשעצמה תופעה נדירה במערכת יחסי עבודה, אין בה כדי לקעקע את מעמדו של המשיב ביחסיו עם המאפייה ולהפכו משכיר לעצמאי. ומה עוד שהמבחן העיקרי והמכריע - מבחן ההשתלבות - התקיים וממשיך להתקיים במשיב במלוא היקפו".
ראו גם, מן השנים האחרונות, את פסק הדין הידוע בעניינה של
נטליה שמואלוב

, שבו נקבע ממצא עובדתי – על ידי כב' השופטת
סיגל דוידוב מוטולה

– שהתובעת ובעלה ניקו את סניף בנק הפועלים באותה פרשה
ביחד

, בהיקף משרה דומה, ולמעשה ברור מאותו ממצא שהם היו "עובדים במשותף", דהיינו מילאו יחדיו את אותה המשרה (
job sharing
). על אף האמור, ובשים לב לכך שבאותו המקרה שני הצדדים טענו לתשתית עובדתית לפיה האישה עשתה את עיקר העבודה ובעלה סייע לה מדי פעם בפעם, נפסקו זכויות מלאות לאישה כאילו היא עבדה לבדה, תוך שבית הדין מעיר (בסעיף 76 לפסק הדין) שאין בכך בהכרח כדי לשלול בבוא העת את האפשרות של הבעל לטעון שהוא זכאי לזכויות נוספות (עב 3054/04
שמואלוב

נ'
משה פונס שירותי נקיון

(10.12.06)).
19.
נוכח כל האמור, משהשתכנענו שהתובעת היתה "העובדת העיקרית" בנקיון בית הכנסת – שהרי גם הנתבעים אינם טוענים אחרת, לכל הפחות ביחס לשנות העבודה האחרונות – איננו נותנים משמעות כלשהי, לצורך המשך הדיון ב

פסק דין
זה, לעובדה שהוכחה בפני
נו, לפיה בני משפחתה סייעו בידה לא מעט בנקיון בית הכנסת לאורך השנים.

"מתנדבת" או "עובדת"
–
מספר הערות
20.
על פני הדברים, דומה שדי בתשתית העובדתית אותה קבענו מעלה, ממנה עולה בבירור שהתובעת קיבלה תשלום לאורך שנים עבור נקיון בית הכנסת, על מנת לשלול את טיעוני הנתבעים בדבר היות התובעת "מתנדבת". על אף זאת, נביא בקצרה את עיקרי ההלכות הנוגעות לאבחנה שבין מתנדבת לעובדת, תוך הדגשה שמי שמקבל תשלומים קבועים תמורת עבודתו – כפי שקבענו שהתובעת קיבלה – אינו יכול להיחשב למתנדב.
21.
בפרשת

פרידמן (עע 1270/00 פרידמן נ' הוז,

פד"ע לח 39, (19.9.02)) עמד כב' השופט
שמואל צור

על מהותם של יחסי התנדבות:
"המתנדב הוא עובד במובן המילולי של מושג זה, לאמור - הוא מבצע עבודה עבור מעסיק. עם זאת אין מתקיימים במתנדב יחסי עובד ומעביד עם מעסיקו. בדרך כלל סממני המתנדב הם שהוא בא לעבודה מרצונו. הוא מבצע עבודה בלא תמורה כספית. הוא אינו צד לחוזה עבודה. הוא אינו קשור במסגרת מחייבת של שעות עבודה או ימי עבודה. הוא אינו מחויב לתקופת עבודה מוגדרת ורשאי לחדול מלעבוד בכל עת שיחפוץ. הוא אינו נתון למרות המעסיק. מעצם טיבם, יחסי ההתנדבות אינם מעוגנים בהסדר חוזי מוסכם או במסמך בכתב, אף שאין לשלול אפשרות זו. עבודת המתנדב אינה מצמיחה זכויות מכח הסכמים קיבוציים ובאין הוראה מיוחדת בחוק, לא חלים עליהם משפט העבודה המגן, למעט חובת המעסיק לבטח את המתנדב לפי פרק ג' ל
חוק הביטוח הלאומי
....
.. יחסי עובד מעביד ויחסי התנדבות הם תרתי דסתרי במובן זה שקיומם של יחסים מן הסוג האחד שולל את קיומם של יחסים מן הסוג האחר. אין מצבי כלאיים. בדרך כלל, ההבחנה בין יחסי עובד ומעביד לבין יחסי התנדבות היא פשוטה ומובנת מאליה: העובד עובד בשכר. הוא קשור עם מעסיקו במערכת של זכויות וחובות הדדיים, שמקורה ביחסים החוזיים שביניהם. העובד נתון למרות המעסיק והפסקת עבודתו - בין ביוזמתו ובין ביוזמת המעסיק - יוצרת מערכת של תוצאות בעולם המשפט. לעומתו, ביסודם של דברים, המתנדב פועל בלא שכר. לעיתים הוא אינו כפוף למסגרת מחייבת של שעות עבודה. הוא בא והולך כרצונו והפסקת עבודתו יכולה להעשות בכל עת, בין אם על ידו ובין אם על ידי המעסיק בלא תוצאות משפטיות.
בפרשת
סרוג'י

(עע 1403/01
סרוג'י

נ'
המוסד לביטוח לאומי

(3.5.04)) הוסיפה והסבירה כב' השופטת (כתוארה אז)
נילי ארד

כיצד על בית דין זה להבחין בין סיטואציה של יחסי התנדבות, לבין סיטואציה של יחסי עובד ומעביד, שבה חלות על המעסיק שורה של חובות, ובראשה החובה לשלם שכר מינימום:
"השאלה אם התקיימו יחסי עובד מעביד, או יחסי התנדבות בין הצדדים, היא עניין שבעובדה, הנלמד מכלל נסיבותיו של המקרה הספציפי, ויוכרע על יסוד התשתית הראייתית. זאת, "תוך מתן משקל למרכיבים העובדתיים השונים הנוגעים לעניין. כך, למשל, יש לתת את הדעת לקיומו או לאי קיומו של חוזה עבודה, בכתב או בעל-פה, מפורש או מכללא. יש לבחון אם קיים הסדר בנוגע לשכר. יש להתייחס לסוג העבודה, תוך בחינת מכלול המרכיבים הנוגעים ליחסים שבין הצדדים...".
לנוכח מכלול הראיות שבתיק, ובשים לב להלכות הפסוקות שלעיל, דעתנו היא שברור כבר בשלב זה של הדיון – אף ללא צורך בדיון נוסף במבחנים לעניין זה שקבע הפסיקה – שהתובעת הייתה עובדת, ולא מתנדבת.

מבחן הפיקוח והשליטה
22.
התובעת ושתי בנות משפחתה העידו על כך שצוות בית הכנסת, ובמיוחד רובינוב ואברך, פיקחו על עבודת הנקיון שביצעו מדי שבוע. אנו השתכנענו באמינות עדותן, וגם בכך יש כמובן כדי לחזק את טענתה של התובעת שהיא עבדה (ולא התנדבה). נעיר בהקשר זה שהגם שרובינוב ניסה לטעון שלא היה שום פיקוח על עבודת התובעת מצד בית הכנסת, הרי שבחקירתו הנגדית, כשנשאל כיצד הוא יודע כמה שעות עבדה התובעת, וכיצד הוא יודע שהיא נהגה מדי פעם לשמוע מוזיקה במהלך עבודתו, הוא השיב במילים הבאות "אני הייתי שמה כל יום, אז אני רואה" (עמ' 29 ש' 2). בכך אנו רואים הודאה מצידו של רובינוב שהיה גם היה פיקוח מצידו על עבודת התובעת.

האם פוטרה התובעת, או שהתפטרה?
23.
התובעת טוענת שביום 6.8.09, באותו יום שבו שוחררה אימה מאישפוז, קרא לה רובינוב לבית הכנסת בסביבות השעה 19:30 והודיע לה, בנוכחות הנתבעים ואנשים נוספים, שהיא מפוטרת. התובעת שאלה מתי תקבל את שכרה ונאמר לה שעליה להגיע למחרת היום לקבל את שכרה מאברך. כשהגיעה למחרת היום החל רובינוב, לטענתה, לצעוק עליה (בנוכחות אברך) את המשפטים הבאים: "שיהיה לך סרטן בלשון", "תחת מסריח יש לך", "שמנה", "אל תכנסי לפה יותר", "שתמותי", "את גנבת, לקחת כסף מהקופה". לטענתה, הוא הוסיף וטען שהיא שלחה את האחיינים שלה – הבנים של תמר – לפרוץ לקופת בית הכנסת והם לקחו את הכסף מהקופה. כשהיא שאלה מדוע לא התלונן במשטרה, לא קיבלה כל תשובה.
בכתב ההגנה, לא הכחישו הנתבעים את עצם קרות האירוע שתואר על ידי התובעת, ואת העובדה שמאותו יום ואילך לא ניקתה עוד את בית הכנסת. יחד עם זאת, טענו שהתובעת היא זו שהחלה לקלל ולעלוב ברובינוב, בפני
כלל חברי הוועדה ומתפללי בית הכנסת, שהיא זו שהאשימה אותו בגניבה ובהתעשרות על חשבון המתפללים, ושהיא איחלה לו מיתה וכל מיני "מרעין בישין".
24.
במחלוקת שבין התובעת לנתבעת ביחד לאירוע שהוביל לסיום עבודתה, אנו מאמינים ומקבלים במלואה את גרסת התובעת, וזאת מהטעמים הבאים:
ראשית

, רובינוב בתצהירו כמעט שאינו מפרט דבר לגבי נסיבות סיום העבודה (ראו בסעיף 22). כך במיוחד, בעוד שבכתב ההגנה נטען כאמור על ידי הנתבעים שהנתבעת האשימה את רובינוב בגניבה – לא פחות – בתצהירו לא מצאנו כל התייחסות לכך, והוא כלל אינו חוזר על הטענה, ואף אינו חוזר על הטענה החמורה שהיא "איחלה לו מיתה", טענה שכאמור כלולה בכתב ההגנה;
שנית

מלבד תצהירו של רובינוב, לא הוצגה בפני
נו כל ראיה מצד הנתבעים בדבר נסיבות סיום העבודה, מלבד אמירה לאקונית בסעיף 6 לתצהירו של אבייב לפיה התובעת "עזבה" בשנת 2009. בשים לב לכך שהנתבעים מודים באותו ארוע שקרה והביא לסיום העבודה, וקיימת מחלוקת בשאלה "מי עלב במי", הרי שהעובדה שלא הובאה כל עדות נוספת – לא הובא אף לא אחד מקרב עשרת האנשים הנוספים שהיו נוכחים לפי עדות רובינוב עצמו (עמ' 33 ש' 5) ובפרט לא הובאה בפני
נו עדות מטעם אברך שאין מחלוקת שנכח שם (עמ' 33 ש' 7) – מחלישה מאד את גרסתם (שממילא כמעט לא קיימת) של הנתבעים לחילופי הדברים שהובילו לסיום עבודת התובעת;
שלישית

התובעת בחקירתה השיבה לשאלות שנשאלה באופן אמין ביותר, והיה בכך כמובן כדי לחזק את אמוננו בגרסתה (עמ' 14 ש' 26);
ורביעית

, כאמור הנתבעים לא הביאו בכתב הגנתם או בתצהיריהם גרסה סדורה בדבר נסיבות הפסקת עבודת התובעת. ברם, במהלך חקירתו הנגדית של רובינוב יצא המרצע מן השק. וכך התנהלה החקירה הנגדית בקטע הרלוונטי, ודומה שהדברים מדברים בעד עצמם:
"ש.
אתה אמרת או לא אמרת לתובעת שהיא גנבה?
ת.
זה כ"כ חשוב לך???
ש.
כן זה חשוב!
ת.
אמרתי לה את זה, למה אמרתי? אני אספר יש לה אחיין שובב, בן של תמרה ומעל ומעבר, הבחור הזה היה בא איתה תמיד, עוזר, אני לא יודע איך זה קרה, מפתחות של בית הכנסת היו אצלה (כל הצרור), זה מחשבה שלי, כל הצרור שלה בתוך המגירה של אברך הוא סוגר והולך, הצרור שלה בבית כנראה הוא בא פתח את בית הכנסת, פתח את המגירה, שם היה מפתח של הכספת שעומד בתוך עמוד בטון, אני עשיתי חור, סגרתי את זה חזק, הוא פתח כנראה ולקח את הכסף, זה החשש שלי, ואני אמרתי את זה לתובעת.
ש.
התלוננת במשטרה?
ת.
לא
ש. כמה כסף היה חסר?
ת. מה חסר??
ש.
בכספת לא היה חסר כסף?
ת.
נעלם הכל, חלק נשאר, אבל הכל לוקחים.
ש.
כמה נשאר?
ת.
אני לא יודע זה קופה של תרומה, בערך 1,500 ₪,.
ש.
היה חסר 1,500 ₪?
ת. אני לא ספרתי ולא יודע סכום מדוייק. אני יודע שגנבו את הכסף מהקופה....

25.
נוכח כל האמור, אנו מקבלים את גרסתה של התובעת לנסיבות סיום העסקתה. אנו קובעים אם כן שהתובעת אכן פוטרה על אתר, בבושת פנים, לאחר שרובינוב הטיח בה קללות לאחר שמצא חוסר כספי בכספת בית הכנסת, ועקב כך שהוא חשד שידו של אחיינה של התובעת הייתה במעל.
לא מיותר לציין, על אף שספק גדול אם הדבר היה משנה משהו מתוצאת

פסק דין
זה, שמעבר לאותה אמירה בעלמא של רובינוב בדבר החשד שהיה לו בדבר מעללי האחיין, לא הוצגה בפני
נו כל ראיה – ולו קלושה – לכך שאכן מי מבני משפחתה של התובעת שלח את ידו בכספי בית הכנסת.

הסעדים להם זכאית התובעת
26.
פיצויי פיטורים
– בנסיבות אלה, ונוכח כל ממצאינו שלעיל, קמה כמובן לתובעת זכות לפיצויי פיטורים. משקבענו שהתובעת עבדה סך הכל 13 שנים, וששכרה עמד על 700 ₪ לחודש, היא זכאית לפיצויי פיטורים בסך 9,100 ₪ (לפי 13 שנות עבודה
x
700 ₪ שכר חודשי).
27.
באשר לעתירה לפיצוי בגין הוצאת לשון הרע בניגוד לחוק איסור לשון הרע,

תשכ"ח-1968

– משקיבלנו את גרסתה של התובעת לאירוע הפיטורים, שבו היא הואשמה בסיוע לגניבה על לא עוול בכפה, תוך שמומטרים עליה על ידי רובינוב גידופים של ממש ובנוכחות הנתבעים ורבים אחרים, אנו סבורים שהיא אכן זכאית לפיצוי ללא הוכחת נזק בגין הפגיעה בשמה הטוב.
אשר לגובה הפיצוי, בעניין זה אנו מוצאים ליתן משקל משמעותי לכך שכל הנתבעים עושים במלאכתם לבית הכנסת לשם שמיים, ובהתנדבות. על כן, ובשים לב למכלול השיקולים שעלינו לשקול בעת קביעת גובה הפיצוי על הוצאת דיבה (ראו: רע"א 4740/00
אמר

נ'
יוסף

, פ"ד נה(5) 510 (14.8.01); ע"ע 89/04
נודלמן

נ'
שרנסקי

(4.8.08) והאסמכתאות שם)), ותוך יישומם על נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה שלפנינו, אין מקום להערכתנו להעמיד את הפיצוי ללא הוכחת נזק על הצד הגבוה. אנו מעמידים את הפיצוי ברכיב זה על סך 10,000 ₪.
28.
אשר לעתירה לפסוק לתובעת

"פיצוי כללי בגין הפרת הסכם עבודה – במובנו הרחב"

, איננו פוסקים לתובעת דבר ברכיב זה. זאת, מאחר שהתובעת לא הבהירה – לא בכתב התביעה המקורי ולא בכתב התביעה המתוקן שהגישה – מהו המקור הנורמטיבי עליו היא מסתמכת בעתירתה שנפסוק לה פיצוי שכזה.
נציין שלא נעלמה מאיתנו העובדה שב"כ התובעת ציין שלדעתו יש מקום שנפסוק לתובעת פיצוי ברכיב זה בין היתר על בסיס הפרות נטענות על ידי הנתבעים של
חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958

ושל
חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב-2002,

ועל בסיס הוראות הכלולות בשני חוקים אלה המקנות לבית דין זה סמכות לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק בגין הפרת חלק מהוראות חוקים אלה. ברם, משלא נטענו עילות תביעה אלה בכתבי התביעה שהגישה התובעת, וממילא גם לא ניתן לנתבעים להתגונן מפניהן, אין מקום שנפסוק לתובעת דבר בגין כך.
29.
באשר לרכיב התביעה לפדיון חופשה
, לא הייתה כל מחלוקת בתיק שלפנינו על כך שהתובעת לא קיבלה דמי חופשה לכל אורך עבודתה. על כן היא זכאית – בשים לב להוראות הדין בדבר התיישנות דמי חופשה – לפדיון חופשה בגין 3 שנים מלאות ועוד שבעה חודשי עבודה בשנת עבודתה האחרונה. בהתאם לותק שלה היא זכאית ל- 28 ימי חופשה בשנה שלצרכי נוחות נחשב אותם כשכר עבודה חודשי (700 ₪) לכל שנה. על כן היא זכאית לפדיון חופשה בסך 2,508 ₪ (3
x
700 ₪ + 7/12
x
700 ₪).
30.
באשר לדמי הבראה:
היקף משרתה של התובעת היה 10.81% (לפי 4 שעות עבודה
x
4.3 שבועות עבודה בחודש לחלק ל- 186 שעות למשרה מלאה). ערכו של יום הבראה כיום הינו 374 ₪, ועל פי צו ההרחבה ולפי הוותק של התובעת היא זכאית ל-8 ימי הבראה לשנתיים האחרונות לעבודתה (בהתאם לצו ההרחבה לא ניתן לתבוע יותר משנתיים). על כן התובעת זכאית לדמי הבראה בסך 647 ₪ (374 ₪
x
2
x
10.81%
x
8).

זהות הנתבעים
31.
הנתבעים היו מיוצגים במשותף והציגו עצמם בכתב ההגנה כחברי ועד בית הכנסת ומי שניהלו את בית הכנסת במשותף. בכך הם קיבלו על עצמם, במשותף, אחריות בכל הנוגע להעסקת התובעת. לאחר ששמותיהם צויינו במפורש כנתבעים בכתב התביעה המתוקן שהגישה הנתבעת (לאחר קבלת רשות לתיקון) הם לא הגישו כתב הגנה מתוקן. לא מצאנו לכל אורך ההליך טיעון כלשהו בדבר אבחנה כזו או אחרת שיש לעשות ביניהם. נוכח כל האמור, אנו קובעים שהנתבעים שימשו ביחד ולחוד כמעסיקיה של התובעת, ובהתאם הם אחראים ביחד ולחוד לתשלום הסכומים אותם אנו פוסקים לטובת התובעת.
סוף דבר
32.
הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת את הסכומים הבאים:
א.
פיצויי פיטורים בסך 9,100 ₪.
ב.
פיצוי בגין הוצאת לשון הרע בסך 10,000 ₪.
ג.
פדיון חופשה בסך 2,508 ₪
ד.
דמי הבראה בסך 647 ₪.
הסכומים שלעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום העבודה (6.8.09) ועד ליום התשלום בפועל, מלבד דמי ההבראה שיישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
בנוסף, ישלמו הנתבעים לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 6,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
על

פסק דין
זה ניתן להגיש ערעור לבית הדין הארצי בירושלים, וזאת בתוך 30 יום ממועד קבלתו.
ניתן היום, כ"א אב תשע"ג, (28 יולי 2013
)
, בהעדר הצדדים.






נ.צ. עדנה גרוס,
עובדים

דורי ספיבק
, שופט
אב"ד

נ.צ. חנה וייץ,
מעבידים







סע בית דין אזורי לעבודה 8868-07/11 רבקה נסימוב נ' יוסף רובינוב, אליהו אבייב, אברהם בורכוב ואח' (פורסם ב-ֽ 28/07/2013)