פסקי דין על יצחק הרפו | פסקי דין על נוגה הרפו | פסקי דין על ליזה בן-יאיר ואח' | פסקי דין על מושב טל שחר-כונס הנכסים עו"ד קופנהגן | פסקי דין על אסתר בורקו (המנוחה)- כונס הנכסים עו"ד גבאי | פסקי דין על אלרואי קנבל ואח' |

16598-06/13 עשא     23/06/2013




עשא 16598-06/13 יצחק הרפו, נוגה הרפו, ליזה בן-יאיר ואח' נ' מושב טל שחר-כונס הנכסים עו"ד קופנהגן, אסתר בורקו (המנוחה)- כונס הנכסים עו"ד גבאי, אלרואי קנבל ואח'








בית משפט השלום בראשון לציון



עש"א 16598-06-13 הרפו ואח'

נ' מושב טל שחר ואח'

תיק חיצוני
:
21-00561-87-6



בפני

כב' השופטת
הלית סילש


מבקשים/מערערים

1
.
יצחק הרפו

2
.
נוגה הרפו

3
.
ליזה בן-יאיר

4
.
מורן הרפו

5
.
שירלי הרפו

6
.
סיוון הרפו


נגד


משיבים

1. מושב טל שחר-כונס הנכסים עו"ד קופנהגן
2. אסתר בורקו (המנוחה)- כונס הנכסים עו"ד גבאי
3. אלרואי קנבל
4. רומי קנבל



החלטה

המערערים עתרו , במסגרת הודעת ערעור, כי בית המשפט יורה על ביטול (או לכל הפחות עיכוב) החלטתה של כב' הרשמת נעמה פרס מיום 21.5.13, בתיק הוצאה לפועל מס' 21-00561-87-6 (להלן: "תיק ההוצאה לפועל").

עניינה של אותה החלטה הוא פינויים של המערערים מנחלה מס' 78 במושב טל-שחר (להלן: "הנחלה"), אשר נקבע בתחילה ליום ה- 30.5.2013, ולאחר מכן נדחה תוך שנתנה למערערים ארכה לפינוי עד ליום 24.6.13, לצורך התארגנות.

במסגרת אותה החלטה גם נדחתה טענת המערערים, לעניין זכאותם לסידור חלוף כתנאי לפינוי, מכוח הוראות סעיפים 38 ו – 39 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז 1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל").

במסגרת הליכי הערעור, הוסיפו המערערים והגישו בקשה למתן סעד זמני, במסגרתו יעוכב ביצוע החלטתה של כב' הרשמת לפינוי.
רקע והליכים קודמים

הצדדים להליך, צרפו לעיוני , עשרות מסמכים הכוללים, בין היתר, פרוטוקולים, החלטות, פסקי דין וכתבי טענות, מהליכים שונים אשר מתנהלים ביניהם מזה עשרות שנים, והפרוסים על פני מאות עמודים.

נוכח ריבוי הטענות והמסמכים, כפי שבאו לידי ביטוי בהודעת הערעור, בתגובות המשיבים ובדיון בפני
, מצאתי לסקור, כרונולוגית, את ההליכים (המרכזיים בלבד), אשר התנהלו בין הצדדים, והנוגעים לנחלה נשוא הדיון, והכל כמפורט להלן:

1.
בשנת 1978 נכרת הסכם בין אביו המנוח של המערער 1 למנוח בורקו לעניין מכירת הנחלה. עקב סכסוכים בין הצדדים ביחס להסכם זה, הוגשה תביעה בת.א. (שלום י-ם) 1777/80, במסגרתה הגיעו הצדדים לכלל הסדר פשרה.

2.
בשנת 1985 יזמו ה"ה בורקו ז"ל תביעה כנגד המערערים 1-2 כמו גם אביו ואמו של המערער 1, עקב טענות ביחס להתקשרות למכירת הנחלה, כל זאת במסגרת ת.א. 670/85 של בית המשפט המחוזי בירושלים.

פסק הדין ניתן על ידי כב' השופטת דורית בייניש (כתוארה דאז) אשר מצאה לקבל את התביעה ככל שהיא מתייחסת למערער ולאביו המנוח (ודחייתה ביחס למערערת 2 ואמו של המערער 1).

במסגרת אותו

פסק דין
קיימת התייחסות קשה וברורה של כב' השופטת בייניש באשר לחוסר תום ליבם של המערערים 1-2.

כפועל יוצא , נפתח בשנת 1987 תיק ההוצאה לפועל, אשר ההחלטה האחרונה בו, הינה ההחלטה נשוא ערעור זה.

3.
בין השנים 1986 ל-1996 (כעשר שנים) נוהלו הליכים שונים בין אביו המנוח של המערער 1, סבן של המערערות 3-6, (להלן: "המנוח"), לבין טל שחר-מושב להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (המשיב 1) , לעניין חובו של המנוח כלפי המושב.

4.
בשנת 1996 נפטר המנוח.

המנוח הותיר את עזבונו לאשתו ולבנו-המערער 1. המערער 1, ויתר על כל זכויותיו בעיזבון, לטובת אמו.
למרבית הצער, כשנה לאחר מכן, נפטרה אמו של המערער 1. הנ"ל הותירה את עזבונה לנכדותיה, המערערות 3-6.

5.
בשנת 1997, ניתן פסק המשקם (משקם על פי חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי), השני במספר, במסגרתו נקבע כי חובו של המנוח עומד על סך של 1,088,647 ₪. בהמשך, מונה עו"ד קופנהגן ככונס נכסים ביחס לנחלה.

6.
המערער הגיש ערעור על החלטה זו לבית המשפט, וכב' השופט ברנר מצא בשנת 1998, לדחות את הערעור.

7.
המערער הוסיף ופנה בהליכים שונים באשר לזכויותיו וחובותיו בגין וביחס לנחלה וביום 14.9.2004 נתנה החלטת המשקמת, עו"ד ליאור סברסקי, במסגרתה נדחו טענות המערער באשר לזכויותיו, נדונה בקשה למכירת הנכס, והתקבלה החלטה, שלא לעכב את הליכי המכירה.

8.
המערער 1,
הוסיף ועתר במסגרת ה.פ. 3411/04 (מחוזי י-ם), לביטול החלטת כב' המשקמת. וביום 23.11.2005 ניתנה החלטתו של כב' השופט שפירא, במסגרתה מצא לדחות את בקשתו של המערער 1.

9.
ביום
17.11.2006 פורסמה הזמנה להציע הצעות לרכישת הנחלה על ידי כונסי הנכסים. הוגשו שתי הצעות, וביום 6.12.2006, נבחרה הצעתם של המשיבים 3-4 כהצעה הזוכה לעניין רכישת הזכויות בנחלה. כפועל יוצא, הוגשה ביום 10.12.2006, בקשה לאישור הסכם המכר ומתן צו פינוי של המערערים מן הנכס.

10.
ביום 2.3.2007 אושר הסכם המכר על ידי ראש ההוצאה לפועל, על אף התנגדות המערערת 2, אשר טענה לזכויות בנחלה.

11.
ביום 25.4.2007 הוגשה על ידי המערערות 2-6 המרצת פתיחה לבית משפט השלום בירושלים ( במסגרת ת.א. 6366/07) במסגרתה טענו כי יש להורות כי הן בעלות זכויות בנחלה, ואף ליתן צו מניעה קבוע, כנגד המשיבים 1-2 המונע כל דיספוזיציה בנחלה.


במסגרת הליך זה, טענה המערערת 2, בין היתר, כי הינה גרושתו של המערער , וזאת על פי הסכם גירושין משנת 1992, אשר אף קיבל תוקף של

פסק דין
, ומכאן שהינה זכאית למחצית מן הזכויות בנחלה.

12.
בשנת 2007 אף הוגשו בקשות שונות הנוגעות לעיקול וזכויותיו של צד שלישי , מר שגיא הלל, בנחלה, מכוח טענות בדבר המחאות זכות שנתנו בהתייחס
למשיבה 1.

13.
ביום 26.7.2007 נתנה החלטת ביניים של כב' השופט אלכסנדר רון בעניינה של המערערת 2, במסגרתה מצא להורות על עיכוב ההליכים בהוצאה לפועל, עד להכרעה בתיק שבפני
ו.

14.
ביום 17.8.2010 ניתן פסק דינו של כב' השופט אלכסנדר רון בת.א. 6366/07, במסגרתו מצא לדחות את תביעת המערערות 2-6 לעניין זכויותיהן בנחלה.

15.
ביום 2.1.2011 נדחה הערעור שהוגש על פסק דינו של כב' השופט רון, על ידי הרכב של בית המשפט המחוזי בירושלים.

16.
בחודש ינואר 2011 מוגשת על ידי המערער המרצת פתיחה חדשה, נוספת, לבית המשפט המחוזי בירושלים במסגרת ת.א. 53797-01-11 במסגרתה עותר המערער להכרזתו כבעל זכויות בנחלה מכוח היותו "בן ממשיך". (להלן: "תביעתו החדשה של המערער")

17.
באותו יום, מוגשת לבית משפט השלום בירושלים, תביעתה של המערערת 2, במסגרתה עתרה לביטול פסק הדין שניתן על ידי כב' השופט אלכסנדר רון וזאת נוכח ראיות חדשות שהוצגו על ידה (ת.א. 56480-01-11), ועניינן למעשה טענת המערער 1 בדבר היותו בן ממשיך. (להלן: "תביעתה החדשה של המערערת 2").

18.
ביום 8.11.11 דחה בית המשפט העליון את בקשת רשות הערעור של המערערת (על פסק הדין של בית המשפט המחוזי).

19.
בין החודשים ספטמבר 2011-לאפריל 2013, התנהלו, במסגרת תיק ההוצאה לפועל, הליכים שונים בין כונסי הנכסים (המשיבים 1-2)
לרוכשי הנחלה (המשיבים 3-4) עקב בקשת כונסי הנכסים כי ראש ההוצאה לפועל יורה על בטלותו של הסכם המכר.

20.
ביום 28.2.2013, התקיים דיון בנוכחות המערער 1, וזאת לעניין הסכם המכר, ופינוי המערערים. באותו דיון נתנה החלטת כב' הרשמת באשר למועד פינוים של המערערים מן הנכס, וזאת ליום 30.5.13.

21.
על החלטתה זו של כב' הרשמת פרס, הוגש ביום 3.4.13 ערעור על ידי המערער 1,
כמו גם בקשה לסעד זמני. במסגרת הערעור טען המערער 1 כי עצם קיומו של דיון בשאלת הפינוי באותו מועד, נתקבלה על ידו בתדהמה, וכי היה מקום לאפשר לו ליטול ייצוג משפטי לצורך הצגת טענותיו על פי סעיפים 38-39 לחוק ההוצאה לפועל.


עם הגשת הבקשה לצו זמני, ניתן על ידי צו ארעי, ונקבע דיון במעמד הצדדים. במסגרת הדיון מצאתי לבוא לצדדים בהצעה על פיה יוותר הצו הארעי על כנו והדיון בהודעת הערעור גופה, יתקיים במועד מוקדם. הצדדים נתנו הסכמתם.


בהמשך, הוגשה לי בקשה על ידי המערער 1 עצמו, למחיקת הודעת הערעור, וזו נמחקה תוך פסיקת הוצאות.

22.
ביום 14.4.2013, הוגש ללשכת ההוצאה לפועל הסדר בין כונסי הנכסים לבין הרוכשים, במסגרתו מושכים כונסי הנכסים את בקשתם לביטול הסכם המכר, כמו גם מתן תוקף להסדר בין הצדדים, אשר כולל בחובו, בין היתר, תוספת של תשלום בגין הנכס (להלן: "הסכם הפשרה").

22.
ביום 5.4.13 מוגשת בקשתו של המערער לביטול הסכם הפשרה. במסגרת אותה בקשה מעלה גם המערער טענות לעניין הצורך בעיכוב ההליכים עקב הגשת תביעתו החדשה של המערער לבית המשפט המחוזי, טענות בדבר הצורך בהסדרת דיור חלוף כמו גם מתן מענה לזכויותיו במשק, ולבסוף גם הצעתו לרכישת הזכויות במקרקעין.

23.
בסמוך לאותו מועד, מוגשות גם בקשות מצד המערערת 2, באשר לדיור החלופי כמו גם בקשה לעיכוב ההליכים עד להכרעה בתביעתה החדשה של המערערת לביטול פסק דינו של כב' השופט רון. בקשה נוספת מוגשת עדי המערערות 3-6 אשר בבסיסן טענה לעניין מתן סידור חלוף, קודם פינוי, בהתאם להוראות סעיפים 38-39 לחוק ההוצאה לפועל.

24.
כלל הבקשות נקבעות לדיון ליום 21.5.13. בסיומו של דיון ארוך, ניתנת ההחלטה נשוא הערעור, ביחס לתחולת הוראות סעיף 38-39 לחוק ההוצאה לפועל, נותרה ההחלטה בדבר הפינוי תוך דחיית המועד לביצוע, ונקבע כי יתרת הבקשות תידונה במועד נוסף שיקבע.

25.
ביום 28.5.13 התקיים דיון נוסף בעניינם של הצדדים וביחס ליתרת הבקשות התלויות ועומדות, בסיומו נקבע כי החלטה תשלח לצדדים.

טענות הערעור

במסגרת הודעת הערעור הועלו על ידי המערערים מספר רב של טענות, אשר עיקרן יפורט להלן:

א.
לטענת המערערים, טעתה כב' הרשמת פרס שעה שמצאה לפצל את הדיון בין בקשות שונות אשר הוגשו על ידי המערערים, ואשר יש בהן כדי להשליך על עצם פינויים מן הנכס.


נוכח כך, טענו המערערים שלא היה מקום ליתן החלטה כה מהותית, המורה על פינוי מן הנחלה, על להכרעה בכלל הבקשות התלויות ועומדות, שעה שאלו תלויות זו באחרת.


באשר לבקשות הנוספות שטרם הוכרעו, הפנה המערער את שימת הלב לטענותיו על פיהן:

(1) תלויה ועומדת בקשתו של המערער להורות על בטלותו של הסכם המכר המקורי, אשר נחתם בין המשיבים 1-2 למשיבים 3-4 ואשר אושר ביום 2.3.2007 על ידי ראש ההוצאה לפועל, תוך מתן אפשרות למערער עצמו לרכוש את הנכס.


(2) לחילופין, טען המערער כי יש לראות בהסכם הפשרה , כהסכם מכר חדש, ומכאן היה מקום לנקיטתם של צעדים רבים, לרבות חובת יידוע של המערער, קודם אישור אותו הסכם.


(3) בקשה נוספת, אשר טרם הוכרעה, הינה עתירתם של המערערים להורות על עיכוב הפינוי מכוח ניהולם של הליכים משפטיים בבית המשפט המחוזי ובית משפט השלום בירושלים, אשר תהא לתוצאתם , השלכה ברורה על זכויות המערערים בנחלה.

ב.
המערערים הפנו את שימת הלב לכך כי לשיטתם, הליכי ההוצאה לפועל מתנהלים תוך שכב' ראש ההוצאה לפועל, אינה נותנת דעתה לזכויותיהם של צדדי ג' (שאינם חלק מהערעור דנא), וכי יש בכך כדי להצדיק ביטול החלטות שנתנו על ידה.

ג.
באשר להחלטת כב' ראש ההוצאה לפועל לגופה הוסיפו המערערים וטענו כי טעתה כב' הרשמת שעה שלא מצאה לבטל את הליכי הפינוי עד למתן סידור חלוף כמצוות הוראות סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, כמו גם עד להבטחת הגנתו של המערער, כבעל הזכויות בנחלה החקלאית, בהתאם להוראות סעיף 39 לחוק ההוצאה לפועל.


לשיטתם טעתה כב' הרשמת שעה שלא אפשרה הגשתם של מסמכים נוספים, ככל שסברה כי הינם חסרים לצורך הכרעה בבקשה.

ד.
המערערים שבו והפנו את שימת הלב לנזק הבלתי הפיך אשר ייגרם להם, אם וככל שלא יבוטלו צווי הפינוי, או לכל הפחות יעוכבו, שעה שמדובר בבית המגורים היחיד של כלל המערערים מזה עשרות שנים.

בעניין ערעורם של המערערים, אני מוצאת לציין כי הגם שזה הוגש לעיוני כמקשה אחת, יש לאבחן ולהפריד בין הטענות, מהות הערעור והסוגיות לדיון, ביחס לכל אחד מן המערערים בנפרד.
ההחלטה מתייחסת לבקשות, כאשר לעיון והחלטת כבוד הרשמת הונחו שלוש בקשות שונות.
האחת של המערער 1 , השנייה של המערערת 2
והשלישית של המערערות 3-6.
כל בקשה ונימוקיה, כל מערער וסוגית זכויותיו ביחס לנחלה.

לאחר עיון בהודעת הערעור ובבקשה, מצאתי להורות על קבלת תגובת המשיבים בפרק זמן של 48 שעות, כאשר נתבקשה התייחסותם לבקשה לסעד זמני , כמו גם לערעור לגופו.

בנוסף, נתנה למערערים זכות תשובה.

בהמשך, נקבע התיק להשלמת טיעון ביחס לבקשה ולערעור גם יחד.

תגובת המשיבים :

המשיבים הגישו התנגדותם לצו הזמני, כמו גם לאמור בהודעת הערעור לגופה.

בין היתר הועלו על ידי המשיבים, או מי מהם, הטענות הבאות:
א.
לא נפלה טעות בהחלטתה המנומקת ל כב' הרשמת.
ב.
המערערים פועלים, בחוסר תום לב קיצוני, במהלך שנים רבות, כאשר כל מטרתם, מניעת הפינוי, מנכס בו אין למי מהם זכויות, ותוך שימוש לרעה בהליכי בית משפט.

כל המשיבים שבו והפנו את שימת הלב לכך שמדובר בהליכי הוצאה לפועל אשר החלו בשנת 1987. לטענתם, המערערים עושים פלסתר מהחלטות בית המשפט, תוך שהם שבים ופותחים בהליכים, שאין מאחוריהם דבר למעט הרצון לעכב את הפינוי.
ג.
חלק מטעמי הערעור נטען לאחר שההחלטות הפכו חלוטות, ואין להתירן.
ד.
אין לקשור בין ההחלטה לבקשות התלויות ועומדות, אשר ממילא יש מקום לשיטתם, לדחותן.

במסגרת הדיון אשר התקיים בפני
ביום 19.6.13, שבו הצדדים על טענותיהם, השיבו על שאלות שנשאלו, ומצאו לחזור ולהדגיש טעמים מסוימים בהודעתם/תגובתם.

בנוסף, עתרו המערערים לפיצול הדיון בין הסעד הזמני, לדיון בהודעת הערעור, וזאת מכוח הוראות סדר הדין האזרחי, כמו גם רצונם להגשת חומר נוסף במסגרת עיקרי טיעון.
משביקשתי לקבל הבהרה באיזה חומר נוסף עסקינן, נתנו תשובות מעורפלות.

לאחר שעיינתי בכלל כתבי הטענות, הבקשות, התגובות, התשובות ונתתי דעתי לטיעוני הצדדים בפני
, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לסעד זמני להידחות, וכי אין מקום להורות על עיכוב הפינוי. טעמיי להלן.

בתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד 1984, שעניינה סעד זמני נקבע:

" (א)
הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תובענה, רשאי בית המשפט ליתן את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה ובקיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות בפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש.

(ב)
בהחלטתו בדבר מתן הסעד הזמני, סוג הסעד, היקפו ותנאיו, לרבות לעניין הערובה שעל המבקש להמציא, יביא בית המשפט בחשבון, בין השאר שיקולים אלה:
(1) הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק ייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או אדם אחר.
(2) אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש."

החלטת בית המשפט לעניין צווי מניעה זמניים היא פרי שיקול דעת שיפוטי.

בבואו של בית המשפט לשקול מתן סעד זמני עליו לבחון, בין היתר, מהות הסעד המבוקש, סיכויי הצדדים להוכיח את טענותיהם (קיומה של זכות לכאורית של המבקשים לקבל את הסעדים המבוקשים על ידם) , מאזן הנוחות וניקיון כפיהם ותום ליבם של המבקשים.

כל אחד מן השיקולים נבחן בפני
עצמו ואולם ההחלטה תהא תולדה של המשקל הסגולי הכולל של כלל הרכיבים, כפי שנבחנו על ידי בית המשפט, בהסתמך על הבקשה כמו גם עדויותיהם וטענותיהם של הצדדים לדיון.
לרוב, בדיקת קיומו של התנאי הבסיסי הראשון למתן הצו הזמני, הינו סיכויי ההליך, הינה לכאורית בלבד, והיא אינה משקפת עמדה נחרצת לגבי סיכויי הערעור לגופו (בעניין זה ראה גם ע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט נ' אמר פ"ד נו(1) 529)), וכוחה של החלטה בעניין זה יפה לשאלת הסעד הזמני בלבד.

בכל הנוגע לסיכויי הערעור, נתתי דעתי לצורך בבחינה בשני מישורים נפרדים:
האחד- סיכוי הערעור ביחס לבקשות שהוכרעו על ידי כב' הרשמת, בהחלטתה מיום 21.5.13;
האחר-סיכויי הערעור בשל המשמעות שיש לייחס להעדרן של החלטות המתייחסות ליתר הבקשות שהוגשו על ידי המערערים שעה שנתנה ההחלטה.

להלן התייחסותי לסיכויי ההליך, ביחס לטענותיהן המרכזיות של המערערים:

פיצול ההחלטות

אקדים ואומר כי החלטתי עניינה סיכויי הודעת הערעור וזאת בלבד.

בעניין זה, היה עלי לבחון, האם יכול ומקום בו פוצל הדיון בבקשות השונות, וטרם נתנה החלטה ביחס לחלקן, יש בכך כדי ליתן טעם מספיק, לצורך "הקפאת" הליכי הפינוי, או ביטול החלטתה של כב' הרשמת בדבר הפינוי.

לאחר שנתתי דעתי לכלל טענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי לכאורה, אין בפיצול או באי מתן ההחלטות ביחס ליתרת הבקשות כדי לאיין את החלטתה של כב' הרשמת מיום 21.5.13, או כדי להצדיק ביטולה.

כאמור , המערערים טענו בפני
כי
טרם הוכרעו בקשותיהם לעניין ביטול הסכם המכר, ביטול הסכם הפשרה, עיכוב ההליכים עד להכרעה בתיקים המתנהלים בבתי המשפט, וטענותיהם בדבר זכויותיהם של צדדי ג'.



ביטול הסכם המכר/הסכם הפשרה
ככל שהדבר נוגע לביטול הסכם המכר, איני סבורה כי יהא בהחלטה זו כדי לשנות או להשליך על שאלת פינויים של המערערים, או מי מהם מן הנכס, תהא ההחלטה אשר תהא.

גם מקום בו יימצא, מטעם כלשהו, כי אכן יש להורות על ביטול הסכם המכר, או לחילופין כי יש להורות על ביטול הסכם הפשרה, לא יהא בכך כדי לשנות מן העובדה כי בתיק זה מונו שני כונסי נכסים, הפועלים בנכס מזה למעלה מעשר שנים, ביחס לחוב העולה על חמישה מיליון שקל
(לטענת המשיב 1 ), והליכי הפינוי מהנחלה מנוהלים ביחס למי, שנכון למועד היום, אינם בעלי זכות כלשהי
במקרקעין.

בין אם נמכר הנכס לפלוני , או יימכר לאלמוני, לא יהא בכך כדי להביא למסקנה כי נכון למועד היום, למי מן המערערים יש זכויות בנחלה.

למעלה מכך, לא מן הנמנע כי מקום בו יבוטל הסכם המכר (כבקשת המערערים), והנכס יהא פנוי מכל אדם וחפץ, יהא בעצם הפינוי הנוכחי של המערערים, כדי להשליך על שוויו, ככל שיימכר כאשר לא מתגורר בו אדם כלשהו.

ויודגש, המערערים לא טענו כי כונסי הנכסים אינם יכולים לפעול לפינוי הנחלה, אף ללא כל קשר להסכם המכר.
בעניין זה הייתה טענתם היחידה כי עם ביטול הסכם המכר, יוכל המערער 1 להשתתף או ליזום רכישת הזכויות בנחלה , באופן עצמאי.

ביחס לכך יש להדגיש כי טענה זו הועלתה על ידי המערער 1 בלבד, ואין בה כדי להשליך על המערערות 2-6.
יש לזכור כי המערערת 2 הינה גרושתו של המערער 1, כאשר המערערים 1-2 טוענים, באדיקות, כי אכן מדובר בגירושין משנת 1992.
גם המערערות 3-6 הינן בגירות, וכפי שיובהר בהמשך, מצאה כב' הרשמת כי הוכח בפני
, שחלקן אינן מתגוררות כלל, באורח קבע, בנחלה.
בנוסף, טענו המערערים במסגרת הדיונים כי הינם מתגוררים בשלוש יחידות דיור נפרדות בשטח. המערער 1, ביחידה אחת, ואילו המערערות 2-6 בשני היחידות הנוספות.

מכאן כי מדובר בשישה אנשים בגירים, הנפרדים זה מזה, וגם אילו הייתה מתקבלת טענתו של המערער 1, לא היה בכך כדי להשליך על ההכרעה בזכויות המערערות האחרות.
לא זו אף זו, גם ככל שיפונה הנכס, ולאחר מכן יבוטל הסכם המכר, או יבוטל הסכם הפשרה, לא יהא בכך כדי למנוע השתתפותו של המערער בהליכי רכישה, אם וככל שיהיו כאלה.

אני מוצאת אף לציין כי ממילא, טענתו זו של המערער, על פיה הוא מוכן לרכוש את הזכויות בנחלה, בתמורה לתשלום סכום העולה על 700,000$ (שבע מאות אלף דולר ארה"ב) תמוהה מאוד בעיני, ומעלה סימני שאלה לא מעטים שעה שאני נדרשת לבחינת סיכויי ההליך.
נוכח היקף החוב בתיק ההוצאה לפועל, עדותו של המערער כי הוא מתקיים מקבלת תשלום על סך של כ- 2,500 ₪ לחודש,
הניתן לו בשל מצבו הבריאותי על ידי המוסד לביטוח לאומי, וממכירתם של כמה ברווזים (הגם שלא הוצגו, נכון למועד הדיון, ראיות כלשהן ביחס לכך), לא ברורה הצעת הרכש הנטענת.

בתי המשפט נתנו דעתם לא אחת לכך שעתירות לסעד צריך שיהא להן בסיס עובדתי סביר, היבט של היתכנות.

במקרה דנן יקשה עלי לראות כיצד יכולים כל המערערים לטעון מחד להעדר יכולת כלכלית המצדיקה מתן סעד של דיור חלוף, ומאידך, יטען המערער כי הוא מבקש לרכוש את הנחלה אשר שוויה למעלה משני מיליון שקל.

במסגרת הדיונים בפני
כב' הרשמת , נחקר המערער ביחס לכך, ואולם לא נתנו על ידו תשובות של ממש, לא הוצגו ראיות על מימון אפשרי זה או אחר, או הסבר לפער שבין הכוונה לרכישה לבקשה למתן דיור חלוף.

במסגרת הדיון שהתקיים ביום 28.5.13 נשאל המערער ביחס לכך את הדברים הבאים :
"ש.
כמה אתה מקבל בחודש קצבת נכות?
ת. 2,500 ₪.
ש. אני מבין שאתה מבקש לפדות את הנחלה?
ת. כן.

ש. ואתה רוצה לשלם 740,000 דולר ?
ת. 700,000 דולר.
ש. זה 2.7 מיליון ₪. יש לך אותם?
ת. מה אכפת לך.
ש. אתה אמרת בדיונים הקודמים שאתה מתפרנס מקצבת נכות ואין לך כסף.
ת. מה אכפת ל מאיפה אני מביא את הכסף. אני מצפה שמחר אני זוכה בלוטו. אני אביא את הכסף. יש לי את הכסף ואני לא חייב לפרט מאיפה יש לי. "
(
עמוד 3 לפרוטוקול הדיון מיום 28.2.13).

כפי שהבהרתי בראשית החלטתי, אין החלטה זו מהווה חליף להחלטת הרשמת בבקשות העומדות לפתחה.

נוכח כך, גם אילו היו המערערים או מי מהם, מבהירים או מוכיחים כי קיים קשר בין צו הפינוי לבין ביטול הסכם המכר/הפשרה, עדיין היה מוטל עלי להוסיף ולבחון, את הסיכוי הלכאורי כי עתירתם של המערערים בעניין זה, אכן תתקבל.

בזהירות המתבקשת אציין כי ממילא סברתי כי בפני
המערערים משוכות גבוהות, בכל הנוגע להוכחת טענותיהם אלו, שעה שלכאורה היו שני המערערים (1-2) מודעים היטב להגשתה של הבקשה לאישור הסכם המכר. המערער 1 לא נקט לכאורה כל צעד ביחס לכך, ובקשתה של המערערת בעניין זה שלא לאשר את הסכם המכר, נדחתה על ידי כב' ראש ההוצאה לפועל.
(בעניין זה יופנה הקורא למסמכים שהוגשו על ידי עו"ד גבאי לתיק ההוצאה לפועל, והוצגו לעיוני במסגרת הדיון לרבות אישור המסירה ביחס לבקשה לאישור המכר לידיו, כמו גם הודעת אישור הסכם המכר מיום 2.3.2007).

גם ככל שטענות המערערים המתייחסות לאי מימוש ההסכם בפועל וביצוע התשלומים במסגרתו היו מתבררות כמוצקות, היה
מקום להוסיף ולבחון את טענות המשיבים באשר לתרומתם המכרעת של המערערים לעיכוב ביצועו של ההסכם, נוכח הבקשות לצווי מניעה, עיכוב הליכים , ואי פינוי הנכס בפועל.
טענות המערערים בעניין זה דומות לכאורה לניסיונו של אדם לאחוז את החבל משני קצותיו. מחד, טוענים הם לצורך בעיכוב ההליכים עקב טענותיהם בדבר קיומן של זכויות בנחלה, ומאידך, מלינים על עיכוב זה, ומציגים זאת כטעם לביטול הסכם המכר.

גם באשר לאישור הסכם הפשרה מיום 14.4.13, היה
על המערער 1 לעבור, במסגרת בקשתו, "משוכות" לא פשוטות , אלא,
שסמוך לחתימתי על החלטה זו, הועברה לעיוני הודעתו של המשיב 2, עו"ד קופנהגן, אליה צורפה החלטת כב' הרשמת פרס, על פיה מצאה לדחות את טענות המערערים לעניין אישור הסכם הפשרה שבין כונסי הנכסים (המשיבים 1-2) לבין הרוכשים (המשיבים 3-4), הגם שנרשם כי טעמי ההחלטה יישלחו בנפרד. נוכח כך, ממילא לא נדרש מי מן הצדדים להמתין עוד להחלטה, ביחס לכך.

מעל כל אלו, דומה כי גם אילו היו עומדות למערערים סיכויים טובים כי טענותיהם ביחס להסכם המכר והסכם הפשרה יתקבל ( ולה איני רואה סיכוי רב בכך) עדיין, יקשה עלי לראות את הקשר בין סוגיית ביטול הסכם המכר/הפשרה, לבין שאלת פינויים של המערערים, לצורך ההחלטה נשוא ערעור זה.

עיכוב הליכים עד לסיום ההליכים המתנהלים בבתי המשפט (סע' 16-17 לרקע עובדתי)

גם סיכויי המערערים ביחס לסוגיה זו הינם נמוכים עד קלושים.

ראשית, מטיעוני המשיבים עלה כי ההחלטה על הפינוי ומועדו, ומכאן לעובדה שאין מקום להמתין להכרעה בתיקים המתנהלים בבתי המשפט, נתנה עוד ביום 28.2.13, ומכאן שאינה עוד תלויה ועומדת, ואף הפכה חלוטה.

המערערים לא חלקו במסגרת הדיון בפני
על דבריו של עו"ד קופנהגן, על פיהם, כב' הרשמת , לאחר שנתנה דעתה לשיקולים הצרכים לעניין, מצאה כי יש לקדם את ההליכים בתיק ההוצאה לפועל לגופם. (ראה טיעוניו של כונס הנכסים, עו"ד קופנהגן מהדיון, עמוד 4 שורות 15-20 לפרוטוקול הדיון מיום 19.6.13).

אני ערה לכך שהבקשה הועלתה פעם נוספת במסגרת הדיון ביום 21.5.13 ואולם כבר באותו מועד, טען כונס הנכסים, עו"ד גבאי, כי אין מקום לבקשה מאחר וההחלטה נתנה ביום 28.2.13 (בעניין זה ראה דבריו של עו"ד גבאי בעמוד 3 לפרוטוקול).

יקשה עלי לקבל טענה על פיה יש לשוב ולדון, בפני
אותה ערכאה, בבקשה שנדונה והוכרעה קודם למועד מועד, ובדרך זו לפתוח פתח להגשת ערעורים חוזרים.

המערערים, כולם, התייחסו במסגרת בקשותיהם (נספחים 2,3,4 להודעת הערעור), לצורך בביטול צווי הפינוי אשר נקבעו ליום 30.5.13. החלטה זו נתנה ונקבעה במסגרת החלטה בדיון מיום 28.2.13, ומכאן שכלל המערערים, היו מודעים לאמור בה.

יצוין כי המערער 1 הגיש הודעת ערעור שעניינה ההחלטה מיום 28.2.13. הודעה זו נדונה בפני
.
היה זה המערער 1, אשר מצא, מטעמיו הוא, לבקש מחיקתה בשלב מאוחר יותר, וקודם הכרעה בערעור לגופו.

המערערות 2-6, מעולם לא ערערו למיטב ידיעתי על החלטה זו, הגם שהיא שמשה כאמור בסיס לבקשתם האחרונה לעניין ביטול הפינוי.

דהיינו, עסקינן לכאורה, בהחלטה חלוטה, ודי בכך כדי להביא לאיין את ההצדקה בעיכוב הביצוע מטעם זה.

גם כב' הרשמת, במסגרת החלטתה מיום 21.5.13 (נשוא הערעור) התייחסה לסוגיה זו במפורש, תוך שהיא מציינת כי הודעות הפינוי נמסרו למערערים באמצע חודש אפריל, כי המערערים היו מודעים להליך, לכל המאוחר ביום 28.2.13, שעה שהפינוי נקבע באותו מועד, בנוכחותו של המערער 1, כאשר חזקה על יתר המערערות כי יודעו בכך.

למעלה מכך, גם ככל שלא ניתן יהיה לראות בהחלטת כב' הרשמת מיום 28.2.13 ככזו אשר במסגרתה הוכרעה סוגיה זו, אלא שהבסיס לדיון יהווה דווקא ההחלטה מיום 21.5.13 (וכאמור ספק בעיני אם אלו הם פני הדברים), עדיין יהיה עלי להוסיף ולבחון את הסיכוי כי בקשת המערערים בעניין זה, תתקבל.

בזהירות המתבקשת נוכח השלב בו מצוי ההליך אציין כי לכאורה הסיכויים לקבלתה של בקשה זו הינה נמוכים מאוד.

יקשה עלי למצוא בטיעוני המערערים הבהרה באשר לקיומה של טעות משפטית מהותית בהחלטת כב' הרשמת.

בנוסף, לא ניתן להתעלם מהיקף ההליכים אשר ננקטו בתיק זה, ומספר הפעמים בהם עוכבו הליכי הפינוי, בשל בקשות המערערים, או מי מהם ותוצאות כל אותם הליכים.

במסגרת הדיון בעניינה של המערערת 2 בבית משפט השלום בירושלים, בתביעתה החדשה של המערערת 2, נדונה שאלת עיכוב ביצוע הליכי ההוצאה לפועל, עד להכרעה בתביעה.

כב' השופט רון, אשר דן בבקשה, קבע במסגרת החלטתו מיום 5.6.13, כי אין מקום להורות על עיכוב ההליכים. (נספח 4 לתגובת המשיבים 3-4).

בין היתר, מצא כב' השופט רון להורות כדלהלן :

" הגם שער אני לפרקטיקה המקובלת לפיה שוקל בית המשפט, לרוב, מתן סעד ארעי, לפחות, עד לדיון במעמד שני הצדדים, הרי, כאשר ברור על פני הדברים, שאין לבקשה זו מקום לפחות במסגרת דנן, לא מצאתי לנכון לעשות כן."

ובהמשך:

ויותר מכך, שעה שמונח בפני
רשם ההוצאה לפועל

פסק דין
סופי לגבו ביקש זוכה את אכיפתו, אין הדעת נותנת, שכלאחר יד יוכל בעל הדין שהפסיד בתביעה הראשונה לפנות בתביעה חדשה לבית המשפט, כאילו לא בא לעולם הכלל בדבר סופיות הדיון(כפי שנעשה על ידי המבקשת בתיק זה, ולמעשה, עוד קודם שהונח על שולחני"), ובהמשך לכך לבקש צו מניעה שכל מטרתו, לשתק את הליכי האכיפה המתבססים על אותו

פסק דין
מקורי שהיה זה לא כבר לסופי".
(ראה בעניין זה נספח יח' לתגובת המשיב 2, עו"ד גבאי).

באשר לתביעתו החדשה של המערער 1, טענו המערערים במסגרת הדיון בפני
, כי לא הוגשה בקשה לעיכוב ההליכים. מאידך, טען כונס הנכסים כי הבקשה נטענה בעל פה, במהלך הדיון, והובהר למערער כי לא יינתן סעד זמני.
לגופם של דברים, לא הוצגה לי אינדיקציה בכתובים על הגשתה של בקשה או דחיית בקשה בעניין זה, ונשאלת השאלה מדוע.

כך או כך, יקשה עלי לראות מדוע ימצא ראש ההוצאה לפועל , לשים עצמו חליף לערכאות הדיוניות אשר בפני
הן מנהלים בעלי הדין את הדיון המהותי בטענותיהם באשר לזכויות בנחלה, או כערכאת ערעור עליהן, מקום בו הוגשה בקשה למתן צו ארעי.

על אלו יש להוסיף את העובדה כי בעלי הדין במסגרת ההליכים המתנהלים כיום בבית המשפט המחוזי, ובבית משפט השלום בירושלים, הינם המערערים 1-2 בלבד.

המערערות 3-6, אשר פסק דינו של כב' השופט אלכסנדר רון בעניינן, הפך חלוט וערעורן לבית המשפט המחוזי ולבית המשפט העליון, נדחו, אינן צד להליכים הנוספים, ומכאן כי משפטית, אין ממילא אין מקום לעיכוב כלשהו בעניינן, וזאת גם אילו הייתה מתקבלת עמדת המערערים 1-2 ביחס לכך.

על בסיס כל אחד מאלו, לא כל שכן מכלולם, אין לראות בסוגיה זו כסוגיה שנותרה לדיון, וממילא ככל שהייתה עומדת עדיין בפני
הכרעה, נדמים סיכוייה הלכאוריים קטנים מאוד.

זכויותיהם של צדדים שלישיים

הוסיפו המערערים וטענו כי בית המשפט טרם נתן דעתו לעובדה כי בנוסף למערערים ולמשיבים בהליך דנא , קיימים צדדים שלישיים, כגון ה"ה שגיא הלל, אשר להם זכויות בנחלה ו/או כספי הגבייה בתיק ההוצאה לפועל, ומכאן שהיה ויש מקום לקבל עמדתם ביחס לכלל הבקשות וההליכים, לרבות שאלת הסכם המכר.

גם ביחס לסוגיה זו, בדומה לשאלת הסכם המכר, איני מוצאת כל קשר נחזה בין תוצאות הדיון בבקשתם זו של המערערים , לבין שאלת פינויים.

למעלה מכך, לא ברורה טענת המערערים, שעה שלא הוגשה לעיוני
כל התנגדות או ראיה אחרת המלמדת על התנגדותו של צד שלישי כלשהו, נכון למועד היום, לפינויים של המערערים מהנחלה.

לכאורה, גם אם קיים צד ג' אחר, שיש לו זכויות בתיק ההוצאה לפועל, ניתן לכאורה להניח כי יהיה מעונין בקידום ההליך לצורך פירעון החוב כלפיו, ויקשה עלי לראות כיצד יוכיחו המערערים כי ביטול פינויים מן הנחלה, משרת מטרה זו.

החלטת כב' הרשמת
בהתייחס לסעיפים 38-39 לחוק ההוצאה לפועל

בהתייחס לשאלת הזכאות לדיור חלוף, בעניינם של כל המערערים, נתנה החלטה מפורשת ומפורטת של כב' הרשמת פרס.

גם ביחס להחלטתה זו, דומה כי סיכויי הערעור קטנים מאוד.

ויודגש, החלטתי זו ניתנת במסגרת בחינת ההצדקה במתן סעד זמני, בתיק ערעור על החלטה, בה נקבעו ממצאים עובדתיים,
לאחר ועל בסיס חקירתם של עדים.

פסיקתו של בית המשפט העליון מכוונת למסקנה כי לא בנקל תמצא ערכאת הערעור להתערב בממצאי מהימנות וממצאים עובדתיים.

בנוסף, ערכאת הערעור צריך שתנהג משנה זהירות וריסון, באופן שבו תתבצע התערבותה בהליך, ולא בכל מקרה בו הייתה ערכאת הערעור מחליטה אחרת מן המותב שקדם לה, יש גם הצדקה להתערבות באותה החלטה.

במקרה דנן נתנה החלטת כב' הרשמת פרס לאחר דיון ארוך וסוער, בן מספר שעות, במסגרתו נחקרו עדים, ובאי כוח הצדדים שבו על טענותיהם, הן בהיבט העובדתי והן בהיבט המשפטי.

לכאורה ובזהירות המתבקשת אציין כי יקשה עלי למצוא פגם מהותי בהחלטתה של כב' הרשמת, וודאי לא כזה המצדיק התערבותה של ערכאת ערעור.
עוד אציין כי לא היה בטיעוני המערערים במסגרת הודעת הערעור, כתב התשובה או בדיון, כדי שינוי מהותי מטענותיהם במסגרת הדיון בפני
כב' הרשמת.

בהתייחס לזכאות של המערערים או מי מהם להגנת סעיף 39 לחוק ההוצאה לפועל, לא
הובהר מדוע סבורים המערערים כי
ניתן היה ללמוד מתוך המסמכים שהוגשו על ידם,
דבר היות הנחלה מקור פרנסתם.
לא הובהר באיזו דרך מוצאים המערערים, או מי מהם פרנסתו מן הנחלה, מהי החלוקה ביניהם, או כל נתון אחר.
לכאורה, אכן מדובר בטענות כלליות מאוד, שאינן נתמכות בדבר.

במסגרת הודעת הערעור, צורפה ראיה חדשה, תחת נספח 7, שהיא
כרטסת חשבונות של המערער מהמושב, המעידה לשיטת המערערים על כך שקנויה לו הזכות של הגנת משק חקלאי.

המשיבים 3-4 התנגדו להגשתו של נספח זה, בטענה כי אין מקום להגשתן של ראיות חדשות במסגרת הליכי הערעור. לא מצאתי לקבל טענתם זו של המשיבים, שעה שעסקינן בערעור בזכות על החלטת רשם הוצאה לפועל, המהווה חריג בהיבט של ניהול הדיון ומאפשרת, גם לצורך הדיון בערעור הגשה ועיון בראיות.

יחד עם זאת, עיון זהיר בנספח 7 להודעת הערעור, אין בו כדי ללמד מדוע יש מקום להסיק כי מדובר במקור פרנסתו של מי מן המערערים.
כל שיש באותה כרטסת היא אינדיקציה לחיוב דמי חכירה על ידי מנהל מקרקעי ישראל, חיוב וזיכוי בגין מכרז מי קולחין. הא ותו-לא.
אין בו כדי ללמד לכאורה על קיומו של משק חקלאי, לא כל שכן, כי מדובר במקור פרנסה.

כפי שצוין לעיל, בחקירתו הנגדית טען המערער כי הוא מתקיים מקצבה של המוסד לביטוח לאומי, וממכירת מספר ברווזים, הגם שהוא יכול לרכוש את הנחלה כנגד תשלום סך בשקלים השווה ל-700,000$ (שבע מאות אלף דולר ארה"ב).

המערערת 2, העידה כי מקור פרנסתה הוא עבודתה בהום סנטר, ולמעט טענות כלליות לזכות על פי הוראות החוק, לא כללו תצהירי המערערות 3-6 כל הבהרה באשר להיות הנחלה מקור פרנסת מי מהן.
מעבר לכך, הוצהר על ידי המערערים עצמם כי אחת מן המערערות מצאה פרנסתה בצה"ל, אחרת עובדת בחברת אינטל, והשלישית סטודנטית.

גם בהתייחס לסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, מצאה כב' הרשמת פרס כי בקשתם של המערערים הינה כללית מאוד ואינה נתמכת בדבר.
כב' הרשמת מתייחסת לכך שהדיון בסוגיה זו נקבע עוד ב-28.2.2013, אך המערערים לא מצאו לנכון לצרף עדויות או ראיות אחרות לעניין זה.

בהודעת הערעור, טענו המערערים כי אילו הייתה ניתנת בידם אורכה, אפילו של 24 שעות, היו יכולים להציג בפני
כב' הרשמת ראיות נוספות, אלא שאצה לכב' הרשמת הדרך ליתן החלטה, תוך פגיעה בזכויותיהם. (ראה עמוד 5 להודעת הערעור).

עם זאת, גם להודעת הערעור, אשר הוגשה כעשרים יום לאחר מכן,
לא צורפו ראיות נוספות כלשהן, למעט אותו נספח 7 שנזכר לעיל.

ניתן היה, לכל הפחות, לצפות כי להודעת הערעור , לבקשה לסעד זמני, לתשובה לתגובת המשיבים או אפילו לדיון בפני
, יוצגו ראיות כלשהן, או אינדיקציה לקיומן.
בפועל, דבר מאלו לא הוגש, והעדר הראיות, זועק.

ויודגש, המחוקק ובית המשפט העליון מצאו לאבחן בין שניים:
-מתן היתר הגשתן של ראיות חדשות במסגרת הליכי ערעור על החלטות הוצאה לפועל
- התערבות בממצאים עובדתיים.

בעוד בכל הנוגע להגשת ראיות בשלב הערעור, ככל שעסקינן בהוצאה לפועל, היד רכה, הרי שבכל הנוגע לקביעות עובדתיות, על בסיס הראיות הקיימות, לא תטה ערכאת הערעור להתערב, אלא בנסיבות חריגות.
יקשה עלי לראות כיצד ניתן ללמוד על קיומן של אותן נסיבות חריגות, המצדיקות התערבות בממצאים, מכוח הודעת הערעור המונחת בפני
.

המערערים שבו והפנו את שימת הלב לפסק דינו של כב' השופט רון מיום 17.8.2010 במסגרתו מצא לקבוע כדלהלן :

"חוט השני עובר בהתנהגות התובעת עוד בפרשת בורקו לגביה נפסק כאמור שנגועה הייתה בחוסר תום לב קיצוני ועד להליך זה. המשק- בר מימוש בלשכת ההוצאה לפועל, ומבוטחני, שתקפיד לשכת ההוצאה לפועל לשמור על כל זכויות התובעות בזמן המימוש, בין היתר לפי סעיפים 38-39 לחוק ההוצאה לפועל".
(ראה עמוד 21 לפסק הדין).

איני סבורה כי סביר יהיה
ל"קרוא" את פסק הדין ככזה המחייב את לשכת ההוצאה לפועל בתוצאה מוגדרת למציאת סידור חלוף לפי סעיפים 38-39 לחוק ההוצאה לפועל, אלא כדי הבעת אמון בכך שבית המשפט ישמור על זכויות המערערות (החייבות) , בעת מימוש הנכס, לרבות לפי הוראות חוק ההוצאה לפועל. הא ותו-לא.

סוגיה נוספת אשר עלתה במסגרת הדיון ביום 21.5.13, ואשר ביחס אליה לא ניתן מענה של ממש במסגרת הודעת הערעור, הינה המשמעות שיש לייחס להמשך מגורי המערערים בנכס, לכל המאוחר, ממועד מתן פסק הדין של בית המשפט העליון, וזאת לצורך הדיון בהצדקה למתן דיור חלוף.

אני מודעת לטענות המערערות כי לא היו מודעות לכוונה לפנותן, קודם שהתקבל צו הפינוי בפועל.

עם זאת, לא יכול להיות ספק כי המערערות ידעו, ממועד פסק דינו של בית המשפט העליון, כי לא הוכרו זכויותיהן בנחלה.

מכאן, כי הן ידעו , לכל המאוחר מחודש נובמבר 2011 (מועד מתן פסק הדין בבית המשפט העליון), כי הן אינן בעלות זכות כלשהי בנחלה.
לא ברור מדוע , לשיטת המערערים, יש צורך בצו הפינוי עצמו, על מנת שאדם מן הישוב ידע כי עליו לפנות נכס אשר אין לו ביחס אליו זכויות קנייניות והוא אינו משלם דמי שימוש/שכירות ביחס לאותו נכס.
המחוקק קבע אומנם במסגרת הוראות סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, הנחיות שהינן סוציאליות באופיין ומטרתן לאזן בין האינטרסים של הזוכה להיפרע בגין חובו, לבין ההבנה כי יש לוודא כי אדם אינו נותר ללא קורת גג.

עם זאת, הדרך, או שיקול הדעת באשר לפרמטרים לקביעת הדיור החלוף, היו ונותרו בידי ראש ההוצאה לפועל.

במסגרתם של אלו, הותרת החייב לתקופה קצובה בנכס נשוא הליכי ההוצאה לפועל, יכול ותהווה אף היא "סידור חלוף" כהגדרת הוראות הדין. (בעניין זה ראה לדוגמא ספרו של ד. בר-אופיר "ההוצאה לפועל, הליכים והלכות", מהדורה שביעית, חלק שני, פרק כ' עמוד 649).

בנסיבות אלו, החלטתה של כב' הרשמת על פיה לא מדובר בבקשות כלליות שאינן נתמכות בראיות מחד, וכי לא ניתן להתעלם מכך כי עסקינן במי שמתגוררים בנכס במשך שנים ארוכות, גם לאחר הכרעה בעניינם על ידי בית המשפט העליון ללא תמורה, וזאת לעניין הוראות סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, אינה בלתי סבירה בעליל.

על בסיס כל אלו, מצאתי להורות כי סיכויי ההליך, קטנים מאוד.

בשולי סוגיה זו אציין, כי אמנם לא נדרשתי לסוגיה לגופה,
אך מטיעוני המערער 1 עלה כי הוא מתגורר ביחידה אחת בנחלה, ואילו גרושתו ובנותיו, בשני נכסים נוספים, נפרדים, המצויים בתוך הנחלה. נוכח העובדה כי חוק ההוצאה לפועל מגדיר, את מי שיכול ויהא זכאי לסיוע או דיור חלוף לפי סעיף 38 כמי שהינו:- " חייב ובני משפחתו הגרים עמו במקרקעין", יש להותיר ב-"צריך עיון" את השאלה האם כלל זכאיות המערערות לדיור חלוף.

מאזן הנוחות

לרוב, כאשר עסקינן בהליך של פינוי, נוטה מאזן הנוחות, באופן ברור וחד לכיוונו של מי שמבקש לעכב פינויו.
בשל כך, נוטים בתי המשפט ליתן למבקשים סעד ארעי המונע סילוק ידו של הדייר, וזאת עד להכרעה בסכסוך המונח לפתחם לגופו.

ב"כ המערערים שבה והפנתה את שימת הלב לנזק הבלתי הפיך שייגרם למרשיה, אם וככל שלא יעוכב צו הפינוי. איני מתעלמת מכך.

עם זאת, בתיק זה איני יכולה להתעלם מזכויות הצד שכנגד, דהיינו הזוכים בתיק ההוצאה לפועל ורוכשי הזכויות בנחלה, וזאת תוך הותרת עניינם של המערערים בלבד.

כך לדוגמא, אין מקום להתעלם כי הנחלה, נכון למועד כתיבת שורות אלו, נמכרה לצד שלישי, אשר תלוי , לצורך קבלת החזקה, בפינוי הנכס בפועל על ידי המערערים.
כך גם לא ניתן להתעלם מהאינטרס של הנושים (המשיבים 1-2), כמי שקיים כלפיהם חוב של ממש.
ויודגש, כינוס הנכסים בתיק דנן אינו תיאורטי, אלא שמטרתו פירעונו של חוב, בהיקף של מיליוני שקלים. במקרה דנן, עסקינן בחוב
אשר מקור חלקו משנות השמונים, וגבייה- איין.

כמו כן איני מוצאת שיש מקום לבחון את סוגיית מאזן הנוחות, במנותק מכלל ההליכים אשר התנהלו קודם למועד היום.

לפרק הזמן בו שוהים המערערים בנכס;
לעובדה כי לכאורה אין מחלוקת שלא משולמים ביחס לכל אותה תקופה דמי שכירות ראויים או דמי שימוש כלשהם;
לעובדה כי נתנו בעניינם של המערערים מספר רב של צווי מניעה אשר עמדו בתוקפם שנים ארוכות, וזאת במסגרת הליכים אותם יזמו המערערים, ואשר בסופו של יום נדחו, כולם;
שעה שבית המשפט העליון נדרש אף הוא לקביעה על פיה אין למערערות 2-6, או מי מהן, זכויות בנחלה;

אני מוצאת כי יש מקום שתהא לכל אלו משמעות, שעה שאני נדרשת לבחינת נקודת האיזון הראויה בין האינטרסים הנוגדים של הצדדים, ומאזן הנוחות ביניהם.




סעד מן היושר

בין סוגית מאזן הנוחות לסוגית סיכויי ההליך, קיים מערך של כלים שלובים. ככל שמשקלו של האחד גדול יותר, כך קטנה חשיבות משקלו של האחר, ולהיפך.

אלא, שאל אלו מצטרף שיקול נוסף, שלישי במספר, והוא סוגיית תום ליבם של המערערים.

סעד זמני שואב מקורותיו מדיני היושר, ומכאן שמי שנכס תחת
כתליו של בית המשפט,
וידיו אינן נקיות, די בכך על מנת להצדיק דחיית בקשתו לסעד זמני.

תום הלב, או ניקיון הכפיים, בא לידי ביטוי במספר מישורים, לרבות הצגת כלל הנתונים העובדתיים ופריסת מכלול המסמכים, לרבות אלו, אשר אינם "נוחים" למבקשים.

היה זה כב' הנשיא אולשן (כתוארו דאז) אשר קבע במסגרת ע"א 233/53 טהרני נ' גרינברג
פ"ד ט(2) 1,283 כדלהלן:

" צד המחפש עוגן הצלה בעקרונות היושר, עליו להראות כי מצידו נהג לפי הכללים האלה".

בתיק זה אני סבורה כי נפלו כשלים בדרך התנהלות המערערים.

כך לדוגמא לא צירפו המערערים להודעת הערעור את החלטתו של כב' השופט רון, במסגרתה נדחתה בקשתה של המערערת לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל עד לסיום הדיון בתביעתה החדשה של המערערת 2, לביטול פסק הדין, הגם שעתרו לעיכוב ההליכים בהוצאה לפועל, עקב אותו הליך.

כך לדוגמא לא צירפו המערערים ולא התייחסו להיקף הנרחב של ההליכים אשר התקיימו במהלך השנים, ואשר הייתה במסגרתם התייחסות לסוגית הנחלה.

כך לדוגמא הוגשה הודעת הערעור ביום האחרון הקבוע בהוראות החוק, הגם שהמערערים מודעים היטב לעובדה כי תלוי ועומד מועד פינו קרוב מאוד;
בעניין זה, נתתי דעתי לכתב התשובה של המערערים. נכונה טענתם כי הערעור הוגש במועד. עם זאת, שעה שהמערערים מודעים לכך שמועד הפינוי נקבע ליום 24.6.13, וכי בכוונתם לעתור לסעד זמני, דומה כי ראוי היה שהודעת הערעור תוגש תוך פרק זמן קצר יותר, שאין בו כדי להציב את בעלי הדין של הצד שכנגד, בסד זמנים בלתי סביר.

כך לדוגמא נמצאו סתירות לא מעטות בטענות המערערים, אשר לא נמצא להם הסבר כדוגמת הדרישה לדיור חלוף עקב מצב כלכלי, ומאידך דרישה חוזרת ונשנית לאפשר למערער 1 לרכוש את הזכויות בנחלה בתמורה לתשלום מאות אלפי דולרים.

כך לדוגמא לא הוצהר על ידי המערערים כי הוגשה בחודש אפריל שנה זו בקשה קודמת של המערער 1,
במסגרתה נכללו לא מעט סוגיות אותן מבקשת כעת המערער להעלות, וכי הודעה זו נמחקה לפי בקשתו של המערער 1 בעצמו.

על אלו יש להוסיף את הכשל הבא לידי ביטוי בגוף הערעור עצמו.
מחד, חוזרת המערערת 2 ועותרת למתן סעד מכוח גירושיה מהמערער 1, וזכויותיה בנחלה מכוח אותו פירוד והפרדה בין חובותיו לחובותיה.
מאידך, עושים המערערים שימוש, בערבוב ברור, בין טענות מי מהם, לצורך ביטול החלטת הפינוי, לרבות לעניין הזכאות לסידור חלוף.

משקלם הכולל של כל אלו, מוסיף נדבך נוסף לטעם לדחיית בקשתם של המערערים לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל.

סוף דבר

לאחר שנתתי דעתי לכלל השיקולים הצריכים לעניין, לרבות, סיכויי הערעור הנמוכים, מאזן הנוחות, והכשל הבא לידי ביטוי בדרך התנהלות המערערים בהיבט תום הלב, באתי לכלל מסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשה למתן סעד זמני כמבוקש.

אני ערה למשמעות המעשית של החלטתי זו, ואולם שעה שכלל הסוגיות הצריכות לעניין, מטות את הכף, אופן כה מהותי, לכיוון המשיבים, אין מקום להיעתר לבקשה, אלא שדינה להידחות.

עוד אציין את שאמור היה להיות ברור מאליו. מעבר לעניינם של הצדדים לתיק שבפני
, קיים אינטרס ציבורי, ברור, כי הליכי הוצאה לפועל יבוצעו באופן סביר, וזאת בין היתר, תוך מתן הדעת למערכת יחסי האמון שצריך כי תתקיים בין מערכת האכיפה, לבין אלו הבאים בשעריה בבקשה לסעד.

בית המשפט העליון נתן דעתו כי בעל דין העותר לסעד, חייב לבוא לבית המשפט בניקיון כפיים, ולעשות שימוש ראוי בהליכי בית המשפט, וזאת גם כאשר עסקינן בהליכי פינוי, על כל המשתמע מכך. (בעניין זה ראה רע"א 7592/00 דואק ואח'

נ' שטרית (פורסם בנבו)).

על בסיסם של כל אלו, הבקשה לצו זמני,
נדחית.

כאמור, בסמוך למתן החלטתי זו, הועברה לעיוני הודעתו של עו"ד קופנהגן, ממנה אני למדה כי מועד הפינוי יבוצע ביום 30.6.13 חלף יום ה- 24.6.13, וזאת על פי החלטתה של כב' הרשמת. תשומת לב הצדדים מופנית לכך.

המערערים יישאו בהוצאות הבקשה בסך כולל של 12,000 ₪ (לפי חלוקה של 4,000 ₪ למשיב 1, 4,000 ₪ למשיב 2, ו-4,000 ₪ למשיבים 3-4). סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

המזכירות תתבקש להעביר לאלתר החלטתי זו לידי הצדדים ולהוצאה לפועל.
התיק יועבר למזכירות לצורך קביעת מועד דיון בערעור לגופו, בהתאם ליומני.
לטיפול המזכירות
ניתנה היום, ט"ו תמוז תשע"ג, 23 יוני 2013, בהעדר הצדדים.








עשא בית משפט שלום 16598-06/13 יצחק הרפו, נוגה הרפו, ליזה בן-יאיר ואח' נ' מושב טל שחר-כונס הנכסים עו"ד קופנהגן, אסתר בורקו (המנוחה)- כונס הנכסים עו"ד גבאי, אלרואי קנבל ואח' (פורסם ב-ֽ 23/06/2013)