פסקי דין על מרינה מרגוליס | פסקי דין על אריק וילר | פסקי דין על בטי טסלר ואח' | פסקי דין על דיוק עדשות מגע | פסקי דין על מוריס משה בונים | פסקי דין על ברלוביץ שרה |

2788/08 תעא     01/08/2013




תעא 2788/08 מרינה מרגוליס, אריק וילר, בטי טסלר ואח' נ' דיוק עדשות מגע בע"מ, מוריס משה בונים, ברלוביץ שרה








בית דין אזורי לעבודה בירושלים


תע"א 2788/08
ס"ע 34564-08-10


02 אוגוסט 2013

לפני:

כב' השופט אייל אברהמי
, סגן הנשיאה
נציג
ציבור (עובדים)
מר אברהם לנמן
נציג ציבור (מעבידים)
מר אריה ברונשטיין

ה
תובעים
1
.
מרינה מרגוליס

ת.ז.

304671084
2
.
אריק וילר

ת.ז.

11902509
3
.
בטי טסלר
ת.ז.

310993969
4. רבקה לוין, ת.ז. 200206951
ע"י ב"כ: עו"ד סלביק רודנקו

-

ה
נתבעים
1.דיוק עדשות מגע בע"מ

ח

.פ. 510905623

2.מוריס משה בונים

ת.ז.

157398502

3.ברלוביץ שרה

ת.ז.

11489036
ע"י ב"כ: עו"ד אפרת פקר



פסק דין


כללי

1.
בתביעה שבפני
נו אוחדו תביעותיהם של ארבעה תובעים, (ששמותיהם הפרטיים הם מרינה, אריק, בטי ובקי), עובדי הנתבעת 1 (להלן: "החברה" או "הנתבעת"). החברה נמצאת בכינוס נכסים אולם לא פורקה. סיום פעילותה העסקית של החברה בפועל היה ביום 6.9.08, מועד בו פוטרו התובעים 1- 3. ביום 15.9.08 פוטרה בקי, התובעת 4. התובעת 4 שימשה כמנהלת החברה בשנה שקדמה לסיום הפעילות בחברה. קודם לכן עבדה כמנהלת שיווק בחברה.

2.
הנתבע 2 (להלן: "מוריס בונים") והנתבעת 3, גב' שרה ברקוביץ (להלן: "שרה")
הינם אח ואחות. הנתבע 2 הינו בעל המניות היחיד בחברה, משנת 1997. מר הרולד בונים ז"ל, אביהם של הנתבעים 2- 3, שימש כבעל מניות בחברה הנתבעת 1. מר הרולד בונים ז"ל נפטר בנובמבר 2008.

מוסכמות
1.
התובעים עבדו כולם אצל הנתבעת 1.
2.
הנתבע 2 הוא הבעלים של הנתבעת 1.
3.
התובעת 1 החלה לעבוד ביום 1.5.91.
4.
התובע 2 החל לעבוד ביום 24.7.90.
5.
התובעת 3 החלה לעבוד ביום 1.1.95.
6.
מועד סיום יחסי העבודה של התובעים 1- 3 הוא ביום 6.9.08.
7.
התובעת 4 החלה לעבוד ביום 1.11.06 וסיימה ביום 15.9.08.
8.
אין חולק כי כל התובעים פוטרו בשל סגירת הפעילות של הנתבעת 1.
9.
אין חולק כי כל התובעים קיבלו הודעה מוקדמת.
10.
לאחר הגשת כתב התביעה, שילמה הנתבעת 1 לתובעים 1- 3 את הסכומים המפורטים בסעיפים 19, 29 ו- 39 לכתב התביעה המתוקן וזאת על חשבון פיצויי פיטורים במועדים המפורטים. התובעת 4 קיבלה על חשבון פיצויי פיטורים סך 5,933 ₪ ביום 19.10.08.
11.
הנתבעת 1 שילמה לתובעים 1- 3 גם על חשבון שכר עבודה את הסכומים המפורטים בסעיפים 20, 30 ו- 41 לכתב התביעה המתוקן.
12.
לתובעים שולם כאמור בתלושי המשכורת.

פלוגתאות

1.
האם יש עילת תביעה כנגד הנתבעים 2 ו-3 ובכלל זה האם יש מקום להרים את מסך ההתאגדות מעל הנתבעת 1.
2.
האם נותרה יתרת פיצויי פיטורים לתשלום.
3.
מהו השכר הקובע ומהו השכר השעתי של כל אחד מהתובעים.
4.
האם נותרו הפרשי שכר לתשלום.
5.
האם שכרה של התובעת 4 בגין חודשים אוגוסט וספטמבר 2008 שולם או לא. ככל שלא שולם, מה השכר המגיע.
6.
ככל שיקבע כי יש הפרשי שכר ו/או הפרשי פיצויי פיטורים לתשלום, האם זכאים התובעים לפיצויי הלנה או שמא לנתבעים הגנה טובה. האם פיצויי ההלנה התיישנו כולם או חלקם. האם יש טענת הגנה כנגד פיצויי הלנה עבור הסכומים ששולמו תוך כדי ההליכים כמפורט במוסכמות 8 ו-9.
7.
מהי יתרת ימי החופשה של כל אחד מהתובעים ומהו השכר הקובע והאם שולמה חופשה ביתר.
8.
מהי יתרת דמי ההבראה לתשלום, ככל שישנה.
9.
האם יש הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות ואם כן, האם קמה טענת הגנה כנגד פיצויי הלנה.
10.
זכאות להפרשות לפנסיה, מה הופרש לקופת גמל והאם זה במקום פנסיה ומה היא היתרה לתשלום.
11.
האם הועברו לקופת הפנסיה מלוא הסכומים שנוכו משכרה של התובעת 4, וככל שלא, מה שיעור הזכאות של התובעת ברכיב זה.
12.
האם מגיע לתובעת 4 פיצוי בגין היעדר הפרשה לפנסיה וככל שכן, באיזה שיעור.
13.
האם זכאית התובעת 4 לפיצוי בגין הוצאות טלפון וככל שכן, באיזה שיעור.
14.
ככל שיקבע כי על הנתבעים או מי מהם לשלם סכום כלשהו האם יש לקזז את הסכומים ששולמו ביתר כטענתם.
15.
האם זכאית הנתבעת לקזז מכל סכום שייפסק לתובעת 4, ככל שייפסק, 990 ₪ ששולמו לטענתה בגין קנס, ככל ששולמו.

3.
מטעם התובעים העידו בפני
נו ארבעת התובעים וכן מר שאול סטרמן. מטעם הנתבעים העידו שרה (הנתבעת 3) וכן עו"ד מאיר הלר.
4.
מר שאול סטרמן (להלן: "שאול") הינו בעלה לשעבר של שרה, הנתבעת 3. בני הזוג התגרשו בשנת 1999. שאול שימש כמנכ"ל הנתבעת ואף נרשם בשלב מסוים כבעליה. בהתאם ל

פסק דין
של כבוד השופטת נילי מימון בבית המשפט למשפחה, משנת 2003, (להלן: "פסק דינה של השופטת מימון"), נקבע כי החברה שייכת למר הרולד בונים ולבנו הנתבע 2 ולא לשאול ומאותו מועד (יולי 2003) הפסיק שאול לשמש כמנכ"ל החברה. במקומו מינה
מר הרולד את מר חיים ווגל לשמש כמנכ"ל החברה, למשך ארבע שנים, ולאחריו שימשה בתפקיד זה בקי, התובעת 4. עו"ד הלר היה בא כוחו של מר הרולד בונים ז"ל בהליכים שונים.

הכרעה

הרמת מסך
5.
התובעים ביקשו להרים את מסך ההתאגדות ולהורות על חיובם של נתבעים 2- 3 בחובות החברה הנתבעת 1 כלפי עובדיה התובעים.
הכלל הוא כי חברה הינה תאגיד הנפרד מבעלי מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין. לא ייתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו (דב"ע נג/3-205 מוחמד וגיה - גלידות הבירה פד"ע כז 345, 350). יחד עם זאת, יצר המשפט מנגנון המונע ממי שמקים חברה ופועל בכוונה לרמות ולהונות את נושיה (ועובדיה בכלל זה)
או תוך נטילת סיכון בלתי סביר לפריעת חובות החברה מתוך מודעות לכך, להתחמק מתוצאות מעשיו.
הדוקטרינה של הרמת מסך מעוגנת בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 הקובע בזו הלשון:
(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א)
באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב)
באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.

6.
אולם, בתי המשפט נוקטים זהירות רבה שעה שמשתמשים בדוקטרינה של "הרמת מסך". לפי ה

הלכה הפסוקה, הרמת מסך וחיובו של בעל מניות בחיובי החברה ייעשו במקרים חריגים ובמשורה.

7.
בהתאם לתדפיס פרטי הנתבעת 1 מרשם החברות שצירפו התובעים לכתב התביעה (נספח א'), הנתבע 2 הינו בעל המניות היחיד בנתבעת 1 משנת 1997. שרה הנתבעת 3 אינה בעלת מניות.

להלן נתייחס לטענת הרמת המסך בנוגע לכל אחד מהנתבעים 2- 3 בנפרד.

הרמת מסך ההתאגדות כנגד הנתבעת 3
8.
כאמור, הנתבעת 3 לא הייתה בעלת מניות בנתבעת 1. אף על פי כן טענו התובעים כי יש להרים את מסך ההתאגדות כנגד הנתבעת 3. ייאמר כבר מעתה, לטעמנו, אין מקום להרים מסך כנגד מי שאינה בעלת מניות בחברה, אלא רק קרובת משפחתו של בעל מניות, כאשר סעיף 6 לחוק קובע במפורש כי הרמת מסך תהא אך ורק כנגד מי שהינו בעל מניות. פרשנות כזו שמבקשים התובעים לקרוא לתוך סעיף 6 לחוק החברות מרחיבה אותו יתר על המידה. נעיר כי חוק החברות קבע כלים אחרים במקרה של אחריות אישית של נושא משרה בתאגיד, אולם התובעים לא עשו שימוש בכלים אלו.
באשר למעורבותה של הנתבעת 3, בענייני החברה, טענו התובעים כי היא היתה מעורבת ביותר ועל פיה יישק דבר. מאידך העידה הנתבעת 3 כי עשתה ככל יכולתה כדי לא להיות מעורבת בענייני הנתבעת, והיתה עסוקה בעבודתה ובמשפחתה (פרוטוקול עמ' 43 ש' 4).

9.
אכן, התרשמנו כי לנתבעת 3 הייתה יד בניהול החברה, גם אם לא בהיקף רחב כפי שהציגו התובעים מחד, ולא בניתוק כמעט גמור כפי שהציגו הנתבעים מאידך. מעדויות התובעים עולה כי הנתבעת 3 היתה מעורבת בהחלטות מהותיות בחברה, ובחתימה על שיקים, אך לא בניהול השוטף. כך למשל העידה התובעת 1:
ש. אני שומעת שבעצם שרה לא היתה בחברה יום יום. ומי שניהל את העובדים זה אתם בניהולה של חיים, בקי. זה קצת לא מסתדר עם מה שאת אומרת בסעיף 6 לתצהירך.
ת. השיקים היו בחתימה של שרה ולפני כן בחתימה של שאול. אם היה לי שאלה משהו שהייתי צריכה הייתי מתקשרת לשרה. למשל שהיה סכסוך עם בקי על השעות הייתי מתקשרת לשרה. או שאלות. זה היה מזמן דיברתי עם שרה כמה פעמים.
(פרוטוקול עמ' 18 ש' 18 – 22)
אף בעדות התובע 2 חוזר עניין זה, לפיו הנתבעת 3 היתה בעלת סמכות להכריע בעניינים שונים בחברה, אולם לא היתה מעורבת בניהול השוטף והיומיומי של החברה:
ש.

מי

היה

אומר

לך

מה

להזמין.
ת. בתחילה לא ידענו. ידענו להמשיך מה ששאול היה עושה. שחיים היה נכנס היינו שואלים אותו הוא היה אומר שהוא לא יכולה להזמין כי אין לו אישור. תמיד היינו כפופים בסופו של דבר לשרה. ביקשנו משרה העלאה במשכורת הוא אמר שצריך לשאול את שרה, ושרה לא מסכימה. היא היתה במקום שאול, כך אני מבין. שאול ובקי היה רק כדי לבצע מה שהיא אומרת לעשות.
ש. אתה אומר יש מנהלי החברה שנמצאים במקום שזה היה חיים או בקי שהכל עובר דרכם, הזמנות, משכורות, לקוחות וכו' ויש את שרה שהיא חותמת על משכורות. בלי חתימה שלה אין משכורות.
ת. משכורות וגם החלטות גורליות אחרות. המנהל לא יכול להחליט שום החלטה בלי שרה. כמו מעבר משרדים.
ש. ז"א החלטות גורליות כמו מעבר למשרדים.
ת. כן. כך הבנתי.
(פרוטוקול עמ' 10 ש' 5-16)

בנוסף, הנתבעת 3 חתמה על מכתבי הפיטורים וההודעה המוקדמת לעובדי החברה עם סיום פעילותה באוגוסט 2008, (ראו למשל נספח א' לתצהיר התובע 2). כמו כן, שימשה כמורשית חתימה וחתמה על שיקים. כעולה מעדויות הנתבעת 3 שרה והתובעת 4 בקי, לעיתים קרובות חתמה הנתבעת 3 על שיקים ריקים, בהתאם לנוהל העבודה שנוצר בינה לבין מנהלי הנתבעת 1 – חיים ווגל ולאחריו התובעת 4, בקי, והעבירה את השיקים הריקים לשימוש המנהלים. כך העידה בעניין זה בקי:
ש. ניהלת את הכספים בחברה למעט זכויות חתימה של שרה.
ת. כן
ש. לפעמים היא הביאה לך שיקים פתוחים ומילאת אותם חתומים
ת. כן. זאת היתה שיטת עבודה שלנו.
(פרוטוקול עמ' 23 ש' 14- 17)

10.
נציין כי שרה נימקה את מעורבותה בהליכי הבוררות המתקיימים כעת בפני
השופט (בדימ') בעז אוקון, בכך שבמסגרת זו אוחדו מספר הליכים וסכסוכים שהתנהלו בין בני משפחתה (אחיה ואביה וכן החברה) לבעלה והוריו, וכן בינה לבין בעלה. טעם זה מקובל עלינו, ואין בו כדי להצביע על היותה מבעלי החברה.
באשר לירושת אביה של שרה, שרה הבהירה בעדותה כי אימה היא זו שירשה אותו (פרוטוקול עמ' 46 ש' 27- 30, עמ' 47 ש' 1- 2), וממילא למעלה מעשור בטרם נפטר העביר מניותיו בחברה לנתבע 2, ולא לנתבעת 3.

11.
שרה קיבלה משכורת מהחברה בגין פעילותה בחברה, בסך 1,500 ש"ח (עדות בקי, פרוטוקול עמ' 23 ש' 23- 27). אמנם, שרה שימשה כידם הארוכה של בעלי המניות – מר הרולד בונים ז"ל ולאחריו הנתבע 2– שהתגוררו בארה"ב. אולם, אין בכך כדי להקנות לה מעמד של בעלת מניות באופן שיצדיק הרמת מסך. התובעים טענו כי מאחר שלא המציאה את המסמכים הרלוונטיים בנוגע להחלטות שניתנו בחברה באשר למעמדה בחברה, יש לקבל טענותיהם בעניין הרמת המסך. לטעמנו, אף אם ניתנה החלטה בחברה באשר למעמדה כמורשית חתימה, אין בכך כדי להקנות לה מעמד של בעלת מניות, מקום שאין בבעלותה כל מניות של החברה.
[במאמר מוסגר נעיר כי ודאי שגם עבודתה של שרה בתקופה מסוימת כחשבת שכר בנתבעת 1 אין בה כדי להצביע על מעמדה כבעלת מניות או להוות עילה להרמת מסך, ובפרט לנוכח זאת שתקופת עבודתה של שרה במשרה זו הייתה קודם לשנת 1999, זמן רב קודם לפיטורי התובעים]. באותה מידה, ברי כי לא ניתן להרים את מסך ההתאגדות כנגד התובעת 4, ששימשה כמנכ"לית הנתבעת 1. כך גם יש לציין כי התובעים לא תבעו את מר סטרמן, שנהג מנהג בעלים בחברה וניהל אותה במשך תקופה ממושכת. נמצא אפוא כי עצם עבודת שרה בחברה וקשריה לבעלי המניות בשמשה כמורשית חתימה עבורם, אין בה כדי להקים עילה להרמת מסך כנגדה, משאינה עונה על ההגדרה הראשונית של "בעל מניות" בחברה. לא מצאנו אפוא טעם שיש בו כדי להצדיק הרמת המסך כנגד שרה.

הרמת מסך ההתאגדות כנגד הנתבע 2
12.
באשר לנתבע 2, התרשמנו באופן גורף מהעדויות שנשמעו בתיק כי הלה לא היה מעורב כלל בענייני ניהול הנתבעת 1, על אף שהיה בעל המניות היחיד תקופה ארוכה. כך למשל העיד התובע 2 כי מעולם לא ראה את הנתבע 2 ובוודאי שלא ראה אותו בא לחברה (פרוטוקול עמ' 17 ש' 5- 9). אף התובעת 1 העידה כי לא הכירה אותו (פרוטוקול עמ' 18 ש' 16- 17).
התובעת 4 העידה במפורש כך:
ש. מוריס היה מעורב בענייני החברה
ת. לא. אבא שלהם הוא לא כ"כ תפקד. היה לי אימיל של מוריס שלחתי לו אימיל שיש התעניינות של קונה בחברה. דיברתי עם מוריס בהתחלה.
ש. בסוף 2008 יצרת קשר לראשונה עם מוריס
ת. כן. אמרו לי ליצור איתו קשר.

(פרוטוקול עמ' 23 ש' 18- 22)
13.
בכך נראה כי לא מתקיים התנאי שנדרש מפורשות בסעיף 6 לחוק החברות, לפיו בעל המניות היה מודע לסיכון הבלתי סביר שנלקח באופן המסכן יכולת הפירעון של חובות
החברה, גם אם נאמר שנעשה שימוש כזה (אף כי שימוש כזה לא הוכח). הנתבע 2 לא הגיע להעיד. אולם, אין בכך כדי להקים עילה של הרמת מסך כנגדו, כאשר אף התובעים עצמם העידו שלא היה לו כל קשר עם החברה. התרשמנו כי הנתבע 2 היה מעורב לקראת סיום פעילותה של החברה בהצעות הרכישה. אולם, התובעים לא היו מעורים בהצעות הרכישה לפרטיהן, אלא רק שמעו עליהן באופן כללי מהמציעים.
כך למשל העיד התובע 2, אריק, כי לא היה מעורב במשא ומתן לגביו מסר פרטים בתצהירו, ולא היה מודע לפערים בין הסכומים שהוצעו לאלו שהתקבלו (שהינם קטנים יותר מאלו שמסר עליהם בתצהירו) וכן לפרטי החוזה שהוצע:
ש. לא היית מעורב במשא ומתן.
ת. נכון.
ש. מראה לך את ההסכם של משא ומתן שנערך איתו. נספח ז' לתצהיר שרה.
ת. הוא אמר לנו הוא היה מוכן לשלם 70,000 ש"ח
ש. יכול להיות שהוא שילם בסוף 50 אלף ₪ כולל מע"מ
ת. לא יודע. לא הייתי מעורב. אני יודע שהוא היה מוכן לתת 70,000 ש"ח
ש. מראה לך את סעיף 7 להסכם.
ת. לא ראיתי את זה אף פעם
ש. הוא בנוסף רצה לשכור את המשרדים ב 3000 ₪ לחודש שכל ההוצאות כלולות.
ת. לא הייתי מעורב במשא ומתן
ש. 3000 ₪ זה סכום הפסד לנתבעת. יכול להיות.
ת. אני לא יודע מה המחיר שכירות שהיה אז. היום השכירות עלתה. מדובר על חודש שיש בו שבוע
של סוכות, כיפור. זה אפילו לא חודש.
ש. ידוע לך שהוא רצה את כל הזכויות הרוחניות בחברה.
ת. לא יודע. לא הייתי מעורב במשא ומתן. רציתי שזה יצליח.
(פרוטוקול עמ' 16 ש' 19- 29, עמ' 17 ש' 1- 4, ההדגשה שלי, א.א.)
אף התובעת 1 העידה כי לא היתה מעורבת במשא ומתן ובפרטי ההצעות (פרוטוקול עמ' 20 ש' 27- 28.
14.
כעולה מתצהירי שרה ועו"ד הלר שהוגשו מטעם הנתבעים, הנתבעים סברו בתום לב כי הצעות אלו לא היו מיטביות כפי שנראו לתובעים. בחלק מהמקרים אף לא היה פער גדול בין ההצעות שנדחו לבין הסכומים ששולמו בסופו של דבר. לא התרשמנו כי הנתבע 2 לקח אפוא סיכונים בלתי סבירים בעת ניהול מכירת נכסי החברה.

15.
באשר לטענה בדבר עירוב נכסים, לא הוכח שהכספים ששולמו לעו"ד הלר כשכר וטרחה שולמו מכספי החברה. אדרבה, התרשמנו כי מר הרולד בונים ז"ל שילם את הכספים ככלל מחשבונו הפרטי ישירות לעו"ד הלר. כך העיד עו"ד הלר בעדותו בפני
נו כי "

התשלום

תמיד

הגיע

מהרולד

בונים

בשיקים,

דולרים
.
" (פרוטוקול, עמ' 51 ש' 12)
וכן "
הכסף

הגיע

מחשבון

בנק

של

הרולד

בונים

בניו

יורק
"
(פרוטוקול עמ' 52 ש' 1). זאת אף בהליכים בהם הייתה החברה עצמה מעורבת. כך גם בהליך בבית המשפט לענייני משפחה בו לכאורה היה אף לחברה אינטרס כנגד השתלטות מר סטרמן על החברה. בהליכים אלו נרשמו החשבוניות על שם החברה על מנת שתוכל לקבל החזרי מע"מ, כיוון שהייתה צד לתיק, אולם החברה לא נשאה בתשלום שכר הטרחה אלא מר הרולד והדבר נרשם לחברה כחוב בעלים – שממילא מעולם לא נפרע. בהליכים אישיים של מר הרולד בונים ניתנו חשבוניות אישיות על שם מר הרולד בונים (שם ש' 5- 9). בהליכים בין שרה לשאול סטרמן כלל לא עסק משרדו של עו"ד הלר, וממילא לא שולם לו שכר טרחה על שם החברה עבור הליכים אלו (שם, ש' 11- 14). אכן, היה הליך אחד בו שילמה החברה אגרת בית משפט בסך 17,000 ש"ח. אולם, מעדות בקי בעניין עולה כי למעשה דובר בהליך בו החברה הייתה צד לתיק (פרוטוקול עמ' 27 ש' 25 - 30). כמו כן לא הוברר אם לאחר מכן קיבלה החברה החזר האגרה, כאשר לטענת בקי לא טיפלה בזה ולטענת הנתבעים האגרה מן הסתם הוחזרה לנוכח אופן סיום התיק בפשרה. אף בקי עצמה, חזרה בה בעדותה מהאמור בתצהירה, לפיו החברה מימנה הוצאות אישיות של הנתבעת 3, והודתה כי תשלום הוצאות החברה עצמה בהליכים המשפטיים הינו לגיטימי, ואין בידה הוכחות כי התשלומים שבוצעו לא היו לטובת החברה:
ש
.
את

אומרת

האשמות

חמורות.

אמרת

אני

לא

יודעת

שום

דבר

מההליכים

המשפטים
.
ת
.
זה

לא

ענין

אותי
ש
.
שאת

אומרת

שראיתי

שהנתבעים

שילמו

במשך

שנים

הוצאות

משפטיות

בסכומי

עתק

איפה

את

רואה

את

זה
.
ת
.
הם

כותבים

פה
.
הוצאות

משפטיות
.
ש
.
איפה

כתוב

הוצאות

אישיות
.
ת
.
לא

יודעת

אם

אישיות.

זה

הוצאות
.
ש. למה

כתבת

אישיות

ת
.
כי

מתנהל

בו

זמנית

בין

שאול

סטרמן

לשרה

ברלוביץ

זה

הוצאות

אישיות

ש.

בגלל

הסכסוך

הסקת

שכל

הסכומים

זה

הוצאות

משפטיות

אישיות
ת.

כן.

זה

מבוסס

על

זה

שאני

נכנסתי

לחברה

וחיים

ווגל

אמר

שיש

דברים

משפטים

שמתנהלים

פה

ויש

בלגן

שלם.

נכנסתי

לסכסוך

מאוד

עמוק.

פרטי,

רגשי. באתי

לנהל

חברה. כל

מה

שמסביב

זה

מה

שהיה. הייתי

צריכה

לדאוג

שיש

כסף

בחשבון

לדברים

אחרים

ש. אם

החברה

היתה

צד

להליכים,

זה

לגיטימי

שהוצאות

יצאו

מהחברה. ת. כן
.
(פרוטוקול עמ' 24 ש' 15- 29)

16.
אדרבה,
הרולד בונים ז"ל אביהם המנוח של הנתבעים 2- 3 אף הזרים כספים לחברה בעת הצורך. כך עלה מפורשות מעדותה של בקי, התובעת 4 עצמה, באשר למקרה בו העביר לבקשתה 40,000 דולר לחברה על מנת שתוכל לשלם חוב לספק (פרוטוקול עמ' 27 ש' 14- 24). הסכום נרשם כהלוואת בעלים. התובעים לא הצביעו על מקרה בו לקח הנתבע 2, בעל המניות בחברה, סכומים כלשהם מהחברה לתועלתו האישית.

17.
שונה הדבר למשל מעניין זוננשיין (ע"ע (ארצי) 129/10 אופיר זוננשיין –

g.s.s
. ג'ניוס סאונד סיסטם
(ניתן ביום 1.11.11)) בו הורם מסך ההתאגדות, הואיל ובאותו עניין לא שולם שכר העובדים במשך חודשים ארוכים, תוך שהחברה ממשיכה להעסיקם, בלי להעביר להם תלושי שכר ובלי לדווח עליהם למוסד לביטוח לאומי. בענייננו דובר בחודש-חודשיים בהם השכר שולם באיחור, בשל עיקול שהוטל לבקשת העובדים עצמם.

18.
אכן, מחד ייתכן שלו היה הנתבע 2 גורם לפירוק החברה, היה בכך כדי לסייע לתובעים למצות זכויותיהם מול המוסד לביטוח לאומי. מאידך, הנתבע 2 המשיך לנהל הליכים בשם הנתבעת 1 כנגד מר סטרמן, ובהתאם להודעת הנתבעים אף נקבע בהליכי הבוררות כי הנתבעת זכאית לסכומים נוספים – באופן שייתכן ויהיה בו כדי לסייע לתובעים לקבל זכויותיהם. בנסיבות אלו לא ניתן לומר כי ההימנעות מפירוק מטרתה לקפח זכויותיהם של התובעים או לפגוע בהם.

19.
לפיכך, הבקשה להרמת מסך ההתאגדות של הנתבעת 1, כנגד הנתבעים 2 – 3, נדחית.
באשר לשאלת ההוצאות לנוכח דחיית התביעה כנגדם, סברנו כי הואיל ויוצגו בחדא מחתא עם הנתבעת 1, וכן בשים לב לכך שמדובר בעובדים שלא קיבלו מלוא זכויותיהם עקב הפסקת פעילות החברה שבבעלות הנתבע 2, אין מקום לפסיקת הוצאות.

20.
התביעה כנגד נתבעים 2 - 3 נדחית אפוא.
להלן נדון ברכיבים שנתבעו מהנתבעת 1.

21.
לנוכח טענות הצדדים בסוגיית השליטה בחברה – האם היתה זו חברה שנוהלה על ידי העובדים, או האם הותוותה מדיניות ברורה וכן נקבעו דברים על ידי בעלי השליטה, נעיר מספר הערות עקרוניות. יובהר כבר מעתה, כי לא ניתן לקבל טענת הנתבעת 1, לפיה התובעת 4 היתה מופקדת על ביצוע התשלומים השונים, ולפיכך חזקה עליה כי קיבלה בעצמה וכן נתנה ליתר העובדים את מלוא זכויותיהם בעניין חופשה, הבראה ופנסיה. בכל הכבוד הראוי, אין מעסיק יכול להתנער מחובתו לתשלום הזכויות הקוגנטיות לעובדיו, בטענה שזו היתה מוטלת על מי מהעובדים. כמו כן, אין בכך כדי להביא למסקנה לפיה יש לראות לפיכך בחובה זו כאילו קוימה (מעין חזקה שהנתבעת 1 מנסה להקים). נציין גם שמהעדויות עולה שהתובעת 4, אף ששימשה מנכ"לית וסמכויותיה בחברה היו רחבות, לא היתה זו שקבעה החלטות עקרוניות בנתבעת 1, אלא הביאתם לאישורה של הנתבעת 3. כך למשל התרשמנו שדברים אלו נכונים אף לגבי תנאי החוזים או אופן תשלום הפנסיה, ככל ששולמה. לפיכך, אין להעביר את נטל ההוכחה לתשלום זכויותיהם הקוגנטיות של העובדים התובעים, המוטל על הנתבעת מעסיקתם, אל כתפי התובעת 4, כפי שביקשה הנתבעת 1 לעשות.

יתרת פיצויי פיטורים
22.
אין חולק כי פיצויי הפיטורים שולמו לתובעים רק בחלקם. חלק מהסכום שולם לתובעים בחודש אוקטובר 2008, סכומים נוספים ביום 29.3.09 וכן ביום 4.5.09. המחלוקת נטושה על יתרת הסכומים הנוספים להם זכאים התובעים על חשבון פיצויי הפיטורים. הפערים בין הסכומים נובעים ממספר מחלוקות בין הצדדים. הראשונה, תקופת הזכאות. זאת לנוכח טענת הנתבעת לפיה יש להפחית סכומים (בשווי 4 משכורות) ששולמו לתובעים 1 – 2 על חשבון פיצויי פיטורים בשנת 2004 עבור תקופות קודמות. המחלוקת השנייה - גובה השכר הקובע, בשים לב לשאלה בדבר הכללת התשלום בגין ימי החופשה. השלישית, מחלוקת בנוגע לגובה התשלום ששולם לתובע 2 לאחר סיום יחסי העבודה בחודש אוקטובר 2008.

23.
באשר למחלוקת הראשונה בעניין תקופת הזכאות והסכם 2004 - הנתבעת טענה כי יש להפחית מהסכום לו זכאים התובעים 1 ו-2, סכומים ששולמו בעבר בשנת 2004 בשיעור כשלוש משכורות, על חשבון תקופות שבשנות ה-90 המוקדמות. הנתבעת הסתמכה על הסכמים עליהם חתמו לטענתה התובעים 1 ו- 2 (נספחים ט ו-י"ד לתצהיר שרה, בהתאמה), לפיהם במקום לפתוח קרן פיצויים, ישולם להם תשלום על חשבון פיצויי פיטורים "כאילו שהעובד פוטר ביום 31.12.92" (ההדגשה במקור, א.א.). התשלום ישולם בשיק נפרד וידווח למס הכנסה כהכנסה נוספת. כאשר במקרה ויפוטרו ייחשב על חשבון פיצויי פיטורים, ואילו יתפטרו או יעזבו בנסיבות שאינן מזכות אותם בפיצויי פיטורים, ייחשב כבונוס רטרואקטיבית.
מנגד, התובעים טענו כי סכומים אלו שולמו להם כבונוס, ולא על חשבון פיצויי פיטורים. התובעת 1 העידה כי הסכום שולם לה כבונוס, בשיעור משכורת אחת:
ש. ב 12/04 הביאו לכם בונוסים. מה היה גובה הבונוס שלך.
ת. 3000 ₪ בערך. זה היה בערך גובה המשכורת שלי.
ש. את אומרת שאף אחד לא דיבר איתך על פ"פ.
ת. נכון.
...
ש. את כותבת שיתכן שהמסמך שחתמת הוא נספח ג' 4
ת. כן. אבל זה לא יכול להיות פיצויים. משכורת שלי לא היתה 1000 ₪. איזה פיצויים זה?
(פרוטוקול עמ' 19 ש' 14- 17, עמ' 20 ש' 4- 5)
24.
נציין כי התובעת 1 אישרה בעדותה את חתימתה על הטופס (פרוטוקול עמ' 19 ש' 12- 13). התובע 2 העיד כי לא חתם, אולם שאול בעדותו (פרוטוקול עמ' 36 ש' 2) זיהה את חתימת התובע 2.
מר שאול סטרמן העיד כי ההסכמים יצאו בתקופת מעבר של החברה ממפעל קודם, כאשר קיווה לבצע מהלך של סיום התקופה הקודמת, באמצעות תשלום פיצויי פיטורים, מהלך שלא יצא אל הפועל מכיוון שנאמר לו שאינו תקף משפטית:
היה לי תוכנית להתחיל את דיוק עדשות מגע מחדש מהשלב שיש לי את המפעל מאושר. העו"ד אמר שאי אפשר לעשות רטרואקטיבית כמו שרציתי לעשות. הרעיון היה להתחיל הכל מחדש מרגע שאני מפעל מאושר. רציתי שזה יהיה חוקי. היה לי מפעל ב 93 מאושר.
לא יצא לפועל. אבל לא לעשות מזה ענין כאילו עשיתי איזה משהו. התייעצתי עם עו"ד שאמר לי שזה לא חוקי מה שרציתי לעשות.
ש. אתה אומר שרצית בעצם לתת פיצויים על תקופת עבודה במד אופטיקס.
ת. רציתי.
(פרוטוקול עמ' 36 ש' 24- 30)

25.
בעניין זה דין טענות התובעים להתקבל. הנתבעת לא הוכיחה כי הטפסים שנחתמו על ידי התובעת 1, ואולי גם על ידי התובע 2 אולם לא נמצאת עליהם חתימת הנתבעת, מהווים אסמכתא לתשלום פיצויי פיטורים שבוצע בפועל וכדין לתקופה קודמת. שאול העיד כי מדובר היה במהלך שתכנן לקיים, אולם נאמר לו שאין לו תוקף משפטי ולכן בסופו של דבר לא בוצע. הנתבעת לא הוכיחה כי אכן בוצע תשלום, ובאיזה סכום, וככל שכן, כי אינו מהווה בונוס כפי שטענו התובעים, אלא תשלום על חשבון פיצויי הפיטורים. התרשמנו כי הסכם 2004 לא יצא לפועל, וכי לא ניתן לשייך את מה שניתן אז על חשבון פיצויי פיטורים להם זכאים התובעים כיום.
26.

מכל מקום, לא ניתן לקבל עמדת הנתבעת לפיה תשלום כזה, ככל שבוצע, וככל שנחתם הסכם תקף בגינו, מהווה תשלום מלא על פיצויי הפיטורים בעבר. זאת שכן, בהתאם לחוק פיצויי פיטורים, הואיל ולא חל נתק ביחסי העבודה זכאים התובעים לתשלום עבור כל תקופת עבודתם לפי השכר האחרון, בעוד שגם אם שולם סכום כלשהו על חשבון העבר, הוא שולם לפי השכר שהיה אז.
כאמור, לא שוכנענו כי אכן החוזה השתכלל לידי חוזה תקף, בשים לב להעדרה של חתימה או חותמת של הנתבעת, ולנוכח עדות שאול בעניין. נציין כי הנתבעת יכולה היתה להצביע על ביצועם בפועל של סעיפים אחרים בחוזה – כדוגמת הסעיף לפיו העובדים יהיו זכאים לשלושה חודשי השתלמות כל שבע שנים – כאמצעי להוכחת תקפות החוזה. משהנתבעת לא עשתה כן, נראה כי החוזה אכן לא יצא לפועל. לפיכך, אין להחשיב סכומים אלו על חשבון פיצויי הפיטורים.
תקופות עבודתם של התובעים תחושבנה אפוא לצורך קביעת זכאותם לפיצויי פיטורים במלואם, מבלי להפחית שלוש שנים מתקופות עבודתם של התובעים 1 – 2, כפי שעשתה הנתבעת בחישוביה.
תקופות העבודה של התובעים הן אפוא:
התובעת 1 – 17 שנים ו-4 חודשים (208 חודשים).
התובע 2 – 18 שנים וחודש (217 חודשים).
התובעת 3 – 13 שנים ו-8 חודשים (164 חודש).
התובעת 4 – 22.5 חודשים.

27.
לגבי גובה השכר הקובע – באשר לסכומים שנרשמו בתלושים כ"חופשה", אין מדובר בפדיון חופשה, אלא בימי חופשה שנוצלו בפועל, ותמורתם הינה שכר עבודתם של התובעים. הואיל ומדובר בעובדים ששכרם השעתי וערך יום החופשה שלהם היו שונים, צוין רכיב זה בנפרד. אולם, אין בכך כדי להפקיעו מגדר השכר המחושב לפיצויי פיטורים. ממילא על סכומים אלו להיכלל בחישוב שכרם הקובע של התובעים. אם נלך לשיטת הנתבעת, יצא עובד שניצל את ימי החופשה בתקופת עבודתו נפסד לעומת מי שלא ניצל את ימי החופשה בפועל אלא קיבל את מלוא פדיון החופשה בסיום תקופת עבודתו, ודבר זה אינו מתקבל על הדעת. כמו כן, בתקופת העבודה נמנית אף חופשה בשכר, לפיכך ממילא יש ליקח בחשבון את השכר ששולם בחופשה. השכר הקובע לעניין חישוב פיצויי הפיטורים הינו אפוא זה שהציגו התובעים בתחשיביהם.
שכרה האחרון של התובעת 1 הינו 6,500 ש"ח. שכרו האחרון של התובע 2 הינו 6,748 ש"ח. באשר לשכרה של התובעת 3, השכר שצוין בתחשיבי התובעים הינו גבוה משכרה של התובעת בשנה האחרונה ללא כל נימוק, ועל כן נלך לפי השכר הממוצע בהתאם לתלושי השכר. שכרה הממוצע של התובעת 3 בשנה האחרונה הינו אפוא 2,280 ש"ח. שכרה של התובעת 4 בשנה האחרונה היה 10,003.5 ש"ח. נציין אמנם כי שכר חודש אוגוסט 2008 של התובעת 4 היה מעט נמוך יותר, אולם זאת באופן חריג לעומת החודשים שקדמו לו ועל כן נלך לפי השכר הרגיל שלה באותה שנה.

28.
כמו כן, הצדדים חלוקים בנוגע לסכום הראשון ששולם לתובע 2 על חשבון פיצויי הפיטורים. הנתבעת טענה כי בחודש אוקטובר 2008 הורתה לשלם לתובע 2 סכום של 40,480 ש"ח. התובע 2 טען כי שולם לו ביום 10.11.08 סכום של 29,862.11 ש"ח. הנתבעת 2 לא הביאה אסמכתא לטענתה זו בדבר התשלום, ותצהיר הנתבעת 3 עולה כי אף היא אינה בטוחה בכך שתשלום זה שולם במלואו כפי שמסרה. לפיכך, בחישוב בסכום שחבה הנתבעת לתובע 2 נלך לפי הסכום שציין התובע 2 בעניין זה. בנוגע ליתר הסכומים ששולמו במספר פעמים כמתואר לעיל, אין מחלוקת ועל כן סכומים אלה יופחתו מהסכומים המגיעים לתובעים.

29.
התובעים זכאים אפוא ליתרת פיצויי פיטורים בסכומים הבאים:
התובעת 1
– 6,500 ש"ח
x
208 חודשים / 12 =112,645 ש"ח.
בהפחתת סכומים שכבר שולמו (37,600 ש"ח, 9,294 ש"ח, 19,000 ש"ח) התובעת 1 זכאית ליתרת פיצויי פיטורים בסך 46,751 ש"ח.

התובע 2
– 7,788 ש"ח
x
217 חודשים / 12 = 140,833 ש"ח.
בהפחתת סכומים שכבר שולמו (29,862 ש"ח, 11,000 ש"ח, 20,000 ש"ח) התובע 2 זכאי אפוא ליתרת פיצויי פיטורים בסך 79,971 ש"ח.

התובעת 3
– 2,280 ש"ח
x
164 חודשים / 12 = 31,160 ש"ח.
בהפחתת סכומים שכבר שולמו (10,057 ש"ח, 3,000 ש"ח, 3,000 ש"ח) התובעת 3 זכאית אפוא ליתרת פיצויי פיטורים בסך 15,103 ש"ח.

התובעת 4
– 10,003.5 ש"ח
x
22.5 חודשים / 12= 18,756 ש"ח.
בהפחתת סכום שכבר שולם בסך 5,933 ש"ח, התובעת 4 זכאית אפוא ליתרת פיצויי פיטורים בסך 12,824 ש"ח.

שכר תובעת 4 לחודשים 8-9/2008
30.
מעיון בתלוש השכר לחודש אוגוסט 2008 עולה כי שכרה של התובעת עמד על 9737.5 ש"ח. שווי הטבת רכב לגילום במס אינו סכום שניתן לתובעת בעין ועל כן לא ברור מדוע היא תובעת אותו כסכום לתשלום. התובעת זכאית אפוא לתשלום שכר עבור חודשים אוגוסט וספטמבר (חלקו) 2008 בסך 12,000 ש"ח בהתאם לתחשיב הנתבעת.

חופשה

31.
מהעדויות שנשמעו בפני
נו עולה כי במשך תקופת עבודתם של התובעים היה בסיס החישוב לשעת עבודה לפי שכר לשעת יסוד בתוספת תפוקה בפועל. לפיכך, נקבע תעריף מיוחד ליום חופשה בסך 356 ש"ח ליום. בשנה האחרונה (אוגוסט 2007 עד אוגוסט 2008) לעבודה הופחת התעריף באופן חד צדדי מס' פעמים. התובעים תבעו את ההפרש בין התעריף הרגיל לתעריף המופחת. לטענת הנתבעת 1, כעולה מעדות הנתבעת 3, ההפחתה נעשתה בהחלטת התובעת 4, על מנת לצמצם ולחסוך בעלויות ולהימנע מפיטורי עובדים לנוכח מצבה הכלכלי של הנתבעת.
כמו כן חלוקים הצדדים על מספר ימי החופשה שניצלו העובדים לעומת אלו שהם זכאים להם.

32.
בהתאם לסעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן – חוק חופשה שנתית) חייב מעביד לנהל פנקס חופשה בו ירשמו בין היתר מועדי החופשה, דמי החופשה ששולמו ותאריך תשלומם. הלכה היא שנטל ההוכחה בדבר ימי החופשה מוטל על המעביד. כך נפסק בעניין צ'יק ליפוט (דב"ע (ארצי) לא/22-3 ציק ליפוט – קסטנר פד"ע ג 215 (1972)): "מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים כאמור בסעיף 26".
כן נקבע בפסיקה כי תיעוד נכון של ימי החופשה בתלושי השכר יכול להוות תחליף לפנקס חופשה (י' לובוצקי סדר הדין במשפט העבודה [הוצאת ניצן מהדורת 2011]).

33.
לא שוכנענו כי יש להעביר הנטל מכתפי הנתבעת לכתפי התובעים, להוכיח ימי החופשה שנוצלו. דין תביעת התובעים להתקבל אפוא ברכיב זה.
התובעת 1 זכאית ל- 10 ימי חופשה בסך 3,560 ש"ח.
התובע 2 זכאי ל-6 ימי חופשה בסך 2,208 ש"ח.
התובעת 3 זכאית ל-14 ימי חופשה בסך 2,128 ש"ח.

34.
בהמשך לדברים שנאמרו לעיל, לא ניתן לקבל טענתה בעלמא של הנתבעת 3, לפיה התובעת 4 אמרה לה שהעובדים הבינו כי אין ברירה אלא לקצץ בסכומים ולפיכך הסכימו לשינוי תעריף החופשה. שכן לא נראה כי יש בכך משום הסכמה מפורשת וברורה כנדרש לשם ויתור על זכות קוגנטית של התובעים. כל עוד לא הוכח שהעובדים הסכימו להפחתה בתעריף ימי החופשה שבוצעה בשנה האחרונה, (ולא רק לעצם דחיית התשלום לנוכח מצבה הכלכלי של הנתבעת), וכזאת לא הוכח, אין בכך משום ויתור.
התובעים זכאים אפוא לתשלום ימי החופשה לפי התעריף שהיה מקובל במשך תקופת עבודתם.
התובעת 1 זכאית להשלמת הפרש תשלום עבור ימי החופשה בסך 1,836 ש"ח.
התובע 2 זכאי לסך של 2,109 ש"ח.
התובעת 3 זכאית לסך של 366 ש"ח.

דמי חופשה לתובעת 4
35.
באשר לדמי החופשה לתובעת 4, לטענת התובעת 4 היא זכאית לעשרה ימי חופשה בשנה, מתוכם ניצלה ימי חופש וקיבלה דמי חופשה בסך 4,350 ש"ח בחודשים 2/07 – 5/07. כעולה מהתלושים, לנתבעת היה רישום של ימי חופשתה או לכל הפחות תיעוד שלהם בתלושי השכר. התובעת 4 טוענת כי היא זכאית אפוא ליתרת פדיון חופשה בסך 4,402 ש"ח. מנגד טענה הנתבעת כי על התובעת 4 כמנכ"לית היתה מוטלת החובה לתעד ימי חופשתה, כי ויתרה על זכותה לקבל כשלא הזכירה לנתבעת 3 את ימי החופשה שלה אלא רק של יתר העובדים כששוחחו בעניין, וכי מדובר במשרת אמון הואיל והתובעת 4 היתה "אדונית לעצמה" ועבודתה התנהלה גם מחוץ למשרד.

36.
לא די בכך שהתובעת שהתה לעיתים מחוץ למשרד או במעמדה של התובעת 4 בכדי לשלול את זכותה לחופשה, ואין די בכך כדי לפטור את הנתבעת מניהול רישום ימי החופשה של התובעת 4. כעולה מהתלושים, הנתבעת שילמה לתובעת דמי חופשה עבור חלק מהימים להם היתה זכאית. משהנתבעת לא הוכיחה כי שולמו לתובעת 4 מלוא ימי החופשה להם היתה זכאית, דין התביעה להתקבל ברכיב זה. התובעת 4 זכאית אפוא ליתרת פדיון החופשה בסכום שתבעה, בסך 4,402 ש"ח.

דמי הבראה לתובע 2
37.
התובע 2 תבע דמי הבראה בסך 2979 ש"ח עבור 9 ימי הבראה. הנתבעת הצביעה על כי סכום זה שולם לו במלואו בחודש יולי 2008. התובע 2 לא העלה טענה בעניין דמי ההבראה בסיכומיו ונראה אפוא כי זנח תביעתו ברכיב זה.

דמי הבראה לתובעת 4
38.
מעסיק אינו יכול לצאת ידי חובתו באשר לתשלום הבראה לעובדת, תוך הסתפקות בטענה שהעובדת מן הסתם "דאגה לעצמה" בשל בכירותה, שכן החובה מוטלת על המעסיק. לא ניתן אפוא לקבל הטענה לפיה מן הסתם שולמו לתובעת 4 מלוא ימי ההבראה, הואיל והיא היתה מנכ"לית הנתבעת וממילא היה בכוחה לוודא תשלום הזכויות הסוציאליות. כמו כן יש לדחות טענת הנתבעת 1 לפיה שכרה של התובעת 4 כלל את דמי ההבראה – בהעדר עיגון להסכמה מפורשת על תשלום שכר כולל הבראה.
אשר על כן, תביעת התובעת 4 ברכיב זה מתקבלת, והיא זכאית לדמי הבראה של 5 ימים בסך 1,342 ש"ח כפי שתבעה.

שעות נוספות
39.
אין חולק כי ניתנה הוראה לעובדי הנתבעת שלא יבצעו עבודה בשעות נוספות בחודש אוגוסט. לטענת התובעים הודעה זו לא נמסרה באשר לחודש יולי. התרשמנו מעדויות התובעים כי אכן כך הוא. הנתבעת לא הוכיחה כי הובהר לתובעים בטרם ביצעו את השעות הנוספות כפי שהיו רגילים, כי נאסר עליהם לבצע שעות נוספות בחודש יולי. הנתבעת 3 מסרה בתצהירה כי הבינה שהתובעת 4 אמרה לתובעת 1, במענה לבקשתה לתשלום עבור השעות הנוספות, כי שכרם זה ישולם להם בעתיד לכשיתאפשר. אין בכך כדי ללמד על הסכמת התובעים לקיצוץ בתנאיהם, כפי שמבקשת הנתבעת להסיק. ודאי שאין בכך משום הודעה מראש על שינוי התנאים. התובעים זכאים אפוא לתשלום שעות נוספות, כפי שתבעו.
התובעת 1 זכאית לתשלום בעד שעות נוספות בחודש יולי בסך 281.25 ש"ח.
התובע 2 זכאי לתשלום בעד שעות נוספות בחודש יולי בסך 131.25 ש"ח.
התובעת 3 זכאית לתשלום בעד שעות נוספות בחודש יולי בסך 273 ש"ח.

הפרשי שכר – התובעת 1
40.
התובעת 1 תבעה בגין הפחתת שכר חד צדדית
- שינוי תעריף שכר עבודה משרדית. אף בעניין זה לא הוכח כי התובעת הסכימה לשינוי החד צדדי בתנאים. התובעת זכאית אפוא לתשלום הפרשי השכר שתבעה בסך 939 ש"ח.

פיצויי הלנה
41.
ההלכה חזרה והדגישה את שיקול הדעת המוקנה לבית הדין והמאפשר לו להפחית את סכום הפיצוי הדרקוני הקבוע בחוק:
"לבית הדין יש שיקול דעת ועליו להפעילו. אין בית הדין חותמת גומי. עליו להפעיל את שיקול דעתו בצורה מדודה. עליו לבחון את תום ליבו של המעביד והעובד, את הנסיבות האובייקטיביות ולתת משקל לתכליתו של החוק שקבע סנקציה דרקונית זו. שיקול הדעת אינו שרירותי… את שיקול דעתו זה הוא מפעיל על פי אמות המידה החלות על בית המשפט, תוך התחשבות בנסיבות, בתום ליבם של הצדדים ובתכלית החקיקה".
(ע"ע (ארצי) 300029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים נ' ג'וליה מימון (ניתן ביום 29.11.00)).

42.
לאחר שבחנו טענות הצדדים בעניין, אנו סבורים כי אין מקום לפסוק לתובעים פיצויי הלנה, הואיל והתובעים הם שהביאו להטלת העיקול באופן שמנע מהחברה לממש את נכסיה ולשלם להם את השכר בזמן, כאשר לאחר שהתאפשר המימוש שולמו לתובעים הסכומים הרלוונטיים. באשר לפיצויי ההלנה עקב הפרשי שכר שעות נוספות וכן יתרת פיצויי הפיטורים נראה כי אין ספק שהיתה טעות כנה ומחלוקת סבירה בין הצדדים, ואף נראה שהיתה הסכמה מצד התובעים לדחות את התשלום על מנת לאפשר לחברה להתאושש, אף כי לא לוותר עליו לגמרי באם לא יצליח המהלך. אין מקום אפוא לפסוק לתובעים פיצויי הלנה בשיעורים המרביים הקבועים בחוק. מן הראוי אפוא להפחית פיצויי ההלנה ולהעמידם על הפרשי ריבית והצמדה בלבד ממועד הזכאות ועד למועד התשלום, וכך ייעשה. בהתאם לסעיפים 18 ו-20 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, אנו מפחיתים את פיצויי ההלנה ומעמידים אותם על הפרשי ריבית והצמדה על פי חוק פסיקת ריבית והפרשי הצמדה.

זכאות התובעים להשלמת הפרשות לקופת גמל
43.
אין מחלוקת כי עבור התובעים 1 – 3 הופרשו הפרשות לקופת גמל בתקופת עבודתם. ההפרשות עבור תקופה שמדצמבר 2007 ועד לחודש אוגוסט 2008 לא הופרשו הואיל והנתבעת נהגה להפריש מלוא ההפרשות בסוף השנה. לפיכך קיים חוב, שעצם קיומו אינו שנוי במחלוקת, לתשלום יתרת ההפרשות לקופת הגמל. המחלוקת נטושה על גובה החוב, כאשר לגישת הנתבעת היא חייבת לתובעת 1 סך של 5,722 ש"ח, לתובע 2 סך של 6,068 ש"ח ולתובעת 3 - 1,696 ש"ח. לטענת התובעים בסיכומיהם התובעת 1 זכאית לסך של 6,189 ש"ח, התובע 2 לסך של 6,658 ש"ח התובעת 3 לסך של 1,891 ש"ח והתובעת 4 לסך של 6,090 ש"ח. ההבדל בין התחשיבים נעוץ כנראה בכך שהתובעים הביאו בחשבון אף את הסכומים שניכתה משכרם הנתבעת בחודש אוגוסט 2008, עובר לסיום ההעסקה, אולם לא העבירה לקופת הגמל. ברי כי התובעים זכאים לסכומים שנוכו משכרם באוגוסט 2008 ואשר בפועל לא הופרשו. לפיכך, תחשיבי התובעים מקובלים עלינו. התביעה מתקבלת אפוא ברכיב זה כך שהתובעת 1 זכאית לסך של 6,189 ש"ח, התובע 2 לסך של 6,658 ש"ח התובעת 3 לסך של 1,891 ש"ח והתובעת 4 לסך של 6,090 ש"ח.

פיצוי חלף אי הפרשות לפנסיה
44.
עבור התובעים 1- 3 הופרשו כספים לקופת גמל. עבור התובעת 4 הופרש עבור ביטוח מנהלים. מדובר בכספים שהופרשו בשיעור 5% שהינו גבוה מזה שנקבע בצו ההרחבה בעניין הפנסיה משנת 2008, ונחשב אפוא הסדר מיטיב על פני ההסדר שנקבע בצו ההרחבה. התובעים לא הוכיחו כי היתה חובה להפריש עבורם לפנסיה בשבע השנים האחרונות כפי שתבעו, וזאת בנוסף להפרשות לקופת הגמל. כך אף בנוגע לתובעת 4 עבורה הופרשו כספים לביטוח מנהלים.
בבצעה ההפרשות לקופת הגמל מילאה הנתבעת חובתה בהתאם לדין, ודין תביעת התובעים ברכיב זה להידחות.

קיזוז תשלומים ששולמו ביתר לתובעים 1- 3
45.
הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי היא זכאית לקיזוז תשלומים ששולמו לתובעים 1- 3 ביתר. עניין זה נטען בעלמא אולם הנתבעת לא הוכיחה טענתה זו, וממילא היא נדחית.

קיזוז קנס ששולם עבור התובעת 4
46.
הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי היא זכאית לקיזוז קנס של 990 ש"ח ששילמה עבור התובעת 4. לא הוכח באיזה קנס מדובר, ואם בוצע בשעות העבודה של התובעת אצל הנתבעת אם לאו. בנסיבות אלו, טענת הקיזוז לא הוכחה כדבעי והיא נדחית.

הוצאות טלפון לתובעת 4
47.
התובעת תבעה החזר הוצאות טלפון נייד בסך 250 ש"ח לחודש. מעיון בהוראה הרלוונטית בחוזה של התובעת 4 (ס' 3 לנספח לחוזה, בהתאם לסעיף 3(א) לחוזה, צורף כנספח לכתב התביעה) עולה כי החברה התחייבה לספק לתובעת טלפון נייד של החברה. נקבע שם כי הוצאותיו תמומנה על ידי החברה לפי שיקול דעתה, ובכל מקרה בסכום שלא יעלה על 250 ש"ח, כאשר את הסכומים שמעבר לתקרה שתיקבע תשלם התובעת 4.
הנתבעת לא סיפקה לתובעת טלפון נייד של החברה. החזר ההוצאות נדרש אפוא להוצאות השימוש בטלפון האישי שלה. כמו כן, לא נאמר בחוזה כי בהכרח ישולמו הוצאות הטלפון בסכום של עד 250 ש"ח, אלא כי הדבר יישקל. התובעת אף לא הוכיחה שימוש בטלפון בסכום הנתבע.
ממילא לא הוכיחה התובעת זכאותה לתשלום חשבון הוצאות הטלפון לפי התנאי האמור בחוזה. התביעה נדחית אפוא ברכיב זה.


סוף דבר
48.
התביעה מתקבלת אפוא בחלקה כמפורט לעיל כנגד הנתבעת 1.
49.
התביעה כנגד הנתבעים 2- 3 נדחית. בנסיבות העניין, כפי שפורטו בעניין הרמת המסך, אין צו להוצאות.
50.
הנתבעת 1 תשלם לתובעים תוך 30 יום מיום שיומצא לה פסק הדין
את הסכומים הבאים:

תובעת 1:
א.
פיצויי פיטורים

46,751 ש"ח
ב.
חופשה
3,560 ש"ח
ג.
הפרש תעריף חופשה


1,836 ש"ח
ד.
הפרשי שכר


939 ש"ח
ה.
הפרשות לקופת גמל והחזר ניכוי
6,189 ש"ח
ו.
שעות נוספות יולי 2008
281.25 ש"ח

תובע 2:
א.
פיצויי פיטורים
79,971 ש"ח
ב.
הפרשות לקופת גמל והחזר ניכוי
6,658 ש"ח
ג.
חופשה
2,208 ש"ח
ד.
הפרש תעריף חופשה

2,109 ש"ח
ה.
שעות נוספות יולי 2008
131.25 ש"ח

תובעת 3:
א.
פיצויי פיטורים
15,103 ש"ח
ב.
הפרשות לקופת גמל והחזר ניכוי
1,891 ש"ח
ג.
חופשה

2,128 ש"ח
ד.
הפרש תעריף חופשה


366 ש"ח
ה.
שעות נוספות יולי 2008
273 ש"ח

תובעת 4:
א.
פיצויי פיטורים
12,824 ש"ח
ב.
שכר חודש 8-9/08


12,000 ש"ח
ג.
הפרשות לביטוח מנהלים והחזר ניכוי
6,090 ש"ח
ד.
הבראה
1,342 ש"ח

הסכומים יישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה, 20.8.08, עד למועד התשלום.
הנתבעת 1 תשלם לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 7,000 ש"ח.
הצדדים רשאים להגיש ערעור בזכות לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום שיקבלו פסק הדין.

ניתן היום, כ"ו אב תשע"ג, (
1 אוגוסט 2013)
, בהעדר הצדדים וישלח אליהם.






מר אברהם לנמן,
נציג ציבור (עובדים)

אייל אברהמי
, שופט
סגן הנשיאה

מר אריה ברונשטיין,
נציג ציבור (מעבידים)







תעא בית דין אזורי לעבודה 2788/08 מרינה מרגוליס, אריק וילר, בטי טסלר ואח' נ' דיוק עדשות מגע בע"מ, מוריס משה בונים, ברלוביץ שרה (פורסם ב-ֽ 01/08/2013)