פסקי דין על מירה לובינסקי | פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי

53464-09/12 עבל     08/08/2013




עבל 53464-09/12 מירה לובינסקי נ' המוסד לביטוח לאומי








בית הדין הארצי לעבודה


עב"ל 53464-09-12


מירה לובינסקי
המבקשת
(המערערת)

-

המוסד לביטוח לאומי
המשיב

המבקשת בעצמה
בשם המשיב -

עו"ד רועי שביט



החלטה

השופטת יעל אנגלברג שהם

1.
לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו, שבו נדחתה תביעת המבקשת להורות למשיב (להלן - "המוסד") לבטל שומות דמי ביטוח לשנים 1999-2006, שנקבעו לה לאחר שסווגה כ"עובדת עצמית" בשנים אלה (השופטת רוית צדיק ונציגי הציבור אלכסנדר לוין ויוסף פרלמן; ב"ל 5571-09; ניתן ביום 28.8.12; להלן - "פסק הדין").

הרקע לבקשה

2.
העובדות הרלוונטיות נקבעו על ידי בית הדין האזורי כדלקמן - המבקשת עסקה בגביית דמי שכירות מנכסים החל משנת 1979 ועד לשנת 1999 ונרשמה כ"עוסק מורשה"; בשנת 1999 הקימה המבקשת את חברת "דיוק (מ.י) מינהל וחשבונאות בע"מ" (להלן - "החברה")
כחברה משפחתית, והיא שימשה כבעלת מניות וכבעלת שליטה בה; משנת 1999 הצהירה המבקשת כי היא "עקרת בית" וכי לא חולקו דיבידנדים על ידי החברה וכך נרשם מעמדה; משך כל השנים המשיכה המבקשת לבצע את אותה עבודה.

3.

בחודש 2/09 חייב המוסד את המבקשת בתשלום דמי ביטוח כ"שכירה" על פי שיעור המינימום בחברה משפחתית, וזאת רטרואקטיבית משנת 1999 ועד לשנת 2007. המבקשת ערערה על קביעת מעמדה כ"שכירה" (ב"ל 3083/09), המוסד חזר בו מקביעה זו, וביום 5.8.09 שינה את מעמדה של המבקשת ל"עובדת עצמאית", וזאת רטרואקטיבית משנת 1999 ועד לשנת 2007, וב
התאם לכך חויבו ההכנסות בדמי ביטוח לשנים 2007-1999. כנגד החלטה זו הגישה המבקשת תביעה לבית הדין האזורי, שבמסגרתה העלתה, בין היתר, טענת התיישנות.

4.
בית הדין האזורי דחה את התביעה וקבע כי לכתחילה סווגה המבקשת כעקרת בית היות שלא עמדה בתנאים הנדרשים להגדרתה כ"עובדת עצמאית", וזאת על פי ההגדרה שהייתה עד לשנת 1998. ואולם, החל משנת 1998, משתוקן חוק המוסד לביטוח לאומי
[נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן - "החוק") ונקבעו בו תנאים חלופיים להגדרת מבוטח כ"עובד עצמאי", חויבה התובעת בדמי ביטוח בהתאם להכנסה שהתקבלה. עוד קבע בית הדין האזורי כי אין לראות את המבקשת כ"עקרת בית", כי בדין סווגה כ"עובדת עצמאית" החל משנת 1998, ואף בהמשך, בשנת 1999, עת פעלה במסגרת החברה, משכה את רווחיה שלא בדרך של חלוקת דיבידנד ואף השתמשה ברכב של החברה לצרכיה הפרטיים.

בכל הנוגע לטענת ההתיישנות שהעלתה המבקשת, קבע בית הדין האזורי בהסתמך על הלכת כרמלי (דב"ע (ארצי) לה/0-22 המוסד לביטוח לאומי
- כרמלי, פד"ע ו 371), כי חבות בדמי ביטוח אינה נתונה להתיישנות, בהיותה חלק ממארג הזכויות והחובות על פי החוק. עוד נפסק כי כל עוד תלוי ועומד בפני
בית דין זה ערעור (עב"ל 1844-09-10) כנגד קביעת בית הדין האזורי בעניין לבנה חג'ג' (ב"ל 3142/09) - שם נקבע כי את עקרונות ההתיישנות שנקבעו על ידי בית המשפט העליון בהלכת נסייר (רע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית, ניתנה ביום 20.6.10), יש להחיל גם ביחס לדרישות חוב המוגשות על ידי המוסד לתקופה העולה על שבע שנים - לא ניתן לסטות מהלכת כרמלי.

5.
המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין. ביום 29.5.13 התקיים דיון קדם בערעור ובתומו נדרשה המבקשת למסור עמדתה באשר להסדר שהוצע במהלך הדיון. ביום 27.6.13 הודיעה המבקשת כי היא עומדת על ערעורה, וביום 11.7.13 הגישה
בקשה דחופה ל"ביטול חיוב בקנסות שנעשה במקביל להליך המשפטי", היא-היא הבקשה שלפניי (להלן - "הבקשה").

הבקשה וטענות הצדדים

6.
לטענת המבקשת, נאלצה לחתום, תחת מחאה, על הסדר תשלומים עם המוסד ובמעמד החתימה בוטלו, כמקובל במוסד בהסדרי חוב, כל הקנסות והעיקולים שהוטלו בגין אי תשלום דמי הביטוח משך כל השנים. ואולם, משהגישה תביעתה לבית הדין קמא

שב המוסד וחייב אותה בתשלום הקנסות האמורים. לדברי המבקשת, בעשותו כן פגע המוסד בזכות הגישה שלה לערכאות משום שהקנסות עלולים להכריע אותה; הליכי הגבייה שנקט נעשים מתוך נקמנות אישית; הסכום הכולל של הקנסות עומד על שיעור של שליש עד מחצית החוב ומגיע עד כדי מאות אלפי שקלים, שבגינם משלמת המבקשת כ-15,000 ₪ מידי חודש בחודשו.

7.

המוסד נדרש להגיש תגובתו לבקשה עד ליום 21.7.13. לבקשתו ניתנה אורכה
להגשת התגובה עד ליום 31.7.13. עד עתה לא הגיש המוסד עמדתו, אשר על כן ניתנת החלטה זו ללא תגובת המוסד.

הכרעה

8.
לאחר שבחנתי את טענות המבקשת, לרבות את פסק דינו של בית הדין האזורי, הגעתי לכלל מסקנה כי בשלב זה יש להיעתר לבקשה ולעכב את גביית הקנסות עד להכרעה בערעור. להלן טעמיי.

9.
נקודת המוצא היא כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצועו של

פסק דין
שעליו מערערים. נטל השכנוע כי קיימת הצדקה לחרוג מכלל זה מוטל על המבקש ונסמך על שניים: סיכויי הערעור להתקבל הם גבוהים ומאזן הנוחות נוטה לטובתו, בין היתר במובן זה כי ביצועו המיידי של פסק הדין יקשה מאד על השבת המצב לקדמותו, ועלול לגרום למבקש העיכוב נזק בלתי הפיך אם הערעור יתקבל (רע"א 6480/00 עיריית תל-אביב-יפו נ' בצלאל, (2000); י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) עמ' 859 ואילך).

10.
ולענייננו. באשר לסיכויי הערעור - נוכח העובדה שהערעור מעורר שאלה משפטית עקרונית לעניין תחולת עקרונות ההתיישנות על דרישת חוב בגין דמי ביטוח לתקופה העולה על שבע שנים, ומאחר שסוגיה זו טרם הוכרעה על ידי בית דין זה, אין לקבוע בשלב זה כי סיכויי הערעור משוללי יסוד.

באשר למאזן הנוחות - משמדובר בבקשה לעיכוב גביית קנסות אשר תשלומם בוטל וחודש; משבחר המוסד שלא ליתן כל תגובה לגופה של בקשה חרף אורכה שניתנה לו, לבקשתו, ובכך לא הביע למעשה כל התנגדות לה; משלא מצאתי כי ייגרם למוסד נזק בלתי הפיך כתוצאה מעיכוב גביית הקנסות; ומשמנגד מדובר בסכומים נכבדים שגבייתם תכביד על המבקשת - ובנסיבות מסויימות ניתן לקחת שיקול זה בחשבון לצורך בחינת מאזן הנוחות (ע"א 2976/12 בראל נ' קאופמן, ניתן ביום 26.11.12), נחה דעתי כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת.

11.
סיכומו של דבר - משאין לומר כי הערעור משולל יסוד, ומשהנזק שעלול להיגרם למבקשת עולה על הנזק למוסד, מצאתי כי יש לעכב את גביית הקנסות עד להכרעה בערעור.

12.
סוף דבר - הבקשה מתקבלת כאמור בסעיף 11 לעיל.


ניתנה היום, ב' אלול תשע"ג (08 אוגוסט 2013) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.














עבל בית הדין הארצי לעבודה 53464-09/12 מירה לובינסקי נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם ב-ֽ 08/08/2013)