פסקי דין על מדינת ישראל | פסקי דין על רשות הפיתוח | פסקי דין על עיריית תל-אביב ואח' | פסקי דין על שרעבי נאוה | פסקי דין על תומר שרעבי | פסקי דין על לירון שרעבי ואח' |

19399/06 א     15/08/2013




א 19399/06 מדינת ישראל, רשות הפיתוח, עיריית תל-אביב ואח' נ' שרעבי נאוה, תומר שרעבי, לירון שרעבי ואח'








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



15 אוגוסט 2013
ת"א 19399-06

מדינת ישראל
ואח'

נ' שרעבי נאוה
ואח'




בפני

כב' השופט


ישי קורן

תובעים
1
.
מדינת ישראל

2
.
רשות הפיתוח

3
.
עיריית תל-אביב

4
.
חלמיש חב' ממשלתית עירונית

ע"י ב"כ עוה"ד עדי הדר



נגד

נתבעים
1
.
שרעבי נאוה
2
.
תומר שרעבי
3
.
לירון שרעבי
4
.
ענבל שרעבי
5
.
תהילה שרעבי
6
.
אברהם שרעבי
7
.
שרה שרעבי

ע"י ב"כ עוה"ד גלי הררי


פסק דין


1.
תביעה מיום 8/3/2006 לסילוק יד ממקרקעין המשמשים כבתי מגורים בכפר שלם.

השאלה העומדת להכרעה בתיק זה היא האם יש להורות על פינוי הנתבעים מן המקרקעין בהם מחזיקים בכפר שלם לאלתר וללא תנאי.

רקע כללי
2.
מתוך דברי הרקע להחלטת רשמת בית המשפט המחוזי, כב' הש' אסתר נחליאלי – חייט בת"א (מחוזי ת"א) 2122-09 משולם ניסים נ' רשות הפתוח ע"י מנהל מקרקעי ישראל ואח'

(2011):

"כפר שלם שוכן בתחום השיפוט של עיריית תל אביב-יפו (להלן: "העירייה") בדרום מזרח העיר, ושטחו כ- 1,585 דונם (להלן: "הכפר" או "כפר שלם"). מרבית אדמות כפר שלם הן אדמות מדינה שנוהלו על ידי מנהל מקרקעי ישראל (להלן: "ממ"י"), חלק קטן של האדמות הוא בבעלות העירייה או בבעלות פרטית.

בשנים 1955-1948 אכלסה המדינה את בתי כפר שלם בתושבים מעוטי יכולת, מרביתם עולים חדשים.
רמת התחזוקה הירודה של המבנים בכפר שלם וחוסר אפשרות לשפצם הביא לכך שהמדינה פעלה לפינוי תושבי הכפר, להריסת המבנים שאיכותם ירודה ולבניית אזור מגורים מודרני תחתם.

בשנת 1961 הוקמה הנתבעת 2, (להלן: "חלמיש"), חברה ממשלתית עירונית, שבין שאר תפקידיה היה לפנות, לשקם ולחסל משכנות עוני בתחום השיפוט של העירייה, וביניהם גם כפר שלם.

עד שנת 2004 העביר ממ"י לאחריות חלמיש כ- 65% משטח אדמות כפר שלם לשם פינוים, (בפינוי מעורבים, לבד מממ"י וחלמיש, גם העירייה ומשרד הבינוי והשיכון).

פעולות הפינוי החלו עוד בשנת ה- 60 של המאה הקודמת ובחלק מהתקופה שולבה בנייה עצמית ("בנה ביתך") כחלופה לפינוי.

עם השנים פשטה בכפר שלם תופעה של פלישה למקרקעין, הן על ידי מי שהגיע למקום מחוץ לכפר שלם והתיישב שם, והן על ידי תושבי הכפר ש'השתלטו' על שטחים מעבר לשטח בתיהם.

בשנת 1997 הופסק פינוי כפר שלם וחודש רק במהלך שנת 2004.


במהלך השנים קבל משרד הבינוי והשיכון מספר החלטות הנוגעות לקריטריונים לזכאות לקבלת דמי פינוי, ואלה רוכזו במסמך "ריכוז קריטריונים לפינוי כפר שלם" שהוציא מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון ביום 6.6.96. הקריטריונים הגדירו מי זכאי לדמי פינוי וכן קבעו את הסכומים עבור הפינוי. כך נקבע, בין היתר, כי תאריך הזכאות להחלת הקריטריונים לפינוי הוא 1.4.87, קרי, מי שלא התגורר בכפר עובר לתאריך זה לא היה זכאי לפיצוי בגין הפינוי.

בהחלטה 909 ממאי 2001, אימץ ממ"י את עקרונות הקריטריונים לזכאות לדמי פינוי שנקבעו ע"י משרד הבינוי והשיכון.

ביום 3.4.04 ניתנה החלטה 995 של ממ"י שביטלה את החלטה 909 ואימצה את העקרונות לזכאות לדמי פינוי שנקבעו על ידי משרד הבינוי והשיכון בשנת 1996 בשינויים אחדים, כמפורט:

א.
לאחר 30.9.05 לא יוקצו מגרשים לבנייה עצמית ('בנה ביתך') ללא תשלום תמורה.
ב.
סך כל המגרשים ל'בנה ביתך' שיוקצו מעת ההחלטה עד 30.9.05 לא יעלה על 200 יחידות דיור.
ג.
מעל 200 יחידות דיור תהיה ההקצאה למגרשים של 'בנה ביתך' בתשלום תמורה.

ד.

כל תשלום בגין פינוי, ובכלל זה הקצאת קרקע למפונים במסגרת 'בנה ביתך' מותנה בפינוי מלא, הריסת המבנים ופינוי כל השטח בגינו ניתן פיצוי.

ה.
בעתיד לא ישולם פיצוי הגבוה מהסכום שהיה אמור להיות משולם על פי הקריטריונים שהיו
נהוגים עד ליום 31.12.04. חלמיש תפנה את התושבים ותגבש את זכויותיהם עד 30.11.04.

ו.
סכום הפיצויים יהיה בתוקף למשך שנתיים, ועד ליום 31.12.06.

ז.
החל מ-
1.7.07 יופחת סכום הפיצוי בכל שנה ב- 10%.

ח.
חלמיש תנקוט בהליכים משפטיים לפינוי מחזיקי המבנים ולפינוי מחזיקים שתפסו שטחים המיועדים לדרכים או לשטחי ציבור לפי תב"ע ושמשא ומתן עמם לא צלח; כן נקבע כי חלמיש תיעזר בעירייה לביצוע הפקעות של שטחים אלו.

ט.
תשלומים חורגים בגין פינויים יובאו לאישור ועדת פינויים בה יהיו חברים מנהל מחוז תל אביב של ממ"י, מנכ"ל חלמיש, נציג משרד הבינוי והשיכון וחשב ממ"י (להלן: "החלטה 995").

ליישום החלטה 995 נחתם ביום 28.7.04 הסכם בין ממ"י וחלמיש, לפיו הזכויות במקרקעי המדינה שבתחומי כפר שלם יועברו לחלמיש (להלן: "ההסכם").

בהסכם שנחתם הורחבו סמכויות ועדת הפינויים שעל הקמתה הוחלט בהחלטה 995, ובין השאר הוסמכה הועדה לשנות את הקריטריונים לזכאות.

ועדת הפינויים החלה לפעול במאי 2005.

עם הקמתה ובהתאם לסמכותה כפי שנקבע בהחלטה 995 החליטה ועדת הפינויים להכניס שינויים בקריטריונים לזכאות, וקבעה כי "זכאי לדמי פינוי" יהיה רק מי שעונה לשלושה תנאים מצטברים: כי התגורר בכפר שלם ברציפות; כי יש לו קשר ישיר לראש המשפחה ששמו מופיע בסקר שנערך וכי הוגדר כ"זכאי" במועד הקובע לזכאות, קרי: 1.4.87.

כך או אחרת, בשנת 2004 חודשו הליכי הפינוי מהכפר."
לדברים אלה אוסיף עוד מספר הערות, אף הן בגדר רקע כללי.

3.
בשנת 1965 חוקק חוק בינוי ופינוי של אזורי שיקום, תשכ"ה-1965. החוק מקים רשות לפינוי ובינוי של אזורי שיקום וקובע מנגנון להכרזה על אזורי שיקום. על פי החוק רשאי שר האוצר להפקיע לטובת המדינה מקרקעין באזור שיקום. מחזיקים אשר מתגוררים במקרקעין שהופקעו כאמור יפונו מהם כנגד דיור חלוף, על פי אמות מידה הקבועות בחוק או מכוחו. חלק מהמתחם המכונה כיום "כפר שלם" הוכרז כאזור שיקום בשנת 1969
(ילקוט הפרסומים 1560).
הפינויים שנעשו בעבר בכפר שלם, כמו גם אלה אשר תלויים ועומדים כיום בבתי המשפט השונים, לא בוצעו על יסוד הוראות חוק זה, אלא על פי הקריטריונים שקבעו משרד הבינוי והשיכון ומועצת מקרקעי ישראל (להלן: "הקריטריונים") והחלטות ועדות הפינויים.

4.
ביום 15/3/2010 החליטה מועצת מקרקעי ישראל "להסמיך את ועדת המשנה לבחון את הקריטריונים לפינוי בכפר שלם כפי שנקבעו בהחלטת מועצה מס' 995 ולהחליט בדבר אופן המשך הטיפול בפינוי המתחם, בין בהתאם לקריטריונים הנ"ל ובין בהתאם לכללים אחרים, אשר ייקבעו על ידה. תוקפה של החלטת ועדת המשנה יהיה כתוקפה של החלטת המועצה במליאתה והיא תפורסם בהתאם." (החלטה 1198, אתר האינטרנט של רשות מקרקעי ישראל). החלטה זו גרמה לאי בהירות באשר להמשך ההליכים בתביעות שהוגשו בעניין כפר שלם. כך למשל מחק בית המשפט העליון עתירה לקבלת דמי פינוי שהוגשה על ידי מחזיקים בכפר שלם נגד ועדת הפינויים, ממ"י, משרד השיכון ו"חלמיש", מן הטעם שלאחר החלטה 1198 הנ"ל "ברי כי אין מקום לדון בעתירה על יסוד החלטה 995, שהרי צפוי כי יחולו שינויים במצב המשפטי. לפיכך נמחקת העתירה. מיותר לומר, כי על ועדת המשנה לקבל החלטה סופית בעניין תוך זמן סביר."
(בגץ 771/09
משה מדמון נ' ועדת הפינויים לכפר שלם
(2010))
.
עד היום לא פורסמו החלטות ועדת המשנה.

5.
בתוך כך, בראשית שנת 2012 קיבל דירקטוריון "חלמיש" החלטה להקפיא חלק מהליכי הפינוי בכפר שלם לצורך קיום מו"מ עם התושבים. החלטה זו קיבלה מאוחר יותר את אישור ועדת המשנה הנ"ל אשר מונתה על ידי מועצת מקרקעי ישראל. הקפאת ההליכים אשר נקבעה בתחילה לתקופה של שלושה חדשים, הוארכה מעת לעת, ולאחרונה הוארכה שוב מיום 1/7/2013 ואילך.
(כך על פי הודעה שנמסרה על ידי הצדדים בתיק אשר מתברר לפניי ומספרו
34817/07
מד"י נ' שבת
. הודעה זו מתייחסת להודעת שמסרה המדינה לבית המשפט העליון בבג"ץ 4331/12 שם מתבררות מס' עתירות מאוחדות בעניין הפינויים בכפר שלם. גם הדיון בעתירות התלויות ועומדות בבג"ץ מתעכב בציפייה להחלטות ועדת המשנה).


6.
בנוסף לדיונים המתנהלים בבתי המשפט האזרחיים ובבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, ובנוסף לוועדת המשנה אשר מונתה על ידי מועצת מקרקעי ישראל והחלטתה משתהה, מונחות על שולחן הכנסת מספר הצעות חוק בעניין פינוי כפר שלם. אחרונה שבהן
הצעת חוק בינוי ופינוי של אזורי שיקום (כפר שלם), התשע"ג–2013
, הונחה על שולחן הכנסת ביום 1/7/2013 על ידי חברי הכנסת איילת שקד ודב חנין. על פי הפרסומים באתר האינטרנט של משרד ראש הממשלה החליטה הממשלה לתמוך בקריאה טרומית בלבד בהצעת החוק.

(החלטה מס' 610 (חק/242) מיום 24/7/2013).

עינינו הרואות כי שלוש הרשויות (המחוקקת, המבצעת והשופטת) טרודות כולן במציאת פתרון הולם לסוגיית פינוי כפר שלם.

העובדות הצריכות לעניין
7.
ענייננו במבנים אשר בנויים בתחומי מגרש 700 לפי תב"ע 2580, בדרך משה דיין בתל אביב ("מתחם החאן"). מגרש זה כולל חלק מחלקות 68 ו-69 בגוש 6131 וחלק מחלקה 341 בגוש 6130.
(תרשים תיאור המגרש והמבנים שעליו צורף כנספח ב'3 לכתב התביעה).

8.
התובעת 1 היא הבעלים הרשום של חלקה 341; התובעת 2 היא הבעלים הרשום של חלקה 69; התובעת 3 היא הבעלים הרשום של חלקה 68.
(נסחי רישום מקרקעין צורפו כנספח א' לכתב התביעה)
התובעת 4 היא שלוחה של התובעות האחרות לצורך טיפול במקרקעין שבכפר שלם.

9.
הנתבעים מחזיקים בחלק מהמבנים הבנויים על המגרש. המבנים בהם מחזיקים הנתבעים, ובהם עוסקת התביעה שלפניי, סומנו במספרים 2, 3 ו-10 על גבי תרשים המצורף כנספח ג'1 לכתב התביעה, וזהה בעיקרו לתרשים ב'3 הנ"ל
(מבנים אלה יכונו להלן "המקרקעין").

10.
הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), ילידת שנת 1955, היא אימם של הנתבעים 2 – 3, ילידי השנים 1973 ו-1976, בהתאמה. הנתבעת 4 נשואה לנתבע 3, והנתבעים 5 – 7 הם ילדיהם.

11.
הנתבעת מתגוררת בכפר שלם מיום היוולדה בשנת 1955. הבית בו מתגוררת הנתבעת ברח' משה דיין 41, בכפר שלם, הוא הבית בו התגוררו הוריה של הנתבעת מתחילת שנות ה-50'.

12.
ביום 2/9/1996 חתמה אמה של הנתבעת, גב' לאה צנעני ז"ל, על צוואה בה היא מצהירה כי נתנה לנתבעת במתנה את כל זכויותיה בבית ברח' משה דיין 41 בתל אביב (הבית מושא התביעה), וכי אם יתברר שהסכם המתנה אינו תקף הרי היא מצווה את כל זכויותיה בבית לנתבעת
(נספח א לתצהיר הנתבעת)
.
בו ביום חתמו גב' לאה צנעני והנתבעת גם על הסכם מתנה בגדרו נותנת גב' צנעני לנתבעת את כל זכויותיה בבית במתנה ומנגד מתחייבת הנתבעת להקצות בבית חדר לשימושה של הגב' צנעני עד אריכות ימיה
(נספח ג' לתצהיר משלים של הנתבעת)
.

13.
בשנת 1973, בהיותה בת 17.5 שנים ובהיריון, נישאה הנתבעת למר יחיאל שרעבי, אף הוא תושב כפר שלם. עד לשנת 1976 נולדו לנתבעת ולבעלה שני הילדים: תומר ולירון. הנישואין לא עלו יפה וכבר בשנת 1975 הגישה הנתבעת תביעת גירושין בבית הדין הרבני
(נספח ח' לתצהיר הנתבעת).
בשנת 1995 התגרשו בני הזוג
(תעודת גירושין צורפה כנספח ט לתצהיר הנתבעת)
. לטענת הנתבעת לא קיימו בני הזוג משק בית משותף במהלך שנות נישואיהם. עיון בהחלטות שניתנו בבית הדין הרבני מלמד שמר שרעבי השתמש שנים רבות בסמים, ובהם סמים קשים, נהג באלימות כלפי הנתבעת וחויב במתן גט לנתבעת כבר בשנת 1993
(חלק מנספח ט לתצהיר הנתבעת)
.

14.
ביום 30/7/1980 ניתן

פסק דין
לפינוי 8 מבני משפחת שרעבי, ובהם בני הזוג יחיאל ונאוה (הנתבעת דכאן) מהמקרקעין בהם החזיקו בני משפחת שרעבי
(נספח ד'1 לכתב התביעה)
. פסק הדין ניתן על יסוד הסכם פשרה שהושג בין הצדדים בת"א 19184/80, מדינת ישראל
נ' שרעבי. ביום 4/11/1980 נחתם הסכם פינוי בין "חלמיש" ובין יחיאל ונאוה שרעבי, ולפיו יפנו יחיאל ונאוה את הנכס בו הם מחזיקים ברח' ד' 3 בכפר שלם, תמורת 1,400,000 ל"י
(נספח ד'2 לכתב התביעה)
. למען הסר ספק, נכס זה אינו הנכס מושא התביעה דהיום.

15.
ביום 18/6/1981 רכשו בני הזוג יחיאל ונאוה שרעבי דירת מגורים בת חדר וחצי ברח' לה גארדיה 19 בתל אביב, תמורת 280,000 שקלים
(נספח 5 לתצהיר בלנגה מטעם התובעות)
. לצורך רכישת הדירה נטלו בני הזוג שרעבי הלוואת משכנתא בסך 266,000 שקלים מבנק כרמל למשכנתאות
(נספח א' לתצהיר משלים של הנתבעת).
בהסכם הגירושין שנכרת בין הנתבעת ובין מר שרעבי ביום 27/4/1995 נקבע שהדירה ברח' לה גארדיה תימכר בתוך 3 חודשים וכי התמורה שתתקבל מהמכירה תחולק בין בני הזוג בחלקים שווים לאחר סילוק חובות שונים, ובהם חובות הרובצים על הדירה כולל הלוואת המשכנתא ופיגורים שהצטברו בגין החזר הלוואה זו.

התביעה
16.
הנתבעת פונתה מכפר שלם יחד עם בעלה, לפני הגירושין, תמורת פיצוי כספי בשנת 1980. בסוף שנות ה-90 חזרה הנתבעת למתחם כפר שלם ומאז היא מתגוררת במקרקעין שלא כדין יחד עם בנה, הנתבע 2.

17.
הנתבעים 3 – 7, בני הזוג לירון וענבל שרעבי וילדיהם, אינם מתגוררים במקרקעין והתביעה נגדם מוגשת מחמת הזהירות בלבד, מכיוון שהנתבע 3 הגיש בקשה להתפנות מהמקרקעין ובה טען שהוא זכאי לפיצויים על פי הקריטריונים לעניין מי שהתגוררו בכפר לפני 1/4/1987.

18.
הנתבעים פלשו למקרקעין ללא ידיעה או הסכמה או הרשאה של מי מהתובעות והם מחזיקים במקרקעין שלא כדין, וכמסיגי גבול. למען הזהירות, אם יטענו הנתבעים כי הם מחזיקים במקרקעין כבני רשות, הרי שטענה זו מוכחשת, ובכל מקרה בוטלה הרשות עם משלוח מכתבי התראה ודרישת פינוי ביום 31/1/2006
(נספח ה' לכתב התביעה)
.

19.
הנתבעים אינם זכאים לפיצוי כנגד הפינוי על פי הקריטריונים שנקבעו לעניין פינוי תושבי כפר שלם. זאת, מן הטעמים הבאים: הנתבעת קיבלה פיצויים עבור פינוי נכס אחר בכפר שלם יחד עם בעלה לשעבר; הנתבעת אינה עומדת בתנאי של החזקה רצופה במקרקעין; לעניין הנתבעים 2 – 3 הרי שכיום אין משלמים פיצויים כנגד פינוי לדור שלישי, מה גם שהנתבעת קיבלה פיצויים גם עבור הנתבעים 2 - 3; הנתבעים 3 – 7 אינם מתגוררים במקרקעין ולא מתקיים לגביהם התנאי של החזקה רצופה במקרקעין. טענות הנתבעים בדבר זכאות לפיצויים מהוות עזות מצח וגובלות בניסיון להוציא במרמה כספים מקופת המדינה
(סע' 12 לכתב התשובה)
.

20.
התובעות מבקשות מבית המשפט להורות לנתבעים לפנות את המקרקעין.

ההגנה
21.
על פי הקריטריונים ועל פי יפוי הכוח שנמסר לתובעת 4 אין לפנות תושבים ותיקים בכפר שלם אלא כנגד פיצוי הולם.

22.
הנתבעת נפרדה מבעלה יחיאל שרעבי כבר בשנת 1976 ושבה להתגורר בבית הוריה, במקרקעין מושא התביעה. בעת פינוי בני משפחת שרעבי, ובהם בעלה של הנתבעת, מהמקרקעין בהם החזיקו בני משפחת שרעבי, ברח' ד' 3, לא התגוררו בני הזוג יחדיו. משנת 1976 ועד לגירושין בשנת 1995 חזרו בני הזוג להיות יחדיו מספר פעמים לתקופות קצרות שלא עלו על חודשים ספורים. בתקופה בה נערכו ההסכמים עם בני משפחת הבעל הייתה הנתבעת שרויה במצב נפשי קשה והתגוררה בבית אמה. התובעות ידעו שהנתבעת אינה מחזיקה במקרקעין מהם פונו בני משפ' שרעבי אך התנו את ההסדר עם הבעל בחתימת הנתבעת על הסכם הפשרה. הנתבעת אינה זוכרת עם חתמה בפועל על מסמך כלשהו ממסכי הפינוי. הפיצוי שנקבע בהסכם הפשרה שולם כולו ובמלואו לידי מר יחיאל שרעבי והנתבעת לא קיבלה כל חלק ממנו. התובעת 4, בניגוד לנהליה, לא דאגה להבטיח שהפיצוי ישמש לרכישת דירה עבור הנתבעת ובעלה.
23.
בעלה לשעבר של הנתבעת, נרקומן ומכור לסמים נטל לידיו את מלוא כספי הפיצויים, בזבז אותם ונותר חסר כל. בעלה לשעבר של הנתבעת הוא איש אלים אשר הכה את הנתבעת וכפה עליה את רצונו. הבעל לשעבר הורשע בגין עבירות אלה ואף ריצה ענשי מאסר. הנתבעת הייתה מסורבת גט תקופה ארוכה וקיבלה גט רק בשנת 1995 כשהבעל שוחרר מתקופת מאסר ארוכה.

24.
הנתבעת מתגוררת במקרקעין מיום שנולדה ועד היום, למעט תקופות קצרות בהם התגוררה מחוץ למקרקעין עם בעלה לשעבר. הנתבע 2, בנה של הנתבעת, אף הוא מתגורר במקרקעין מיום שנולד ועד היום, למעט אותן תקופות קצרות בהן התגוררה הנתבעת עם בעלה לשעבר מחוץ למקרקעין.

25.
הנתבעים 3 – 7 מתגוררים במקרקעין. הנתבע 3, כמו הנתבע 2, מתגורר במקרקעין מיום שנולד ועד היום, למעט אותן תקופות קצרות בהן התגוררה הנתבעת עם בעלה לשעבר מחוץ למקרקעין, ולמעט תקופת לימודים קצרה בישיבה בירושלים.

26.
הנתבעים כולם זכאים לפיצוי כנגד הפינוי על פי הקריטריונים המקובלים לתושבי כפר שלם.

הראיות
27.
מטעם התובעת הוגשו תצהירים של מר מוטי בלנגה, עובד התובעת 4, ושל החוקר מיקי אלרון.
כמו כן, הוגשה חוות דעת מומחה של המודד ברנרד גטניו, אליה צורפו הנספחים ב'1 – ב'3 לכתב התביעה.

28.
מטעם הנתבעים הוגש תצהירה של הנתבעת 1 ותצהיר של גב' שושנה הדר, חברתה של הנתבעת משנות ה-80'.

דיון והכרעה
התשתית העובדתית
29.
במהלך חקירתו של העד בלנגה מטעם התובעת התברר שאין לעד כל ידיעה ממשית על עובדות הרלוונטיות לעניין, למעט אלה העולות מן המסמכים שבידי התובעת. בכלל זה התברר שאין לעד כל ידיעה או מסמך המאמתים את העובדה הנטענת בכתב התביעה ובתצהיר, לפיה פונתה הנתבעת מכפר שלם יחד עם בעלה בשנת 80' אולם בסוף שנות ה-90 חזרה למתחם כפר שלם. בהסכמת ב"כ התובעת נמחקה הצהרה זו מתצהירו של העד
(עמ' 12 ש' 30).

30.
זאת ועוד, התברר שכל התשתית הראייתית שבידי התובעות רעועה, ואין בכוחה לסתור טענות עובדתיות נוספות שטענה הנתבעת בנוגע להשתלשלות האירועים והחזקה במקרקעין. לעומת זאת, גרסתה של הנתבעת נתמכת בעדותה של הגב' שושנה הדר, ובמסמכים שונים. הנתבעת הוכיחה כי מתחילה היו הנישואין למר שרעבי כושלים וכי מרכז חייה היה ונשאר בבית הוריה, במקרקעין מושא התביעה. לא זו בלבד שהנתבעת לא עזבה את המקרקעין עם נישואיה וחזרה אליהם בסוף שנות ה-90 – כטענת התובעות – אלא שיש רגליים לגרסת הנתבעת לפיה במהלך שנות ה-80 היא חיה במקרקעין, בנפרד מבעלה, למעט תקופות קצרות בהן ניסו לקיים "שלום בית" כדרישת בית הדין הרבני. נספחים י' וי"א לתצהיר הנתבעת מלמדים שבשנת 1988 כתובתה של הנתבעת היא משה דיין 41 בתל אביב – במקרקעין מושא התביעה – והיא מטפלת שהוצאת צו הריסה לקיר שבנה השכן. בנוסף, העדה שושנה הדר מעידה כי בתחילת שנות ה-80 למדה עם הנתבעת באוניברסיטה הפתוחה והתקיים ביניהן קשר של חברות קרובה. לדברי העדה: "במהלך כל שנות היכרותנו, הבית שבו מתגוררת נאוה הנו הבית ברח' משה דיין 41 בתל אביב, שפינויו נתבע כעת... בשנת 1985 הקימה נאוה צהרון בבית ברח' משה דיין ואף סייעתי לה בהקמתו ובעבודה בו... למיטב ידיעתי היא לא יכלה לחיות עם בעלה לשעבר מאחר שהייתה מסוכסכת אתו"
(סע' 4 – 6 לתצהיר הדר).

31.
העדה שושנה הדר נחקרה על תצהירה וחיזקה את האמור בו. העדה הותירה רושם מהימן ואיני רואה סיבה שלא לקבל את עדותה. העדה מחזקת את גרסת הנתבעת לפיה מקום מגוריה היה במקרקעין מושא התביעה למעט תקופות קצרות בהן התגוררה עם בעלה לשעבר במקומות אחרים. העדה נשאלה על מערכת היחסים שבין הנתבעת ובעלה לשעבר ואמרה: "לדעתי, איום ונורא. הוא היה אלים ואדם לא נחמד. ראיתי אותו בדירה בלה גרדיה, זהו."
(עמ' 17 ש' 4).
לשאלה מתי הפסיקו הנתבעת ובעלה לחיות יחד השיבה העדה: "לדעתי הם לא חיו בכלל יחד, מלבד הקשר שהילדים הם שלה ושלו".
(עמ' 17 ש' 8).
הנתבעת עצמה נשאלה לגבי מגוריה עם בעלה לשעבר והשיבה: "הוא היה כל הזמן מכה ומרביץ. לא זוכרת בצורה מפורטת. גרתי אתו רצוף בכפר לכל היותר חודש-חודשיים-שלושה. היו כמה פעמים שהלכתי וחזרתי. ברח' לה גרדיה זה היה מעט מאוד".
(עמ' 23 ש' 5).
ראוי לזכור שהדירה ברח' לה גארדיה נרכשה בשנת 1981. מדובר בדירת חדר וחצי כשילדי בני הזוג היו האחד כבן 8 והאחר כבן 5 שנים.

32.
הנה כי כן, טענת התובעות לפיה עזבה הנתבעת את כפר שלם בשנת 1980 ושבה ותפסה חזקה במקרקעין בסוף שנות ה-90 אינה נכונה. הנתבעת התגוררה במקרקעין לאורך כל השנים, למעט תקופות קצרות, בנות מספר חודשים כל אחת, בהן התגוררה עם בעלה לשעבר במקומות אחרים (חודשים ספורים ברח' ד' 3 בכפר שלם, וזמן קצר ברח' לה גארדיה בתל אביב). בין כך ובין כך, במועד הקובע על פי הקריטריונים, ביום 1/4/1987 התגוררה הנתבעת במקרקעין.

33.
באמרי כי התשתית הראייתית שבידי התובעות רעועה הרי שחמורים הדברים שבעתיים בכל הנוגע להתנהלות התובעות בעניין כספי הפיצויים ששולמו לכאורה לבני הזוג שרעבי בהתאם להסכם הפינוי משנת 1980.

34.
בפתח הדברים בעניין זה אציין שמקובלת עלי גרסת הנתבעת לפיה באותן שנים מצבה הנפשי היה קשה והיא נאלצה לסור למרותו של בעלה לשעבר ולשתף פעולה ככל שנדרש לצורך חתימה על הסכם פשרה ועל הסכם פינוי בנוגע לנכס של בני משפחת שרעבי. כמו כן, מקובלת עלי עדות הנתבעת לפיה כספי הפיצויים משנת 1980 לא הגיעו לידיה, והיא גם לא ראתה עצמה כמי שזכאית לקבל כסף עבור פינוי הנכס השייך למשפחתו של בעלה.
(תצהיר הנתבעת סע' 8, עמ' 21 ש' 1 – 5, וש' 22).
בעניין זה, בתשובה לשאלה אם לא שאלה את בעלה לשעבר איפה הכסף שקיבל תמורת הפינוי, מעידה הנתבעת, בין היתר: "ממש לא. זה לא שלי ולא היה שלי מהתחלה. זה היה שייך לו ולמשפחה שלו, זה היה ויכוח בין האחים שרעבי. אני נולדתי למשפחה עם כבוד".
(עמ' 21 ש' 4).

35.
את הטענה כי כספי הפיצויים לא שימשו לרכישת הדירה ברח' לה גארדיה מבססת הנתבעת על כך שעל פי נהלי התובעות
(ר' עדות בלנגה עמ' 10 ש' 11)
היו אמורים כספי הפיצויים להיות מועברים למוכר הדירה ממנו רכשו המפונים דיור חלוף לנכס שפינוי בכפר שלם. הדירה ברח' לה גארדיה נרכשה תמורת 280,000 שקלים, ומהם 266,000 שקלים שולמו באמצעות משכנתא. המסמכים המוכיחים זאת צורפו לתצהירה המשלים של הנתבעת. מכאן, שלכל היותר סכום של 14,000 שקלים מתוך כספי הפיצויים בסך 140,000 שקלים (שהם 1,400,000 ל"י שבהסכם הפינוי) שימש לרכישת הדירה. עוד מעלה הנתבעת תמיהה הכיצד שולם לזוג + שני ילדים פיצוי בסך 140,000 שקלים בלבד, בשעה שעל פי הקריטריונים זכאי זוג + 2 לפיצוי המספיק לרכישת דירה בת 100 מ"ר, ובשעה שדירת חדר וחצי ברח' לה גארדיה עלתה באותם ימים כפול מסכום הפיצוי.

36.
לעומת גרסה זו של הנתבעת, שלא נסתרה, מסתמכות התובעות על מסמכים שאין די בהם כדי להוכיח שהפיצויים הועברו על פי תנאי הסכם הפשרה והסכם הפינוי, ובעיקר אין בהם כדי להוכיח שהדבר נעשה על פי נהלי התובעות. ובמה דברים אמורים? – גם בהנחה שהחתימה על הסכם הפינוי משנת 1980 היא חתימתה של הנתבעת, הרי שהיא אינה חתומה על "כתב ויתור על זכויות חזקה במושכר"
(נספח 2 לתצהיר בלנגה),
עליו חתום רק מר יחיאל שרעבי, וספק רב אם היא שחתמה על הוראות ההשקעה של כספי הפיצויים מיום 27/7/1980
(נספח 3 לתצהיר בלנגה),
ועל מכתב לחלמיש מיום 3/11/1980
(נספח 4 לתצהיר בלנגה).
בין כך ובין כך אין בידי התובעות כל מסמך המעיד על העברת הכספים בפועל לידי מי מבני הזוג שרעבי, ובוודאי שאין בידיהן כל מסמך המעיד על העברת הכספים לידי מי שמכר לבני הזוג שרעבי דירה חלופית למגוריהם.
37.
גם המסמך ת/1 – מכתב של חלמיש לבנק לאומי ובו הוראה למכור את ניירות הערך בפיקדון על שם שרעבי יחיאל ונאוה ולהוציא המחאה לפקודתם – אין די בו כדי להוכיח שהכספים אכן הועברו בפועל לידי הנתבעת ובעלה לשעבר. יתר על כן, מכתב זה מאשש את טענת הנתבעת לפיה פעלו התובעות בניגוד לנהליהן, אם אכן העבירו את כספי הפיצויים ישירות לידי המפונים ולא למוכרי הדירה החלופית. בעניין זה העיד מר בלנגה: "הכספים, כפי שאמרתי, משוחררים כנגד דיור חלוף או למוכר הדירה – בעצם רק למוכר הדירה, לפי ההסכם שמציגים המפונים".
(עמ' 10 ש' 11).


38.
בהינתן כל אלה, לא הוכח כלל כי כספי הפיצויים אכן שולמו על פי הסכם הפינוי, ובוודאי לא הוכח שהנתבעת זכתה ליהנות מכספים אלה. על כן, אני מקבל את גרסת הנתבעת לפיה כספי הפיצויים הגיעו לידי בעלה לשעבר וירדו לטמיון. לו היו התובעות פועלות על פי נהליהן ולכל הפחות מעבירות את כספי הפיצויים למוכרי הדירה בלה גארדיה, כי אז לא הייתה נדרשת הלוואת משכנתא בסכום של 266,000 שקלים, ואפשר שבעת מכירת הדירה לאחר הסכם הגירושין בשנת 1995 הייתה נותרת יתרה כלשהי בידי הנתבעת.

39.
בכל הנוגע לבניה של הנתבעת, הנתבעים 2 – 3, וליתר הנתבעים לא ניתן להתעלם מן העובדה שאיש מכל אלה לא הגיש תצהיר עדות ראשית ולא התייצב לחקירה. בנסיבות אלה לא אוכל לקבל את עמדת הנתבעים לפיה הנתבעים 2 – 3 זכאים לפיצויים כנגד הפינוי מהמקרקעין, בנפרד מן הנתבעת. הנתבע 2 מתגורר עם הנתבעת וזכויותיו במקרקעין אינן זכויות עצמאיות אלה זכויות הנבלעות בזכויות הנתבעת. לגבי הנתבע 3, ויתר הנתבעים, כלל לא שוכנעתי כי הם מתגוררים במקרקעין וכי יש להם זכויות כלשהן לפיצויים. בעניין ילדיה של הנתבעת (הנתבעים 2 – 3) מעידה הגב' שושנה הדר מטעם הנתבעת:
"ש.
מה

את

יכולה

לומר

לגבי

השאלה

מי

מתגורר

עם

גב' שרעבי

בדירה

בכפר

שלם
?
ת.
בתחילה

עם

אמא

שלה,

והילדים

שלה

שהיו

שם
.
ש.
ומי

גר

שם

עכשיו
?
ת.
את

הילד

הגדול

אני

רואה

כל

הזמן

שם.

ילד

אחר

אני

רואה

שם

מדי

פעם
.
ש.
והילדים

של

לירון

איפה

נמצאים
?
ת.
עם

אבא

שלהם.

אני

יודעת

שהוא

גר

באיזשהו

מקום

בירושלים

עם

אבא

שלו
.
"

(עמ' 17 ש' 10 – 15)

מעדות זו עולה כי הבן הגדול, תומר (הנתבע 2) מתגורר עם הנתבעת, וממילא אין הוא בעל זכות עצמאית במקרקעין. הבן השני, לירון (הנתבע 3) אינו מתגורר במקרקעין. הוא מגיע למקום מדי פעם. הוא מתגורר בירושלים. וילדיו גרים שם אתו. דברים אלה עומדים בניגוד לגרסת הנתבעים בכתב ההגנה.
40.
ולבסוף, ראוי להדגיש כי אין חולק שמעולם לא שולם פיצוי כלשהו למי מבני משפחת צנעני, משפחתה של הנתבעת, תמורת פינוי המקרקעין מושא התביעה, מקרקעין בהם התגוררו הוריה של הנתבעת משך עשרות שנים ובהם מתגוררת הנתבעת עד היום. עובדה זו אינה שנויה במחלוקת.
(עדות העד בלנגה עמ' 12 ש' 10).

המסגרת הנורמטיבית
41.
סוגיית כפר שלם מעלה שאלות קשות ומורכבות, חלקן בתחום דיני הרישיון במקרקעין, וחלקן בתחום המשפט הציבורי.

42.
על פני הדברים, הגנתם של תושבים בכפר שלם דוגמת הנתבעת - קשה. מדובר במחזיקים שאין להם זכות קניינית במקרקעין, והם לכל היותר בני רשות. בין אם מדובר ברשות מפורשת ובין אם ברשות מכללא שמקורה בשתיקה רבת שנים מצד הרשויות, הכלל הוא שרשות חינם היא לעולם רשות הדירה ובוודאי כשמדובר במקרקעי ציבור
. (רע"א 977/06 בן חמו נ' מדינת ישראל
(2006)).
עוד זאת, ככלל אין להתנות את ביטול הרישיון בפיצויים והזכות לפיצויים כפופה לשיקולי צדק בנסיבות כל מקרה. במסגרת השיקולים יובאו בחשבון השקעות שהשקיע המחזיק במקרקעין והשבחת המקרקעין, מצד אחד, וסכום דמי השימוש הראויים, מצד שני
(ר' ריכוז ההלכות בע"א (מחוזי תל אביב) 1187/09 רמ-נח בע"מ נ' עבודי (2011)).

43.
לצד הלכות אלה, כשמדובר בפינוי תושבים בכפר שלם יידרש בית המשפט גם להלכות מתחום המשפט הציבורי והמנהלי. בצדק טענה ב"כ הנתבעים כי גם אם הוראות חוק בינוי ופינוי של אזורי שיקום, תשכ"ה-1965, אינן חלות על המקרקעין מושא התביעה, הרי שיש מקום ליישם עקרונות שנקבעו בחוק בינוי ופינוי גם על העניין שלפנינו. בכלל זה, העיקרון הבסיסי לפיו אין מפנים תושב המתגורר לאורך שנים בכפר שלם ללא פיצוי הולם. כמו כן, על בית המשפט להביא בחשבון את השתלשלות האירועים הנוגעת לפינוי תושבי כפר שלם, כפי שהיא מתוארת בפרק הרקע הכללי, ואת ההשלכות שיש לאירועים אלה על סבירות ההחלטה לפנות את הנתבעים מהמקרקעין ללא כל פיצוי, בעת הזאת.

44.
עוד זאת, המחלוקת בעניינם של הנתבעים דכאן מצומצמת בהיקפה לעומת המחלוקת בתביעות פינוי אחרות המתבררות בבית משפט זה. המחלוקת במקרה שלפנינו ממוקדת בשאלה האם בנסיבות הייחודיות של הנתבעת (חתימה על הסכם פינוי מנכס אחר בכפר שלם בעת שהייתה נשואה) יש להתנות את הפינוי בפיצויים על פי הקריטריונים המקובלים אם לאו.


הכרעה ומסקנות
45.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובראיות שלפניי החלטתי לדחות את התביעה. ודוק, דחיית התביעה, אין פירושה שלא ניתן לפנות את הנתבעים מהמקרקעין, אלא שפינויים של הנתבעים מהמקרקעין אינו יכול להיעשות לאלתר וללא תנאי כפי שמבקשות התובעות.

זאת ועוד, הנתבע 2 מחזיק במקרקעין מכוח ה"זכויות" של הנתבעת 1, ואילו הנתבעים 3 – 7 אינם מחזיקים במקרקעין כלל. בשלב זה, זכאי הנתבע 2 להוסיף ולהחזיק במקרקעין כל עוד הוא מתגורר בהם יחד עם אמו, הנתבעת 1.

46.
שאלת זכאותם של הנתבעים 2 – 7 לפיצויים על פי הקריטריונים הקיימים או אלה שייקבעו על פי החלטת ועדת המשנה של מועצת מקרקעי ישראל או על פי חוק (ככל שיחוקק חוק חדש בעניין כפר שלם), אינה עניין לדיון שלפני והיא תתברר בנפרד בבוא העת. לעומת זאת, אין מנוס מדיון בעניין זה בנוגע לנתבעת 1.

ככלל החלטות התובעות בנוגע לזכאות לפיצויים על פי הקריטריונים הן החלטות מנהליות והערכאה המתאימה לתקוף בה החלטות אלה היא בית המשפט לעניינים מנהליים. דא עקא, הסמכות העניינית נקבעת, כידוע, על פי מבחן הסעד, וכך יימצא בית המשפט האזרחי נדרש גם למתן החלטות בתחום המינהלי. (ר' לדוגמה רע"א 3879/05 עיריית חדרה נ' חג'ג' אמריקה ישראל בע"מ (2005)). במקרה שלפנינו, הסעד המבוקש הוא סעד של פינוי ואילו הטענות המצריכות דיון מתחום המשפט המנהלי הן טענות ההגנה. דומני, שלא אוכל להימנע מדיון בטענות אלה.

47.
בעת"מ (מחוזי – נצרת) 40962-11-11 קקייאשווילי נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (2012), נקבע כי: "סבירותה של החלטה מינהלית נבחנת על רקע סבירותו של ההליך שקדם לקבלתה... דרישות התקינות והסבירות, שביסוד ההליך ההוגן, מחייבות, בין היתר, כי תינתן לאדם, העלול להיפגע מהחלטת הרשות, הזדמנות נאותה להעלות בפני
ה את טענותיו בהליך שימוע."
(סע' 18).

במקרה שלפנינו התקבלה ההחלטה לתבוע את פינויה של הנתבעת מהמקרקעין על יסוד הנחות עובדתיות שגויות (כאילו עזבה הנתבעת את המקרקעין עם נישואיה למר שרעבי ושבה ותפסה בהם חזקה בסוף שנות ה-90), ומבלי שניתנה לנתבעת הזדמנות כלשהי להעלות את טענותיה בפני
הרשות. התנהלות זו מנוגדת לכללי המשפט הציבורי האמורים לעיל, והיא מנוגדת גם לאמור בהחלטה 995 של מועצת מקרקעי ישראל לפיה חלמיש תנקוט בהליכים משפטיים לפינוי מחזיקי המבנים ולפינוי מחזיקים שתפסו שטחים המיועדים לדרכים או לשטחי ציבור לפי תב"ע ושמשא ומתן עמם לא צלח

.
אין צריך לומר שעובר להגשת התביעה לא נוהל כל מו"מ עם הנתבעת, וכל שקדם להגשת התביעה הוא מכתב דרישה מיום 31/1/2006
(נספח ה לכתב התביעה)
.

48.
אני דוחה מכל וכל את טענת התובעות לפיה טענות הנתבעים בדבר זכאות לפיצויים מהוות עזות מצח וגובלות בניסיון להוציא במרמה כספים מקופת המדינה. אדרבה, ככל שדחיית דרישת הפיצויים שמבקשת הנתבעת מבוססת על טענות בדבר פיצויים שקיבלה הנתבעת בעת פינוי הנכס ברח' ד' 3, ועל העדר החזקה רציפה של הנתבעת במקרקעין, נראה כי מדובר בהחלטה שגויה ובלתי מבוססת של התובעות. אני סבור שתפיסת הנתבעת כמי שקיבלה פיצויים עבור נכס אחד בכפר שלם ועתה היא מבקשת לקבל פיצויים עבור נכס נוסף
(ר' סיכומי ב"כ התובעת, פרוט' עמ' 25 ש' 6)
אינה נכונה. המקרה של הנתבעת הוא דווקא המקרה בו יש להתחשב בנסיבות הקשות אשר בגינם נאלצה הנתבעת לשוב לבית הוריה זמן קצר לאחר נישואיה, ולגדל בו את שני ילדיה בנפרד מבעלה שהתמכר לסמים קשים, ולא נמנע גם מעבירת אלימות כלפי הנתבעת. כפי שקבעתי לעיל, התשתית הראייתית שהונחה לפני מלמדת שהנתבעת נקלעה שלא בטובתה לפרשת פינוי הנכס השייך לבני משפ' שרעבי, ואף נאלצה לחתום על מסמכים שונים בקשר לפינוי זה. את כספי הפיצויים לא קיבלה הנתבעת לידיה ולא נהנתה מהם כלל. כספי הפיצויים הועברו, אם בכלל, לידי מר יחיאל שרעבי, בניגוד לנהלים הפנימיים של התובעות, וירדו לטמיון.

49.
הואיל ושאלת זכאותה של הנתבעת לפיצויים על פי הקריטריונים הקיימים לא נבחנה מעולם באופן יסודי וממשי על ידי התובעות ועל ידי ועדת הפינויים, והואיל וההחלטה לתבוע את פינוי הנתבעת התקבלה על יסוד תשתית עובדתית שגויה, והואיל ומעולם לא שילמו התובעות למאן דהוא פיצויים תמורת פינוי המקרקעין מושא התביעה, ובהתחשב בכך ששאלת הקריטריונים לפיצוי כנגד פינוי מונחת על המדוכה וועדת הפינויים אינה מקיימת דיונים כלל, החלטתי לדחות את התביעה לפינוי הנתבעים מהמקרקעין בכפוף לסייגים שבפתח פרק זה.

50.
למעלה מן הצורך אציין ששאלת סכום הפיצויים המגיע לנתבעת כנגד הפינוי לא התבררה בהליך שלפני. דומני שעל התובעות לדון בעניין זה על פי הקריטריונים הקיימים או אלה שיבואו במקומם לפי כל דין. נגד הנתבעת מתנהל הליך נפרד בתביעה לדמי שימוש ראויים. אני סבור שעל התובעות לשקול את עמדתן ביחס לאותו הליך על יסוד הממצאים דלעיל.

סוף דבר
51.
התביעה נדחית. הנתבעת 1 רשאית להוסיף ולהחזיק במקרקעין עד החלטה אחרת. הנתבע 2 רשאי להוסיף ולהתגורר במקרקעין יחד עם אמו. הנתבעים 3 – 7 אינם מחזיקים במקרקעין.

שאלת זכאותם של הנתבעים 2 – 7 לפיצויים חורגת מן הדרוש לצורך הכרעה בתיק זה.

52.
התובעות תשלמנה לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עורך דין בסכום כולל של 11,800 ₪ עד ליום 1/10/2013.

ניתן היום
,


ט' אלול תשע"ג
,
15 אוגוסט 2013
, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 19399/06 מדינת ישראל, רשות הפיתוח, עיריית תל-אביב ואח' נ' שרעבי נאוה, תומר שרעבי, לירון שרעבי ואח' (פורסם ב-ֽ 15/08/2013)