פסקי דין על שרה בלו | פסקי דין על משה בילו | פסקי דין על רחל גרינבלט (בילו) ואח' | פסקי דין על מדינת ישראל – משרד האוצר | פסקי דין על הממונה על הגמלאות |

1611-06/11 עע     19/08/2013




עע 1611-06/11 שרה בלו, משה בילו, רחל גרינבלט (בילו) ואח' נ' מדינת ישראל – משרד האוצר, הממונה על הגמלאות








בית הדין הארצי לעבודה


ע"ע 1611-06-11

ניתן ביום 19 אוגוסט 2013


1. שרה בלו

2. משה בילו

3. רחל גרינבלט (בילו)
4. שמואל בילו
5. גליה בלו
6. תמר בלו





המערערים


-


1. מדינת ישראל – משרד האוצר
2. הממונה על הגמלאות

המשיבים


לפני:
השופט עמירם רבינוביץ
, השופטת רונית רוזנפלד
, השופט אילן איטח


נציג ציבור (עובדים) מר יוסף קרא, נציג ציבור (מעבידים) מר משה אורן

בשם המערערים


-
עו"ד ניסן כוחי

בשם המשיבים
-
עו"ד אביגיל בורוביץ'



פסק דין

השופטת רונית רוזנפלד
פתח דבר
1.

המערערים, יורשיו של המנוח מר שמעון בלו ז"ל, הגישו ביום 12.4.2010 את תביעתם לבית הדין האזורי בירושלים, בה ביקשו כי ישולמו להם קצבאות להן היה המנוח זכאי לטענתם, בתקופה שמחודש מאי 1975 ועד לחודש ספטמבר 1985. בית הדין האזורי דחה את התביעה על הסף מחמת התיישנות
(סגן הנשיאה השופט אייל אברהמי ונציגי הציבור מר מחלב ומר ברק; ס"ע 1783/10)
.
על כך הערעור שלפנינו, בו אנו מתבקשים לקבוע כי התביעה לא התיישנה, וכי על בית הדין האזורי לדון בה ולהיזקק לה לגופה.

הרקע העובדתי כעולה מכלל החומר שבתיק
2.
המנוח, מר שמעון בלו ז"ל (להלן: המנוח) פרש לגמלאות משרות המדינה בשנת 1969. בסמוך לאחר פרישתו עבר המנוח להתגורר בספרד. המנוח קיבל תשלומי גמלתו במהלך 7 שנים לאחר פרישתו. המנוח הלך לבית עולמו ביום 28.6.1988 בלאס פלאמס, ספרד.

המערערים הינם יורשי המנוח, בהתאם לצו ירושה מתוקן שניתן על ידי בית המשפט לענייני משפחה בירושלים ביום 10.8.2003. המערערת 1 היא אלמנתו של המנוח (להלן: גב' בלו), והמערערות 5-6 הן בנותיה. המערערים 2-4 הם ילדיו מאשתו הראשונה, אסתר בלו ז"ל, ממנה התגרש ביום 10.9.1969, ואשר הלכה לבית עולמה ביום 16.9.1985 (להלן גם: הגרושה המנוחה). אין מחלוקת על כך שחלקים מקצבת המנוח הועברו בחייו לטובת מזונות גרושתו המנוחה, בהתאם להסכם גירושין שנערך ביניהם.

3.
ביום 20.1.2003 פנתה גב' בלו באמצעות בא כוחה אל גב' חנה שוורץ מנהלת תחום בכיר (גמלאות) במשרד האוצר, בבקשה להעביר אליה את סכומי הגמלאות שהגיעו למנוח מחודש מאי 1975 ועד למועד פטירתו, ביוני 1988. ביום 16.5.2004 העביר ב"כ הגב' בלו אל גב' שוורץ העתק מצו הירושה המתוקן, וביום 22.8.2004 הועבר העתק ההתכתבות אל הגב' רות טולדנו ממינהל הגמלאות במשרד האוצר. במכתב מנהל הגמלאות דאז מר אילן לוין מיום 2.11.2004 אל ב"כ המערערים (בטעות מצוין במכתב תאריך 2.11.2003, להלן: מכתב לוין), ניתנה הוראה לשלם
לעיזבון את הקצבה שנותרה לזכותו של המנוח בהתייחס לתקופה שמיום 1.10.1985 (מועד פטירת הגרושה המנוחה) ועד מועד פטירתו 28.6.1988
.
בגוף המכתב התייחסויות חשובות נוספות, ועוד נעמוד על האמור בו בהמשך. בהתאם, שילם המשיב 2 לעזבון סך של 110,192.61 ש"ח.

4.
ביום 12.4.2010 הגישו המערערים לבית הדין את תביעתם כנגד המשיבים (להלן: המדינה) בה ביקשו כי בית הדין יורה למדינה לשלם לידיהם קצבאות להן היה זכאי המנוח לטענתם מחודש מאי 1975 ועד לחודש ספטמבר 1985. סכום הקצבאות הנתבע עמד על סך של
884,021 ש"ח.

5.
גב' בלו ובתה, גב' תמר בלו (המערערת 6), שהייתה קטינה בשעתו, ניהלו הליכים קודמים כנגד הממונה בעניין זכאותן לקצבת שאירים כאלמנתו וכבתו של המנוח (ע"ע 363/99 הממונה על תשלום הגמלאות – בלו, פד"ע לז 625 (2002), מיום 19.2.2002, להלן: פסק הדין הראשון). בפסק הדין הראשון בוטלה החלטת הממונה על הגמלאות
שדחה תביעתן מחמת התיישנות, והוכרה זכאות המערערת 6, לקצבת שאירים. בפסק הדין הורה בית הדין לממונה לשוב ולהפעיל את שיקול דעתו לעניין תקופת ההתיישנות, בקשר לתביעתה של הגב' בלו. בסופו של דבר, ביום 3.5.2002, הוכרה גם הגב' בלו כזכאית לקצבת שאירים.


בהליכים הקודמים לא הועלו טענות מטעם מי מן המערערים בדבר זכאות לקבלת גמלת המנוח טרם פטירתו. לא זו אף זו, בתצהיר שהגישה לתמיכה בתביעתה לקצבת שאירים ציינה הגב' בלו כי "
ככל הנראה הועברו תשלומים ניכרים לגרושתו של בעלי ז"ל
אסתר בלו הנ"ל. זאת בעקבות הליכי גירושין והליכי ההוצאה לפועל גם לאחר שהגירושין נהיו סופיים, המשיכה הגרושה לקבל תשלומים במסגרת זכויותיו של בעלי
". וכן בהמשך: "
יתכן כי הדבר נובע מהאמור בהסכם גירושין אשר נערך בין בעלי ז"ל לבין אסתר בלו.....כעולה מן ההסכם הנ"ל התחייב בעלי ז"ל להמשיך לשלם מזונות לאסתר בלו עד לסוף חייו, והוא אף הסכים כי יינתן צו עיקול על הגמלה בהתאם
" (סעיפים 6,7 לתצהיר).

6.
בתיק המנוח אצל המשיב 2 נמצאו שני מסמכים שהם ממועדים רלוונטיים לתביעה. אחד מהם, מסמך של "מחלקת הכספים והחשבונות גמלאות", מחודש נובמבר 1976, ממוען לבנק לאומי בבת גלים בחיפה. כותרתו: "החזרת קצבה בלו שמעון". במסמך מצוין כי עקב נסיעתו לחו"ל של מר בלו שמעון "
נבקשכם להעביר אלינו את הסך של 10,792.92 ל"י המהווה את הקצבה לחודשים מאי 75 עד אוקטובר 76 שהועבר לזכות חשבונו מס' ...אצלכם
". בהמשך מצוין כי את הסכום "
יש להעביר לזכות חשבון האוצר ... ולציין החזרת קצבה מר (ת) בלו שמעון ג'מ 11078/25
" (מש/3, להלן גם:
מסמך ההוראה לבנק). בתיק המנוח נמצא מזכר נוסף, נושא חתימה בלתי ברורה. בחלק העליון של המזכר רשום שם המנוח בלו שמעון. כותרת המסמך, ככל הנראה: "
2.5.7
5" (או 2.5.77 - הצילום אינו ברור, ר.ר). בגוף המזכר נרשם: "
כאשר האיש יחזור מחו"ל נשלם
" (נספח ד' לכתב התביעה, להלן: המזכר).

הבקשה לסילוק התביעה על הסף
7.
בבקשתה לסילוק התובענה על הסף מחמת התיישנות, טענה המדינה כי עילת התביעה נולדה ביום 1.10.1975, ובהתאמה מידי חודש עד ליום 1.10.1985. התביעה הוגשה ביום 12.4.2010, בחלוף 35 שנים מהיום בו נולדה עילת התביעה לכאורה, וכעבור 25 שנים מיום מועד התשלום האחרון בגינו הוגשה התביעה. למנוח לא הייתה מניעה להגיש תביעה טרם פטירתו, ולמערערים לא הייתה מניעה להגיש תביעתם לפני יום 12.4.2010. כמו כן נטען כי עוד בשנת 2000 ניהלה גב' בלו הליכים משפטיים בגין זכאותה לקצבה, ואי העלאת הטענות מושא התביעה באותו מועד, מלמדת על חוסר תום לב ועל שיהוי ניכר. עוד הוסיפה המדינה, כי הגשת התביעה בחלוף זמן רב מהעת בו נולדה העילה מכבידה על יכולתה לאתר מסמכים והחלטות שהתקבלו בעניינם של המערערים, ומטילה עליה נטל כבד אותו ביקש המחוקק למנוע בהוראות חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות).

8.
המערערים התנגדו לבקשה, מן הטעם שטענת ההתיישנות לא הועלתה במועד בו הגישה המדינה בקשה למתן ארכה להגשת כתב הגנה, ועל כן אין להישמע לה. כמו כן נטען, כי במכתב לוין הודתה המדינה בקיום זכות המערערים לקבלת תשלומי גמלאות שעמדו לזכות המנוח עד ליום פטירתו. נוסף על כך, מהוראות ומזכרים שנמצאו בתיק של המנוח במשרדי המשיב 2 עולה, כי סכומי הקצבה להם היה זכאי הוחזקו בנאמנות אצל המדינה לטובת הנהנה, הוא המנוח, עד אשר ישוב לישראל. כפועל יוצא מכך, יש למנות את תקופת ההתיישנות מהמועד בו כפרה המדינה בחוזה הנאמנות, או מהמועד בו הודיעו כי הם מסרבים לפעול בהתאם להסכם הנאמנות בין הצדדים. בענייננו, משום שהמדינה לא כפרה מעולם בזכותו של המנוח לכספי הקצבה, לא החל המועד למניין תקופת ההתיישנות. בנסיבות אלה, העלאת הטענה היום, מהווה חוסר תום לב קיצוני המצדיק את שלילת זכותה של המדינה לטעון טענת התיישנות. לטענתם, הם מעולם לא זנחו את תביעתם ולא הציגו מצג כאמור, ומכל מקום, המדינה לא שינתה את מצבה לרעה בעקבות הגשת התביעה.

פסק הדין של בית הדין האזורי
9.
בפסק דינו עמד בית הדין האזורי על כך שסעד של סילוק על הסף ניתן על ידי בתי המשפט ביד קמוצה ובמשורה, וכי בבתי הדין לעבודה קצרה המשורה עוד יותר. עם זאת ראה בית הדין לנכון לקבל את הבקשה ולהורות על דחיית התביעה על הסף. בית הדין האזורי ציין כי בנסיבות המקרה לא היה על המדינה להעלות את טענת ההתיישנות כבר בבקשה למתן ארכה להגשת כתב הגנה. המועד הראשון להתייחסות עניינית לתביעת המערערים גופה הוא המועד בו הגישה המדינה את בקשתה לסילוק על הסף. לגופו של עניין נקבע כי על פי סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות היא בת 7 שנים, אותה יש למנות מהיום בו נולדה עילת התביעה. עילת התביעה נולדה בכל חודש בתקופה הרלוונטית לתביעה, דהיינו, מחודש מאי 1975 ועד לחודש ספטמבר 1985. לא ניתן להתעלם מכך שחלפו 35 שנים מהיום בו נולדה העילה לראשונה. דיון מהותי וענייני בתביעה יצריך התייחסות לתקופה זו, שלגביה לא ניתן לדרוש מן המדינה לשמור את מלוא ראיותיה. מטבע הדברים ייצור הדיון בתביעה קושי ראייתי לא מבוטל, המנוגד לתכליות העומדות בבסיס חוק ההתיישנות. לפיכך, "מתיחת" תקופת ההתיישנות על פני תקופה בלתי מוגבלת, כפי שמבקשים המערערים, אינה אפשרית.

10.
בית הדין האזורי דחה את טענת המערערים בדבר קיומם של יחסי נאמנות בין הצדדים. נפסק כי קיימת התיישנות דיונית, החוסמת את המערערים מלהגיש תביעה, וזאת ללא קשר לשאלת עצם קיומה של זכות המנוח לגמלה באותה תקופה. האמור במזכר בכתב יד וללא ציון שם הכותב אינו מאריך את תקופת ההתיישנות עד אין קץ, רק משום שהמנוח לא שב ארצה אלא נפטר בחו"ל.

11.
בית הדין ציין כי בהליכים הקודמים שניהלו גב' בלו ובתה, לא הועלו הטענות המועלות בהליך זה, בדבר זכאותן לקבל את גמלת המנוח טרם פטירתו. בהעלאת טענות אלה במסגרת התביעה שהוגשה בשנת 2010 ללא סיבה להתמהמהות זו, יש טעם לפגם ואף חוסר תום לב. על כן מוצדק לראות בהתנהלות המערערים שיהוי החוסם את הגשת התביעה. בית הדין האזורי הוסיף וציין, כי בפסק הדין שניתן בבית דין זה לא הוכרה זכאות גב' בלו וגב' תמר בלו באופן רטרואקטיבי ולתקופה בלתי מוגבלת, אלא רק למשך שנתיים אחרונות, קודם להגשת טופס התביעה.

12.
בית הדין דחה גם את טענת המערערים כי המדינה הודתה בקיומה של הזכות הנטענת לסכומי הקצבה בהליך זה. בניגוד לטענות המערערים, במכתב לוין צוין, כי המדינה מודה בקיומה של זכות לקצבה רק בקשר לתקופה מחודש אוקטובר 1985 ועד לפטירת המנוח בחודש יוני 1988. המדינה לא הודתה כי למערערים קיימת זכות בנוגע לתקופה הקודמת לשנת 1985. במכתב לוין צוין כי גמלתו של המנוח מאותה תקופה שולמה לאשתו הראשונה עד למועד פטירתה, וכי כנראה לא נותרו סכומים מעבר לכך. לפיכך, לא הרימו המערערים את נטל ההוכחה כי מרוץ ההתיישנות פסק.

כמו כן נקבע כי אין להתערב בשיקול דעתה של המדינה עת בחרה לטעון טענת התיישנות, מאחר שלא מדובר בטענה שנטענה בחוסר תום לב, ובוודאי לא כזה המצדיק התערבות בשיקול דעתם של המשיבים.

לאור כל האמור, נדחתה התביעה על הסף מחמת התיישנות.

הערעור
עיקר טענות המערערים
13.
בעיקרו של דבר חוזרים המערערים בערעור על טענותיהם כפי שנטענו בבית הדין האזורי.
המערערים מוסיפים, כי מן הדין לבחון את עניינם גם לאור "
שורת הצדק
". לטענתם, המדינה הפסיקה לשלם למנוח סכומי כסף לאחר כ-7 שנים בהם שולמה לו קצבה, ואף הורתה לבנק בו היה המנוח בעל חשבון, להשיב לה, עקב נסיעתו לחו"ל, כספים אותם העבירה לידיו מחודש מאי 1975 ועד לחודש אוקטובר 1976. מן המזכר שנמצא בתיק עולה כי המדינה ביקשה לשמור על כספו של המנוח, ובכך התנדבה לשמש כנאמן עבורו. לטענתם, אילו היה בית הדין בוחן את הדברים בהתחשב באמור, "
דומה שהיה נמנע מלאפשר למדינה היום, לטעון להתיישנות, ולשמור אצלה את כספו של הגמלאי ז"ל, לאחר שלמצער את חלקו, לקחה ממנו, תוך הפעלת כוחה השלטוני, כאמור.
" בית הדין האזורי לא
התייחס בפסק דינו למעמדה של זכות הגישה לערכאות כזכות יסוד, ולהשלכות מעמדה של הזכות, על דין ההתיישנות ועל צמצום תחולתו. כמו כן, המדינה לא טענה להתיישנות התביעה בבקשה שהגישה להארכת מועד להגשת כתב הגנה, שהייתה

ההזדמנות הראשונה להעלאת הטענה.


14.
נוסף על כך נטען, כי הוכח לפני בית הדין האזורי שבמכתב לוין הודתה המדינה בכתב בקיומה של זכות המערערים לסכומי הקצבה לתקופה מיום 1.10.1985 ועד ליום פטירת המנוח, 28.6.1988. לעניין זה מפנים המערערים לכך שבמכתב לוין לא הועלתה טענת התיישנות, ולחשיבות העלאת הטענה לפי פסיקת בית המשפט העליון. המדינה העבירה לידי המערערים מקצת הזכות, מעשה המהווה הודאה בזכותם. לטענת המערערים, העובדה שלא שולמו לידיהם סכומים קודם ליום 1.10.1985 לא נבעה מאי הכרה בזכותם לסכומי הקצבה, אלא מכך שהמדינה ביקשה לבדוק האם נותרה יתרה מקצבת המנוח בתקופה שלפני מות גרושתו המנוחה, לה הועברו סכומי הקצבה עד מועד פטירתה. לאחר הודאת המדינה במכתב לוין בזכות המערערים, המשיכו הצדדים בהתכתבויות לעניין חישוב סכום הקצבה שעמד לזכות המנוח עד ליום 1.10.1985. טענת ההתיישנות לא הועלתה על ידי המדינה אלא כשנתיים וחצי לאחר מכן, במכתב מיום 27.5.2007. לפיכך חל בענייננו סעיף 9 לחוק ההתיישנות, לפיו החל מרוץ ההתיישנות עם הודאת המדינה כאמור. המערערים מוסיפים עוד וטוענים, בהסתמך על פסיקת בית המשפט העליון כי די בכך שהמדינה הודתה בזכותו של המנוח לגמלה כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות.

15.
המערערים טוענים עוד, כי המדינה לא כפרה בחוזה הנאמנות שיצרה לטובת המנוח או בזכותם לכספים עד למועד בו הוגשה הבקשה לסילוק על הסף. לפיכך, תביעתם הוגשה עוד לפני תחילת מניין תקופת ההתיישנות. לחלופין נטען, כי בהתאם לנאמנות שנוצרה בין הצדדים התחייבה המדינה במזכר להעביר את סכומי הקצבה למנוח עם שובו ארצה. משום שהמנוח נפטר בחו"ל ולא שב ארצה, הפרת הנאמנות החלה רק מעת קבלת צו הירושה ביום 10.8.2003. משכך, גם אם נולדה העילה במועד ההפרה של המדינה את חוזה הנאמנות, הוגשה התביעה במועדה.
טענה נוספת בפי המערערים היא, שיש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד הפרת ההתחייבות האמורה במזכר, או ממועד ידיעת המערערים על הפרה זו. התחייבות זו היא התחייבות שלטונית או חוזית להשבת סכומי הכסף, שמועד קיומה היה מועד שובו של המנוח מחו"ל. מועד זה אף הוא לא הגיע עד אשר נמסר צו הירושה לידי המדינה, ולכן הוגשה התביעה במועדה.

16.
כמו כן נטען, כי הרציונאל המונח בבסיס דיני ההתיישנות לא התקיים בענייננו. הראיות ההכרחיות לבירור התביעה היו קיימות בידי המדינה בעת ניהול ההליך הקודם מול הגב' בלו ובתה, המערערת 6, ובמועד בו פנו המערערים למדינה נותרו ראיות אלה בידיה. טענת המדינה ל"נזק ראייתי" נטענה בעלמא מבלי שנתמכה בתצהיר. בית הדין לא היה אמור לטעון עבור המדינה לנזק ראייתי, שעה שהיא לא טרחה להעלות את הטענה באופן ברור ומפורט. התנהלותם של המערערים, שפנו למדינה פעמים רבות בנושא, מלמדת כי הם לא ויתרו על זכותם.

המערערים מצביעים עוד על הכשל המוסרי, כך לגישתם, בהתנהלות המדינה, אשר אינה יכולה לעשות
בכספי הקצבה כבשלה, ולאחר מכן לטעון להתיישנות. כמו כן, בית הדין לא שקל את התנהלותם תמת הלב מול המדינה, בהשוואה להתנהלותה חסרת תום הלב של המדינה כלפיהם, ולא בחן האם נגרם למדינה נזק.

עיקר טענות המדינה
17.
המדינה טוענת כי פסק דינו של בית הדין האזורי מפורט ומנומק ולא עולה ממנו כל סיבה המצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור. בסיכומיה מציינת המדינה כי ככל הנראה במועד כלשהו במהלך שנת 1976 "
החלו דברי הדואר שנשלחו אל המנוח, לרבות תלושי הגמלה, לחזור באין דורש. או אז התברר כי המנוח שוהה בחו"ל וכי חשבון הבנק שלו אינו פעיל, למעט הפקדות הגמלה מידי חודש. על כן ניתנה ביום 3.11.1976 הוראה לבנק מאת מנהל הכספים של הממונה על הגמלאות
, לפיה על הבנק להחזיר למדינה את הסכומים ששולמו בגין גמלאות המנוח מחודש מאי 1975 ועד אוקטובר 1976, עקב שהותו בחו"ל".
לטענת המדינה, את הבסיס החוקי לפעולה זו ניתן ללמוד מהוראת סעיף 51 לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970 (להלן: חוק הגמלאות), שכותרתה איסור צבירת תשלום. לפי סעיף זה,
"
זכאי שלא גבה כספי גמלה תוך שנתיים מיום שהועמדו לרשותו – רשאי הממונה להחליט על פקיעת זכותו לקבלם

.

" תכלית הסעיף היא שתשלומי הגמלה החודשיים נועדו לשם תמיכה כלכלית שוטפת, ולא לשם צבירתם. אמנם, בעניינו של המנוח לא התקבלה החלטה על פקיעתה של הזכות לקבל גמלה, "

ואולם הממונה על הגמלאות
ראה לנכון להפסיק את תשלומה עד להתבהרות מצב הדברים.

" משכך, המדינה לא "גזלה" את כספי המנוח.



מכוח פסק הדין הראשון ניתנה ביום 6.5.2002 החלטת הממונה על הגמלאות
, בה הוכרה גב' בלו כזכאית לקצבת שאירים. כמו כן אושר תשלום לגב' תמר בלו. לאחר מתן ההחלטה פנו המערערים לראשונה בבקשה לקבל את גמלאות המנוח מחודש מאי 1975 ועד למועד פטירתו ביום 28.6.1988. לאחר בדיקות שונות הודיע אז מר אילן לוין למערערים כי אושר להם תשלום הקצבה שעמדה לזכות עזבון המנוח, ממועד פטירת גרושתו המנוחה ועד למועד פטירתו. ממכתב לוין עולה במפורש הקושי לחשב את היקף הקצבה שנותרה לזכותו, בתקופה שלפני מועד פטירת גרושתו, וזאת בשל ריבוי ההוראות שניתנו על ידי ערכאות שיפוטיות בנוגע להעברת תשלומים לגרושה. כמו כן עולה ממכתב לוין כי הגרושה המנוחה זכתה לכלל תשלומי הגמלה לפני מועד פטירתה. על כן אין לראות את המדינה כמי שהודתה בקיום זכות המערערים לתשלום הנתבע.
עוד עולה מן המכתב כי ממועד פטירתה של הגרושה המנוחה החל "עידן חדש", והיה על הגמלה להשתלם למנוח בשלמותה. על כן החליטה המדינה לא לעמוד על טענת ההתיישנות בקשר לתקופה שהחל ממועד פטירת הגרושה.

גם לאחר מכתב לוין המשיכו להתנהל מגעים בין הצדדים, עד שביום 2.5.2007 יצא מכתב מאת מנהלת הגמלאות לפיו טענות המערערים נמצאות בבדיקה אך אין בבדיקה כדי לגרוע מטענות המדינה להתיישנות. כך שכבר בשנת 2007 טענה המדינה להתיישנות.

18.
לטענת המדינה תביעת המערערים הוגשה בחלוף עשרות שנים ממועד היווצרות עילתה, האיחור הגדול, יצר עבור המדינה קושי ראייתי אמיתי המצוין במכתב לוין. העדר היכולת לברר את התביעה עד תומה עקב חלוף השנים מהווה נימוק לדחיית התביעה מחמת התיישנות, כמו גם מפאת שיהוי.

19.
המדינה מוסיפה וטוענת כי גישת המערערים, לפיה יש לראות בבקשה להארכת מועד שהוגשה כ"הזדמנות הראשונה" לטעון טענת התיישנות, אינה סבירה. מדובר בבקשת ארכה טכנית להגשת כתב הגנה, המוגשת לא פעם עוד לפני שהפרקליט המטפל התיק למד את התיק לגופו. בקשת המדינה לסילוק התובענה על הסף היא כתב בי-דין המהותי הראשון שהוגש בתיק, ויש לראותו כ"הזדמנות הראשונה" להעלאת טענת ההתיישנות.

20.
עוד טוענת המדינה, כי בפסק הדין הראשון הובאה עדותה של גב' בלו, לפיה כל עוד הייתה הגרושה בין החיים, קצבתו של המנוח הועברה לידיה, והוא לא היה זכאי לתשלומים כלשהם. מכאן, שגב' בלו הודתה, והודאתה היא בבחינת
הודאת בעל דין, כי אין לה או לשאר יורשי המנוח זכאות לכספי הגמלאות, שכן אלה שולמו במלואם למנוחה. הודאה זו מונעת מגב' בלו לטעון בהליך זה טענה הפוכה, לפיה עזבון המנוח זכאי לסכומי הגמלה עבור אותה תקופה בדיוק. העלאת הטענה מלמדת על חוסר תום לבם של המערערים בניהול ההליכים דנן.

21.
המזכר עליו נסמכים המערערים אינו מהווה התחייבות שלטונית. זהו מסמך פנימי, ואין אפשרות לפענח בידי מי נכתב ולמי מוען. כך גם לא ניתן לראות את המזכר כמסמך יוצר נאמנות של המדינה כלפי המנוח. מכיוון שמדובר בגמלאות המשולמות על פי חוק לאחר עמידה בתנאי הזכאות הקבועים בו, חוק הנאמנות לא חל בענייננו, מה גם שנאמנות נוצרת מכוח הסכמה חוזית.

המדינה מדגישה כי טיפלה בעניינם של המערערים בתום לב, בשקיפות מלאה ותוך הפעלת שיקול דעת. למרות שעשתה ככל שביכולתה לעמוד על טענות המערערים, חלוף הזמן אינו מאפשר לעמוד על המצב העובדתי לאשורו.

22.
בתשובתם לסיכומי המדינה טוענים המערערים, כי המדינה העלתה בסיכומיה טענות עובדתיות שלא הובאו לפני בית הדין האזורי, ואשר נתונות במחלוקת בין הצדדים. כך טענה המדינה כי מרבית הגמלה הועבר לגרושה המנוחה, בעוד שבפועל הועברו למנוחה רק 5% ממנה; עיון בהסכם הגירושין שנחתם בין הצדדים מלמד כי התחייבות המנוח למזונות המנוחה עמדה על סך 190 ל"י בלבד, בעוד שקצבתו הייתה בסך 360 ל"י; המדינה חדלה על דעת עצמה להעביר את סכומי הגמלה לחשבון המנוח ותירצה את העובדה ששלחה ידה בחשבון הבנק שלו בכך שדברי דואר שנשלחו לו החלו לחזור. בנוגע לכך נטען כי סעיף 51 לחוק הגמלאות עוסק במי שלא גבה את הגמלה. בענייננו, כניסת הכספים לחשבון המנוח מהווה גביה. חוק הגמלאות אינו כופה על הגמלאי להשתמש בכספי הגמלה לאחר שאלה הגיעו לרשותו. עוד נטען כי בסיכומים יצקה המדינה תוכן שאינו קיים במכתב לוין. כל שנאמר שם הוא כי בידי המשיבים ישנו חומר חלקי בלבד. ממכתב לוין לא עולה קושי לערוך תחשיב לגבי היקף הקצבה לה זכאי המנוח, ואין הוא שולל את האפשרות שנותרו כספי גמלה. ממכתב זה אף לא עולה טענת התיישנות. כמו כן הממונה העביר למערערים את הנתונים לגבי התשלומים שהועברו למנוחה, בטבלה הכוללת הערות בכתב יד. המערערים השתמשו בנתונים אלה כדי לערוך תחשיב של סכומי הכסף המגיעים להם. מכאן ניתן ללמוד כי למדינה היו כל הנתונים הדרושים לבירור התביעה.

כמו כן נטען כי בבחינת שאלת זכאות המנוח לקצבה אין מקום להבחין בין התקופה שלפני פטירת גרושתו המנוחה ובין התקופה שאחריה. המדינה הודתה בעצם זכאותו של המנוח לקצבה. השאלה האם הועברו כספים לזכות המנוחה היא שאלה ראייתית, הניתנת לבירור בהליך שיתנהל בין הצדדים.

המערערים מדגישים כי המדינה העלתה בסיכומיה גם טענות משפטיות חדשות שלא נטענו על ידה בבקשתה לסילוק התובענה על הסף. הטענה לפיה גב' בלו הודתה בפסק הדין הראשון כי כל גמלתו של המנוח הועברה לידי המנוחה, אינה נכונה ונסמכת על תמצית עדותה של גב' בלו. מעיון בתצהירה המלא עולה כי מדובר בסכומים ניכרים, אך לא בסכום המלא. כך גם לראשונה בערעור פירטה המדינה את טענת השיהוי, שהועלתה על ידה באופן כללי בלבד לפני בית הדין האזורי. המערערים מוסיפים כי צודקת המדינה בטענתה כי החזקת כספי הגמלה בנאמנות סותרת את עקרון איסור צבירת התשלומים. עם זאת, בענייננו, מדובר ביוזמה של המדינה שהחליטה בעצמה על צבירת התשלום לטובת המנוח עד אשר יחזור מחו"ל. מדובר בחוזה חד צדדי שהמנוח לא בחר בו אלא המדינה, ועל כן מן הראוי שהיא תעמוד בהתחייבותה.

23.
נציין כי בדיון שהתקיים לפנינו בערעור, הרחיב ב"כ המערערים דברים בעניין בירורים שערך קודם להגשת התביעה אל מול משרד הממונה על הגמלאות
, במהלכם הוצגה לפניו טבלה ובה פירוט קיזוזים שנערכו מקצבת המנוח לטבת גרושתו. מן הטבלה עולה כי
נותרו לזכות המנוח סכומים ניכרים.
בתום הדיון הסכימו הצדדים להמלצתנו לבוא בדברים זה עם זה, ולנסות להגיע להסכמה לגופה של תביעה. זאת, מבלי שאף צד יודה בטענות הצד שכנגד. ביום 26.11.2012 הודיעה המדינה כי נערכה בדיקה עובדתית מקיפה עד כמה שניתן, בניסיון לברר אם קיים סכום שאינו שנוי במחלוקת אותו ניתן לשלם למערערים. בהודעה צוין כי נערכה שיחה טלפונית עם עובדת לשעבר במחלקת הגמלאות אצל הממונה, שטיפלה בזמנו בפני
יתם של המערערים, אלא שהעובדת לא הצליחה לשחזר מזיכרונה עובדות שיש בהן כדי לשפוך אור על הנושא. המדינה הוסיפה כי "
תיק הגמלאות של המנוח הוזמן מהארכיב ונבדק בדקדקנות בניסיון לראות האם ניתן ללמד ממנו על קיומו של סכום כאמור אלא שגם הבדיקה האמורה (שארכה זמן לא מועט בשים לב לגילו של התיק ולהיקף הניירות שנמצאו בו), לא העלתה ממצאים המאפשרים לעמוד על סכום אותו ניתן לשלם למערערים
"
. על כן הודיעה המדינה כי בהעדר ראיות ברורות לעניין זכאותו של המנוח לגמלאות במהלך השנים 1975-1985, היא עומדת על טענתה בדבר התיישנות התביעה, וכי אין בידה לשלם למערערים סכום כלשהו. בתגובה ציין ב"כ המערערים כי המדינה מתעלמת בהודעתה מן הטבלה שהציג ובה פירוט קיזוזים שנערכו בשעתו מגמלת המנוח לטובת גרושתו. לטענת המערערים אין בהודעת הממונה כדי להראות בסיס לטענת ההתיישנות, והוא אף לא מילא אחר החלטת בית הדין.
הנה כי כן, למרבה הצער לא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמה, ואנו נדרשים למתן

פסק דין
.


דיון והכרעה

24.
לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו במסגרת הערעור ולטענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. צדק בית הדין האזורי כי בנסיבות המקרה ראויה התביעה להידחות על הסף מטעמי התיישנות, באשר היא הוגשה עשרות שנים לאחר היווצר עילת התביעה, ומשבנסיבות המקרה לא התקיים אף לא אחד מן החריגים המאפשרים הארכת תקופת ההתיישנות. אף לא מצאנו חוסר תום לב אצל המדינה בעצם העלאת הטענה, והכל מטעמים עליהם נעמוד ביתר הרחבה להלן.

התיישנות על פי חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958
25.
תקופת ההתיישנות לפי סעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 "
בתביעה שלא הוגשה עליה תובענה
" "
ושלא במקרקעין
", היא בת שבע שנים. לפי סעיף 6 לחוק ההתיישנות, מתחילה תקופת ההתיישנות ביום שבו נולדה עילת התובענה. הכלל הוא כי

דחייתה על הסף של תביעה מחמת התיישנות מצריכה זהירות מרובה. מחד, על בית המשפט ליתן משקל לזכות הגישה לערכאות, שהיא זכותו החוקתית של התובע. מנגד, על בית המשפט לשקול את התכלית והטעמים שבבסיס מוסד ההתיישנות (ראו
ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, מיום 19.9.2010
בפסקאות 28-29, 56 וההפניות שם, להלן: פרשת גיא-ליפל; ע"ע 716/05 יעקב הברפלד - תוצרת מזון ישראלית בע"מ, מיום 29.7.2007, בפסקה 7
; ע"ע 533/09
עופרה אילן ו-24 אח' - שירותי בריאות כללית
, מיום 15.6.2011 בפסקאות 19, 21 וההפניות שם, להלן: פרשת אילן).
כמו כן נפסק כי
מערכת דיני ההתיישנות "

באה, בין היתר, לגשר בין זכותו המהותית של התובע, לבין זכותו של הנתבע שלא להיחשף לתביעה בחלוף שנים מקרות האירועים העומדים ביסודה, תוך שמירה על עניינו של הציבור

" (

ע"ע 1443/04 פלוני - מדינת ישראל, מיום 27.8.2007, בפסקה 11 וההפניות שם, להלן: פרשת פלוני; ע"ע 592/09
שושנה רנרט - צים שירותי ספנות משולבים בע"מ
, מיום 4.5.2011 בפסקה 15; פרשת אילן בפסקה 21 וההפניות שם).

26.
לפי הוראת סעיף 3 לחוק ההתיישנות, חובה להעלות טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת כתב התביעה, וכך בלשון הסעיף:
"

3.
אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה.

"


כדי לקבוע האם הצד הטוען טענת התיישנות עמד בדרישת הסעיף, "
יש חשיבות למהות הדיון, או ההליך הראשון שהתקיים, אשר על-פי הנטען היווה את ההזדמנות הראשונה לעורר בו את טענת ההתיישנות
.
" (רע"א 4049/97 אסורנס ג'נרל דה פרנס ואח'
נ' הכונס הרשמי, בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ (בפירוק), פ"ד נא(4) 716, 719 (1997); ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן, פ"ד נח(4) 769, 784 (2004);
ע"א 5574/09 הזימה סעיד הזימה קזל נ' קרן קיימת לישראל, מיום 16.11.2011, בפסקה 22).
בפרשת פלוני עמד גם בית דין זה על תכלית הוראת סעיף 3 וקבע, כי "
הפסיקה לא קבעה נוסחה גורפת לעניין החמצת ההזדמנות הראשונה, ונסיבותיו של כל מקרה ומקרה נבחנות לגופן. מכל מקום, המבחן המרכזי לעניין קיומה של דרישת סעיף 3 לחוק ההתיישנות עניינו במועד העלאת טענות לגופה של תביעה על ידי הנתבע
.
" בהמשך לדברים אלה נקבע, כי "
במקרה שלפנינו, טענת ההתיישנות נטענה קודם שהחל הדיון בהליך ולפני שהמשיבה העלתה טענות כלשהן לגופה של תביעה. הפעולות היחידות שנעשו בתיק עד למועד העלאת הטענה, עניינן בהארכת מועדים להגשת כתב ההגנה. בנסיבות אלה, אין לומר כי המשיבה החמיצה את ההזדמנות הראשונה להעלאת טענת התיישנות, כדרישת סעיף 3 לחוק.
"
הנה כי כן, כלל ההזדמנות הראשונה ייבחן בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה.

27.
בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, שכותרתו "
הודאה בקיום זכות
" נקבע חריג להוראת סעיף 6, ובזו הלשון:
"
9.

הודה הנתבע, בכתב או בפני
בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה.
בסעיף זה, "הודאה" – למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות.

"


לעניין הודאת הנתבע לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות נקבע בפסק דינו של בית המשפט העליון מן הזמן האחרון כי "
הנתבע אינו חייב להודות בזכותו הקונקרטית של התובע לסעד מסוים לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות, ודי לו שיודה בעובדות המבססות את זכותו הקונקרטית של התובע. כאשר נתבע מודה כי הפר את חוזהו עם התובע, הריהו מודה מניה וביה בזכותו הקונקרטית של התובע לקבל את הסעד בו הוא חפץ, וממילא מודה הוא בעובדות המבססות אותה
" (ע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ - אחים דוניץ בע"מ מיום 19.4.2012, בפסקה 30, להלן: פרשת רובאב).

מן הכלל אל הפרט
28.

בתביעתם, מבקשים המערערים כי תידון זכאותם לכספי גמלת המנוח שהיו אמורים להשתלם לידיו בתקופה שמחודש מאי 1975, המועד בו עזב את הארץ, ועד חודש ספטמבר 1985, בו נפטרה גרושתו. תביעה זו הוגשה בחלוף 35 שנים מהיום בו נולדה עילתה לראשונה, וכעבור 25 שנים מן המועד שבו היה אמור להתבצע התשלום האחרון.
ללא ספק מדובר בתקופת זמן ארוכה פי כמה וכמה מתקופת ההתיישנות כפי שנקבעה בחוק ההתיישנות. מטיעוני המדינה עולה כי חלוף הזמן מקשה עליה לבדוק את טענות המערערים לפיהן הם זכאים לסכומים ניכרים מקצבת המנוח. הקושי נובע בעיקר מכך שבמועדים בהם הייתה אמורה בגמלה להשתלם, חלק מן הגמלה, או כולה, הועבר לידי גרושתו של המנוח. כאמור, על עצם העברת סכומים מתוך הגמלה לידי הגרושה המנוחה כלל אין מחלוקת.

הנה כי כן, בבואנו לדון בטענות שבערעור בקשר לדחיית התביעה על הסף, ובשים לב לטענות השונות שמעלים הצדדים, עלינו להקפיד
על הכלל בדבר הזהירות המתחייבת בדחיית תביעה על הסף מחמת התיישנות. עם זאת אל לנו להתעלם מפרק הזמן הארוך במיוחד שחלף מאז המועדים בהם אמורה הייתה הגמלה להשתלם, כמו גם מהתנהלות המנוח והמערערים עצמם, במהלך פרק הזמן הארוך הזה. כל זאת
בשים לב לכך שללא ספק, חלקים מגמלת המנוח השתלמו במהלך התקופה הרלוונטית לגרושתו המנוחה, כל עוד הייתה בין החיים.

29.
במסגרת הדיון בטענת ההתיישנות יש לבחון ראשית כל, אם אמנם אחרה המדינה בנסיבות המקרה את המועד, בכך שנמנעה מהעלאת הטענה "בהזדמנות הראשונה" כנדרש בהוראת סעיף 3 לחוק ההתיישנות. בשלב שני תתבקש הכרעתנו בשאלה ואם אמנם יש במכתב לוין משום "הודאה בקיום זכות" של המערערים לגמלה הנתבעת, באופן שיש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד אותו מכתב.


30.
נמצאנו למדים כי ביום 13.5.2010 הגישה המדינה בקשה להארכת מועד
להגשת כתב הגנה.
בסעיף 3 לבקשה מצוין כי התביעה שהגישו המערערים לא הומצאה כדין למשרדי פרקליטות מחוז ירושלים אלא למחלקה לסכסוכי עבודה. התביעה הועברה לפרקליטות מחוז ירושלים ביום 13.5.2010. מתאריך הגשת הבקשה עולה כי הארכת המועד התבקשה בו ביום בו כתב התביעה נמסר במשרדי הפרקליטות. מכאן שלא היה סיפק בידי המדינה טרם הגשת הבקשה להארכת מועד לבחון את טענות המערערים בתביעתם, לגופן. בנסיבות אלה לא ניתן לראות בהגשת הבקשה להארכת מועד כ"ההזדמנות הראשונה" לטעון טענת התיישנות. נמצא איפוא כי המדינה לא החמיצה את "ההזדמנות הראשונה" לטעון טענת התיישנות.
לא למותר הוא להזכיר בהקשר זה, כי לאחר מכתב לוין המשיכו הצדדים במגעים במגמה להגיע לפתרון המחלוקת. לאחר שב"כ המערערים העביר למדינה פירוט סכומים המגיעים להם לטענתם, השיבה המדינה במכתבה מיום 27.5.2007 כי "
מבלי לגרוע בטענה כלשהי מטענות המדינה ובכלל זה טענת התיישנות, ומאחר ומדובר בטענות הנוגעות לסכומים שמגיעים לטענתך למרשתך בגין תקופה שלפני כ-30 שנה, טענותיך נמצאים
[כך במקור, ר.ר.]
בבדיקה.
" הנה כי כן, טענת התיישנות הועלתה בקשר לתביעת המערערים עוד בשנת 2007, שלוש שנים לפני שהגישו תביעתם לבית הדין.
אשר על כן, ובשים לב לכלל האמור, טענת המערערים בדבר איחור המדינה בהעלאת טענת ההתיישנות, נדחית.

31.
האם הודתה המדינה במכתב לוין מיום 2.11.2004 בקיום זכאותם של המערערים לתשלומי גמלה באופן המחייב מניין תקופת התיישנות החל מאותו מועד? בשל חשיבות הדברים נביא את המכתב כלשונו, במלואו:
"
הנדון: מר שמעון בלו ז"ל
1. שמעון בלו ז"ל נפטר ביום 28/6/88.
הינך מבקש כי נעביר כספים שלא שולמו למנוח ממועד עזיבתו את הארץ ב-1976 עד מועד פטירתו ליורשיו.
2. שמעון בלו ז"ל שילם מזונות לגרושתו אסתר ז"ל.
מעיון בחומר החלקי הנמצא ברשותנו
עולה כי מעת לעת הנחה בית המשפט להעביר סכומים נוספים לטובת גרושתו אסתר בלו ז"ל (רצ"ב דוגמה של מכתב ההוצאה לפועל מ-21/5/85 ומ-2/11/83). מהחומר האמור עולה כי כנראה לא נותרה יתרה מקצבתו שלא הועברה לזכות גרושתו.
3. גב' אסתר ז"ל גרושתו נפטרה ב-16/9/85.
ממועד פטירתה לא שולמו דמי מזונות או עיקולים לטובתה מהקצבה ע"פ קביעת ההוצל"פ וכן לא שולם למנוח.
4. בשלב זה אין מניעה מבחינתנו לשלם לעיזבון את הקצבה שעמדה לזכותו מ-1/10/85 ועד מועד פטירתו 28/6/88. שווי הסכום בערכים נוכחיים הינו 110,192.61 ₪, ע"ס קביעת צו הירושה.
נא העבר אלי את פרטי מנהל העיזבון והאישורים הנדרשים.
....
" [ההדגשות שלי, ר.ר.]

בהתאם למצוין במכתב שולם למערערים ביום 30.11.2004 הסכום האמור בו, וזאת בהתייחס לתקופה שמיום 1.10.1985 מועד פטירת הגרושה, ועד ליום פטירת המנוח. לגישת המערערים, במכתב זה לא מועלית טענת התיישנות, ומרגע שהודתה המדינה בזכאותם העקרונית לקצבה בהתייחס למועדים שלפני פטירת המנוח, השאלה האם שולמו סכומי קצבה למנוחה אם לאו, ובאיזה שיעור, היא שאלה ראייתית נפרדת, אותה יש לברר במסגרת הדיון בתביעה. בהפנותם להוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות מבקשים המערערים להסתמך במידה רבה על הנפסק בבית המשפט העליון פרשת רובאב. לשיטתם, על פי הנפסק באותה פרשה "
די בכך שהמשיבים הודו בזכותו של המנוח לגמלה (ובכך שלא שולמה לו גמלה ע"י המשיבים) כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות ואין די בטענת הקיזוז שלהם (תשלומים לגרושת המנוח) כדי להצדיק טענת התיישנות
". טענות המערערים אינן עולות בקנה אחד עם האמור במכתב לוין, ולא מצאנו אחיזה לטענתם בנפסק על ידי בית המשפט העליון בפרשת רובאב (ראו בפסקה 27 לעיל). במכתב לוין לא ניתן למצוא הודאה של המדינה בהפרת חובתה כלפי המנוח בתקופה הרלוונטית. מן המכתב עולה ההיפך מכך. לפי הנטען במכתב, מן החומר שבידי המדינה בהתייחס לתקופה שבמחלוקת עולה כי "
כנראה לא נותרה יתרה מקצבתו שלא הועברה לזכות גרושתו
". אכן, המדינה מודה שלא העבירה למנוח את המגיע לו בתקופה מאוחרת יותר, היא התקופה שמאז פטירת גרושתו ועד למועד פטירתו הוא. בקשר לכך אין המדינה מנסה להתחמק מאחריותה ומחויבותה על פי הוראות הדין, בין בהסתמך על טענת התיישנות או על כל טענה אחרת, והיא מודיעה על כך שתעביר לעזבון את מלוא הסכום שבו היא מודה, ובהתייחס לכל התקופה אליה היא מתייחסת בהודאתה.

32.
הנה כי כן, אין למצוא במכתב לוין הודאה של המדינה בקיום זכות המערערים לסכומי הקצבה בהתייחס לתקופה שבמחלוקת, באופן המאפשר תחילת מרוץ ההתיישנות החל מן מועד הנקוב במכתב לוין. בהתאם, אין לראות בהעברת סכום הקצבה שעמד לזכות עזבון המנוח מיום 1.10.1985, כ"
מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות

". זאת, משום שהעברתו של הסכום הנ"ל כלל אינה מתייחסת לתקופה שבמחלוקת, כי אם למועדים מאוחרים יותר.
לא נותר איפוא אלא לדחות את טענת המערערים בדבר הודאת המדינה בזכותם של המערערים ובדחיית תחילת מירוץ תקופת ההתיישנות כך שיתחיל מאז הוצאת מכתב לוין ביום 3.11.2004.

33.
המערערים טוענים כי בהתנהלותה יצרה המדינה יחסי נאמנות בינה ובין המנוח. טענה זו נסמכת על מזכר שהוא ככל הנראה מיום 2.5.1975
(או 2.5.77 – ראו לעיל בפסקה 6)
בו כתובות מילים ספורות, כדלקמן:
"
בלו שמעון
2.5.75
כאשר האיש יחזור מחו"ל נשלם המגיע
(-)
" [חתימה ללא ציון שם, ר.ר.]

מזכר זה הינו מזכר פנימי, שאינו נושא את שם עורכו, וממילא אינו מצביע על סמכות, ככל שנתונה בידו, להתחייב בשם המדינה. מלשונו הקצרה והלקונית של המזכר לא ניתן ללמוד על מהות הסכום "
המגיע
", על שיעורו או על התקופה שיש לשלם בעדה. אין המסמך ממוען למנוח או למי מיורשיו. אשר על כן לא ניתן לייחס למסמך תוקף משפטי, שהוא מעבר למחויבות הממונה על הגמלאות
כלפי המנוח, על פי הוראות החוק.

34.
לא למותר הוא לציין לגופם של דברים, כי לפי הנטען בתצהירה של המערערת, האלמנה הגב' בלו לפני בית הדין האזורי בהליך הראשון, בתקופה שבמחלוקת עוקלה גמלתו של המנוח לזכות גרושתו, וכי הגרושה המנוחה הייתה זכאית לסכומים ניכרים מתוך הגמלה. בין היתר, על סמך הדברים כפי שפרטה גב' בלו בתצהירה, הורה בשעתו בית הדין לממונה לשוב ולשקול עמדתו בתביעתה לקצבת שאירים, שהוגשה באיחור ניכר גם כן. לא כך נטען היום בקשר לשיעור הסכומים שהועברו בשעתו לזכות הגרושה המנוחה.
ובהמשך לכך
- מהודעת המדינה שהוגשה לפנינו במסגרת הליך זה, לאחר הדיון שהתקיים בערעור, עולה כי המדינה שבה ובדקה עמדתה לגופו של עניין, תוך בחינת הנתונים כפי שעלו ממסמכים שנמצאו בתיק המנוח. לפי הודעת המדינה לא ניתן לעמוד על סכום ברור שנותר לזכות המנוח אם בכלל.
בנסיבות אלה לא מצאנו ממש בטענות המערערים בדבר חוסר תום לב אצל המדינה בעצם העלאת טענת ההתיישנות. נמצאנו למדים כי אף שטענות המערערים הועלו שנים ארוכות ביותר לאחר שאחרון התשלומים היה אמור להשתלם למנוח, ולמרות התפנית המסוימת שחלה בגרסת המערערים, פנייתם נבדקה לגופה אצל הגורמים המוסמכים, ולאחריה אף שולמו לידיהם סכומים ניכרים. כל זאת, על אף חלוף הזמן.

35.
הנה כי כן, הצטברות הנסיבות כפי שעולה מן התיק: עשרות השנים שחלפו מאז התקופה הרלוונטית והקושי באיתור פרטים ובהתחשבנות שנים כה ארוכות לאחריה; אי העלאת הטענה בדבר זכאות לגמלה בהליכים קודמים, ואף הודאה בדבר העברת סכומים ניכרים לגרושתו של המנוח על פי הסכם הגירושין ביניהם; הליכי הוצאה לפועל שניהלה הגרושה המנוחה בקשר לתשלומי הגמלה בתקופה הרלוונטית; נכונות המדינה לתשלום סכומים שאינם שנויים במחלוקת למרות הזמן הרב שחלף - כל אלה מבססים ומחזקים את הטענה בדבר התיישנות התביעה, כמו גם את דחייתה על הסף מטעמי התיישנות.

36.
סוף דבר
צדק בית הדין האזורי בדחותו על הסף את תביעת המערערים. משכך, דין הערעור להידחות.
בשים לב לנסיבות המקרה, איננו נותנים צו להוצאות.

ניתן היום, י"ג אלול תשע"ג (19 באוגוסט, 2013) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.






עמירם רבינוביץ
,
שופט, אב"ד

רונית רוזנפלד
,
שופטת

אילן איטח
,
שופט


מר יוסף קרא,
נציג ציבור (עובדים)



מר משה אורן,
נציג ציבור (מעבידים)









עע בית הדין הארצי לעבודה 1611-06/11 שרה בלו, משה בילו, רחל גרינבלט (בילו) ואח' נ' מדינת ישראל – משרד האוצר, הממונה על הגמלאות (פורסם ב-ֽ 19/08/2013)