פסקי דין על נילי להבי | פסקי דין על מוסך טיראן בע"מ

633/99 א     11/10/2004




א 633/99 נילי להבי נ' מוסך טיראן בע"מ




1
בתי המשפט
א 000633/99
בית משפט השלום הרצליה
בתיק עיקרי: 000633/

11/10/2004
תאריך:
כב' השופט צבי דותן


נילי להבי

בעניין:
התובעת
ח' גזית

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
מוסך טיראן בע"מ
הנתבעת
ל' רומנו מנדה

ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין

1. התובעת היתה בעלת 354,397/400,000 חלקים ממקרקעין באזור התעשיה הרצליה פיתוח. על המקרקעין קיים מבנה תעשייתי, הכולל 17 יחידות. 5 מן היחידות, בשטח כולל של 121.71 מ"ר, היו בבעלות התובעת. הנתבעת הינה חברה המנהלת מוסך. בהסכם מכר, שנערך ונחתם בין הצדדים ביום 20/5/91, מכרה התובעת לנתבעת 54,200/400,000 חלקים מהמקרקעין, וזאת בכפוף לחכירה לדורות לגבי 5 היחידות.

2. סעיף 9 להסכם המכר כולל בין היתר את ההוראות הבאות:
"למען הסר ספק, הקונה רוכש ומקבל זכויותיו כמפורט בהסכם זה ביחידות בלבד.
הממכר אינו כולל זכויות בגג המבנה, זכויות לבניה נוספת (אחוזי בניה בלתי מנוצלים) וכן גג של כל מבנה או תוספת בניה שתיבנה על הגג הקיים ובחצר.
המוכרת תהיה רשאית לבנות בחצר ו/או על גג המבנה (לרבות גג היחידות) ללא כל צורך בהסכמת ו/או בחתימת הקונה לשם כך...
המוכרת משכירה את שטח החצר המותחם בקו ירוק בתשריט (להלן - "שטח החצר") לקונים - לתקופה של 10 שנים למעט יום אחד תמורת 1₪.
בתום תקופה זו מתחייבת המוכרת לא לבנות בחצר ולא לחסום דרכי גישה לחצר.
לקונה תהיה זכות להשתמש בשטח החצר כשטח עזר למוסך המתנהל במושכר בלבד, ומוסכם במפורש כי אסור לקונה לבנות כל דבר שהוא ו/או לא לבצע כל שינוי שהוא בשטח החצר, למעט הכשרת השטח לכניסה.
......
הקונה מצהיר ומאשר במפורש כי יהיה מנוע מלעכב כל פעולת בניה בעתיד בשטח החצר בכל צורה שהיא.
...הקונה מצהיר ומאשר במפורש כי הודע לו ע"י המוכרת כי ייתכן שהמוכרת תבנה בעתיד, לפי שיקולה הבלעדי, תוספת בניה על גג המבנה, וכי לשם קבלת היתר בניה לגבי תוספת בניה כנ"ל יהיה על המוכרת לבנות חדר מדרגות ברוחב 5.20 מ"ר ועומק 5.40 מ"ר ומקלט תת קרקעי בשטח החצר הצמוד למשרד הקיים... ובמקרה כזה, לא יוכל הקונה להשתמש בשטח החצר בתקופה שתידרש לבניית חדר המדרגות והמקלט הנ"ל, והקונה מאשר הסכמתו לכך, ומתחייב במפורש כי אם תודיע לו המוכרת בהודעה בכתב כי בדעתה לבנות חדר מדרגות ומקלט כאמור לעיל, יפנה את שטח החצר, וזאת תוך 30 יום מיום קבלת הודעת המוכרת, ולא יניח... בשטח החצר כל מטלטלים שהם במשך תקופת הבניה כאמור...".

3. במקביל להסכם הנ"ל נחתם מסמך נוסף, שכותרו "תנאים מיוחדים לשטר החכירה", לפיו מחכירה התובעת לנתבעת את 5 היחידות שבמבנה, לתקופה של 999 שנים. נקבע במסמך כי הנתבעת זכאית לעשות במושכר (קרי: 5 היחידות הנ"ל) כרצונה, כאילו היתה בעליו. עוד נקבע במסמך כי הנתבעת רשאית לבנות ו/או לעשות שינויים ו/או תוספות בתוך המושכר, ללא צורך בקבלת הסכמת התובעת. ולבסוף, נקבע במסמך כי -
"המחכיר יהיה רשאי להשתמש ביתרת החלקה ו/או במבנה (למעט המושכר) לפי שיקולו הבלעדי, לרבות ביצוע שינויים ו/או תוספות, ולרבות בניה, לרבות על גג המבנה כולו (לרבות גג המושכר)... והכל ללא צורך בהסכמת החוכר...".

ומאידך, כי -
"לחוכר לא תהיינה כל זכויות לגבי יתרת החלקה ו/או לגבי המבנה הבנוי ו/או שיהיה בנוי עליה (למעט המושכר), והחוכר לא יהיה רשאי להפריע למחכיר להשתמש בחלקה או בכל חלק ממנה ו/או במבנה (למעט המושכר) לכל צורך שימצא לנכון, לרבות תוספת בניה".

בתשריט, שצורף להסכם, ובו מסומנות 5 היחידות, נכתב כי "מותר לגדר מסביב עד הבניה מלוא החצר".

4. מסמך נוסף שנערך ונחתם בין הצדדים הוא פרטיכל מסירה שנערך בכתב יד ונחתם ביום 5/8/91, ובו נכתב כי הנתבעת ומנהליה
"...מתחייבים לא לפלוש ולא להניח שום חפץ בשטח הנקרא "רמפה" ובשטח המיועד למעלית - חדר המדרגות. לא ימנעו מזאב להבי לבנות גדר לחסום הכניסה לרמפה ולמקום המיועד למעלית וחדר מדרגות...".

5. התביעה נגד הנתבעת הוגשה בטענה שהנתבעת הפרה את התחייבויותיה, תפסה חלקים בנכס שאין לה כל זכות בהם, בנתה גדרות/קירות/סככות/גלריות, הכל כמפורט בכתב התביעה. התביעה היא הן לסילוק ידה של הנתבעת מחלקי הנכס שהיא מחזיקה ועושה בהם שימוש ללא זכות, והן לתשלום דמי שימוש ראויים, בחלקים אלה של הנכס, בסך כולל של 529,543₪.

6. הנתבעת הגישה כתב הגנה, בו טענה את טענותיה לגבי ההפרות השונות המיוחסות לה, אחת לאחת. במקביל, הגישה אף תביעה-שכנגד בה טענה כי התובעת הפרה התחייבותה להעביר את הממכר (קרי: הבעלות ב- 400,000 /54,200 חלקים, בכפוף לחכירה לדורות לגבי 5 היחידות) על שם הנתבעת בלשכת רישום המקרקעין בתוך 6 חודשים מחתימת ההסכם. התביעה שכנגד עניינה בנזקים הכספיים שנגרמו לנתבעת, לטענתה, בעטייה של הפרה זו. על כך משיבה התובעת כי הנתבעת פלשה ותפסה חזקה ייחודית בחלקים לא לה, ואף ביצעה עבודות בניה וגידור בחלק הקרוי "רמפה". כן מוסיפה התובעת כי הורתה לעורך דינה, שטיפל בהעברת הזכויות ע"ש הנתבעת, וביקשה ממנו, כי בטרם יועברו הזכויות ע"ש הנתבעת, תסיר הנתבעת את ההפרות והפלישות השונות שביצעה לחלקים לא לה.

התביעה העיקרית
7. כתב התביעה של התובעת התפרס על יריעה רחבה של הפרות נטענות, אולם בסיכומים צמצמה התובעת את היריעה, ועל כן אתייחס רק לאותן טענות, ואותם סעדים, שנתבקשו בסיכומים. אין כמובן מקום להתייחס לטענות ולסעדים שהתובעת בחרה לזנוח (כך אנהג גם לגבי התביעה-שכנגד).

סילוק ידה של הנתבעת מן "הרמפה"
8. התובעת בסיכומיה מבקשת לסלק ידה של הנתבעת אך ורק מן השטח הקרוי "רמפה" והשטח המיועד למעלית ולחדר מדרגות. בענין השטחים הללו, המצב פשוט ביותר. הנתבעת התחייבה במפורש ובכתב, בפרטיכל המסירה מיום 5/8/91 "לא לפלוש ולא להניח שום חפץ בשטח הנקרא "רמפה", ובשטח המיועד למעלית - חדר המדרגות". מנהל הנתבעת אישר בעדותו כי, בפועל, "הרמפה והשטח שיועד למעלית מצוי בתוך השטח המגודר שמשמש היום את המוסך" (פרו', עמ' 29, ש' 10).

תשובתה של הנתבעת בסיכומיה בנושא הרמפה היא, כי גם אם לא היתה היא משתמשת ברמפה, הרי דיירים אחרים במבנה (המבנה כולל, כזכור, 17 יחידות) משתמשים בה, כך שבפועל אין התובעת יכולה להשתמש ברמפה ממילא.
טענה זו אינה ממין הענין. עניינה של התובעת הוא לאכוף או לא לאכוף את זכויותיה (אם קיימות כאלה) כלפי דיירים אחרים במבנה. אשר לנתבעת, זו התחייבה מפורשות לא לפלוש ולא להניח שום חפץ בשטח הרמפה, ואת התחייבותה עליה לקיים.

סילוק ידה של הנתבעת מן השטח המיועד למעלית וחדר מדרגות
9. אשר לשטח המיועד למעלית וחדר מדרגות, מסתמכת הנתבעת על שנכתב בתשריט: "מותר לגדר מסביב עד הבניה מלוא החצר". אכן, כך נכתב בתשריט, אולם פרטיכל המסירה הוא מסמך מאוחר לתשריט, ובו התחייבה הנתבעת במפורש לא לפלוש ולא להניח שום חפץ בשטח המיועד למעלית וחדר מדרגות.

טענת אילוץ בחתימה על פרטיכל המסירה
10. טוענת הנתבעת כי פרטיכל המסירה נחתם על ידה בנסיבות של אילוץ, שכן, בעלה של התובעת (שהוא זה שאיתו נוהל המו"מ) איים לסגת מן ההסכם שנחתם, ואילו עשה כן, היתה הנתבעת נותרת קרחת מכאן ומכאן, משום ששילמה לו סכום גבוה מאד ללא קבלה.
טענה זו אין מקום לקבלה, משלשה טעמים. ראשית, מקום שהתביעה מבוססת בין היתר על מסמך התחייבות בחתימת הנתבעת, והנתבעת טוענת כי מסמך זה נחתם מחמת אילוץ, ראוי לה, לטענה כזאת, שתיטען בכתב ההגנה במפורש. בכתב ההגנה אין זכר לכך, והדבר הועלה לראשונה בסעיף 10 לתצהיר עדותו הראשית של מנהל הנתבעת. ב"כ התובעת הודיע במפורש, טרם חקירת מנהל הנתבעת, על התנגדותו לכל שינוי חזית (לרבות סעיף 10 לתצהיר) ועל כך שאין בכוונתו לחקור, מטעם זה, על הסעיפים הללו (פרו', עמ' 29, ש' 4-6). מדובר אם כן בשינוי חזית, שב"כ התובעת התנגד לו, ובמועד, ועל כן, הטענה כלל אינה עולה על שולחן הדיונים, ואין צורך להיזקק אליה.
שנית, אף לגופו של ענין, אין בטענה זו כל ממש. כפי שנפסק בענין ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד פד"י מח (5) 705, בעמ' 721 -
"...ומה תהא עוצמתה של כפייה כדי שנכיר בה כבת-פועל משפטי? המבחן המקובל לקביעת עוצמתו של הלחץ יימצא בתשובה לשאלה אם היתה לצד התם חלופה מעשית וסבירה שלא להיכנע לאותו לחץ".

במקרה דנן אני בספק אם התובעת היתה יכולה "לחזור בה" מן ההסכם, שכן ההסכם נחתם ונרשמה הערת אזהרה לטובת הנתבעת (ר' פרו', עמ' 30, ש' 15, וכן ר' נסח הרישום, מצורף להמרצת הפתיחה שהוגשה לביהמ"ש המחוזי). לו באמת היתה התובעת "חוזרת בה" מן ההסכם - דבר מהווה, כמובן, הפרה של ההסכם - כי אז היתה בידי הנתבעת חלופה מעשית וסבירה, והיא - לאכוף את ההסכם באמצעות בית המשפט (ואעיר כי הנתבעת ידעה לפנות לבית המשפט לשם אכיפת ההסכם, ר' סעיף 24 לתצהיר העדות של מנהל הנתבעת). וייתכן אפילו, שהיא יכולה היתה לאכוף על התובעת את קיום ההסכם אף ללא פנייה לביהמ"ש, שכן, בהסכם נאמר כי במעמד חתימתו נחתם ע"י התובעת יפוי כח בלתי חוזר להעברת הזכויות בממכר ע"ש הנתבעת (ר' סעיף 10(א) להסכם).
ושלישית, אף אילו היה מדובר, במקרה דנן, בכפיה בעלת משמעות משפטית, הרי הדבר מקנה לנתבעת זכות לביטול המסמך (פרטיכל המסירה), אולם הנתבעת לא ביטלה את המסמך מעולם. כאמור בספרה של פרופ' ג' שלו "דיני חוזים" (מהד' 2, דין הוצאה לאור, ירושלים, תשנ"ה, בעמ' 257): "חוזה שנפל פגם בכריתתו אינו מתבטל מאליו. נדרשת פעולת ביטול כדי שהחוזה הפגום אכן יבוטל, ועד לפעולה זו, החוזה שריר וקיים... יהא הפגם שנפל בכריתת החוזה חמור ככל שיהא - לעולם יכול המתקשר לבחור בין ביטול החוזה לבין התעלמות מן הפגם ואי-עשיית שימוש בזכות הביטול. כל עוד אין המתקשר מפעיל את זכות הביטול, נשאר החוזה הפגום על כנו כחוזה תקף ומחייב לכל דבר וענין".

טענת הסכמה בשתיקה
11. טענה נוספת בפי הנתבעת בענין זה, והיא, כי בעלה של התובעת היה מודע היטב לשינויים שנעשו ע"י הנתבעת, ועד למועד הגשת התביעה לא הובעה כל התנגדות לשינויים אלה. לטענת הנתבעת, התנהגות התובעת ובעלה מצביעה על הסכמה מצידם לכל השינויים שביצעה הנתבעת, והתובעת מנועה, עקב הסכמתה שבשתיקה, מלהעלות כיום את טענותיה כלפי הנתבעת.
טענה זו פשוט אינה נכונה עובדתית: ב"כ התובעת הודיע לב"כ הנתבעת דאז, עו"ד אגוזי, עוד ביום 2/10/91, במכתב שנשלח בדואר רשום, כי אסור לנתבעת להשתמש או להחזיק בשטח הרמפה ובשטח המיועד למעלית וחדר מדרגות, וכי הנתבעת נדרשת לפנות תוך שבעה ימים את השטח ולהרוס את המבנים שהוקמו בו שלא כדין. בכך גילתה התובעת את דעתה, בצורה הברורה והמפורשת ביותר, כי אין היא מסכימה לחזקתה או לשימושה של הנתבעת בשטח הנדון.
גם בהמשך הדרך גילתה התובעת דעתה כי אין היא משלימה עם הפרות הנתבעת, בכך שנמנעה, בגלל הפרות אלה, מלהעביר הממכר בלשכת רישום המקרקעין על שם הנתבעת (סע' 7, 9 לכתב ההגנה לתביעה שכנגד, וסעיף 20 לתצהיר התובעת).

12. מכל מקום, אף לו סברתי (ואיני סבור כך) כי קמה לנתבעת הזכות - עקב שתיקת התובעת ובעלה - להחזיק או להשתמש ברמפה ובשטח המיועד למעלית וחדר מדרגות, הרי הנתבעת היא, במקרה כזה, לכל היותר בת-רשות, ורשות שכזאת ניתנת לביטול בכל עת, אף בעצם הגשת תביעה לסילוק יד לביהמ"ש (ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים פד"י לא(3) 210; ע"א 50/77 מזרחי נ' אפללו פד"י לא(3) 433).

טענות התיישנות ושיהוי
13. טענת ההתיישנות, שהעלתה הנתבעת, דינה להידחות, הואיל ומדובר בהפרה נמשכת. במקרה של הסגת גבול נמשכת, בכל יום שהיא קיימת, נולדת עילת תביעה חדשה, והיא נחסמת בתום תקופת ההתיישנות שלאחר אותו יום (ע"א 35/71 חב' ישראל אוסטרליה נ' מושב בני דרור פד"י כז(1) 225, בעמ' 228).

14. כך גם את טענת השיהוי אין מקום לקבל. שיהוי עשוי להיות בעל משמעות משפטית רק במקרה שבו ניתן ללמוד ולהסיק ממנו, כי בעל הזכויות ויתר והשלים עם הפגיעה בזכויותיו, וזה איננו המצב במקרה דנן (ר' פיסקה 11 לעיל).

עד כאן - באשר לתביעה, אותה אני מקבל, לסילוק ידה של הנתבעת משטח הרמפה ומהשטח המיועד למעלית ולחדר מדרגות.

התביעה הכספית
15. התביעה לדמי שימוש ראויים צומצמה ע"י התובעת, בסיכומיה, לשטחים אלה: שטח הרמפה, השטח המיועד למעלית וחדר מדרגות, ושטח הגלריות (ר' סע' 6, 7, 11.1, 17 לסיכומי התובעת. ויצוין כי לגבי כל יתר השטחים - אלה שלא מניתי כאן - אין כל טענה בסיכומי התובעת, כי הנתבעת עושה או עשתה בהם שימוש שלא כדין, או כי מגיעים לה בגינם דמי שימוש ראויים).

התביעה לדמי שימוש ראויים בגין שטח הרמפה
16. התובעת מבססת את התביעה הכספית על חוו"ד השמאית, גב' דנה טל, אשר לפיה, סה"כ דמי השימוש הראויים, עבור הסככות, למשך כל התקופה מיום 1/2/92 ועד יום 31/10/98 (על התקופה שלפני כן כבר חלה התיישנות), הם בסך השווה ל-81,220 דולר. דא עקא, שטח הסככות הוא כ-132 מ"ר (עמ' 5 לחווה"ד), כמסומן בצהוב בתשריט, נספח ב' לחווה"ד. הרמפה הינה חלק משטח הסככות, אולם לא הוכח, ואין לי כל דרך לדעת, מהו שטח הרמפה. השמאית העידה כי לא נתבקשה, ולא עשתה, הפרדה בין שטח הסככות, לבין שטח הרמפה והשטח המיועד למעלית וחדר מדרגות (פרו' עמ' 24, ש' 9-13). צודקת ב"כ הנתבעת בטענתה (בעמ' 3 לסיכומיה) כי בהעדר הפרדה, בהעדר סעיף נפרד, בחוו"ד השמאית, לגבי שטח הרמפה, לא הרימה התובעת את הנטל להוכיח את גודל השטח (שטח הרמפה), שעבורו היא דורשת דמי שימוש ראויים.

התביעה לדמי שימוש ראויים בגין השטח המיועד למעלית וחדר מדרגות
17. שונים פני הדברים ביחס לשטח המיועד למעלית וחדר מדרגות. שטח זה (המסומן בתשריט המצורף להסכם המכר, ושטחו, לפי המידות המצוינות שם, כ-25-26 מ"ר) הוא הוא השטח המשמש כיום לחניה (ר' התשריט, נספח ב' לחוו"ד השמאית, שם מסומן, באותו מיקום, שטח החניה, בצבע כתום, ושטחו כ-25 מ"ר, ר' עמ' 5 לחווה"ד).
על כן ניתן לקבוע כי דמי השימוש הראויים בגין השטח הזה הם דמי השימוש שקבעה השמאית בגין שטח החניה, כלומר, עבור כל התקופה מיום 1/2/92 ועד יום 31/10/98 (על התקופה שלפני כן כבר חלה התיישנות) - סך השווה ל-5,435 דולר, בתוספת מע"מ, ובשקלים נכון להיום - סך 28,412₪.
ולשאלת ב"כ הנתבעת בסיכומיה - מדוע על הנתבעת לשלם דמי שימוש עבור החניה בחצר, חניה אשר (לדעתה) היא ממילא זכאית להשתמש בה, ובכן התשובה היא (כמוסבר לעיל), שהשטח לחניה הוא השטח המיועד למעלית ולחדר מדרגות, ולגבי השטח הזה התחייבה הנתבעת, במפורש ובכתב (בפרטיכל המסירה), לא לפלוש לתוכו ולא להניח בו שום חפץ.

התביעה בגין הפסד שווי זכויות בניה, בגלל הקמת הגלריות
18. התובעת טוענת כי, בתוך חלל הנכס ומעל החלק המשמש אותה כמשרד, בנתה הנתבעת גלריות, בשטח כולל של 43 מ"ר, וכי הדבר מהווה ניצול של זכויות בניה, השייכות לתובעת. בגין הפסד שווי זכויות בניה בחלקה, בגלל בניית הגלריות, דורשת התובעת פיצוי בסך השווה ל-21,500 דולר.

19. הנתבעת נתנה מענה לדרישה זו, והוא, שבתנאי שטר החכירה נקבע מפורשות כי "החוכר יהא רשאי לבנות ו/או לעשות שינויים ו/או תוספות בתוך המושכר ללא צורך בקבלת הסכמת המחכיר". ("המושכר" הן 5 היחידות שבמבנה). לא יעלה על הדעת לפסוק לתובעת פיצוי בגין עצם העובדה שהנתבעת ניצלה את זכותה עפ"י ההסכם לבנות בתוך המושכר. אמנם, בהסכם המכר (סעיף 9) מופיע כי "הממכר אינו כולל... זכויות לבניה נוספת (אחוזי בניה בלתי מנוצלים)...". אם קיימת וככל שקיימת סתירה בין שני הסעיפים שציטטתי, הרי הסעיף "הגובר" הוא לדעתי הסעיף שבשטר החכירה, המהווה סעיף ספציפי, שעניינו לא בבניה באופן כללי, אלא בבניה בתוך המושכר. במלים אחרות, הממכר אמנם אינו כולל "זכויות לבניה נוספת", אך לבנות "בתוך" המושכר, החוכר (הנתבעת) רשאי גם רשאי. ואם הוא רשאי, ברור שלא ניתן לתבוע ממנו פיצוי הנובע מעצם ניצול הזכות הזאת.

20. נקודה נוספת היא, שבמכתב מאת מהנדס העיר אל ב"כ התובעת, שצורף כנספח ה'1 לתצהיר מנהל הנתבעת, נאמר כי מתן אישור לשיקום המבנה ותוספת למבנה מותנה (בין היתר) בהריסת המבנה הקיים ובניית מבנה חדש. ממכתב זה יוצא כי כלל לא ניתן לנצל את זכויות הבניה הקיימות, כך שהתביעה בענין זה הינה למעשה תיאורטית.
השמאית נחקרה ארוכות בענין זה ונתנה את התשובות שנתנה. בחרתי רק להזכיר נקודה זו, מבלי להרחיב כלל, שכן, ממילא, דחיתי תביעה זו מטעם אחר (פיסקה 19 לעיל).
התביעה שכנגד
שכ"ט כונסי הנכסים
21. עפ"י הסכם המכר, היה על התובעת להעביר הזכויות בממכר על שם הנתבעת בלשכת רישום המקרקעין בתוך 6 חודשים מחתימת ההסכם. הדבר לא נעשה, והנתבעת פנתה לביהמ"ש המחוזי בתובענה, על דרך של המרצת פתיחה, ליתן צו האוכף על התובעת את התחייבותה הנ"ל, ולמנות כונסי נכסים לשם נקיטת הפעולות הדרושות לרישום הזכויות ע"ש הנתבעת. תובענה זו נסתיימה בהסכם פשרה. לפי הסכם הפשרה, לו ניתן תוקף של

פסק דין
ע"י ביהמ"ש המחוזי, מונו כונסי נכסים, והם אלה שרשמו בסופו של דבר את הזכויות בלשכת רישום המקרקעין ע"ש הנתבעת. עתה דורשת הנתבעת, בתביעתה-שכנגד, את שכ"ט כונסי הנכסים בסך 14,320₪.
אעיר כי, הסכום שהוכח תשלומו הוא רק 7,300₪ ולא 14,320₪. מכל מקום, ביהמ"ש המחוזי, שעה שאישר את הסכם הפשרה (בדבר מינוי כונסי נכסים), ונתן לו תוקף של

פסק דין
, קבע כי אינו מוצא מקום להטלת הוצאות בנסיבות המקרה.
אם סבורה הנתבעת כי יש לפסוק לטובתה את השכר ששילמה לכונסי הנכסים, נראה לי כי "הכתובת" לעתירה כזאת היא ביהמ"ש שמינה את הכונסים, ולא בימ"ש זה.

הפסד רווחים - סוכנות "קרייזלר"
22. עיקר הנזק, שנגרם לנתבעת (התובעת-שכנגד), בשל אי-העברת ורישום הזכויות בנכס על שמה בלשכת רישום המקרקעין, הוא, שבשל כך נמנע ממנה, לטענתה, להרחיב את המוסך ולהיות מוסך מורשה של סוכנות "קרייזלר".
לטענת הנתבעת, בשנת 1995 הוצע לה ע"י חברת מכשירי תנועה להרחיב את עסקי המוסך ולהיות מוסך מורשה של רכבי קרייזלר. לצורך זה היה על המוסך (לפי דרישת חברת מכשירי תנועה) להתרחב פיזית, ולשכור את המבנה הצמוד לו, שעמד פנוי באותה עת. לצורך שכירת אותו מבנה, שיפוצו, והתאמתו למוסך, היה על הנתבעת להשקיע סך של 50,000 דולר. סכום זה לא עמד לרשות הנתבעת. לכן, לצורך גיוס הסכום, ביקשה הנתבעת לשעבד את זכויותיה במקרקעין נשוא התביעה. את זאת לא ניתן היה לעשות, הן משום שהזכויות טרם נרשמו על שם הנתבעת, והן משום שעל זכויות התובעת בנכס רבצו עיקולים שונים. הנתבעת פנתה לתובעת, ואח"כ לביהמ"ש, ובסופו של דבר, רק באמצעות כונסי נכסים, שמונו לשם כך, נרשמו הזכויות בנכס ע"ש הנתבעת. כל התהליך הזה ארך מטבע הדברים זמן רב, ובינתיים העבירה חברת מכשירי תנועה את הזכויות לטיפול ברכבי קרייזלר למוסך אחר. הנתבעת מחשבת בפרוטרוט, בתצהיר מנהלה, את הפסד הרווחים שנגרם לה בשל כך, ומראה כי ההפסד שנגרם לה מסתכם בסך של 197,500₪.

אי הוכחת הנזק וסכומו
23. שני קשיים אני רואה בענין זה, האחד - בהוכחת הנזק, והשני - בחובת הקטנת הנזק. לכאורה הנזק על פניו נראה מפורט ביותר ומוכח, אך למעשה הוא בנוי על שורה של טענות עובדתיות, הבנויות נדבך על גבי נדבך, וכולן טעונות הוכחה. עדותו של מנהל הנתבעת, מר מנדה, בענין זה, הינה עדות יחידה של בעל דין, כאשר הסיוע היחיד לכל הסיפור הוא במכתבה של חברת מכשירי תנועה אל הנתבעת, מיום 3/3/99, שאיננו מכתב מ"זמן אמת", אלא מכתב ש"הוזמן" ע"י הנתבעת לאחר הגשת תביעה זו נגדה, ועל מנת לעשות בו שימוש בתביעה. עורך המכתב אף לא העיד בבית המשפט. לא הוכח שבאמת היתה לנתבעת אפשרות לשכור את המבנה הצמוד. לא הוכח שאותו מבנה עמד בדרישותיה של חברת מכשירי תנועה. לא הוכח שבעל המבנה והנתבעת הגיעו לעמק השווה ביחס לתנאי השכירות. לא הוכח שהמבנה היה פנוי וניתן להשכרה בזמן הרלוונטי, ולא הושכר עוד קודם לכן לאחרים. את כל אלה ניתן היה להוכיח באמצעות מי מחברת מכשירי תנועה, ובאמצעות בעל המבנה הצמוד (אבי), אולם אלה לא זומנו לעדות. כמו כן לא הוכח כי היתה לנתבעת אפשרות לקבל היתר מהעירייה להרחבת המוסך. ייתכן גם, שההשקעה הכוללת הנדרשת היתה גבוהה מ-50,000 דולר, והענין לא היה כדאי לנתבעת. כל שנאמר במכתבה של מכשירי תנועה מיום 3/3/99 הוא, שהנתבעת לא הצליחה לעמוד בתנאי של הגדלת שטח תאי העבודה במוסך, ולכן ירד הנושא מעל הפרק. מכך לא ניתן ללמוד מדוע לא עמדה הנתבעת בתנאי של הגדלת השטח. יכולות להיות לכך סיבות רבות ומגוונות. ואולי הנושא ירד מעל הפרק, מפני שנמצא מוסך אחר, שאיתו נסגרה העיסקה בתנאים נוחים וטובים יותר מבחינתה של מכשירי תנועה? יש להדגיש את העובדה שאין ולו מסמך אחד (שנכתב במועדים הרלוונטיים. לא בדיעבד, לצורך המשפט) המצביע על בעיה זו, שהיתה קיימת, כנטען, בשנת 1995, ואשר בגללה נגרם לתובעת לטענתה נזק כבד. כיצד ייתכן שנזק כה כבד נגרם לנתבעת, ואין היא פונה אל התובעת בכתב להתריע בפני
ה על הנזק שנגרם לה כתוצאה מאי-העברת הנכס על שמה?
יתר על כן, מנהל הנתבעת העיד כי, בתחילה, "הדרך לא אצה, בינתיים נקפו החודשים והייתי צריך את זה יותר מהר, ופנינו לבימ"ש" (פרו', עמ' 31, ש' 12-13). כלומר, הפנייה לביהמ"ש נעשתה בשעה שהענין כבר היה דחוף לנתבעת. אולם, למרבה הפלא, בפני
ית הנתבעת לביהמ"ש (ה"פ 590/95 בביהמ"ש המחוזי) מגיש מנהל הנתבעת תצהיר, מיום 23/3/95 (כחודשיים שלשה אחרי שהוצע לנתבעת, לטענתה, להפוך למוסך מורשה של קרייזלר), ובו אין מלה על כך, שנושא העברת הזכויות בנכס ע"ש הנתבעת דרוש לנתבעת בדחיפות לצורך הרחבת המוסך, וכי הדבר גורם לה נזק כבד, כנטען (לראשונה) היום.
ולא רק בשנת 1995 שכחה הנתבעת לציין את הנזק הכבד שנגרם לה. גם במועדים מאוחרים יותר, לא העלתה כל טענה בדבר נזק שנגרם, לא שלחה מכתב דרישה, ולא הגישה תביעה לביהמ"ש. רק משהוגשה התביעה נגדה, הוגשה התביעה-שכנגד, כמשקל נגד. הייתכן הדבר שאמנם נגרם לנתבעת נזק כבד ומוכח, בשל מחדליה של התובעת, והנתבעת שותקת?

גם בענין אופן חישוב סכום הנזק, נראה כי לא עלה בידי הנתבעת להוכיחו כדבעי. אין כל הוכחה באשר להיקף ההכנסות (והרווח) הצפוי, אילו הפך המוסך למוסך (גם) של רכבי קרייזלר. הטענה כי הנתבעת היתה מכפילה את רווחיה היא בגדר ספקולציה בלתי מוכחת. ובכלל, הדרך הנכונה להוכחת הרווח הצפוי היתה באמצעות חוו"ד של רואה חשבון (או מומחה אחר). פרטי החישוב, המובאים בסעיף 30 לתצהיר מנהל הנתבעת, אינם בתחום מומחיותו, ולא זו הדרך להוכיח אובדן רווחים.

עד כאן הראיתי כי הנתבעת כשלה בהוכחת הנזק וסכום הנזק. אולם, לדעתי, דין התביעה שכנגד להידחות גם מטעם אחר (אפילו הוכח הנזק וסכומו), והוא, שהנתבעת לא עמדה בחובת הקטנת הנזק. על כך אעמוד בפיסקה הבאה.


אי הקטנת הנזק
24. סעיף 14(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970 קובע כי אין המפר חייב בפיצויים בעד נזק שהנפגע יכול היה , באמצעים סבירים, למנוע או להקטין.
לטענת הנתבעת, כל שעמד בינה לבין מימוש האפשרות להרחיב את המוסך ולהכפיל את רווחיו, היה - הצורך לגייס סך של 50,000 דולר. את הסכום הזה התכוונה הנתבעת לגייס באמצעות שעבוד הנכס שרכשה מהתובעת. אולם מנהל הנתבעת העיד כי יש לו דירה, יש לו מכונית, העסק שלו מצליח (עמ' 30, ש' 6). כאשר ראה כי ענין העברת הנכס נשוא התביעה ע"ש הנתבעת נמשך ונמשך, ובשל כך חומקת לה אותה הזדמנות פז מבין ידיו, מדוע לא מישכן נכס אחר (דירתו, רכבו) לצורך גיוס הסכום הדרוש? ב"כ הנתבעת טוענת כי על מנהל החברה-הנתבעת לא מוטלת כל חובה למשכן את נכסיו הפרטיים על מנת לממן פעילות עסקית של החברה. אולם, ראשית, לא זה מה שאמר מנהל הנתבעת, כשנשאל מדוע לא מישכן את דירתו. אילו אמר שהוא נמנע באופן עקרוני מלשעבד את דירתו לצרכי העסק, ייתכן מאד שהייתי מקבל זאת. אולם לא כך עולה מעדותו (עמ' 30, ש' 22-24). גם לא עולה ממנה, כי היתה מניעה כלשהי מלשעבד את דירתו לצורך כך. שנית, השאלה איננה אם מוטלת עליו חובה למשכן הדירה, למטרות העסק. השאלה היא מה היה סביר, באותה עת, שיעשה (ע"א 195/85 בנק אגוד לישראל נ' סוראקי ואח' פד"י מב(4) 811, בעמ' 825). לדעתי, כאשר נקרית בפני
מנהל עסק, או חברה קטנה (היו בחברה אז 4 עובדים בסך הכל, סעיף 30(ב) לתצהיר מנדה), הזדמנות פז שכזאת, הזדמנות של אולי "פעם בחיים", להרחיב את העסק ולהכפיל(!) את רווחיו, והוא אינו יכול לשעבד לצורך כך את מקרקעי העסק; מנהל סביר היה במקרה כזה משעבד את נכסיו הפרטיים, ולו לתקופת-הביניים עד שניתן יהיה לשעבד את מקרקעי העסק (לאחר שהכונסים סיימו מלאכתם ורשמו הזכויות בנכס ע"ש הנתבעת, כבר ניתן היה להעביר השעבוד אל הנכס הזה, ולהסירו מנכסו הפרטי של מר מנדה). אם אמנם נגרם לנתבעת כטענתה נזק כה כבד בשל העדרם של אותם 50,000 דולר, הרי הנתבעת היתה יכולה לגייס את הסכום הזה באמצעים אחרים, אם היו לה כאלה. היתה זו התנהגות בלתי סבירה מצד הנתבעת ומנהלה, שלפי עדותו "הזמן נמשך וחיינו על הבטחות, וההזדמנות שלנו ברחה מהידיים תוך כדי שאנחנו מחכים שהמוכר יסיר את העיקולים ושהבנק יסדיר את העניינים" (עמ' 30, ש' 24-26). "חיכינו שהמוכר שהצהיר בבימ"ש שהוא יעביר את הנכס בטאבו, יעשה את זה, והוא הבטיח עוד חודש ועוד חודש... אנחנו חיכינו שבעל הנכס יעביר את הנכס כפי שהתחייב בבימ"ש, ובינתיים חלף הזמן, והפסדנו את העיסקה... הדרך לא אצה, בינתיים נקפו החודשים..." (עמ' 31, ש' 5-12). לא כך נוהג אדם סביר, שעיסקה כל כך מוצלחת רובצת לפיתחו. אדם סביר לא היה ממתין משך חודשים, תוך הסתמכות על הבטחות, אלא היה מגייס את הסכום הדרוש מיד ומהר, באמצעים אחרים (והיו כאלה).
סיכומו של דבר, דעתי היא, כי הנתבעת יכולה היתה, באמצעים סבירים, למנוע את הנזק שנגרם לה, לטענתה, ולפיכך אין התובעת חייבת לפצותה על הנזק הזה.

סיכום
25. אני מקבל את התביעה באופן חלקי ומחייב את הנתבעת לסלק ידה מהשטח הידוע כ"רמפה" והשטח המיועד למעלית ולחדר מדרגות, כמסומן בתשריט המהווה נספח להסכם המכר מיום 20/5/91, ולהחזיר החזקה בשטחים אלה לתובעת, כשהם פנויים מכל אדם וחפץ.

כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך 28,412₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

התביעה שכנגד - נדחית.

הנתבעת תישא בהוצאות המשפט של התובעת, וכן בשכ"ט עו"ד בסך 12,000₪ בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.
ניתן היום כ"ה בתשרי, תשס"ד (10 באוקטובר 2004) בהעדר הצדדים.
המזכירות תשלח

פסק דין
זה לב"כ הצדדים.

צבי דותן
, שופט

קלדנית:חיה י.









א בית משפט שלום 633/99 נילי להבי נ' מוסך טיראן בע"מ (פורסם ב-ֽ 11/10/2004)