פסקי דין על שאדי דוויק | פסקי דין על מוחמד שוויקי | פסקי דין על עודיי ביידון ואח' |

11532-07/12 פ     19/08/2013




פ 11532-07/12 מדינת ישראל נ' שאדי דוויק, מוחמד שוויקי, עודיי ביידון ואח'








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו

ת"פ 11532-07-12 מדינת ישראל
נ' דוויק ואח'





בפני

כב' הסגן נשיא
דר' עודד מודריק

בעניין:
מדינת ישראל
ע"י עו"ד גלית אפרתי



המאשימה



נגד



1.שאדי דוויק
ע"י עו"ד פאייז יונס
2.מוחמד שוויקי

ע"י עו"ד זילברברג
3.עודיי ביידון
ע"י עו"ד פאייז יונס



הנאשמים

הנמקת גזר הדין


ביום 9.7.13 ניתן והוקרא גזר הדין בפרשה דנן. לשיטה אחרונה כתבתי שהנמקת גזר הדין תיכתב בתוך יום ותובא לידיעת הצדדים. בשל תקלה מסוימת נשכחה ממני מחויבות זו. אמלא את החסר כעת.

הנאשמים שאדי דוויק
, מוחמד שוויקי
ו- עודיי בידון (להלן: "שאדי", "מוחמד" ו-"עודדי") נותנים את הדין בהקשר לשתי פרשיות שוד. האחת התרחשה ב-26.6.12 סמוך לחצות הלילה. על פי תכנון
מוקדם יצאו הנאשם מירושלים לתל אביב ברכבו של עודיי; סמוך לשעה 01:00 הבחינו באילנה קטנובסקי ("המתלוננת") שעמדה ברח' הר ציון בתל אביב. עודיי עצר את הרכב סמוך למתלוננת. מוחמד יצא את המכונית וקרב אל המתלוננת.
עודיי התרחק מעט וביצע סיבוב פרסה. עתה ירד גם שאדי מן הרכב וקרב אל המתלוננת.
זו חששה מן השניים והחלה להתרחק אך הם דלקו אחריה אחד אחז בתיקה ומשך אותו מידיה והאחר דחף את המתלוננת על מנת למנוע התנגדות. הנאשמים נטלו את תיקה של המתלוננת שהכיל מכשיר אייפון ו-100 ש"ח ומסמכים ונמלטו מהמקום ברכבו של עודיי.


הפרשייה השנייה התרחשה כשעה לאחר הפרשה הקודמת. הנאשמים נסעו ברכבו של עודיי ברח' ארלוזורוב בתל אביב. סמוך למפגש הרחובות ארלוזורוב ובן יהודה הבחינו בתיירת מגרמניה ונסה הוגנדין שצעדה ברחוב. עודיי עצר את הרכב ליד התיירת.
שאדי ירד מן הרכב ושדד את תיקה של התיירת שבו היו מחשב נייד, נגן מוסיקה וארנק שהכיל כ-75 יורו, 20 ₪ וכרטיסי אשראי ומסמכים.

עם שללם בידם נמלטו הנאשמים מן המקום ברכבו של עודיי. האחרון נהג את הרכב תוך חציית
צמתים מרומזרים שבהם מופע אור אדום. שוטר שהבחין בהתרחשות השוד דלק אחר הנאשמים והצליח לעצור אותם לאחר שהחנו את הרכב בחצר אחד הבתים.

הנאשמים הם צעירים כבני 20-21 תושבי סילואן וראס אל עמוד שבירושלים. מתסקירי שרות המבחן מצטיירת תמונה של צעירים ללא עבר פלילי שגדלו ברקע חברתי – כלכלי טוב, במשפחות נורמטיביות, שבצעו את מעשי העבירה ללא תכלית מיוחדת. קציני שרות המבחן נמנעו מהמלצה טיפולית שיקומית בין היתר כיון שהנאשמים גילו אחריות חלקית בלבד למעשי העברה. הלכה למעשה כל אחד מהם ניסה לטשטש ולמזער את חלקו במסכת העברות. השירות אף התרשם מרקע של צריכת אלכוהול שעמד בבסיס ביצוע העבירות. בכך יש גם ציון של סיכון עתידי.

באת כוח המאשימה ביקשה שיושתו על הנאשמים עונשי מאסר ארוכים למדיי ושהם יחויבו בקנס ובפיצוי למתלוננות. כמו כן נדרשה קביעה בעניין חילוט רכבו של עודיי (בעניין אחרון זה הייתה הסכמה בין הצדדים ועל כן אין צורך שההנמקה תדון ברכיב זה).
הבקשה נומקה בעוצמת הפגיעה בערך החברתי המוגן (הגנת הקניין הפרטי ועל זכות הפרט להלך בחוצות העיר ללא חשש לשלומו ולקניינו); בתכנון המוקדם, בהתרשמות של שירות המבחן מן המסוכנות הטבועה בנאשמים ומהעדר מוכנות ליטול אחריות למעשי העברה.

הסנגורים ביקשו שגזר הדין יישא אופי מקל. הם ביססו את בקשתם, ראש וראשונה, על כך שמעשי השוד נעדרו אלימות ממשית ושלא הייתה להם למעשה השלכה רכושית כלשהי (הנאשמים נעצרו סמוך לזירת העבירות ושללם בידם). נוסף לכך הודגשו גילם הצעיר, העדר עבר פלילי והעובדה שמלוא עתידם של הנאשמים לפניהם והם יכולים להקים משפחות ולסלול דרכם במשעולים סדורים ותקינים. כל אחד מן הסנגורים ציין נקודות פרטניות, אם ביחס לנסיבות אישיות ואם בהקשר לחלקו של כל נאשם במסכת העבירות.

הצדדים זה בְּכֹה וזה בְּכּה הציגו פסקי דין רבים שמהם עולה משרעת ענישה רחבה למדיי.

ברי שהנאשמים ביצעו מעשי עבירה רעים וחמורים. אכן התוצאה הפיזית של מעשי העבירה לא הייתה חמורה במיוחד, שכן המתלוננות לא נחבלו ורושם שנשדד הושב להן. אולם הפגיעה בערך החברתי המוגן בעניין דנן היא ממין אחר; היא נוגעת לזכות הבסיסית של אדם להלך חופשי, בתחושה של ביטחון
בחוצות העיר, במשעולי הכפר, בחורש ובניר. איש אינו יכול להתערב בחירות הפרטית של זולתו ואיש אינו רשאי להטיל אימתה ופחד על זולתו. משחברו שלושה צעירים
האחד למשנהו, בתכנון מוקדם, כדי לשדוד את הזולת באישון לילה ואף בצעו זממם, נמצאו אלה פוגעים חמורות בערך החברתי המוגן. היו אלה מעשי שוד לתכלית של שוד. פרי בטלה ולא תוצאה של אילוץ כלכלי. אין להקל ראש במעשים הללו.

הפרשה דנן מזכירה לי פרשה אחרת, שמאפייניה דומים למדיי שדנתי בה לפני 18 שנים. אז כמו היום בצעו שלושה צעירים (נערים על סף הבגירות) מעשי שוד. הם גדלו בבתים נורמטיביים שלא חסכו מהם דבר. מעשי השוד בוצעו ללא תכלית ממשית. השלל לא היה רב. הפגיעה החברתית רבה. התרשמתי אז מנטילת האחריות של הנאשמים וממאמצי השיקום שהם נטלו על עצמם. שירות המבחן תמך במאמצים הללו והציג תצפית עתידית חיובית. על כן, לאחר התלבטות פנימית קשה גזרתי עונשי מאסר לנשיאה בעבודות שירות.

בית המשפט העליון (מפי השופטת טובה שטרסברג כהן) לימד (גם אותי) לקח חשוב בעניין חשיבותה של ענישה הולמת. וכך נאמר שם:

מבחינת האינטרס הציבורי, אין זה מספיק להטמיע בחוק סטנדרטים של התנהגות. הציבור חייב לראותם מיושמים בכל עת ולראות בהם חלק בלתי נפרד מנהגים חברתיים מקובלים המגנים על גופו, על רכושו ועל כבודו של כל אחד מתוכו. ענישה סלחנית במקרים של התנהגות עבריינית חמורה עלולה להביא להתמוטטות עכבות מוסריות, להתפרש כהתפשרות על ערכים ועל נורמות, לפגוע באמינות מימושו של האיום בעונש מאחורי החוק ולהעביר מסר שלילי לעבריינים פוטנציאליים המועדים לבצע עבירות מאותו סוג. באותו אופן שבו השתת עונש ממשי היא בבחינת ביטוי חברתי חריף לגינוי שלו ראויים המעשים החמורים, כך אימוץ הגישה הסלחנית תחליש הכרת האיסור שבהתנהגות...

הפשעים שביצעו המשיבים לא צמחו על רקע של מצוקה חברתית כלכלית ועל רקע של חיים קשים הטומנים בחובם לעתים זרעים של פשיעה ואלימות. שלושת המשיבים באו ממשפחות מבוססות שלא חסכו מהם כל צורכם בתחום החומרי. נהפוך הוא, הם העתירו עליהם יתר על פני צורכיהם והפכו אותם – כלשון השופט קמא – לנערי תפנוקים. מעשי השוד שביצעו צמחו על רקע של תרבות שפע ומתירנות. הם שייכים לאותה קטגוריה של מעשים נפשעים המבוצעים על-ידי צעירים לשם הנאה, ולשם סיפוק גירויים וריגושים. הם מבטאים עיוות בסיסי בנורמות ובערכים מתקנים וזלזול בזולת, בכבודו, ברווחתו ובחייו. יש בהם סילוף של סולם העדיפויות והעמדת ה"אני" וגחמות אישיות מעל כל ערך אחר. האלימות שבמעשים באה לסיפוק ההנאה שבאלימות לשמה, כאילו היה זה "בילוי" מתסיס, מגרה ומסעיר לסיפוק מיידי של מאוויים אישיים. מעשים אלה הנעשים מתוך אטימות, אנוכיות דורסנית וחוסר רגישות לזולת אשר רכושו הפקר למען עושיהם, וגופו קיים לשם סיפוק תאוותם. רווחתו ונוחותו של הזולת מתבטלות בעיניהם בפני
דחפיהם וגירוייהם האישיים תוך זלזול בכללים ובנורמות שהחברה הציבה על-מנת לאפשר חיים תקינים בה לכל פרט מחבריה ומסגרת חברתית כללית בטוחה, הוגנת ונאורה.

זהו הווי מסוכן שיש לעקור אותו מן השורש. זוהי אווירה הרסנית שיש ללחום נגדה. חברה מתוקנת אינה יכולה להתקיים אם אלה הם ערכי חבריה. הדרך הנכונה והיעילה למנוע זרעי פורענות כאלה היא חינוך לערכים, חינוך להערכת כבוד הזולת, להערכת צרכיו, רווחתו, חירותו ושלמות גופו; חינוך לתחושת אחריות אישית כלפי

הזולת וכלפי החברה שבה האדם חי ומתפקד. משחינוך זה נכשל – כפי שקרה, כנראה, במקרה דנן – ואנו נמצאים לאחר ביצוע כל אותם מעשים נפשעים וחמורים שבוצעו, הרי גם אם ניצבים אנו בפני
הדילמה הקשה שאותה היטיב לבטא השופט קמא, אין אנו יכולים לעשות מחוות של חסד כלפי המשיבים על חשבון כל אותם ערכים, נורמות וקורבנות שבהם פגעו
[ע"פ 4872/95 מ"י נ' איילון פ"ד נג(3) 1, 9-8].

אכן, שם החמיר בית המשפט העליון את העונש וגזר לנאשמים 18 חושי מאסר לנשיאה בפועל.

לי נראה ששיקולי הענישה בפרשה דנן, ברמה העקרונית, דומים לאלה שנשקלו באותה פרשה ישנה יחסית. הציטוט מפסק הדין משקף את דעתי בעניין שלפניי.

יש הבדל בין הכא להתם. הנאשמים בוגרים יותר. נטילת האחריות מצדם נעשתה רק עם ההודאה באשמה בבית המשפט. הבעת החרטה היא אמירה מן השפה ולחוץ בבית המשפט. ב"רגע האמת" בשבתם מול קצין המבחן (שתפקידו לבחון את פוטנציאל השיקום של הנאשם) גילו הנאשמים ריחוק וצמצום מידת האחריות. שלא להזכיר את אי הבעת משאלת שיקום ואי הבעת חרטה.

על כן ובשים לב לכך שעם התקדמות העתים הלכו וגברו והתרבו מעשי אלימות בחברה שלנו, החלטתי לגזור עונשי מאסר כפי שפורטו בגזר הדין.

נוכח העדר משמעות כלכלית למעשי השוד, לא ראיתי טעם בקביעת פיצוי למתלוננות. נוכח פרק המאסר הארוך יחסית, סברתי שאין גם מקום לקנס.

הנמקה זו היא חלק בלתי נפרד מגזר הדין

ניתנה היום,

י"ג אלול, תשע"ג
,
19 אוגוסט, 2013
, בהעדר הצדדים.












פ בית משפט מחוזי 11532-07/12 מדינת ישראל נ' שאדי דוויק, מוחמד שוויקי, עודיי ביידון ואח' (פורסם ב-ֽ 19/08/2013)