פסקי דין על אברהם מרדכי אירנשטיין | פסקי דין על דוד רז | פסקי דין על חניתה רז |

562/85 עא     03/05/1988




עא 562/85 אברהם מרדכי אירנשטיין נ' דוד רז, חניתה רז




(פד"י נב (3) 111)

(פד"י מב (2) 418)


בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 562/85



השופטים:
כבוד הנשיא מ' שמגר

כבוד השופטת ש' נתניהו


כבוד השופט א' גולדברג


המערער:
אברהם מרדכי אירנשטיין


ע"י ב"כ עו"ד ת' ורטהיים

נ ג ד

המשיבים:
1. דוד רז

2. חניתה רז


ע"י ב"כ עו"ד ע' דרדיקמן



ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (
שופט ע' זמיר
) מיום 14.8.85 בת"ע 2304/83.



פסק-דין




השופט א' גולדברג

:

1.
ביום 28.3.83 הלכה לעולמה פייגה סינגל (להלן- המנוחה), כשהיא ישישה וערירית. טרם מותה עשתה המנוחה שתי צוואות. בצוואה הראשונה (מיום 10.9.79) הורישה את כל רכושה למערער, אדם זר לה, שעל מערכת יחסיו עם המנוחה אין אנו יודעים דבר. משנפטרה המנוחה, ביקש המערער לקיים את הצוואה האמורה, ובית המשפט נעתר לו. את הצוואה השנייה עשתה המנוחה ביום 11.6.81, ועל פיה המשיבים הם הנהנים היחידים בכל רכושה. בהליך לקיומה של הצוואה הראשונה לא נטלו המשיבים חלק, ואין ראיה כי ידעו עליו.משנודע להם בדיעבד על קיום הצוואה, עתרו לביטול צו הקיום שניתן ולקיומה של הצוואה השנייה. התנגדותו של המערער נדחתה, ומכאן ערעורו.


2.
אף המשיבים זרים היו למנוחה. ההיכרות ביניהם החלה בשנת 1978 בעקבות הסכם שעשתה עם חברה קבלנית בבעלותו של המשיב 1, אשר על-פיו רכשה החברה מהמנוחה את זכויותיה בנכס בו גרה, תמורת התחייבותה "להקים, לבנות, ליחד ולמסור למוכרת דירה בת 3 חדרים... בבית שהקונה מתחייבת לבנות על הנכס..." (כאמור בסעיף 4(ג) לחוזה).


בחודש מאי 1981 חלתה המנוחה, והמשיבים לקוחה לביתם, בו שהתה כחמישה שבועות. כשהחלימה, הועברה ביום 21.6.81 למוסד "שלווה", לאחר שבתקופה האמורה נהרס ביתה. עשרה ימים קודם לכן עשתה את צוואתה השנייה, וביום בו הועברה למוסד נתנה למשיב 1 ייפוי-כוח נוטריוני. במוסד "שלווה" נשארה המנוחה עד 27.9.81 (ראה חשבונות מש/4), משם חזרה לביתם של המשיבים, עד שהופנתה ב- 9.12.81 לבית אבות בגבעת השלושה. ב"שאלון לסידור במוסד" נמצא כתוב על מצבה הסוציאלי של המנוחה, כי היא-

"קשישה תשושה וגלמודה. היא נשארה ללא קורת גג לאחר שהייתה במצב שמסכנת (!) את חייה והיא נאלצה לעזוב. הייתה תקופה ב'שלווה' ולאחר מכן אצל משפחה זרה שקיבלה אותה מתוך רחמנות. מתקיימת מקצבת זקנה בלבד".


3.
בהתנגדותו של המערער לקיום הצוואה השנייה העלתה באת-כוחו טענות התוקפות את הצוואה מצדה הצורני בצדן של טענות שבמהות, וכולן כאחת נדחו על-ידי בית המשפט קמא. איני רואה צורך להידרש לסוג הראשון של הטענות, שעליהן חזרה באת-כוח המערער לפנינו, ולו מן הטעם כי יש, לדעתי, לקבל את הערעור נוכח יתר הטענות כשהן מצטברות. ואפתח בטענה, כי המנוחה חתמה על הצוואה בלי שידעה או הבינה את תוכנה.


שתי עדות הצוואה, גב' חיה שקופ וגב' אירן שרון, אישרו בחתימתן על גבי הצוואה, כי "המצווה קראה את הצוואה, חתמה עליה במעמד שתינו, כשתוכנה ידוע ומובן לה".


דא עקא, שלטענת המערער לא ידעה המנוחה עברית, וממילא לא יכלה לקרוא ולהבין את תוכנה של הצוואה הכתובה עברית.


על-ידיעת המנוחה את השפה העברית, אמר השופט המלומד:

"אין ספק שלמנוחה היה מושג מה בשפה העברית והיא ידעה שפה זו במקצת. דבר זה עולה מעדויותיהן של לאה כאנים (עמ' 17 לפרטיכל), יפה רוטנברג (עמ' 23 לפרטיכל) ואספרנס כהן (בעמ' 26 לפרטיכל). קיימת תמימות דעים בין שלושתן- כולן עובדות בשירותי הרווחה- שאכן למנוחה הייתה שליטת מה בשפה העברית.

אינני רואה כל סיבה לפקפק בעובדה שהמנוחה ידעה והבינה על מה היא חותמת במשרדו של עו"ד דרדיקמן. העדויות מצביעות על כך שהשיחה נוהלה בשפה המובנת למנוחה ובהשתתפותה, וכן שהמנוחה ידעה קצת עברית, כך ששפה זו לא הייתה זרה לה לחלוטין".


וכיוון שלמנוחה היה רק "מושג מה בשפה העברית והיא ידעה שפה זו במקצת", קיים ספק של ממש אם אמנם היה בידה לקרוא את הצוואה, כאמור באישורן של עדות הצוואה. ומאחר שבצוואה עצמה לא מצינו דבר תרגומה למנוחה לשפת האידיש, בה דיברה, הרי שב"העדר ציון מפורש בדבר תרגום הצוואה למצווה טרם חתימה יש בו כדי לתרום לא מעט לחשש, שהמצווה לא הבין את תוכן הצוואה עליה חתם" (
ע"א 347/84 צימט נ' בנימין, פ"ד מ(4) 118, בעמ' 121).
ואמנם ציין השופט המלומד, כי "יוצא איפוא שגם אם לא ידעה המנוחה כלל עברית (היו ראיות שהמנוחה הבינה עברית במידת מה), די בתרגומה של הצוואה בפועל לפניה לפני החתימה כדי להתגבר על מכשלה זו". אלא שלא הובאה כל ראיה המלמדת, כי המשיבים התגברו על מכשלה זו.


4.
בית המשפט קמא מביא מדבריהן של עדות הצוואה, כשעל-פי עדותה של גב' שרון שמעה את המנוחה מדברת עם עורך-דין דרדיקמן בשפה שאינה מובנת לה, והיא חושבת שזו הייתה אידיש, ולא זכור לה שעורך הדין דיבר עם המנוחה עברית. ואילו הגב' שקופ העידה, כי זכור לה "שהצוואה הוקראה בעברית, וכן שהמצווה קראה את הצוואה. המצווה ידעה עברית. שוחחתי אתה". ולאחר שציטט מעדויותיהן, אומר בית המשפט:

"לכאורה, סותרות העדות (!) הנ"ל אחת את רעותה, אולם בדבר אחד עניני שתיהן מסכימות: השיחה במשרדו של עו"ד דרדיקמן עם המנוחה נוהלה בשפה שהייתה מובנת לה (אידיש- לפי גירסת אירן שרון, עברית- לפי גירסת חיה שקופ). עובדה זו יש בה כדי להיות אינדיקציה לכך שהמנוחה ידעה במה מדובר ושהיא חותמת על צוואה".


ותמיהה היא בהסבר זה. שאם לא היה למנוחה אלא
מושג
מה בעברית, מה הועילה קריאת הצוואה לפניה בעברית (כגירסת העדה שקופ) ללא הסבר באידיש? וכיצד קראה לבדה בצוואה? ומאחר שלגירסה זו לא תורגמה הצוואה לאידיש, עדיין נותר הספק, אם הבינה המנוחה את תוכן הצוואה. ואם גירסת העדה שרון עדיפה גם אז לא העידה עדה זו אלא על
שיחה
בשפה שאינה מובנת לעדה, ומנין לנו כי בשיחה זו תורגמה הצוואה לאידיש?


5.
על כל אלה מוסיף השופט המלומד ואומר, כי העובדת הסוציאלית, גב' לאה כאנים, נתנה תצהיר בחייה של המנוחה, ובו ציינה, כי המנוחה סיפרה לה "כי יש לה כספים וכי בנוכחותו של מר רז (המשיב מס' 1) חתמה על צוואה". מכאן, "עינינו הרואות שבעת ששהתה המנוחה בבית האבות, וכשנה לאחר חתימת הצוואה, ידעה גם ידעה המנוחה שהיא חתמה על צוואה, ואם אכן מסתמך המשיב (המערער- א' ג') ומסתמכת באת כוחו המלומדת על תצהירה זה של לאה כאנים, הרי בנקודה זו מצביע הדבר כ'מאה עדים', שאכן ידעה המנוחה שהיא חתמה על צוואה, וידיעה זו של המנוחה אז, למעשה טופחת על פני הטענה, שהיא לא ידעה ולא הבינה על מה שחתמה במשרדו של עו"ד דרדיקמן". אולם משהתייחס השופט המלומד לטענת בא-כוח המערער, כי בדבריה של גב' כאנים יש ראיה לטענת המערער, כי המשיב 1 נכח במעמד חתימת הצוואה, לא רק שדוחה הוא טענה זו, מן הטעם "שעדותה של גב' כאנים, בנקודה זו, הינה עדות שמיעה, ועדות כזו אינה יכולה להוות ראיה לאמיתות תוכנה" אלא מטעם נוסף, והוא, כי-

"גב' כאנים בעדותה לא דברה דווקא על צוואה, אלא אמרה שהמנוחה דברה על כך שמר רז לקח אותה לעו"ד, שם חתמה על מסמך כלשהו. מי אומר שדווקא על הצוואה מדובר?... שהרי קיימים עוד שני מסמכים, שמר רז מעורב בהם, שעליהם חתמה המנוחה לפני עו"ד, והם יפוי הכח (מוצג מש/2) ויפוי הכח האחר... מי לידינו כף יתקע שאפילו אם נקבל את העדות בעניין זה (עדות שמיעה כאמור), אין מקום לומר שמדובר
דווקא באחד מיפויי הכח הנ"ל, ולא דווקא בצוואה מיום 11.6.81".


6.
טענה נוספת שנדחתה בבית המשפט קמא הייתה, כי המנוחה הייתה נתונה להשפעה בלתי הוגנת של המשיבים. זאת מן הטעם, כי "בעניין הנדון לפנינו לא ניתן כלל לומר שהייתה איזו תלות מקיפה ויסודית של המנוחה במבקשים או במי מהם. גם לא מצינו, בנסיבות המקרה, כי למבקשים או למי מהם הייתה 'שליטה' על המנוחה בחייה".


על מצבה של המנוחה ביום 1.5.81, עוד טרם שנלקחה לבית המשיבים, כותבת העובדת הסוציאלית, גב' אספרנס כהן, כי המנוחה "תלויה במכרה זו גב' רז", ובסיכום נאמר, כי "לאור הנ"ל ובהיות גב' סינגל אלמנה ערירית בודדה, קשת שמיעה ואינה יכולה לטפל בצרכיה היום-יומיים למרות שמסוגלת עדיין להתהלך חופשית, יש לסדר אותה במוסד בהקדם האפשרי". אם נוסיף על כך את האימרה, כי לאחר שהובאה לביתם של המשיבים תלות נפשית ופיסית עד שנשלל רצונה החופשי, והמסקנה בנסיבות אלה, כי הצוואה נעשתה רק כהכרת תודה, אינה המסקנה היחידה. בהקשר זה יש להוסיף, כי בית המשפט קמא נתפש לכלל טעות כשסבר, כי הצוואה נערכה לאחר שהמנוחה כבר הוכנסה לבית אבות, וכי "אולי מלווה מבית האבות" הוא שליווה אותה למשרדו של עורך-דין דרדיקמן.


על מהותה של ההשפעה, הפועלת על-פי דין בצוואה, אמר
הנשיא שמגר
בע"א 133/84
רכטמן, עו"ד, נ' זיסמן ואח', פ"ד לט(4) 769, בעמ' 772:

"... ההשפעה, המכונה בלתי הוגנת, נושאת שם-תואר כאמור לאו דווקא בשל מטרת המעשה או בשל התוצאות, אשר אותן מבקשים להשיג, אלא בשל
אופיה
של מערכת היחסים שבין המשפיע לבין המושפע, היוצר השפעה, אשר הבלתי הוגן שבה יכול להתבטא גם בנסיבות הפעלתה".


וכן ראה
ע"א 423/75 בן נון בענין צוואת אסתר אלבכרי נ' ריכטר ואח', פ"ד לא(1) 372, בעמ' 378:

"... כאשר הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות של אדם אחד בזולתו, שהיא כה מקיפה ויסודית שניתן להניח כי נשלל רצונו החפשי והבלתי-תלוי של אותו אדם במה שנוגע ליחסים שבינו לבין הזולת, כי אז אפשר לאמר שעשיה או פעולה שהיא בעליל לטובתו של זה האחרון היא תוצאה של השפעה בלתי-הוגנת מצדו, אלא אם הוכח היפוכו של דבר".


7.
טענה אחרונה, ולא פחות חשובה, שהעלתה באת-כוח המערער, היא, כי המשיבים לא עמדו בתנאי שבצוואה, לפיו "צוואה זו כפופה לכך שכל עוד אני בחיים דוד רז
וחניתה רז
חייבים לדאוג למגורים עבורי וכלל מחסורי". אלא שנראה, כי יותר משדאגו למחסורה של המנוחה דאגו למחסורם הם, למרות שקיבלו ממנה כספים רבים, ללא כל קשר לצוואה, ולפיכך נפל אישפוזה במוסד "שלווה" על נטל הציבור. במהלך האישפוז גילתה המנוחה את אוזני המטפלים בה, כי ברשותה כסף ורכוש, וכי מיופה-כוחה הוא המשיב 1. לפניית העירייה אליו, לפי סעיף 3 לחוק שירותי הסעד, תשי"ח-1958, לקבלת פרטים לא בא ממנו מענה. כשם שלא הגיב להזמנת בית המשפט המחוזי, אשר נתן כנגדו בהיעדרו צו לגילוי פרטים (בהמ' 1532/82). בהטילם את הדאגה למנוחה במוסד על שכם הציבור, אין לומר, כי המשיבים דאגו לכלל מחסורה, כשם שאין לראות קיום התחייבות כזאת משלא שילמו עבורה דמי כניסה לבית האבות בגבעת השלושה, וכספים אלה שולמו "על חשבון האגף", כאמור בשאלון מש/3. סבורני גם כי דאגה של ממש לכלל מחסורה של המנוחה חייבה את המשיבים להכניסה
על חשבונה
למוסד, שרמת הרווחה בו תואמת את יכולתה הכספית, בהיותה בעלת הון רב, שאת חלקו נתנה, כאמור, בידי המשיבים. אכן, לא נעלם מעיניי, כי המשיבים שמרו על קשר עם המנוחה כל העת, דאגו לאישפוזה, ביקרוה והביאו לה חפצים שונים. אולם מעשים טובים אלה עדיין אינם מגיעים לכדי דאגה
לכלל
מחסורה של המנוחה, כמוסבר לעיל, כפי שצוו לעשות.


8.
סיכומם של דברים, הייתי מקבל את הערעור ומבטל את פסק-דינו של בית המשפט קמא, תוך חיוב המשיבים בשכר טרחת עורך-דין בסך 4,000 שקלים חדשים, כשסכום זה נושא ריבית והצמדה עד לתשלום.



הנשיא מ' שמגר
:

אני מסכים.



השופטת ש' נתניהו
:

אני מסכימה.


הוחלט כאמור בפסק-דינו של
השופט גולדברג.


ניתן היום, ט"ז באייר תשמ"ח (3.5.88).








עא בית המשפט העליון 562/85 אברהם מרדכי אירנשטיין נ' דוד רז, חניתה רז, [ פ"ד: מב 2 418 ] (פורסם ב-ֽ 03/05/1988)