פסקי דין על נאיף חוויס | פסקי דין על איהאב אבו אלהווא | פסקי דין על תאמר אבו גמעה | פסקי דין על גרינשפן ובניו בע"מ

21341-01/11 סע     03/09/2013




סע 21341-01/11 נאיף חוויס, איהאב אבו אלהווא, תאמר אבו גמעה נ' גרינשפן ובניו בע"מ








בית דין אזורי לעבודה בירושלים



ס"ע 21341-01-11 חוויס ואח' נ' גרינשפן ובניו בע"מ
ואח'

ס"ע 21359-01-11 אבו גמעה ואח' נ' גרינשפן ובניו בע"מ
ואח'

ס"ע 21351-01-11 אבו אלהווא ואח' נ' גרינשפן ובניו בע"מ
ואח'




בפני

השופטת דיתה פרוז'ינין
– נשיאה
נציגת עובדים- גב' ציפורה רון
נציג מעבידים- מר אברהם מנצורי




1. נאיף חוויס
2. איהאב אבו אלהווא

3. תאמר אבו גמעה

התובע
ים (הנתבעים שכנגד)


ע"י ב"כ עו"ד קאזם כיואן


נגד



גרינשפן ובניו בע"מ
הנתבעת
(התובעת שכנגד)


ע"י ב"כ עו"ד קארן שמיט



פסק דין


1.
שלושת התובעים בתביעות אלה שלפנינו עבדו בבית קפה "עטרה" (להלן – בית הקפה), שהיה בתקופה הרלבנטית לתביעות אלה, בבעלות הנתבעת. התובע 1 (להלן – נאיף) והתובע 3 (להלן – תאמר) התפטרו מעבודתם בבית הקפה, לטענתם בדין מפוטרים. בין הצדדים שנויה מחלוקת אם התובע 2 (להלן – איהאב) התפטר או פוטר. מחומר הראיות שהוצג לפנינו עולה כי בית הקפה היה כשר בתקופת פעילותו, ועל כן לא עבדו התובעים בשבתות ובחגים, אלא במוצאי שבת וחג בלבד.
שלוש התביעות נשמעו במאוחד אם כי לא אוחדו (החלטה מיום 14.7.13), לפיכך נדון בכל תביעה בנפרד.

2.
ס"ע 21341-01-11 נאיף חוויס
נאיף עבד במטבח של בית קפה מיום 24.2.08 ועד ליום 21.10.10 (מוסכמה מס' 1 בדיון המוקדם). במועד זה התפטר מעבודתו.
נדון בטענות הצדדים על פי הנושאים שיפורטו להלן.

3.
האם התפטר נאיף בדין מפוטר?
נאיף טוען כי נאלץ לעבוד בשבתות ובחגים, ולא קיבל תשלום עבור עבודתו זו, כי כאשר נשלל רשיונו בחודש אפריל 2010 הופחת משכרו סך של 500 ₪, וכי לא שולם לו החזר הוצאות נסיעה, למרות שדרש זאת, והודיע כי יתפטר אם לא תיענה דרישתו. הדבר מהווה הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, ומשכך יש לראותו כמי שהתפטר בדין מפוטר, והוא זכאי לתשלום פיצויי פיטורים.
הנתבעת טוענת מנגד כי נאיף התפטר בעקבות האירוע המפורט להלן: ביום 20.10.10 באמצע המשמרת, החל נאיף לצעוק ולגדף את אחד מעובדי הבר. לקוחות בית הקפה היו עדים למהומה, ולאחר ניסיונותיו של מר אורי גרינשפן, מנהל בית הקפה (להלן - אורי), להרגיעו, קילל נאיף גם אותו ועזב את מקום העבודה. למחרת, ביום
21.10.10, הגיע נאיף
לעבודה, אורי שוחח עימו על אירועי האתמול, והוא התנצל. בפגישה זו יידע נאיף את אורי כי רישיונו נשלל בחודש 7/2010 וכי אחיו, מערוף, מנהל המטבח בבית הקפה, יסיע אותו לעבודה, והנתבעת תשלם לו את הוצאות הנסיעה. באותו יום סיים נאיף את המשמרת בבית הקפה ומאז לא הופיע לעבודה, מבלי שהודיע על כך מראש. ניסיונותיו של אורי ושל עובדים אחרים ליצור עמו קשר טלפוני לא עלו יפה.
הנתבעת מוסיפה כי נאיף מעולם לא פנה אליה בדרישה לתשלום החזר הוצאות נסיעה, ולא הזהיר כי יתפטר אם דרישתו לא תיענה. יתר על כן, הוצאות הנסיעה שולמו לנאיף במלואן ואף ביתר, בעקבות הסכם בינו לבין אורי לפיו הוא יגיע לעבודה ברכבו יחד עם תאמר, והנתבעת תשלם לו. לאחר שנשלל רישיונו של נאיף, הסיע אחיו אותו ואת תאמר, והנתבעת שילמה לנאיף את הוצאות הנסיעה בהתאם להסכם ביניהם, כעולה מתלושי השכר.

4.
אין חולק בין הצדדים כי נאיף התפטר (ראו מוסכמה 1 בדיון המוקדם, ובע' 3 ש' 28). נשאלת, אם כן, השאלה האם התפטר בדין מפוטר. ראשית נציין כי על העובד המתפטר בדין מפוטר בגין אי תשלום זכויות שהוא זכאי להן מכוח חוקי מגן, הסכמים קיבוציים או צווי הרחבה להתריע בפני
המעביד, ולאפשר לו לתקן את הטעון תיקון. בעניין זה נתגלו סתירות משמעותיות בין גרסאותיו השונות של נאיף. בכתב התביעה נטען כי דמי הנסיעות הופחתו משכרו לאחר שנשלל רשיונו, וכי הודיע לנתבעת כי אם לא יוסדר עניין הנסיעות לא יוכל להגיע למקום העבודה, ו"יראה בהתפטרות
התובע כפיטורין" (סעיף 4). כך הצהיר התובע בתצהירו, וכך נטען גם בסיכומיו (סעיף 6 וסעיף 4 בהתאמה). ואולם בחקירתו הנגדית אישר נאיף כי מעולם לא פנה אל המעביד בדרישה לתשלום הוצאות נסיעה, שכן גילה שאלה לא שולמו לו רק לאחר שנסתיימה תקופת עבודתו אצל הנתבעת (ע' 10 ש' 13-20). סתירות אלה פוגעות כמובן באופן משמעותי באמינות התובע בכללותה. יתר על כן, טענת התובע כי לא שולם לו החזר הוצאות נסיעה תמוהה כשלעצמה, כפי שיפורט להלן.

6.
החזר הוצאות נסיעה ביום חול


בע"ע 93/09 בנקין – מדינת ישראל – משרד החקלאות (ניתן ביום 25.7.10) נפסק כי החזר הוצאות נסיעה הינה זכות נלווית. העובד זכאי לתשלום זה מדי חודש בחודשו, כהחזר הוצאות שהוצאו על-ידי העובד בפועל, בתקופת עבודתו. כך נאמר שם:

"זכות העובד לתשלום דמי נסיעה מלאים מעוגנת, בין היתר, בצו ההרחבה הכללי בדבר השתתפות המעסיק בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה. צו ההרחבה החיל את ההסכם הקיבוצי הכללי להחזר הוצאות נסיעה אשר נחתם בין הארגונים הכלכליים לבין ההסתדרות הכללית. במסגרת זו, זכאי העובד לתשלום דמי הנסיעה בין אם הגיע לעבודה בתחבורה ציבורית, בין אם הגיע לעבודה ברכבו הפרטי, בין אם הוא מועסק במשרה מלאה או חלקית [עדמ 13/07 אלירן אסלטי - כפיר ביטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ (לא פורסם) 29.10.08]".


מול זכותו הקוגנטית של העובד לדמי נסיעה, כאמור, עומדת הפררוגטיבה הניהולית של המעסיק בכל הנוגע להסדרת הגעתם של העובדים למקום העבודה. במסגרתה רשאי המעסיק "לארגן הסדרי הסעה לאתרי העבודה: בהסעת החברה, תחבורה ציבורית, רכבים צמודים של עובדים או שימוש ברכבם תמורת תשלום אחזקת הרכב" (ע"ע 82/07 ראס עאיידה - עיריית קלנסואה ניתן ביום, 23.12.08, פסקה 24 ). בכפוף לזכותו הקוגנטית של העובד מזה, ולפררוגטיבה הניהולית של המעסיק מזה, נבחנת זכאותו של עובד לקצובת נסיעה, בין היתר, לפי אמות מידה אלה: האם העובד הוציא מכיסו סכומי כסף עבור הוצאות נסיעה; ככל שהוציא סכומי כסף עבור הוצאות נסיעה - האם העובד זכאי להחזר מכוח חוזה אישי, הסכם קיבוצי, הסדר קיבוצי או צו הרחבה (ע"ע 93/09 הנ"ל, בע' 6).

7.
נאיף מתגורר בהר הזיתים, ועל כן זכאי לתשלום החזר הוצאות נסיעה מכוח ההסכם הקיבוצי הכללי להחזר הוצאות נסיעה לעבודה וממנה במשק הפרטי וצו ההרחבה מכוחו. ואולם הסכם זה מזכה אותו בהחזר הוצאות נסיעה בסכום המקסימלי הנקוב בסעיף 2 שבו או לכרטיס חופשי חודשי מורחב לכל היותר. על כן לא ברור על מה מבוססת תביעתו של נאיף לסכומים גבוהים בהרבה.
יתר על כן, נאיף לא הציג גרסה ברורה וחד משמעית לגבי הסכומים שהוא זכאי להם בגין רכיב זה. בכתב התביעה נטען כי שולמו לנאיף 500 ₪ לחודש עבור נסיעות, תשלום שאינו מספיק לנסיעותיו, וכי יש לשלם לו בגין רכיב זה סך של 660 ₪ לחודש, וסך הכל עבור תקופת עבודתו סך של 20,460 ₪.
בתצהירו הצהיר נאיף כי על הנתבעת לשלם לו סך של 5,280 ₪ יתרת נסיעות בימי חול ו-4,500 ₪ עבור הוצאות נסיעה בשבת (סעיפים 15 ו-16). ובסיכומיו הועלתה טענה חדשה כי מחודש אפריל 2010, המועד שבו נשלל רשיונו של נאיף, הופחת משכרו סך של 500 ₪ בפועל. הפחתה זו הינה הרעה בתנאי עבודתו. החזר הוצאות הנסיעה הנתבע בגין עבודה בימי חול הינו לחודשים 4/2010 ועד לחודש 10/2010 בלבד.

8.
חומר הראיות שהוצג לפנינו מבסס את גרסת הנתבעת, כי נעשה הסדר בינה לבין התובע כי יגיע לעבודה ברכבו ויסיע עמו את תאמר, המתגורר אף הוא בהר הזיתים. לאחר שנשלל רישיונו של נאיף נותר ההסדר על כנו, ואולם השניים הגיעו לעבודה ברכבו של אחיו של נאיף, העובד אף הוא במסעדה (סעיף 14.ה). גרסה זו לא נסתרה, אורי לא נשאל על כך בחקירה הנגדית, ותאמר אישר בעדותו, אם כי בחצי פה, כי הגיע לעבודה עם נאיף
(ע' 15 ש' 14-15). יתר על כן, נאיף ציין כי מעולם לא נסע לעבודה בתחבורה ציבורית למקום העבודה (ע' 13 ש' 21-22).

9.
כאמור לעיל הסדרה של אופן הגעת העובדים למקום העבודה הינה בגדר הפררוגטיבה הניהולית של המעביד, ואין כל פסול בהסכם שנעשה בעניין זה עם העובד.
לא הובהר כיצד נעשה חישובם של הסכומים הנתבעים, ולא הוכח כי הוצאותיו של נאיף עלו על הסכומים ששולמו לו.
יתר על כן, עיון בתלושי השכר שצורפו לתצהירו של נאיף מעלה כי שולם לו החזר הוצאות נסיעה גם לאחר חודש 4/2010, שבו נשלל רשיונו. על כן לא ברור על מה מבוססות טענותיו כי נוכה משכרו סך של 500 ש"ח, מה גם שבדיון המוקדם נקבעה מוסכמה כי: "התובעים קיבלו תלושי שכר והם משקפים את התשלומים ששולמו להם בפועל" (מוסכמה 4). אכן בתלוש השכר של חודש 8/2010 נוכה סך של 1000 ₪ בגין "ניכויי רשות". לטענת הנתבעת מדובר בסכום שנוכה בשל מקדמה שניתנה לנאיף, וכך עולה אף מתלוש השכר. התובע 3, איהאב אבו אלהווא
(להלן – איהאב)
אישר בעדותו כי אורי נהג לתת מקדמות לעובדים (ע' 23 ש' 13-14).

לסיכום – נאיף קיבל את מלוא זכויותיו בגין החזר הוצאות הנסיעה לעבודה בימי חול. הוא אינו זכאי לסכום כלשהו בגין רכיב זה, ומשכך יש לדחות אף את טענתו כי התפטר בדין מפוטר בגין אי תשלומו.

10.
באשר לטענה כי הרישום בתלושי השכר הינו פיקטיבי, וכי אורי הפחית מהתשלום בפועל את רכיב הנסיעות, הלכה פסוקה היא כי חזקה שתלוש השכר משקף נאמנה את המציאות, לפחות לגבי הסכום הכולל המופיע בו אלא אם הוכח אחרת מעדויות אמינות (ע"פ 24/05 א.ח. מור אחזקות בע"מ – מדינת ישראל, ניתן ביום 14.7.08). לא הוצגה לפנינו תשתית ראייתית כלשהי המבססת טענה זו, מה גם שכאמור לעיל
הסכימו הצדדים כי תלושי השכר משקפים את התשלומים שניתנו לתובעים בפועל.

11.
החזר הוצאות נסיעה במוצאי שבת וחג
נדגיש התובעים לא עבדו בשבתות ובחגים אלא במוצאי שבת וחג בלבד (ראו עדותו של נאיף בע' 11 ש' 5-8- ע' 13 ש' 10-11, ועדותו של תאמר בע' 19 ש' 4-5).
נאיף טוען כי לא שולם לו החזר בגין הוצאות נסיעה במוצאי שבת, וכי עלות הנסיעה מגיעה לכדי 190 ₪ לנסיעה. בסיכומיו שונתה גרסה זו ונטען כי עלות נסיעה במוצאי שבת לכיוון אחד הינה 150 ₪ בחודש. מנגד טענה הנתבעת כי הסדר הנסיעות חל על הצדדים גם במשמרות אלו, וכי אם נסע נאיף במונית קיבל החזר עבור הוצאות הנסיעה.
טענתו של נאיף בדבר גובה הוצאותיו בגין נסיעות למקום העבודה במוצאי שבת לא הוכחה אף לא לכאורה, ולא הוצגה גרסה אחידה ומשכנעת בעניין זה, מה גם שבמהלך ההליך טענו התובעים כולם כי עבדו בשבתות ובחגים, טענה שיש לדחותה מכל וכל בשל היותו של בית הקפה כשר. גם בעניין זה מקובלת עלינו גרסת הנתבעת כי כאשר הגיע נאיף לעבודה או ממנה במונית הוחזרו לו הוצאות הנסיעה, נאיף אישר זאת בעדותו (ע' 9 ש' 18-24, וראו גם עדותו של אורי בע' 27 ש' 5-15)).
לפיכך נדחית אף תביעתו זו של נאיף.


12.
תשלום עבור שעות עבודה במוצאי שבת וחג
ראשית יש לציין כי עדות נאיף בנושא זה, כמו גם בחלק מן הנושאים האחרים, היתה בלתי אמינה. כך למשל בתשובה לשאלה באילו חגים עבד, אמר נאיף כי
עבד "בכל החגים, הוא לא סוגר בכלל" (ע' 10 ש' 28-29). גם לגבי רכיב זה לא הוצגה גרסה אחידה וחד משמעית לגבי מהות הרכיב הנתבע. בכתב התביעה נתבע תשלום בגין שעות שבת. בסיכומים נטען כי תשלום שכר חודשי אינה פוטרת את הנתבעת מתשלום תגמול ימי שבת, וכי אם ייקבע כי מדובר בשעות נוספות רגילות, ולא בשעות שבת, יש לאפשר פיצול סעדים והגשת תביעה בגין גמול עבודה בשעות נוספות.
הנתבעת טוענת כי נאיף לא עבד בשבתות אלא במוצאי שבת בלבד, וכי כאשר עבד במוצאי שבת, היתה לו מנוחה שבועית בת 36 שעות, שכן לא עבד בערב החג או השבת.

13.
סעיף 7(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (להלן- חוק שעות עבודה ומנוחה)
מגדיר מהם שעות המנוחה השבועי, וזהו לשונו:

"7. (א) לפחות שלושים ושש שעות רצופות לשבוע הן המנוחה השבועית של העובד.
(ב) המנוחה השבועית תכלול -
(1) לגבי יהודי - את יום השבת;
(2) לגבי מי שאינו יהודי - את יום השבת או את יום הראשון או את היום הששי בשבוע, הכל לפי המקובל עליו כיום המנוחה השבועית שלו."

חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 מטיל את נטל הוכחת תשלום בגין שעות שבת על המעביד.
"26ב.
(א) בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו... " (הדגשות אינן במקור, ד.פ).

14.
עיון בדו"חות הנוכחות שצורפו לתצהירו של אורי ובטבלאות שצורפו לסיכומי הנתבעת לגבי כל תקופת עבודתו של נאיף מעלה כי נהנה ממנוחה שבועית בת 36 שעות, וכי נכונה טענת הנתבעת כי כאשר עבד נאיף במוצאי שבת או במוצאי חג, הוא לא עבד בערב החג או ביום שישי.
כך למשל, בחודש 3/2009 עבד נאיף בתאריכים 7.3.2009, 21.3.2009 ו- 28.3.2009 – כולם במוצאי השבת. בימים אלו עבד בין 4-6 שעות, אך לא עבד בימי שישי שקדמו להם.
לסיכומיו של נאיף צורף פירוט של שעות עבודתו במהלך סופי השבוע לשנים 2010-2009 וצוין כי אלה לא באו לידי ביטוי בתלושי השכר. אין בכך כדי לסתור את טענת הנתבעת כי נאיף לא עבד בשבתות אלא במוצאי השבתות בלבד, וקודם לכן זכה למנוחה שבועית בת 36 שעות.
לנוכח האמור לעיל יש לדחות את תביעתו של נאיף לתשלום בגין גמול עבודה בשבתות ובחגים. נדגיש, לא הוגשה תביעה לתשלום בגין עבודה בשעות נוספות במועדים אלה, וגם אם נרמז כי כך היה, תביעה זו כומתה כנדרש. הנתבעת לא התגוננה מפני טענות אלה, ואיננו רואים מקום לדון בכך במסגרת

פסק דין
זה.
משנדחו כל תביעותיו של נאיף, שעליהן מבוססת טענתו כי התפטר בדין מפוטר, יש לדחות אף את תביעתו לתשלום פיצויי פיטורים. יתר על כן, גם בעניין זה מקובלת עלינו גרסתה העובדתית של הנתבעת, על פיה הסתיימה עבודתו של נאיף אצל הנתבעת בעקבות דין ודברים.
לפיכך נדחית התביעה לתשלום פיצויי פיטורים.

15.
פיצול סעדים
תקנה 26(ג) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 קובעת בעניין פיצול סעדים כי:
"תובע שלא כלל בתובענה את כל הסעדים להם הוא זכאי בשל אותה עילה לא ייחשב כמי שוויתר עליהם והוא יהיה זכאי לתובעם ובלבד שקיבל על כך רשושת מבית הדין ולא יאוחר ממועד הגשת התובענה הנוספת;....."

לפיכך אם ברצונו של נאיף להגיש תביעה לתשלום בגין עבודה בשעות נוספות יגיש בקשה מתאימה. הבקשה תהיה מנומקת, ויובהר בה מדוע לא הוגשה התביעה לתשלום גמול עבודה בשעות נוספות במסגרת תביעה זו. כאמור הטענה כי נאיף עבד שעות נוספות לא עלתה אלא בשלב הסיכומים, ולא ניתנה לנתבעת הזדמנות להתגונן מפניה.

16.
דמי חגים
הזכאות לדמי חגים הוסדרה בצו ההרחבה שהרחיב את הוראות הסכם המסגרת לעניין קיצור שעות העבודה השבועיות, דמי חגים וימי אבל (י"פ 4462 התשנ"ז עמ' 707). זכות זו הוקנתה לעובדים שאינם עובדים חודשיים שכן אלה מקבלים שכר כולל גם עבור ימים בהם לא עבדו במהלך החג, וכפי שנקבע בהסכם:

"עובד לאחר 3 חודשי עבודה מקום עבודה שלא נעדר מהעבודה סמוך ליום החג (יום לפני החג ויום לאחר החג), אלא בהסכמת המעביד, יהיה זכאי לתשלום מלא עבור 9 ימי חג (שני ימי ראש השנה, יום הכיפורים, שני ימי פסח, חג השבועות ויום העצמאות).
עובד לא יהיה זכאי לימי חג החלים בשבת.
עובד חודשי לא יהיה זכאי לתשלום נפרד עבור ימי חג
" (הדגשות אינן במקור, ד.פ)


במוסכמה 5
הוסכם כי התובעים
הינם עובדים במשכורת חודשית וכי לא הופחת משכרם בגין ימי חג (ע' 3 ש' 33). לפיכך הם אינם זכאים לדמי חגים. נוסיף כי אם כוונת ב"כ התובעים הינה לתשלום בגין עבודה במהלך החגים, הדבר לא הובהר, ואם מדובר בתשלום בגין עבודה בחגים מוסלמיים, שהרי ברור שהתובעים לא עבדו בחגים היהודיים, היה על ב"כ התובעים לתבוע סעד זה באופן ברור וחד משמעי, ולפרט את מספר הימים שבגינם נתבע התשלום.

בעדותו אמר נאיף כי כאשר נעדר מעבודתו בימי החג "היה מוריד לי 200-250 ₪" (ע' 10 ש' 27-28), אולם בהמשך אישר כי לא הופחת שכרו בימי ראש השנה ב-18.9.09-21.9.09 בהם לא עבד (ע' 12 ש' 1-4). מכאן שגם בעניין זה לא הציג נאיף גרסה ברורה וחד משמעית.

17.
פדיון חופשה

נאיף טוען כי לא קיבל 4 ימי חופשה בסך של 772 ₪. הנתבעת טוענת מנגד כי ניצל 56 ימי חופשה במהלך עבודתו וכי קיבל 5 ימי חופשה ביתר.
סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951 מחייב את המעביד לנהל פנקס חופשה, שבו יירשם בין היתר "מועד החופשה שניתנה" (תקנה 1(4) לתקנות חופשה שנתית (פנקס חופשה), התשי"ז-1957). מכאן, שנטל הראיה לכך שמלוא החופשה ניתנה לעובד היא על המעביד, אשר כאמור חייב על פי חוק לנהל פנקס חופשה. (דב"ע לג/65-3 פרחי - אשל, פד"ע ה 113).

הנתבעת לא הציגה פנקס חופשה המפרט את מועדי החופשה של נאיף, ואשר נוהל במהלך תקופת עבודתו. סיכום העדרויות (נספח ב' לתצהירו של אורי) וסיכום ההיעדרויות שצורף לסיכומים אינו בגדר פנקס חופשה. אין די בהצגת מספר מסמכים אשר יש להניח כי לא נכתבו במשך תקופת עבודתו של העובד, כדי לעמוד בדרישת החוק והתקנות לעניין ניהול פנקס חופשה. לפיכך אנו קובעים כי הנתבעת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה, ויש
לקבל את התביעה לתשלום פדיון חופשה במלואה.
לפיכך תשלם הנתבעת לנאיף פדיון חופשה בסך של 772₪.

18.
התביעה שכנגד
התביעה שכנגד הינה לתשלום דמי הודעה מוקדמת בשל התפטרותו של נאיף ולפיצוי בגין נזקים שנגרמו לתובעת שכנגד בשל התפטרות זו.
חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001 (להלן- החוק) מטיל חובת מתן הודעה מוקדמת הן על המעביד לפני פיטורים והן על העובד לפני התפטרות, ומחייב בתשלום פיצוי אם זו לא ניתנה. וזו לשון החוק:
"7.(א) מעביד שפיטר עובד ולא נתן לו הודעה מוקדמת לפיטורים כאמור בחוק זה, ישלם לעובדו פיצוי בסכום השווה לשכרו הרגיל בעד התקופה שלגביה לא ניתנה ההודעה המוקדמת.
(ב) עובד שחדל לעבוד ולא נתן למעבידו הודעה מוקדמת להתפטרות כאמור בחוק זה, ישלם למעבידו פיצוי בסכום השווה לשכרו הרגיל בעד התקופה שלגביה לא ניתנה ההודעה המוקדמת".
מאחר שאין מחלוקת כי נאיף התפטר מעבודתו אצל התובעת שכנגד, היה עליו ליתן הודעה מוקדמת לפני התפטרותו. שלא עשה כן, יש לחייבו במתן פיצוי לתובעת שכנגד בגין אי מתן הודעה מוקדמת בסך של 4,650 ₪.
סכום זה אמור לפצות את התובעת שכנגד גם בגין נזקים שנגרמו לה עקב אי מתן ההודעה המוקדמת, מה גם שהטענה בדבר נזקים שנגרמו לא הוכחה.
לפיכך נדחית התביעה לפיצוי בגין נזק שנגרם לתובעת שכנגד בגין התפטרותו של נאיף.
סוף דבר –
תביעותיו של נאיף נדחות, פרט לתביעה לתשלום פדיון חופשה. בגין רכיב זה תשלם הנתבעת לנאיף סך של 722 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.2010.
נאיף ישלם לתובעת שכנגד פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת בסך של 4,650 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.2010.
מאחר שנאיף זכה רק בחלק קטן מתביעתו, ישלם נאיף הוצאות הנתבעת בשל התביעה והתביעה שכנגד בסך של
2,500 ₪.
כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום, שאם לא ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן

פסק דין
זה.

19.

ס"ע 21359-01-11 תאמר אבו גמעה
נ' גרינשפן
התובע תאמר עבד במטבח בבית הקפה מיום 1.3.08 ועד ליום 21.10.2010 עת התפטר מעבודתו (מוסכמה 2 ע' 3 ש' 29). טענותיו של תאמר זהות לאלו שהועלו על ידי נאיף
(ע' 15 ש' 3-5). הנתבעת טוענת כי תאמר הוסע לעבודה על ידי נאיף או אחיו. משכך לא הוציא הוצאות כלשהן עבור נסיעות והוא אינו זכאי להחזר. כאשר נסע במונית הוחזר לו הסכום ששילם.

20.
משהתקבלה בעניינו של נאיף גרסת הנתבעת לגבי הסדר ההסעות שנעשה עמו, יפות הקביעות שנקבעו שם גם לענייננו. קביעות אלה אושרו בחומר הראיות שהוצג לפנינו בעניינו של תאמר. אורי פירט בעדותו את הסדר ההסעות שנעשה כדלקמן:
"ת. היה הסדר מאחר והבחורים תאמר נאיף מערוף שלושתם מאותו הכפר היה הסדר, ששניים בחלק מהזמן שלושתם היה להם רכב והם באו לעבודה בעל הרכב קיבל חמש מאות שקל על הנסיעה מהכפר לעבודה וחזרה" (ע' 19 ש' 17-19).

בעדותו אישר תאמר את גרסת הנתבעת כי הוסע לעבודה. כך אמר תאמר:
"ת. בשנתיים וחצי שעבדתי הייתי בא עם נאיף, לפעמים אח שלי היה מביא אותי ולפעמים הייתי בא על החשבון שלי לא הייתי מקבל כסף על הנסיעות" (ע' 15 ש' 14-15, ההדגשה הוספה ד.פ.).

ובהמשך:

"ש. איך נסעת לעבודה.
ת. לפעמים עם אחי, לפעמים לקחתי מונית על חשבוני. הייתי נוסע עם נאיף לפעמים, לא תמיד" (ע' 17 ש' 13-14)

אמנם בהמשך חזר בו תאמר מדבריו אלה ואמר:
"ש. היה סיכום שלכם עם אורי שהוא מסיע אתכם וזאת ההסעה הקבועה לעבודה.
ת. לא ידעתי שנאיף קיבל 500 ₪. הוא היה בא עם האוטו שלו, לא בא לקחת אותי. לא היה רשום בתלוש שלי שנאיף צריך לקחת אותי כי הוא קיבל נסיעות" (ע' 17 ש' 19-21).

כעולה מן האמור לעיל תאמר אישר כי נאיף הסיע אותו לעבודה. אמנם בהמשך חזר בו במקצת מדבריו אלה, אולם יש להעדיף את גרסתו הראשונה והספונטנית, על פני הגרסה המשופצת שהושמעה לאחר מכן. יתר על כן, גם אם נקבל את גרסתו המאוחרת של תאמר על פיה רק לפעמים נסע עם נאיף, יש לשאול מדוע תבע החזר הוצאות מלא ולא חלקי?
אורי הוסיף כי ההסדר נעשה ביוזמת התובעים, וכי בשל כך ביקשו לעבוד באותן משמרות (ע' 20 ש' 6-16), ותאמר אישר זאת בעדותו (ע' 15 ש' 19).
לנוכח האמור לעיל אנו מקבלים את גרסת הנתבעת כי סיפקה שירותי הסעה לתאמר מביתו לבית הקפה, והוא לא נדרש להוציא הוצאות נסיעה כלשהן. כאשר נזקק תאמר למונית כדי להגיע לעבודה שילמה לו הנתבעת את הוצאות המונית כעולה מעדותו של תאמר עצמו (ע' 15 ש' 5-13). דברים אלה יפים גם לגבי התביעה לתשלום החזר נסיעות בגין עבודה במוצאי שבת (ראו עדותו של תאמר ע' 19).

21.
תגמול בגין שעות שבת ודמי חגים

משאישר תאמר שעבד עם נאיף באותן משמרות, יפים הדברים שנקבעו לעיל בעניינו של נאיף לגבי תגמול בגין עבודה בשבת גם לגבי תאמר. גם ההחלטה בעניין פיצול סעדים תקפה גם בעניינו של תאמר.

תביעתו של תאמר לדמי חגים נדחית מן הטעמים שבגינם נדחתה תביעתו זו של נאיף. תאמר היה עובד חודשי (ראו עדותו בע' 18 ש' 17-20), ולפיכך הוא אינו זכאי לדמי חגים, ויש לדחות את טענתו כי עבד בחגים היהודיים (ע' 18 ש' 1-8), שכן כפי שהודגש לעיל מדובר בבית קפה כשר שאינו פועל בחגים ובשבתות. ימי חול המועד וסוכות ופסח הינם ימי עבודה לכל דבר ועניין.
באשר טענתו של תאמר כי עבד מעל למכסת השעות החודשית: לביסוסה של תביעה מעין זה אין די בטענות כלליות, אלא יש לבדוק את דו"חות הנוכחות שהגישה הנתבעת, ולפרט באילו חודשים עבד תאמר מעל לשעות העבודה הקבועות בחוק, כמה שעות עבד העובד כאמור, ולאורם של אלה יש לכמת את התביעה.

האמור לגבי פיצול סעדים בתביעתו של נאיף יפה גם לעניינו של תאמר.

לנוכח דברינו הנ"ל נדחית גם התביעה לתשלום פיצויי פיטורים. תאמר לא התפטר בדין מפוטר, שכן טענותיו בעניין זכויות שלא שולמו לו נדחו.

22.
פדיון חופשה

תאמר טוען כי נותרו לו עם סיום תקופת עבודתו אצל הנתבעת 4 ימי חופשה, וכי על הנתבעת לשלם לו פדיון חופשה בגינם בסך של 866 ₪. לא הוצג לפנינו פנקס חופשה גם בעניינו של תאמר, לפיכך יפים בעניינו הדברים שנאמרו לעיל בעניין נאיף, ועל הנתבעת לשלם
לתאמר
סך של 866 ₪ כאמור בכתב התביעה בגין פדיון חופשה.


23.
התביעה שכנגד
עילות התביעה שכנגד בעניינו של תאמר זהות לאלה שנתבעו בעניינו של נאיף, וגם התוצאה זהה, שכן נאיף ותאמר התפטרו באותו יום, ולא נתנו לנתבעת הודעה מוקדמת לפני פיטוריהם. לפיכך מתקבלת התביעה לפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת, ונדחית התביעה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לתובעת שכנגד בשל כך.



סוף דבר –
תביעותיו של תאמר נדחות פרט לתביעה לפדיון חופשה, ועל הנתבעת לשלם לו פדיון חופשה בסך של 866 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.20110.
התביעה לפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת מתקבלת, ועל תאמר לשלם לתובעת שכנגד סך של 5,250 ₪ בגין אי מתן הודעה מוקדמת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.2010.
תאמר, אשר זכה גם הוא רק בחלק קטן מתביעתו, ישלם לנתבעת הוצאות בסך של 2,500 ₪.
כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן

פסק דין
זה.

24.
ס"ע 21351-01-11 איהב אבו אלהוא

התובע איהב אבו אלהווא (להלן - איהאב) עבד בבית הקפה
מיום 1.3.2008 ועד לחודש 9/2010 (מוסכמה 3, ע' 3 ש' 31), ותביעתו הינה לתשלום פיצויי פיטורים, דמי חגים, יתרת ימי חופשה ודמי נסיעות.
בדיון המוקדם הודיע ב"כ של איהאב על מחיקת התביעות לדמי הודעה מוקדמת וליתרת דמי הבראה. בתצהירו של איהאב הוסף רכיב תביעה בגין עבודה בשעות נוספות (ס' 17).
הנתבעת הגישה תביעה שכנגד לתשלום פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת, ופיצוי בגין הנזקים שנגרמו בשל ההתפטרות.

25.
האם פוטר איהאב או התפטר?
איהאב טוען בכתב התביעה כי באמצע חודש 9/2010 לא התייצב לעבודה, באישור מנהל הנתבעת, משום שחש ברע. כאשר חזר ביום א' לעבודתו מצא עובד אחר במקומו, ומנהל הנתבעת ביקש ממנו לעזוב את המקום לאלתר. מדובר בפיטורים לכל דבר ועניין, ולטענת איהאב פוטר משום שדרש תשלום בגין החזר הוצאות נסיעה, שלא שולם לו מתחילת עבודתו.
מנגד טוענת הנתבעת כי ביום 8.9.10, ערב ראש השנה, הגיע איהאב למשמרת באיחור והחליט לצאת להפסקה ולא לעבוד. ניסיונותיו של אורי לשכנעו לבצע את עבודתו כמקודם לא עלו יפה, ובסופו של דבר הודיע איהאב כי אינו מעוניין להמשיך לעבוד בבית הקפה, ועזב את המקום (סעיף 9-11 לתצהירו של אורי). משהתפטר איהאב מעבודתו אצל הנתבעת, הוא אינו זכאי לפיצויי פיטורים.

26.
שני הצדדים לא הציגו גרסה ברורה חד משמעית וקוהרנטית לגבי נסיבות סיום עבודתו של איהאב. גרסתו של אורי בתצהירו אינה זהה לזו שנשמעה במהלך חקירתו הנגדית (ע' 27 ש' 225-29, ע' 28 ש' 1-7), ואולם נטל ההוכחה להוכיח כי פוטר מוטל על איהאב, ולאחר שבחנו את גרסאותיו השונות לגבי סיום עבודתו, הגענו למסקנה כי לא הרים את הנטל המוטל עליו, ולא הוכיח כי אכן פוטר מעבודתו אצל הנתבעת.
בכתב התביעה, בתצהירו (סעיף 9) ובראשית עדותו אמר איהאב כי לא הגיע לעבודה ביום שישי מפאת מחלה, וכשחזר ביום ראשון, מצא שם עובד אחר, ואורי פיטר אותו, לטענתו בשל דרישתו לקבל החזר הוצאות נסיעה (ע' 22 ש' 7-22). לטענתו הוא אף נתן בידי אורי אישור מחלה (ע' 22 ש' 12-17). אישור מעין זה לא הוצג לפנינו. ואולם בהמשך החקירה הנגדית חזר בו איהאב מגרסתו זו, וטען כי "הסיפור לא היה בגלל המחלה" (ע' 23 ש' 8), אלא בשל סירובו של אורי להקדים את תשלום המשכורת מן ה-10 בחודש ליום ה-8 שבו,
אף כי אורי נענה לבקשתם של עובדים אחרים בעניין זה
(ע' 23 ש' 13-15). התובע לא הבהיר מה קרה בעקבות סירוב זה, אולם די בהעלאת שתי גרסאות שונות לעניין נסיבות סיום עבודתו, כדי לדחות את טענת התובע כי פוטר. לא נעלמה מעינינו העובדה שאף לגרסת הנתבעת איהאב חזר למקום העבודה לאחר ימים אחדים ומצא שם עובד אחר במקומו (סעיף 22 לסיכומי הנתבעת), אולם משלא הציג איהאב גרסה עובדתית ברורה וחד משמעית לגבי נסיבות פיטוריו, וחזר בו מן הגרסה שפורטה בכתב התביעה ובתצהירו, יש לדחות את טענתו כי פוטר.

לפיכך אנו קובעים שלא הוכח כי התובע פוטר מעבודתו אצל הנתבעת, ולפיכך הוא אינו זכאי לתשלום פיצויי פיטורים.

27.
דמי חגים
תביעת התובע לדמי חגים נדחית משום שהיה עובד חודשי, וכמפורט בעניינם של נאיף ותאמר לעיל. איהאב אמנם הדגיש בעדותו כי עבד אף בימי החג עצמם, גם בחג וגם בערב החג (ע' 24 ש' 14-26), ואולם כפי שהוכח מדובר בבית קפה כשר שהיה סגור בחגי ישראל.
בתצהירו טוען איהאב כי דמי חגים פירושם תשלום עבור שעות נוספות או הפחתה ממכסה חודשית. לטענתו הוא עבד מעל מכסת השעות החודשיות שלו ולא ניתנו לו בגין אלה ימי חופשה או גמול בעד החגים, לא הופחתו לו ימי חג ושלא שולמו לו בגין הפחתות אלה. בסיכומיו, התבקש פיצול הסעדים לצורך הגשת תביעה לתשלום השעות הנוספות.

28.
פדיון חופשה
איהאב טוען כי לא שולמו לו בגין 10 ימי חופשה, ובכתב התביעה נטען כי הוא זכאי בגין רכיב זה לסך של 1,800 ₪. בתצהירו הצהיר איהאב כי זכאי ל- 11 ימי חופשה בסך 2,200 ₪. לטענתו, בחודשים בהם נרשמו לו ימי חופשה (אפריל 2008) עבד למעלה ממכסת השעות החוקית ולכן לא היה מקום להפחית לו ימי חופשה, ולא לשלם לו שעות נוספות. מנגד טוענת הנתבעת כי התובע קיבל 23 ימי חופשה בתשלום, כאשר 21 יום מתוכם שולמו בטעות (ס' 14ג לתצהירו
של אורי), וכי נעדר 34 ימים מהעבודה, כך שניצל 57 ימי חופשה, ועליו להשיב לנתבעת תשלום עבור 22 ימים. לתצהירו של אורי צורף דו"ח היעדרויות של איהאב (נספח ד'), אולם בסיכומיה טענה הנתבעת כי נפלו בדו"ח
טעויות טכניות וצירפה לסיכומיה דו"ח נוסף (נספח א').

29.
מכאן שהנתבעת לא ניהלה פנקס חופשה כנדרש בחוק חופשה שנתית התשי"א – 1951 גם לגבי איהאב. אין די בהצגת מספר מסמכים כדי לעמוד בדרישת החוק והתקנות לעניין ניהול פנקס חופשה. לפיכך יש
לקבל את תביעתו של איהאב לפדיון חופשה במלואה.
על הנתבעת לשלם לאיהאב פדיון חופשה כפי שנתבע בכתב התביעה בסך של 1,800 ש"ח.

30.
החזר הוצאות נסיעה
איהאב טוען כי לא שולם לו החזר הוצאות נסיעה עבור כל תקופת העסקתו למעט בחודשים 2/2010 ועד 8/2010. לטענתו הוא זכאי להחזר כאמור בסך של 660 ₪ לחודש, ובסך הכל
בסך 17,530 ₪. בסיכומיו נטען כי על פי הוראות
צו ההרחבה, הוא זכאי לתשלום בסך של 542 ₪ לחודש, ובסך הכל 13,008 ₪.
מנגד טוענת הנתבעת כי כאשר נסע איהאב ברכבו הפרטי קיבל החזר של הוצאות הנסיעה, ובחודשים שבהם לא קיבל תשלום בגין רכיב זה, היה הדבר משום שהיה הסדר הסעה קבוע מראש, לפיו הגיע איהאב לעבודה ברכבו של מנהל המטבח מר מערוף. לחלופין, ואם תתקבל תביעתו זו של איהאב, יש לחשב את החזר הוצאות הנסיעה על פי כרטיס חופשי חודשי.

31.
עיון בתלושי השכר של איהאב מעלה כי קיבל החזר של הוצאות הנסיעה עבור החודשים
2/2010 - 9/2010. המחלוקת הינה לגבי החודשים 3/2008 - 1/2010. על פי האמור בתלושי השכר, בחודשים אלה לא קיבל איהאב החזר הוצאות נסיעה כלל (סעיף 5 לסיכומי איהאב, סעיף 25 לסיכומי הנתבעת).
אורי ואיהאב ציינו שניהם כי הסדר ההסעות לגבי איהאב היה חלקי בלבד (ע' 23 ש' 29, ע' 24 ש' 1-2, ע' 25 ש' 7-11). מאחר שמדובר בזכות שהעובד זכאי לה מכוח צו הרחבה כללי, היה על הנתבעת להציג לפנינו תשתית ברורה וחד משמעית הן לגבי הסדר ההסעות שנעשה, והן לגבי התשלומים ששולמו לאיהאב. הנתבעת לא הציגה תשתית ראייתית כאמור. משום כך יש לדחות את טענתה כי המסקנה המתבקשת מהעדר תשלום בגין החזר הוצאות נסיעה בתלוש השכר הינה כי היה הסדר אחר בעניין זה. קיומו של הסדר הסעות מלא או חלקי לא הוכחה.
לפיכך על הנתבעת לשלם לתובע החזר הוצאות נסיעה
בגין החודשים 3/2008 – 1/2010.
לעניין גובה התשלום מקובלת עלינו טענת הנתבעת כי יש לחשבו על פי כרטיס חופשי חודשי מרחבי (סעיף 37 לסיכומי הנתבעת). לפיכך על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים בגין החזר הוצאות נסיעה: בגין שנת 2008 – 2,920, לשנת 2009 – 3,600, ולשנת 2010 – 315, סך הכל: 6,835 ₪.
לגבי נסיעות בשבת מקובלת עלינו טענת הנתבעת, אשר לא נסתרה כי הוצאות הנסיעה במונית הוחזרו לאיהאב (ע' 27 ש' 1-9).

32.
גמול עבודה בשעות נוספות
בכתב התביעה לא נתבע גמול עבודה בשעות נוספות (סעיפים 9-14 לכתב התביעה). כתב התביעה לא תוקן, ולא הוסף הסעד הנתבע. די בכך כדי לדחות את תביעתו זו של איהאב. רכיב זה הופיע לראשונה רק בתצהיריו של איהאב, ואולם גם שם לא כומתה התביעה, ונטענה טענה כללית בלבד (סעיף 17). בסיכומים הורחבה הטענה, אך גם שם לא כומתה התביעה, ולא נתבעו סכומים.
מאחר שעיון בדו"חות הנוכחות של הנתבעת, המעלה כי איהאב עבד לא אחת יותר משעות העבודה הקבועות בחוק, ועל פי הוראות תקנה 26(ג) לתקנות בית הדין לעבודה, אנו מתירים לאיהאב לפצל את סעדיו, ולהגיש תביעה לתשלום גמול עבודה בשעות נוספות.

33.
התביעה שכנגד
משנקבע כי איהאב התפטר עליו לשלם לנתבעת פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת בסך של
4,500 ₪. נזקי הנתבעת לא הוכחו ולכן נדחית תביעתה זו.
סוף דבר -

על הנתבעת לשלם לאיהאב החזר הוצאות נסיעה בסך של 6,835 ₪, ופדיון חופשה בסך של 1,800 ש"ח.

על איהאב לשלם לתובעת שכנגד סך של 4,500 ₪, פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת.

כל הסכומים ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.2010.

מאחר שכל צד זכה רק בחלק מתביעתו, ישא כל צד בהוצאותיו.


ערעור על פסק-דין זה, ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית-הדין הארצי לעבודה.
ניתן היום, כ"ח אלול תשע"ג, 3 בספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.





"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".








נציגת עובדים
גב' ציפורה רון

נציג מעבידים
מר אברהם מנצורי

ד. פרוז'ינין - שופטת
אב"ד







סע בית דין אזורי לעבודה 21341-01/11 נאיף חוויס, איהאב אבו אלהווא, תאמר אבו גמעה נ' גרינשפן ובניו בע"מ (פורסם ב-ֽ 03/09/2013)