פסקי דין על ברוך לוק | פסקי דין על שרה לוק | פסקי דין על גבריאל לוק | פסקי דין על בנק מזרחי טפחות | פסקי דין על עו"ד רחל ברכה |

2219/08 א     09/09/2013




א 2219/08 ברוך לוק, שרה לוק, גבריאל לוק נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, עו"ד רחל ברכה









בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו

לפני: כב' השופטת ענת ברון


09 ספטמבר 2013
ת"א 2219-08


התובעים


1. ברוך לוק

2. שרה לוק

3. גבריאל לוק
התובעים ע"י ב"כ עו"ד יובל גוטר


נגד

הנתבעים
1. בנק מזרחי טפחות בע"מ
2. עו"ד רחל ברכה
הנתבעים ע"י ב"כ עו"ד ליהי בלומנפלד



פסק - דין

עניינה של התובענה הוא בהליכי הוצאה לפועל שבהם נוקט הבנק, למימוש משכנתא הרובצת על בית מגוריהם של זוג הורים; ובשאלת תוקפה של המשכנתא ותחולתה על חובות חברה בע"מ שבשליטת בנם.

רקע עובדתי
1.
הנתבע מס' 1, בנק מזרחי טפחות בע"מ
(להלן: "הבנק") הוא תאגיד בנקאי המנהל עסקי בנקאות על פי דין.
הנתבעת מס' 2, עו"ד רחל ברכה
, שהיתה באת-כוח הבנק, מונתה על ידי ראש ההוצאה לפועל ככונסת נכסים על זכויות ההורים בבית מגוריהם הידוע כחלקה 468/1 בגוש 6336 (להלן: "הבית"). היא שימשה בתפקידה זה במועדים הרלוונטיים לתביעה (להלן: "עו"ד ברכה" או "כונסת הנכסים").

התובע מס' 3, גבריאל לוק
(להלן: "התובע 3" או "גבריאל") הוא לקוח של הבנק ובעלים ומנהל של חברת "אחיעד יצרני אופנה ספורטיבית בע"מ" (להלן: "החברה"). גבריאל הוא בנם של התובעים מס' 1 ו- 2, ברוך ושרה לוק
(להלן: "התובע 1" ו"התובעת 2" או "ברוך" ו"שרה", וביחד: "ההורים"). ההורים גם הם לקוחות של הבנק.

2.
התובע 3 הוא בעלים בחשבון אישי שנפתח ביום 18.6.92 המתנהל על שמו בסניף גבעתיים של הבנק (להלן: "חשבון תובע 3"). בסניף גבעתיים של הבנק מתנהל גם חשבון על שם החברה שנפתח ביום 21.2.94 (להלן: "חשבון החברה"). כן מתנהל בסניף גבעתיים חשבון על שם ההורים שנפתח ביום 12.9.93 (להלן: "חשבון ההורים"). חשבונות אלה יחדיו יכונו להלן: "שלושת החשבונות". (טפסי פתיחת שלושת החשבונות צורפו כנספחים א' – ג' לתצהיר עו"ד ברכה).

ביום 21.2.94 חתם התובע 3 על ערבות מתמדת להבטחת כל חובות החברה לבנק (נספח ה' לתצהיר עו"ד ברכה). ביום 16.6.94 שעבדו ההורים בחתימתם במשכנתא מדרגה ראשונה את זכויותיהם בבית (להלן: "שטר המשכנתא משנת 1994"). בשטר המשכנתא נרשם שזו נועדה להבטחת "אשראי" ללא הגבלה בסכום שקיבלו או יקבלו גבריאל או מי מההורים. בהתאם להגדרת "אשראי" בתנאים המיוחדים שצורפו לשטר המשכנתא ושאף עליהם חתומים ההורים, מונח זה כולל כל חוב של ההורים וכל חוב של הבן גבריאל, בין כחייבים ובין כערבים. (שטר המשכנתא משנת 1994, לרבות התנאים המיוחדים, סומן נ/5).

3.
עקב יתרות חובה שהצטברו בשלושת החשבונות, פנה הבנק לטענתו במכתב התראה מיום 18.12.95 לפני נקיטת הליכים למימוש השעבוד הרובץ על הבית. בעקבות כך, הבנק לגרסתו הגיע להסדר ביניים עם התובעים כפי שניתן לדברים ביטוי במכתב התראה נוסף מאת עו"ד ברכה המופנה לעו"ד אמנון חכימי, בא-כוחם דאז של התובעים. לפיו, בין היתר, החברה תיצור שעבוד צף על נכסיה להבטחת חובות התובעים והחברה; החברה תמכור את המלאי שלה ובהתאם תפקיד מידי חודש כספים בבנק בסך של 40,000 ש"ח לפחות; וכן יעבירו ההורים לסניף הבנק בגבעתיים – שם מתנהלים שלושת החשבונות – סך של 300,000 ש"ח מחשבון אחר על שמם המתנהל בסניף לב דיזנגוף של הבנק (נספחים ז' ו- י"ד לתצהיר עו"ד ברכה).

יצוין כי אין אסמכתא למשלוח מכתבי התראה כאמור, שאמנם הוצגו אך התובעים מכחישים שקיבלו לידם. ואולם עובדה היא שביום 9.1.96 נחתמה על ידי החברה אגרת חוב ללא הגבלה בסכום (נספח ט"ו לתצהיר עו"ד ברכה); וביום 14.2.96 הועבר מהחשבון המתנהל בסניף לב דיזנגוף של הבנק, סך של 300,000 ש"ח לחשבון התובע 3 ובהתאם הוקטנה שם יתרת החוב.

בהקשר זה התובעים טוענים כי היתה הסכמה שהסכום שהועבר ישמש להקטנת החוב בחשבון ההורים דווקא ולמעשה לחיסול החוב בחשבון זה, וכי הבנק בניגוד להסכמה שהיתה הפקיד את הכספים בחשבון התובע 3. אלא שאין תימוכין לטענה זו של התובעים, ואיש לא מחה על הפעולה שנעשתה.

יבואר עוד כבר כעת, כי הוברר ששלושת החשבונות גם יחד שימשו את ענייניה של החברה; וחשבון ההורים אף נפתח מלכתחילה כדי לסייע לבנם, התובע 3, בעסקו (עדות ברוך בעמ' 8 לפרוטוקול ש' 23-20, ועדות התובע 3 בעמ' 21 ש' 26-20).

4.
לטענת הבנק, מעבר לאגרת החוב ולהפקדת הסך של 300,000 ש"ח כאמור, לא עמדו התובעים בהתחייבותם להפקדת כספים מידי חודש להפחתת החובות בשלושת החשבונות. על רקע זה נשלחו בחודשים מרץ ואפריל 1996 מכתבי התראה נוספים מאת עו"ד ברכה (נספח י"ח לתצהיר עו"ד ברכה). גם למשלוח מכתבים אלה אין אסמכתא, והתובעים מכחישים שנתקבלו. ואולם עובדה היא שזמן לא רב לאחר מכן נחתם בין הבנק לבין התובעים הסדר פריסה כולל לחובות שבשלושת החשבונות (להלן: "הסדר הפריסה", נספח כ"ג לתצהיר עו"ד ברכה) – ולגרסת הבנק כך נעשה בעקבות פניית התובעים בבקשה להסדר כולל לפרעון החוב.

הצדדים חלוקים ביניהם אם ההסדר נחתם ביולי 96' כטענת הבנק או באוגוסט 96' כטענת התובעים – כאשר בעותק אחד של ההסדר שהוצג נרשם 8/96 ואילו באחר 7/96; ולעמדת הבנק 8/96 זו טעות שנבעה מכך שההסדר לאשורו נחתם ביום 8.7.96, טעות שחזרה על עצמה גם במסמכים והתכתבויות מאוחרים יותר. אף שהצדדים הקדישו מלל רב לנושא זה, אין הדבר דרוש להכרעה בתובענה שלפניי. עם זאת ייאמר כי שוכנעתי בגרסת הבנק שלפיה מועד החתימה אמנם היה בחודש יולי, כאשר זו עולה בקנה אחד עם מסמכים אחרים שהוצגו – וביניהם שטר המשכנתא משנת 1996 כהגדרתו להלן, כאשר אישור חתימת נציגי הבנק על גביו הוא מיום 8.7.96 וחתימת ההורים מיום 18.7.96 (ראו: נ/6); וכן מסמכי הלוואה שנחתמו בעקבות הסדר הפריסה, על ידי ההורים ביום 16.7.96 ועל ידי החברה ביום 12.7.96.

5.
בהסדר הפריסה פורטו החובות בכל אחד משלושת החשבונות נכון ליום 30.5.96 – סך 541,772 ש"ח בחשבון התובע 3, סך 180,322 ש"ח בחשבון החברה, וסך 386,062 ש"ח בחשבון ההורים; ונאמר כי התובעים שלושתם אחראים ביחד ולחוד לפרעון החובות הללו שסכומם נתאשר על ידי התובעים החתומים על ההסדר. כן נקבע שתועמד לתובעים הלוואה בסך 1,108,156 ש"ח נכון ליום 30.5.96 בצירוף ריבית שתצטבר עד למועד העמדת ההלוואה בפועל ובצירוף שכ"ט עו"ד, כאשר ההחזר יהיה בפריסה של 60 תשלומים חודשיים. עוד נקבע בהסדר כי להבטחת פרעון ההלוואה וחובות התובעים לבנק במלואם, יוותרו על כנם הבטחונות הקיימים; וכי המשכנתא הרשומה לטובת הבנק על הבית "תתוקן כך שתבטיח גם את פרעון חובותיה של החייבת מס' 1 אחיעד יצרני אופנה ספורטיבית בע"מ", היא החברה כהגדרתה לעיל.

ואמנם בהמשך להסדר הפריסה נחתם בשנת 1996 שטר משכנתא נוסף על זה שנחתם בשנת 1994, שלפיו שבו ושעבדו ההורים את הבית (להלן: "שטר המשכנתא משנת 1996", לרבות התנאים המיוחדים, סומן נ/6). השוני בשני שטרי המשכנתא מתבטא בכך שבשטר המשכנתא משנת 1996 צוין במפורש שהוא נועד להבטיח אשראי גם של החברה (בנוסף לחובות התובעים). עניין זה הוא במוקד המחלוקת שבין הצדדים – כאשר הבנק טוען שגם שטר המשכנתא משנת 1994 מבטיח את חובות החברה, אם כי בעקיפין, משצוין בו שהוא בא להבטיח את חובות התובעים אף מכוח ערבותם לחובות של אחרים, ואין חולק שהתובע 3 ערב לחובות החברה; ואילו לטענת התובעים לא היה צורך בשטר המשכנתא משנת 1996 אם אלה היו פני הדברים. ואקדים את המאוחר ואציין כי התובעים טוענים שהחתמתם והחתמת מי מהם על הסדר הפריסה ועל שטר המשכנתא משנת 1996 נעשו מתוך אילוץ וכפיה, ועל כן הם בטלים.

יוער בנקודה זו כי ביולי 1996 בוצעו העברות כספים בתוך שלושת החשבונות, באופן שהחובות ברובם התנקזו לחשבון החברה לשם גם הופקדו עיקר כספי ההלוואה נושא הסדר הפריסה – הלוואה בסך 896,000 ש"ח הועמדה בחשבון החברה, ויתרת ההלוואה בסך 326,000 ש"ח הועמדה בחשבון ההורים. לטענת הבנק, כך נעשה לבקשת תובע 3 משיקולי מס (וראו: תכתובת בין הנתבעים בנדון מיום 2.7.96, סומנה נ/4). לא הוצגה בקשה בכתב מאת התובעים לביצוע פעולת העברת הכספים כאמור, והתובעים טוענים שמדובר בפעולה שהבנק ביצע על דעת עצמו. ספק אם יש ממש בטענתם, ואולם כך או אחרת הם אינם יכולים להישמע בטענה זו, שעה שאין חולק שהדבר היה ידוע להם בסמוך לביצוע הפעולה בשנת 1996 ואיש לא קבל על כך בזמן אמת. עובדה היא גם שביום 17.7.96 חתמו ההורים על ערבות בלתי מוגבלת להבטחת כל חוב של החברה (התובע 3 חתם זה מכבר על ערבות כזו עוד ביום 21.2.94), וביום 18.7.96 חתם התובע 3 על ערבות בלתי מוגבלת להבטחת כל חובות ההורים (נספחים כ"ו ו-כ"ז לתצהיר עו"ד ברכה).

יצוין עוד כי גם לא ברורה טרונייתם של התובעים בהתייחס להעברת החובות לחשבון החברה, שעה שמבוקשם הוא שייקבע מצד אחד כי שטר המשכנתא משנת 1994 אינו בא להבטיח את חובות החברה, ומצד שני ששטר המשכנתא משנת 1996 הוא בטל; שהרי אלמלא הועברו החובות לחשבון החברה, היו אלה מצויים בחשבון ההורים וחשבון התובע 3, ומשכך מובטחים גם לשיטת התובעים עוד בשטר המשכנתא משנת 1994. בעמדתם זו של התובעים יש אפוא סתירה פנימית, אך אניח לכך.

6.
משלא עמדו התובעים בהסדר הפריסה לטענת הבנק, נקט הבנק בהליכי הוצאה לפועל למימוש המשכנתא על הבית.
תיק ההוצאה לפועל שמספרו 01-91500-96-1 למימוש השעבוד על זכויות ההורים בבית נפתח ביום 19.11.96, ואזהרה בדבר פתיחת תיק ההוצאה לפועל הומצאה לתובעים ביום 20.1.97 (אישורי המסירה צורפו כנספח ל"ד לתצהיר עו"ד ברכה).

משנפתח תיק ההוצאה לפועל, בחודש פברואר 1997 או בסמוך לכך הגישו התובעים בקשה לעיכוב הליכים וכן בקשה בטענת "פרעתי". ראש ההוצאה לפועל בהחלטה מיום 3.4.97 התנתה את עיכוב ההליכים בהפקדת ערבות בנקאית בסך 200,000 ש"ח. זו אמנם לא הופקדה ואולם בהמשך הגיעו הצדדים להסכמה שלפיה הבקשה בטענת "פרעתי" תימחק והליכי הוצאה לפועל יעוכבו לפרק זמן קצוב על מנת לאפשר לצדדים להגיע להבנות ביניהם – אלא שכאלה לא הושגו. הדברים חזרו על עצמם משהגיש הבנק בקשה להוצאת צו פינוי וזה ניתן ביום 30.5.99 (החלטת ראש ההוצאה לפועל צורפה כנספח מ"ה לתצהיר עו"ד ברכה) – שאז חזרו התובעים והביעו כוונתם להגיע להסכמות לפרעון חובם, וגם הפעם בהסכמה עוכבו הליכי ההוצאה לפועל. ביום 19.1.2000 חזר הבנק וחידש את הליך הפינוי. אלא שאז שבו הצדדים להידבר ביניהם – וכהבעת רצינות להמשך הידברות ולמניעת הפינוי שעמד בפתח, ניתן שיק על ידי גב' אושרה חלפון, שהיתה מקורבת לתובע 3 ולבקשתו, על סך 10,000 ש"ח לפרעון ביום 31.3.00 (השיק צורף כנספח נ"א לתצהיר עו"ד ברכה).

לטענת הבנק, חרף הבעת הכוונות מצד התובעים לקיים משא ומתן ענייני – כזה לא קוים. אף על פי כן בתחילת חודש יולי 2001 (ולאחר שקודם לכן הוצאה שוב הודעת פינוי ביום 22.2.01, צורפה כנספח נ"ג לתצהיר עו"ד ברכה), הבנק באמצעות היועץ המשפטי הראשי שלו עו"ד שמעון וייס, הגיע לסיכום עם ב"כ התובעים דאז עו"ד ליאור חברון, להשהות בשלב זה את הליכי הפינוי תוך שמירת מלוא זכויותיו של הבנק ועד להחלטה אחרת (ראו מכתבו של עו"ד וייס מיום 3.7.01 הממוען לעו"ד חברון, נספח נ"ד לתצהיר עו"ד ברכה). בהתאם גם ניתנה החלטת ראש ההוצאה לפועל ביום 4.7.01 לביטול הליך הפינוי (נספח נ"ה לתצהיר עו"ד ברכה).

בשלהי שנת 2007 החליט הבנק לחדש את הליכי ההוצאה לפועל למימוש המשכנתא, כאשר עוד קודם לכן במכתב התראה מיום 29.10.06 הביע כוונתו לעשות כן תוך מתן שהות לתובעים להתארגנות (סומן נ/10). לצורך זה ביום 27.11.07 מונה עו"ד עמית פינס ככונס נכסים על זכויות ההורים בבית, תחת עו"ד ברכה; ואמנם הבנק הגיש בקשה לחידוש ההליכים בתיק ההוצאה לפועל, וביום 26.3.2008 ניתן עוד הפעם צו פינוי על ידי ראש ההוצאה לפועל (נספח ל"ז לכתב ההגנה). התובעים מצידם חזרו והגישו ביום 15.5.2008 בקשה לראש ההוצאה לפועל בטענת "פרעתי", שנראה שהותלתה עד להכרעה בתובענה דנן.

7.
בין לבין, במהלך שנת 2001 פנה התובע 3 לבנק והעלה טענות בדבר מעשים אסורים הגובלים בשחיתות ובבריונות שאותם ייחס לעובדי הבנק ולעו"ד ברכה. הטענות הועלו על ידו על הכתב במכתב תלונה מיום 10.6.01 (להלן: "מכתב התלונה" נספח א' לתצהיר המבקר הפנימי של הבנק, מר חיים גיט). במסגרת מכתב התלונה פרש גבריאל טענות באשר להתנהלות הבנק ומי מטעמו, הן במישור עניינם של התובעים שהוא נושא התובענה והן באופן כללי, תוך שנטען לגרימת נזק ללקוחות הבנק וביניהם התובעים.
כשבוע בלבד לאחר מכתב התלונה, פנה התובע 3 באמצעות בא כוחו דאז עו"ד חברון במכתב דרישה לבנק לפיצוי בסך של 18,000,000 ש"ח ולביטול המשכנתא הרובצת על הבית. את דרישתו נימק בכך שהנתונים שאסף ונפרשו במכתב התלונה והמסקנות העולות מהם, הם פרי עמל של שנות חקירה ובילוש שערך התובע 3, שהיו כרוכים בהשקעה כספית ונפשית ניכרת (להלן: "מכתב הדרישה", נספח ב' לתצהיר המבקר).

8.
להשלמת השתלשלות הארועים יצוין, כי במהלך שנת 2003 הגישו ההורים בקשה לאישור תובענה יצוגית נגד הבנק – וכפי שקבע בית המשפט, הכוח המניע ו"הרוח החיה" מאחורי ההליך היה התובע 3. במוקד ההליך הייצוגי עמדה הטענה כי בחשבונותיהם של לקוחות הבנק שניתן נגדם

פסק דין
או נפתח נגדם הליך הוצאה לפועל, מופיעים שלא כדין ותוך הטעייה חיובים תחת השם "גזברות" או "יומן". נטען כי מדובר בעמלות מוסוות או תשלומים ללא אסמכתא שנגבו על ידי הבנק שלא כדין. בתביעה היצוגית נדרש הבנק להשיב סכומים אלה שגבה מלקוחותיו, וכן נתבקש בית המשפט לחייב את הבנק למסור ל"לקוחות המשפטיים" מידע על החיובים מסוג "יומן" או "גזברות" שרשומים בחשבונותיהם כאשר בהקשר זה נטען שהבנק מפר את חובת הגילוי, בין אם הלקוחות חויבו באותם תשלומים ובין אם לאו (להלן: "התובענה הייצוגית").

בית המשפט ב

פסק דין
מיום 19.4.05 (כבוד השופט ד"ר ע. בנימיני; ת"א 1465/03, בש"א 8232/03 לוק נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, להלן: "פסק הדין בתובענה הייצוגית") קבע כי קיימת עילת תביעה אישית טובה בטענות שפורטו לעיל. עם זאת קבע בית המשפט כי אין לאשר את התובענה הייצוגית, משום שהמבקשים שם (ההורים, כהגדרתם כאן) אינם יכולים לייצג בדרך הולמת את עניינם של חברי הקבוצה. זאת, בין היתר, משום שעלה חשש ממשי שהמבקשים שם שצוין שמונעים על ידי בנם, גבריאל, הגישו את התביעה הייצוגית ממניעים זרים ומתוך רצון להשיג טובת הנאה אישית הכרוכה בהסדר חובם לבנק (סעיף 50 לפסק הדין). יוער כי פסק הדין ניתן טרם שנחקק חוק תובענות יצוגיות תשס"ו-2006 המאפשר החלפת תובע מייצג במקרה מתאים (סע' 8(ג)(1) לחוק). משכך ומשהוגש ערעור על פסק הדין ובינתיים נחקק החוק, הוחזר הדיון לערכאה הדיונית על מנת שתשקול אם יש מקום לעשות שימוש בסמכות זו. (ראו

פסק דין
מיום 10.10.2007, ע"א 5637/05 לוק נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ).

בהחלטה מנומקת מיום 1.12.2008 דחה כבוד השופט ד"ר ע' בנימיני בקשה לצירוף תובע יצוגי באותו הליך – מנימוקים שפורטו ואינם מענייננו (ת"א 1465/03 בש"א 7515/08 לוק נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ
). ערעור שהוגש נמחק בהסכמה (ע"א 369/09, לוק נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, 27.7.2001). על ההשלכות, ככל שיש למכתב התלונה ומכתב הדרישה מצד אחד ולהליך הייצוגי מצד שני על התנהלות הצדדים בקשר עם נושא ההליך שלפניי, אתן את הדעת בהמשך ככל שיידרש.

טענות הצדדים
9.
התובעים עותרים למתן צווים הצהרתיים שלפיהם הסדר הפריסה ושטר המשכנתא משנת 1996 בטלים, והתובעים אינם ערבים לחובות החברה; וכן לצו למניעת מימוש המשכנתא ולסגירת תיק ההוצאה לפועל. לטענתם, שטר המשכנתא משנת 1994 אינו בא להבטיח את חובות החברה, והבנק שלא כדין מבקש להחיל חוב של החברה על ההורים; והא ראיה שבשנת 1996 הוצא שטר משכנתא מתוקן המתייחס גם לחוב זה. אלא שביחס לשטר המשכנתא משנת 1996 טוענים התובעים, כי זה וגם הסדר הפריסה נחתמו מתוך לחץ וכפיה ועל כן הם בטלים. בכך, לטענתם, הבנק וכונסת הנכסים מטעמו נהגו עימם בחוסר תום לב ותוך הפרת חובות הנאמנות החלים עליהם. התובעים מייחסים חוסר תום לב לבנק גם בהקשר השיהוי הניכר בהתנהלותו בכל הכרוך בהליכי מימוש המשכנתא – כאשר אלה החלו עוד בשנת 1996, הופסקו ביוזמת הבנק בשנת 2001 וחודשו רק בשלהי שנת 2007. בהקשר זה התובעים קושרים בין התנהלות הבנק לבין העובדה שהתובעים הגישו נגדו את התובענה הייצוגית – כאשר הבנק לטענתם מתמרן בתיק ההוצאה לפועל ככלי שרת בידיו וכאמצעי לחץ פסול, על ידי כך שהוא מאיים בהליכי פינוי ההורים מן הבית בנסיון להניא אותם מהמשך ניהול ההליך הייצוגי. ובמיוחד מדגישים התובעים את היות ההורים בגיל מתקדם, ניצולי שואה והורים שכולים, והנזק העצום והלא צודק שייגרם להם אם תמומש המשכנתא הרובצת על הבית המשמש אותם למגוריהם.

עוד נטען על ידי התובעים כי ההורים הם בגדר "ערב יחיד" על פי חוק הערבות תשכ"ח-1967, ומכאן שהבנק לא היה רשאי להחתימם על ערבות בלתי מוגבלת בסכום כשטר המשכנתא שעליו הוחתמו; וכי מכל מקום הבנק הפר את חובות הגילוי החלות עליו מכוח חוק זה, ועל כן הם פטורים מקיום הערבות.

יצוין כי התובעים טוענים גם כי מלכתחילה לא היתה כל סיבה לנקוט הליכי גביה נגדם ולפתוח בהליכי הוצאה לפועל למימוש המשכנתא, באשר לטענתם הזרימו כספים באופן שוטף לכיסוי ולפרעון ההלוואה שניתנה להם. אלא שטענה זו ראוי כבר עתה להסיר מן הפרק, שכן נטענה בעלמא ואינה עולה בקנה אחד עם דפי הבנק. לפיהם, בעוד שעל פי הסדר הפריסה וההלוואה שניתנה מכוחו היה על התובעים להפקיד סך של 104,000 ש"ח החל מאוגוסט 96' ועד נובמבר 96', בפועל הופקד בתקופה זו סך של 3,845 ש"ח בלבד בחשבון ההורים וסך של 11,349 ש"ח בחשבון החברה (דפי חשבון ההורים צורפו כנספח נ"ח לתצהיר עו"ד ברכה, ודפי חשבון החברה צורפו כנספח כ"ד). עובדה היא אפוא שתיק ההוצאה לפועל נפתח משלא עמדו התובעים בהתחייבויותיהם על פי הסדר הפריסה, ותשלומי ההלוואה לא סולקו במלואם וכסדרם (ראו מכתב התראה עם אישור משלוח בדואר רשום, נספח ל' לתצהיר עו"ד ברכה).

לבסוף התובעים טוענים גם נגד שיעור חובם הנטען לבנק, ועל כך שחלק מהתשלומים ששילמו לבנק בגין החוב עודכנו באיחור של שנים ויש כאלה שאף לא עודכנו כלל. ואולם הגם שהבנק ראוי לביקורת על העדכון המאוחר של תשלומים ששולמו, לא כל שכן על תשלומים שלא עודכנו ככל שיש כאלה – שיעור החוב בתיק ההוצאה לפועל אינו מעניינו של תיק זה, כאשר אין מחלוקת כי מכל מקום קיים חוב בספרי הבנק ובתיק ההוצאה לפועל ובסכומים משמעותיים.

10.
הנתבעים טוענים, קודם לכל, להתיישנות התביעה וכי דינה דחיה בשל כך. זאת שעה שהתביעה נסבה על טענות התובעים בדבר תחולתו של שטר המשכנתא משנת 1994, ועל תחולתם ותוקפם של הסדר הפריסה ושטר המשכנתא משנת 1996; כאשר גם בהליכי מימוש המשכנתא בהוצאה לפועל נקט הבנק לראשונה כבר בשנת 1996. עילת התביעה נולדה אפוא במועד זה, ואילו התובענה דנן הוגשה כעבור כ- 12 שנים בעוד אשר תקופת ההתיישנות על פי חוק היא שבע שנים מעת היווצר העילה.
הנתבעים מוסיפים ומפנים לכך שבמהלך השנים ניסו התובעים למנוע את הליכי ההוצאה לפועל למימוש המשכנתא באמצעות טענת "פרעתי". ואולם משנוכחו בקלישות סיכויי הטענה להתקבל הביעו רצון להגיע להסדרים עם הבנק מעת לעת; שאז הבנק מצידו נאות לעכב את הליכי ההוצאה לפועל – אלא שהתובעים לא עמדו בהסדרים שלהם הסכימו. משהבינו התובעים כי לא יוכלו עוד לעכב את ההליכים בדרך זו, החלו מעלים טענות בדבר קנוניה ושחיתות בקרב עובדי הבנק וראשי הבנק – הן בהתייחס לעניינם של התובעים והן בכלל. הדברים קיבלו ביטוי במכתב התלונה ובמכתב הדרישה שבא בעקבותיו – שבו נדרש הבנק לתשלום פיצוי בסך 18 מליון ש"ח ולביטול המשכנתא. יצוין כבר כעת כי הנתבעים הכחישו את הטענות שהועלו נגדם, ונטען על ידם כי לאחר בדיקה מקיפה שנערכה לא נמצא כל ממש במכתב התלונה – והתובעים מצידם לא הוכיחו אחרת. (ראו: עדות מר גיט בעמ' 49 לפרוטוקול שורות 14-13, עמ' 51 ש' 6-1, עמ' 61 ש' 26-19).


במצב דברים זה, לטענת הנתבעים, הגישו התובעים – ולמעשה הגישו ההורים, כאשר בנם גבריאל הוא הכוח המניע – את התובענה הייצוגית נגד הבנק, שגם היא נדחתה. ואולם לנוכח ההליכים שבהם נקטו התובעים, ובראש ובראשונה הטענות הקשות נושא מכתב התלונה ועד לבדיקתן של אלה, בחר הבנק מעת סמוך לתאריך מכתב התלונה ומכתב הדרישה להשהות את הליכי פינוי הבית "תוך שמירת מלוא זכויותיו" (ראו: מכתבו של היועץ המשפטי של הבנק, עו"ד וייס, מיום 3.7.01, נספח נ"ד לתצהיר עו"ד ברכה). בפועל הושהו ההליכים עד לשלהי שנת 2007 – כאשר במהלך השנים הוברר כי אין ממש במכתב התלונה; ואף ניתן

פסק דין
בתובענה הייצוגית הדוחה את הבקשה לאישורה ככזו – שאז מונה כונס נכסים חלף עו"ד ברכה על זכויות ההורים בבית וביום 26.3.08 ניתן צו פינוי מחודש.

את נסיונותיהם של הבנק וכונסת הנכסים במהלך השנים להגיע חדשות לבקרים להסדר עם התובעים כדי למנוע את מימוש המשכנתא ופינוי ההורים מן הבית, אין לזקוף לחובתם לטענתם; מה עוד שגם כאשר הסכימו לעכב את הליכי ההוצאה לפועל, לעולם שמר הבנק על טענותיו ועל זכותו לחדשם.

11.
לגופה של התביעה, הבנק טוען ראשית דבר כי שלושת החשבונות שימשו לצורך ניהולה ופעילותה של החברה, ונסיון התובעים להפריד בין חוב החברה מיתר החובות הוא מלאכותי וחסר כל בסיס עובדתי ומשפטי – וכפי שכבר צוין לעיל, הוברר שהצדק עם הבנק בהקשר זה.

באשר לשטרי המשכנתא שביסוד התובענה – הנתבעים טוענים כי שטר המשכנתא משנת 1994 חל גם על חובות החברה, אם כי באופן עקיף, בהיות השעבוד חל גם על חובות שהתובעים ערבים לפרעונם וחוב החברה בגדרם. ובנוגע לשטר המשכנתא משנת 1996, הנתבעים טוענים כי זה בא לעולם משנחתם הסדר הפריסה וכדי שיהא ברור כי שעבוד הבית חל באופן מפורש וישיר גם על חובות החברה. בכל מקרה, הן ביחס לשטר המשכנתא משנת 1996 והן ביחס להסדר הפריסה טוענים הנתבעים כי אין יסוד לטענת האילוץ וכפיה שבפי התובעים. עובדה היא שזו הועלתה על ידם רק משנקט הבנק בהליכי הוצאה לפועל; קרי – מדובר בטענה כבושה, ולא בכדי. אשר לטענה כי ההורים הם בגדר "ערב יחיד", על המשמעויות הנודעות לכך – טוענים הנתבעים כי אין לטענה זו עיגון לא בעובדות ולא בחוק.

לבסוף הבנק טוען כי עשה כל שלאל ידו כדי לאפשר להורים להמשיך ולהתגורר בבית, ואילו התובעים הם שסרבו להגיע להסדר שעה שחובם לבנק מסתכם במליוני שקלים. ועוד מדגיש הבנק כי שעבוד הבית כבטוחה לחובות בשלושת החשבונות נעשה מתוך ידיעה ורצון חופשי, מה גם שההורים היו נכונים לסייע כלכלית לבנם גבריאל ככל שיבקש ובכל דרך שניתן.

12.
יצוין כי התובעים מצד אחד והבנק מצד אחר טוענים לשורה של הסכמים בעל פה, ואולם אלה נטענו בעיקרם בעלמא, ומכל מקום הם לא הוכחו ויש שאף עומדים בסתירה למסמכים שבכתב. לא ניתן לכן לשעות להם ואיני מוצאת לכן מקום לפרט ולהרחיב על כך את הדיבור. הוא הדין בנוגע לטענות שהועלו בסיכומים לראשונה על ידי התובעים והם בגדר הרחבת חזית אסורה, ששני הצדדים גם יחד הסכימו שאין להתירה (עמ' 1 לפרוטוקול, ש' 23-22).


דיון
13.
מטעם התובעים נשמעה עדותו של כל אחד מהם. כן העידו גב' אושרה חלפון, והיועץ המשפטי של הבנק עו"ד שמעון וייס שזומן לעדות על ידי התובעים (לעיל ולהלן: "עו"ד וייס").
בהתייחס לעדות גב' חלפון, פרט לכך שהוברר שלבקשת התובע 3 נתנה שיק משלה על סך 10,000 ש"ח כדי לעצור את הליך הפינוי שבו נקט הבנק באחת ההזדמנויות, לא היה בעדותה כדי לתרום לדיון.

גם לעדות ההורים אני רואה מקום להתייחס כבר בפתח הדיון, כאשר סברתי ועודני סבורה כי ניתן היה לחסוך מהם בגילם המתקדם ובמצבם את מעמד החקירה, שניכר היה כבר מעת שהתובעת 2 עלתה על דוכן העדים שהמעמד קשה עליה עד מאד ומסב לה התרגשות מרובה. הערתי על כך וסברתי כי מן הראוי שייעשה מאמץ גם בשלב זה כדי להגיע להסכמות בתיק, ואולם הדבר לא צלח. ככל שמדובר בעדותה, ניכר היה שהיא מבולבלת, אינה יודעת על מה המשפט ומדוע נקראה להעיד; וגם על תצהירה שניתן כעדות ראשית אמרה שאינה זוכרת שחתמה. לא ניתן אפוא לייחס משקל לעדותה. עם זאת יוער, לנוכח טענת התובעים בסיכום טיעוניהם כי החתימה הנחזית כחתימתה של שרה על שטר המשכנתא משנת 1996 אינה שלה – כי אין לטענה זו זכר בתצהירה, והיא אף עומדת בסתירה לטענת האילוץ והכפיה שבפי התובעים; ולא ראיתי סיבה להטיל ספק באותנטיות של חתימתה משזו אושרה על ידי עו"ד ברכה שאף העידה בנוגע למעמד החתימה, וכן לנוכח כלל העדויות שנשמעו. אשר לעדותו של התובע 1, ברוך – הלה אישר את חתימותיו על גבי המסמכים הרלוונטיים להכרעה, ועל פי התרשמותי אין להעלות על הדעת כי לא היה מודע לכך ששעבד את הבית להבטחת מלוא החובות בשלושת החשבונות. ניכר היה בעדותו שהיה נכון לסייע ללא עוררין, ובכל דרך שיתבקש וככל שביכולתו, לבנו התובע 3 בהתנהלותו הכלכלית ובעסקו.

14.
מטעם הנתבעים נשמעה עדותו של מר שלמה זיו – סגן מנהל סקטור לקוחות מיוחדים בבנק (להלן: "מר זיו"); עדותו של המבקר הפנימי של הבנק – מר חיים גיט (לעיל ולהלן: "מר גיט"); וכן עדותה של עו"ד ברכה.

אפנה ראשית דבר לברר את טענת ההתיישנות שבפי הנתבעים.
התיישנות

15.
במוקד התובענה עומדים שטר המשכנתא משנת 1994 ושטר המשכנתא משנת 1996 – כאשר ביחס לשטר המשכנתא משנת 1994 נטען על ידי התובעים כי אינו חל על חובות החברה; ואילו ביחס לשטר המשכנתא משנת 1996 והסדר הפריסה ששטר זה הוצא מכוחו, נטען כי נחתמו מתוך אילוץ וכפיה. טענות אלה כולן מוכחשות על ידי הנתבעים.

כך או אחרת, אין חולק כי שטר המשכנתא נוצר לכל המאוחר בשנת 1996 – שאז גם נפתח תיק ההוצאה לפועל למימוש המשכנתא, שלתובעים הודע על אודותיו בינואר 1997; קרי: כ- 12 שנים עובר להגשת התובענה דנן. בנסיבות אלה טוענים הנתבעים כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות – שכן תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות" או "החוק") ביחס לתביעה "בשאינו מקרקעין" היא 7 שנים בלבד (סעיף 5 לחוק). התובעים מצידם אינם מתמודדים למעשה עם טענת הבנק כאמור – על אף היותה מהותית בנסיבות המקרה. כל שנטען על ידם הוא שהבנק השתהה במימוש המשכנתא על הבית – ולכן הוא אינו רשאי להישמע עתה בטענת התיישנות. אלא שמדובר בטענה סתמית וכללית, שגם אין לה יסוד בחוק ההתיישנות.

כידוע, הכלל הוא שתקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה (סעיף 6 לחוק) – ובענייננו מועד חתימתו של שטר המשכנתא, ולכל המאוחר מועד פתיחת תיק ההוצאה לפועל. התובעים לא הראו כל טעם מדוע לפי החוק יש מקום לסטות מדרך המלך, ולהימנע מלמנות את תקופת ההתיישנות למן מועד זה באופן רצוף. ככל שכוונתם היא לתחולת סעיף 4 לחוק, ולכך שהתמשכות ההליכים למימוש שטר המשכנתא במסגרת תיק ההוצאה לפועל היא שמונעת את טענת ההתיישנות מלכתחילה – הרי שגם טענה זאת דינה להידחות; ואבאר.

16.
סעיף 4 לחוק מורה כדלקמן:

"בתובענה על תביעה שלא התיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה-שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות".
בית המשפט העליון עמד על תכליתה של הוראה זו, כדלקמן:

"הרעיון העומד מאחורי ההוראה הזאת הוא להבטיח שוויון בין בעלי-הדין, בנוגע לענין של השמעת טענת התיישנות, כאשר אחד מהם הגיש תביעה והשני הגיש תביעה-שכנגד באותו נושא – לאמור: אם הנתבע לא טען כי התביעה של התובע התיישנה, אזי תובעת שורת הצדק כי גם לזה האחרון לא יורשה להשמיע טענת התיישנות כלפי התביעה-שכנגד, שהרי אין זה צודק לאפשר לתובע, משפתח בהליכים משפטיים כדי להשיג תרופה בענין המשמש גם נושא התביעה-שכנגד, לחסום בפני
הנתבע, מקום שהתביעה הראשית לא התיישנה, או אף אם התיישנה ולא נטענה כלפיה טענת התיישנות, את הדרך לקבל את התרופה המבוקשת בתביעה-שכנגד". [דברי כבוד הנשיא אגרנט בע"א 289/65 רובינשטיין נ' רון, פ"ד כ(1) 505, 521 המצוטטים בע"א 656/99 בר שירה נ' מעונות ובנין בע"מ, פ"ד נז(5) 1, 10 (2003)].

ואולם, זה מכבר הוברר בפסיקה כי סעיף 4 לחוק ההתיישנות חל רק על תביעה שכנגד המתבררת במסגרת ההליך העיקרי – ואין להרחיבו כך שיחול גם על הליכים אחרים שבין הצדדים. בתוך כך הבהיר בית המשפט העליון כי תוצאה פרשנית זאת עולה בקנה אחד עם תכליתו של הסעיף:

"סעיף 4 מעניק לנתבע זכות להגיש – כתביעה שכנגד – תביעה המוגנת מפני טענת התיישנות. פרשנותו של בית המשפט המחוזי לסעיף 4 אינה שוללת זכות זו מן הנתבע; משמעותה היא אך כי משנמנע בעל דין מלנצל את הזכות בהליכים שבין הצדדים בשלביהם הקודמים, והליכים אלה נסבים על אותו סכסוך, לא יוכל ליהנות מפריבילגיה דומה בעת הגשת תביעה מאוחרת יותר, במעין 'מקצה שיפורים'. כך, בענייננו, נמנעו המבקשים מהגשת תביעה שכנגד, במובנה הרגיל, במועד המתאים (ראו להלן דיון לגבי ההליך שהתאים לכך), ושיקולי שויון אינם מביאים למסקנה כי מחדל זה מצדיק התייחסות לתביעתם המאוחרת של המבקשים כ'תביעה שכנגד'. אין כאן איפוא פגיעה בכללי הגינות." [רע"א 4223/06 כץ נ' גוטליב, בסעיף לא לפסק הדין (25/5/2008)].

הנה כי כן, סעיף 4 לחוק ההתיישנות אינו חל בענייננו – באשר התובענה דנן אינה מהווה "תביעה שכנגד" להליך מימוש המשכנתא בתיק ההוצאה לפועל. בדומה לאמור בקטע המצוטט, שומה היה על התובעים לנצל את זכותם לטעון נגד תוקפו של שטר המשכנתא במועד המתאים – בין שטר המשכנתא משנת 1994 ובין שטר המשכנתא משנת 1996 – ואין כל טעם המצדיק התייחסות מיוחדת לתביעתם המאוחרת. אשר על כן דין התביעה להידחות מחמת התיישנות.
17.
למעלה מן הצורך יוער כי שוכנעתי מן העדויות מטעם הבנק וכן מעדותה של עו"ד ברכה כי במשך השנים נעשו נסיונות חוזרים ונשנים כדי להגיע להסכמות עם התובעים – כאשר הרוח החיה מטעמם הוא התובע 3 – כדי להימנע ממימוש המשכנתא ופינוי ההורים מן הבית; אך לשווא.

גם אין לבוא בטרוניה עם הבנק כאשר בשנת 2001 עיכב את ההליכים בתיק ההוצאה לפועל, לנוכח הטענות כבדות המשקל על פניהן שהטיח התובע 3 כלפי הבנק, כפי שאלה קיבלו ביטוי במכתב התלונה ושדרשו בדיקה. ויודגש שהבנק ציין במפורש כל העת כי הוא שומר על זכויותיו. אלה לא נזנחו על ידו ותיק ההוצאה לפועל נותר תלוי ועומד (ראו: סעיפים 16-15 לתצהירו של מר גיט, וכן מכתבו של עו"ד וייס מיום 3.7.01 – נספח נ"ד לתצהיר עו"ד ברכה). כך גם נהג הבנק שעה שהתובענה הייצוגית היתה תלויה ועומדת, אם כי בשלב מסוים החליט הבנק לחדש את הליכי ההוצאה לפועל (ראו: עדות עו"ד וייס בעמ' 42 ש' 27-20).

ולעניין התובענה הייצוגית, הגם שהתובעים בסיכום טיעוניהם מקפידים לומר שאין קשר בינה לבין עניינם האישי נושא התובענה שלפניי, מן הראוי להפנות לדברים שקבע בית משפט בהקשר זה במסגרת פסק הדין בתובענה הייצוגית:

"במקרה דנא, הגעתי לכלל מסקנה כי המבקשים
(ההורים-ע.ב.) אינם יכולים לייצג בצורה הולמת את הקבוצה התובעת של הלקוחות המשפטיים. מן הראיות שהובאו עולה חשש ממשי שהתובענה הייצוגית הוגשה ממניעים זרים. המבקשים, המונעים על ידי בנם גבריאל, שואפים להשיג לעצמם בעצם הגשת תובענה ייצוגית זו טובת הנאה אישית הכרוכה בהסדרת חובם לבנק, שהביא למימוש המשכנתה הרובצת על ביתם. לכן פורט בבקשה בהרחבה נושא המשכנתה של המבקשים, אף שהוא איננו רלוונטי כלל לנושא התובענה הייצוגית.
התרשמתי שלא חיובי 'יומן' או 'גזברות', שהמבקשים לא שילמו מעולם לבנק, עמדה בבסיס הגשת התביעה, אלא הרצון לנקמה בבנק, והמחשבה שהגשת התביעה תשמש כ'כלי ניגוח' כנגד הבנק, ותביא להפעלת לחץ עליו להתפשר עם המבקשים בעניינם האישי. כך עולה, לכאורה, ממכתב גבריאל, בו דרש מן הבנק 18 מליון ש"ח עבור 'החזר הוצאות ופיצוי בגין עוגמת נפש', וזאת תמורת אספקת מידע לבנק על תוצאות חקירה שניהל כנגד הבנק בנושאים המעוררים חשד לפלילים, כשלכך מתלווה איום להגיש את התביעה לפני פרסום מאזן הבנק. גבריאל לא פנה למשטרה, וגם למפקח על הבנקים לא הסכים למסור מידע כלשהו בעניין תלונתו. הוא גם לא טרח להעלות במכתב הטענות ששלח לבנק את נושא החיובים הנ"ל, שהם נושא התובענה הייצוגית"
(סע' 50 לפסק הדין בתובענה הייצוגית).

הדברים מדברים בעד עצמם והובאו למעלה מן הנדרש, לנוכח המסקנה שאליה הגעתי שלפיה התובענה דנן התיישנה ומשכך דינה דחייה. אך לא אסתפק בכך, ואתייחס גם לגופם של דברים.

תוקפו והיקפו של שטר המשכנתא
18.
התובעים אינם חולקים על תוקפו של שטר המשכנתא משנת 1994, אלא שלטענתם זה אינו חל על חובות החברה. ואמנם השעבוד מכוח שטר משכנתא זה על פניו לא בא להבטיח את חובות החברה, כי אם את חובות כל אחד מהתובעים בגין כל אשראי שקיבלו או יקבלו. אלא שהגדרת "אשראי" כמופיע בתנאים המיוחדים לשטר המשכנתא, כוללת בחובה גם ערבויות שמי מהתובעים נתנו או יתנו, לבדם או ביחד עם אחרים. קרי: שטר המשכנתא בא להבטיח את כל חובות התובעים – בין כחייבים עיקריים ובין כערבים – ואין חולק כי כבר בעת שהוצא שטר משכנתא זה, היה התובע 3 ערב בחתימתו על כתב ערבות לכל חובות החברה. נמצא שבעקיפין השעבוד נושא שטר המשכנתא משנת 1994 "תופס" גם ביחס לחובות החברה. ובהקשר זה הבנק "הצדיק" את הוצאת שטר המשכנתא משנת 1996, שבו צוין במפורש שתחולת השעבוד היא ביחס לחובות החברה, בכך שביקש שהדברים יקבלו ביטוי באופן ישיר ולא בעקיפין.

ואולם אף אם אניח לטובת התובעים שהשטר משנת 1994 אין תחולתו על חובות החברה, גם לא בעקיפין; ואניח בצד לצורך הדיון את טענת ההתיישנות שנדונה והוכרעה לעיל; אזי אין בטענות התובעים ביחס לשטר המשכנתא משנת 1996 כדי לסייע בידם. ואבאר.

19.
התובעים טוענים כי אף שחתמו על שטר המשכנתא משנת 1996 – חתימתם חסרת תוקף, וכך גם השטר בכללותו. אלא שמקדמת דנא נקבעה בפסיקה החזקה שלפיה חתימתו של אדם על מסמך היא אות להסכמתו לאמור בו [השופט זוסמן בע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, 117], ואף מהווה הוכחה לגמירת דעתו לקבל על עצמו את האמור במסמך [ראו: בגצ 2911/94 באקי נ' משרד הפנים, פ"ד מח(5) 291, 299 (1994)]. לפתחם של התובעים רובץ אפוא הנטל לסתור חזקה זאת, ולהוכיח את גרסתם בראיות פוזיטיביות [ראו גם: ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל נ' לופו, פ"ד נד(2) 559, 570 (12/6/2000)].

גרסתם של התובעים היא שחתמו על שטר המשכנתא כתוצאה מכפייה ואילוץ כפי שחתמו גם על הסדר הפריסה – ועל כן ולפי סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, הם רשאים כעת לבטל את השטר. ואולם על פי ההלכה הנוהגת, בית משפט לא ישעה לטענת בטלות מחמת כפייה ואילוץ אלא במשורה. ובהקשר זה הפסיקה קבעה מבחן כפול של "עוצמה" ו-"איכות" הכפייה שלא בנקל ניתן להוכיחו:

"אין מניעה עקרונית כי גם לחץ כלכלי-עסקי יקיים את יסודות עילת הכפייה, אולם ברי כי לא כל לחץ שכזה, ואפילו הוא לחץ משמעותי וכבד, יעלה כדי כפייה (ראו: ע"א 8/88 שאול רחמים בע"מ נ' אקספומדיה בע"מ, פ"ד מג(4) 95 (1989)). רק לחץ העונה על מבחן כפול של עוצמה רבה הפוגעת בצורה חריפה ברצונו החופשי של המתקשר, ושל 'איכות' פסולה מבחינה מוסרית, חברתית או עסקית, הוא לחץ שיש בו גם כפייה (ראו: ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד בע"מ, פ"ד מח(5) 705, 719 (1994); רע"א 7539/98 לוטם רהיטים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נג(1) 721 (1999); ע"א 2299/99 שפייר נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד נה(4) 213 (2001))." (ההדגשה שלי-ע.ב.) [ע"א 8688/06 ברודנו נ' עיריית תל אביב, סעיף 7 לפסק הדין (31/1/2010)].

בנושא "איכות" הכפייה, הוברר כדלקמן:

"'איכות' הכפייה מתייחסת לשאלת קיומו של פסול מוסרי-חברתי או עסקי בהפעלת הלחץ. לא כל לחץ הוא לחץ פסול. במסגרת חיי המסחר התקינים רשאי הפרט (ואף הרשות הפועלת בתחומי המשפט הפרטי) לעשות שימוש ביתרונות כלכליים או אחרים שיש לו כלפי פרטים אחרים בבואו לכרות עימם חוזה. ניצול יתרונותיו של הפרט עומד בבסיס קיומו של שוק חופשי, ופיקוח יתר על מידת המוסריות שבהתנהלות העסקית של הפרטים תפגע פגיעה קשה בחופש החוזים של הצדדים וביציבות חיי המסחר." (שם, בסעיף 9 לפסק הדין).

20.
כבר בפתח הדברים בעניין זה יצוין כי גרסת התובעים שלפיה הם חתמו על הסדר הפריסה ועל שטר המשכנתא משנת 1996 כתוצאה מכפייה ואילוץ, כלל לא נטענה על ידם "בזמן אמת" ובסמוך לאחר החתימה – וזאת חרף היותה טענה כבדת משקל, שעליה נסמך למעשה ההליך דנן. טענת הכפייה והאילוץ נשמעה על ידם לראשונה רק כטענת הגנה כנגד הליכי מימוש המשכנתא שנקט נגדם הבנק – ועל כן מדובר בגרסה כבושה.

על פי ההלכה הנוהגת במשפט הפלילי, ערכה ומשקלה של ה"עדות הכבושה" מועטים ביותר – וזאת כל עוד לא ניתן הסבר מניח את הדעת מדוע כבש העד את עדותו ולא חשף אותה אלא רק בשלב מאוחר. הרציונל העומד ביסוד הלכה זאת כוחו יפה גם במישור האזרחי [ראו: יעקב קדמי על הראיות, 501-500 (2009)] – והסבר מניח את הדעת לא ניתן בענייננו, ולמעשה לא ניתן הסבר כלל.

21.
מעבר לכך, שוכנעתי כי אין כל ממש בטענת האילוץ וכפיה שבפי התובעים.

כפי שהוברר מעדותה של עו"ד ברכה, עקרונות הסדר הפריסה גובשו עם התובע 3 עוד בסוף מאי 1996, וניתנה לו הזדמנות כבקשתו לבדוק את נכונות החיובים בשלושת החשבונות. רק לאחר שעשה כן חתם על הסדר הפריסה בחודש יולי 96'. לדבריה של עו"ד ברכה, ההסדר נחתם בשלבים – במובן זה שתחילה חתם עליו התובע 3; ומשלא היתה בידיו חותמת החברה הגיע פעם נוספת כדי לחתום גם בשמה ולהטביע את חותמתה. ההורים חתמו על הסדר הפריסה רק לאחר שהתובע 3 חתם עליו והמליץ בפני
הם לעשות כן. כך עולה משני עותקי הסדר הפריסה שהוצגו, ואף מעדותו של האב, ברוך (ראו: עדות עו"ד ברכה בעמ' 65 ש' 19-6; העתק הסדר הפריסה נספח כ"א לתצהירה החתום על ידי תובע 3 בלבד, והעתק הסדר הפריסה נספח כ"ג לתצהירה החתום על ידי התובעים כולם וגם על ידי החברה; וכן עדות ברוך בעמ' 11 לפרוטוקול ש' 13-11).

יוער בנקודה זו, כי טענתו של התובע 3 כי הצדדים חתמו על הסדר הפריסה "מחוסר ברירה"; וכך, משום איום הבנק ועו"ד ברכה מטעמו לממש את שטר המשכנתא, ומתוך מחשבה שקודם יחתום "ואחר כך אני אתבע את הבנק" (עמ' 27 שורות 17-13) – אין בה כשלעצמה כדי לבסס עילת ביטול בנימוק של כפיה ואילוץ במובנם המשפטי, ואף לא נעשה נסיון ממשי על ידי התובעים להוכיח שזה המצב.

אף אינני רואה סיבה להטיל ספק בעדותה של עו"ד ברכה כי ההורים חתמו על שטר המשכנתא משנת 1996 רק לאחר שהוסבר להם המצב המשפטי והמשמעות הנודעת לחתימתם, והדברים אף מקבלים ביטוי בחתימתה שלה על שטר המשכנתא (נ/6) (וראו גם: עדותה בעמ' 84 לפרוטוקול ש' 22-14). ויוזכר – שזו אינה פעם ראשונה שההורים חותמים על שטר משכנתא לשעבוד הבית המשמש למגוריהם, שכן חתמו זה מכבר על שטר המשכנתא משנת 1994 וביחס אליו לא נשמעה כל טענה מצידם כי לא הבינו את מהות העסקה או את משמעות חתימתם והתוצאות המשפטיות הנובעות מכך.

לא זו אף זו. היה ברור מעדותו של התובע 1 ומיחסו לבנו גבריאל, כי סמך עליו באופן מוחלט והיה נכון לחתום על כל מסמך שיבקש ולסייע לו ולעסקו בכל דרך מבחינה כלכלית, והדברים אמורים גם ביחס לשטר המשכנתא משנת 1996.

לא הובאו אפוא כל תימוכין לטענת האילוץ והכפיה, שאין לה כל עיגון בעובדות ובדין והיא נדחית.

ערב יחיד
22.
טרם סיום אני רואה עוד מקום להתייחס לטענת התובעים שלפיה ההורים הם בגדר "ערב יחיד" לחובות החברה, על המשמעות הנודעת לכך.

בחוק הערבות, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק הערבות") הקדיש המחוקק פרק מיוחד לערבותו של "ערב יחיד". ערב יחיד מוגדר בסעיף 19 לחוק כדלקמן:

"'ערב יחיד' – מי שאינו תאגיד, ולמעט בן זוג של החייב או שותפו של החייב, בין בשותפות רשומה ובין בשותפות שאינה רשומה; היה החייב תאגיד, לא ייחשב כערב יחיד גם מי שהוא בעל ענין בתאגיד; לעניין זה, 'בעל ענין בתאגיד' – כהגדרת 'בעל ענין' בתאגיד, בחוק ניירות ערך, תשכ"ח-1968;"

סעיף 21 לחוק הערבות מורה כי ערב יחיד יהא ערב רק לחיוב בסכום קצוב; וכי במידה שלא נקוב בחוזה הערבות סכום קצוב כאמור – יהא הערב היחיד פטור מערבותו. סעיף 22 לחוק הערבות קובע חובת גילוי רחבה החלה על הנושה ביחסיו עם ערב יחיד – בנוגע לשורה של פרטים שעניינם החיוב ותנאי הערבות לחיוב; וסעיף 23(א)(5) מוסיף כי אי גילוי של פרטים מסוימים (כדוגמת עצם היותו של הערב ערב יחיד) מביא אף הוא לפטור של הערב היחיד מערבותו.

לגישת התובעים, ההורים מהווים ערב יחיד לחובות החברה; ועוד לטענת התובעים יש לפטור את ההורים מערבות זאת הן לפי סעיף 21 והן לפי סעיפים 22 ו- 23 לחוק הערבות. ואולם גם בעניין זה טענו התובעים באופן סתמי וכללי – וזאת חרף העובדה שהבנק הניח תשתית משפטית יסודית ומעמיקה לעמדתו, שלפיה ההורים אינם במעמד של ערב יחיד כהגדרתו בחוק הערבות. התובעים כלל לא ניסו, וממילא גם לא הצליחו, לסתור את עמדת הבנק בנדון; ואפרט.

23.
ראשית דבר, ההוראה בדבר בטלות ערבותו של ערב יחיד שאינה בסכום קצוב (סעיף 21 לחוק הערבות) אינה חלה בעניינם של ההורים – משום שעל פי ההלכה הנוהגת, הגנה זאת אינה ניתנת כאשר מדובר בבעל נכס הממשכן את הנכס להבטחת חיובו של אחר. כך משום שערבות מעין זאת, גם אם אינה בסכום קצוב, בכל מקרה מוגבלת לשווי הנכס הממושכן:

"כאשר בעל נכס ממשכן את הנכס להבטחת חיובו של אחר, הרי רק הנכס הממושכן משמש לגביית החוב, כלומר כפיפותו של הממשכן לנושה מוגבלת לנכס הממושכן, ואין לנושה אפשרות להיפרע מן הממשכן בדרך אחרת. התוצאה היא כי מן ההיבט של דיני הערבות, 'ערבותו' של ממשכן היא מלכתחילה מוגבלת לערך הנכס הממושכן, הגם שסכום החיוב אינו נקוב בהסכם המישכון." [ע"א 6899/97 פייבושביץ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נז(1) 364, 374 (2002)].


וכן –

"ההגבלה החלה על הנושה להיפרע מהנכס הממושכן בלבד משמעותה כי הממשכן אינו חשוף לכך שייגבה ממנו סכום העולה על שווי הנכס הממושכן. יש להניח כי שווי הנכס השייך לו, שאותו הוא הסכים לשעבד כבטוחה לחיובו של אחר, היה ידוע לו כבר בעת יצירת המישכון. במצב דברים זה גם הסיכון שהממשכן נחשף לו הוא מוגבל וידוע לו מראש, ואין מדובר בחשיפת הערב לחבות בסכום בלתי מוגבל, שאותו הוא לא שיער בעת מתן הערבות. מכאן, כי ערב זה אינו זקוק להגנה המיוחדת שביקש המחוקק להעניק בסעיף 5(ד) לתיקון תשנ"ב ל'ערב יחיד' בערבות בסכום שאינו נקוב." (ההדגשה שלי-ע.ב.) [שם, בעמ' 376-375; הלכה זאת מאוזכרת, למשל, גם בע"א 5525/10 גני הררי בע"מ נ' מערבי, בסעיף 26 לפסק הדין (25/4/2013)].

24.
לא זו אף זו: נראה כי ההורים כלל אינם נהנים ממעמד של ערב יחיד.

הפרק העוסק כאמור בערבותו של ערב יחיד, פרק ב', הוסף לחוק הערבות במסגרת תיקון תשנ"ב לחוק – שהתקבל ביום 24/3/1992 (להלן: "תיקון תשנ"ב"). תכלית התיקון היא "מתן הגנות ל'ערב יחיד', כפי שהוגדר בתיקון, מפני פגיעה בלתי סבירה בו כתוצאה מחתימת ערבות ומפני ערבות בלתי מוגבלת" [רע"א 8688/07 רובין נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, בסעיף 2 לפסק דינה של כבוד השופטת ע' ארבל (20/12/2010); כן ראו דברי ההסבר להצעת חוק הערבות (תיקון מס' 2), התשנ"א-1991, ה"ח 331]. ואולם הגדרתו של ערב יחיד על פי תיקון תשנ"ב היתה שונה מן ההגדרה הקבועה כיום בסעיף 19 ומצוטטת לעיל – כאשר עיקר השוני הוא שבאותה עת ערב יחיד היה מי שערב לחיוב בסכום של עד 40,000₪ בלבד [ראו: סעיף 2 לחוק הערבות (תיקון), התשנ"ב-1992]. לשון אחר: ערב יחיד הערב לסכומים העולים על סכום החיוב הקבוע בתיקון תשנ"ב, לא היה זכאי להגנות הקבועות בפרק ב' [ראו: ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד(3) 591, 597 (17/8/2000)]. תיקון נוסף בחוק הערבות נערך בשנת 1997, שאז החליף המחוקק את הגדרתו של ערב יחיד בהגדרה הקבועה היום בסעיף 19 (להלן: "תיקון תשנ"ח").

בענייננו, שטר המשכנתא נחתם בתקופה שבין תיקון תשנ"ב לתיקון תשנ"ח לחוק הערבות – כאשר אין חולק כי מצד אחד הוגבלה הערבות לשוויו של בית ההורים, ומצד שני שיעור הערבות עלה באופן ניכר על סכום של 40,000 ש"ח. משכך, אין ההורים נהנים ממעמד של ערב יחיד ובכל מקרה אינם זכאים להגנות הקבועות בחוק הערבות לערב כזה.

סוף דבר
25.
לא קמה זכותם של התובעים לאיזה מהסעדים ההצהרתיים שלהם עתרו באשר התביעה התיישנה; וגם אלמלא כן, אף לגופה אין בעובדות כפי שנתבררו כדי להצמיח לתובעים זכות לאיזה מהסעדים הנתבעים.
עם זאת, לנוכח גילם המתקדם של ההורים ונסיבותיהם האישיות, מן הראוי שהבנק יאפשר להם להמשיך להתגורר בבית עד לאריכות ימיהם – כפי שאף הוצע לתובעים בעבר (ראו: עדותו של מר זיו בעמ' 103 לפרוטוקול שורות 27-24).

לנוכח התוצאה שאליה הגעתי, התובעים ישלמו לכל אחד מהנתבעים הוצאות בסך 15,000 ש"ח ובסה"כ 30,000 ש”ח.


ניתן היום, 09 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים ובאי כוחם.









א בית משפט מחוזי 2219/08 ברוך לוק, שרה לוק, גבריאל לוק נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, עו"ד רחל ברכה (פורסם ב-ֽ 09/09/2013)