פסקי דין על אמל ג'בארין | פסקי דין על עאטף ג'בארין

3359-05/11 א     10/09/2013




א 3359-05/11 אמל ג'בארין נ' עאטף ג'בארין








בית משפט השלום בחדרה



ת"א 3359-05-11 ג'בארין נ' ג'בארין

תיק חיצוני
:



בפני

כב' השופט
נאסר ג'השאן


תובע

אמל ג'בארין


נגד


נתבע

עאטף ג'בארין






החלטה

המחלוקת:
1.
הצדדים בתביעה זו הינם אחים, שבבעלותם המשותפת מבנה מסחרי בן שתי קומות – המשתרע על שטח של 1,089 מ"ר, והבנוי על המקרקעין הידועים כגוש 20413 חלקה 16 מאדמות אום אל פאחם (להלן: הנכס או הבניין).
התובע עותר לפירוק השיתוף
בנכס – על דרך חלוקתו בעין. כן תבע התובע מן הנתבע פיצוי מוסכם בגין הפרת חוזה, ודמי שימוש ראויים בעד חלקו בנכס, מיום הקמתו ועד הגשת התביעה.
2.
התובע טען בכתב התביעה, כי הוא ואחיו הנתבע בעלים במשותף בבניין; זאת, מאחר והם זכאים להירשם כבעלים בחלקים שווים במקרקעין עליהם הוקם הבניין, והם בעלים משותפים ובשווה בבניין עצמו. לטענת התובע, בחודש 04/2009 פנה לשמאי על מנת שיעריך את ערך הנכס, אולם לאחר שהתקבלה חוות הדעת, לא קיבל הנתבע את חוות הדעת, אך הוסכם בין הצדדים על עריכת הסכם שיתוף וחלוקת הנכס, אשר נחתם לבסוף ביום 11.07.2011 (להלן: הסכם השיתוף), ועל פיו הנתבע יקבל את קומת הקרקע ואילו התובע יקבל את קומה א', ובאשר לחלוקת הגג – הרי הוא יחולק כך שתאוזן החלוקה בין האחים. התובע טוען כי סעיף 6 להסכם השיתוף קובע כי במקרה של סכסוך ימונה כבורר יחיד אחיהם של הצדדים – נדים.
3.
עוד טען התובע, כי על פי ההסכם אליו הגיעו הצדדים , מונה השמאי והמהנדס מר אגבאריה יוסף על מנת להעריך את שווי הנכס, כאשר הוסכם כי שוויה של כל קומה יוערך בנפרד, וככל שיהיה הפרש בשווי שתי הקומות, יקבל מי שידו על התחתונה חלק גדול יותר מגג המבנה - כפיצוי. התובע טען כי הנתבע לא עמד בהסכמות, ולא היה מוכן לחלק את הנכס על פי הערכתו של השמאי יוסף אגבאריה, ועל כן פנה התובע לבורר המוסכם, אולם לא עלה בידו ליישב את ההדורים ולהביא את הצדדים לידי הסכמה, ועל כן הוגשה התביעה שלפניי.
4.
התובע מציין בכתב התביעה, כי לאחר שעיין בחוות דעתו של מר אגבאריה, נוכח כי נפלו בה אי דיוקים, המקפחים את זכויותיו. התובע טען כי הנתבע עושה שימוש בלעדי בנכס, מיום הקמתו בחודש 01/2005, כאשר הוא מונע מן התובע לעשות שימוש בנכס, וכן הוא טוען כי הנתבע בנה גלריה בקומת הקרקע, אשר מערערת את יציבות הבניין ומפחיתה את אחוזי הבנייה הנותרים. על כן, עתר התובע, בנוסף לפירוק השיתוף, לקבלת דמי שימוש ראויים ולפיצוי כספי מאת הנתבע בגין הנזקים שנגרמו לו עקב התנהגות אחיו – הנתבע.
5.
הנתבע טען בכתב ההגנה כי על אף האמור בפנקס הזכויות, רוב הזכויות בנכס הינן שלו, שכן הוא זה שהשקיע את רוב הסכום שעלתה הקמת המבנה, אך אף אל פי כן שיתף את אחיו – התובע בנכס שרכש והקים. עוד טען הנתבע כי הוא דווקא הסכים למתווה של חלוקת הנכס על פי חוות דעתו של מר יוסף אגבאריה, ואילו התובע הוא אשר התנגד לכך, ואף קרע את חוות הדעת. הנתבע טען כי בסעיף 15 לכתב התביעה מצוי הרקע לסירובו של התובע לחלוקה
על פי חוות הדעת, והיא הטענה כי זכויות התובע קופחו על פי הצעת החלוקה האמורה בחוות הדעת. הנתבע טען כי התובע הוא אשר הפר את הסכם השיתוף, כאשר סירב לחלוקת הנכס על פי חוות הדעת. בנוסף, לטענת הנתבע, השימוש שעושה הוא בנכס הינו בהתאם להסכמה בין הצדדים, לאור ההוצאות הרבות והעודפות שהוציא הנתבע. הנתבע עתר לדחיית התביעה, אך הסכים לפירוק השיתוף על פי המתווה המוסכם, דהיינו על פי הצעתו של מר יוסף אגבאריה.



ההשתלשלות העניינים הדיונית:
6.
בישיבת קדם-משפט שהתקיימה ביום 8.2.2010 ועל מנת שהצדדים יקדמו פירוק השיתוף בבניין (לאחר שהסכם שיתוף לא הצליח לסלק המחלוקות ביניהם), הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה ימונה שמאי אשר יערוך חוות דעת לפירוק השיתוף במבנה לפי רוח הסכם השיתוף, כאשר השמאי יערוך הצעת חלוקה אשר תוגש לבית המשפט ויהיה רשאי לקבוע תשלומי איזון בין הצדדים.
7.
בית המשפט מינה מר דוד טיגרמן- שמאי ומהנדס (להלן: "המומחה"), אשר ערך חוות דעת. עפ"י חוות הדעת הציע המומחה כי הנתבע יקבל לבעלותו את קומת הקרקע בה מנהל הנתבע עסק נגריה וחנות רהיטים מזה מספר שנים, ואילו התובע יקבל את הקומה הראשונה ואת הגג. לגבי תשלומי האיזון, קבע המומחה מטעם בית המשפט כי התובע ישלם לנתבע סך 169,000 ₪ כאשר בקביעה זו הביא הוא בחשבון כי "כל עבודות הגמר בקומת הקרקע של הבניין בוצעו ע"י וע"ח מוחמד מוסטפא ג'בארין" (ראו סעיף 10 לחוות הדעת).
8.
לאחר קבלת חוות הדעת פנה ב"כ התובע אל המומחה בשאלות הבהרה. חשובות לעניננו שאלות מס' 5 ו- 6
. בשאלה מס' 5 שאל ב"כ התובעתאת המומחה : "אם מתברר שהתובע מר אמל ג'בארין
השקיע בעבודות הגמר שבוצעו בקומת הקרקע מלבד הגלריה בשווה בינו לבין הנתבע מר מוחמד ג'בארין משנה את הקביעה בדבר תשלומי איזון" ושאלה מס' 6 היתה מהם תשלומי האיזון שיש לשלם אם העבודות , מלבד הגלריה בוצעו במשותף. תשובת המומחה לשאלה מס' 5 היתה כדלקמן: "אם יתברר כי עבודות הגמר בוצעו במשותף ע"י שני הצדדים, יש לשנות את תשלומי האיזון שקבעתי" ואילו לגבי שאלה מס' 6 קבע המומחה כי ככל שעבודות הגמר בוצעו ע"י שני הצדדים בשווה, על הנתבע לשלם סך 25,000 ₪ לתובע כתשלומי איזון.



9.
אם סברנו כי חוות דעת אמורה
לחסוך מחלוקות בין הצדדים, התבדינו. הנתבע טען במהלך הדיון, כי יש לאמץ את קביעת המומחה המבוססת על ההנחה שהוא - הנתבע שילם את כל תמורת ביצוע עבודות הגמר, ואילו התובע טען כי הוא והתובע בעלים במלוא הזכויות במבנה בחלקים שווים. על כן קבעתי בדיון שהתקיים ביום 09.07.12 שהתיק ייקבע להוכחות הצדדים בכל השאלות שבמחלוקת, ובכללן שאלת תשלומי האיזון והסכומים שהשקיעו כל אחד מן השותפים בעבודות הגמר בקומת הקרקע.
כאמור,
לשאלה זו השפעה על זהות הצד שיישא בתשלומי האיזון ועל סכומם, כך שאם השקיעו הצדדים סכום שווה
בעבודות הגמר, קבע המומחה – בתשובה לשאלת הבהרה שהפנה אליו התובע -
כי דווקא הנתבע הוא שישלם תשלומי האיזון לתובע, על סך 25,000 ₪.
הראיות
10.
מטעם התובע הוגש תצהירו, ומטעם הנתבע הוגשו תצהיריהם של אחיו – יוסף ואחמד. המצהירים נחקרו על תצהיריהם. כן נחקרו הנתבע ואחיו – נדים, בחקירה ראשית וחקירה נגדית.
11.
יצויין עוד, כי המומחה מטעם בית המשפט לא נחקר על חוות דעתו, וכך גם המומחה שחוות דעתו צורפה לכתב התביעה ולתצהיר התובע.
דיון והכרעה:
12.
השאלות הדורשות הכרעתי נוגעות לעניין מימון הקמת המבנה מושא התביעה. לאור גדרי המחלוקת בין הצדדים, אלה הן השאלות השנויות במחלוקת:
א.
האם הצדדים בנו את המבנה מבלי "להתחשבן" לגבי כל הוצאה והוצאה והאם התכוונו הצדדים לבנות את המבנה ולחלקו בשווה ביניהם או שמא מלכתחילה לא התכוונו הצדדים לקבל חלקים שווים במבנה.
ב.
האם הוכיח הנתבע, שטען כי הזכויות במבנה אינן תואמות את הרישום בטאבו ואת האמור בהסכם השיתוף, כי הוא השקיע כספים יותר מאשר השקיע התובע.
ג.
האם בשלב כשלהו הגיעו הצדדים להסכם כי הם הבעלים במבנה בחלקים שווים לאחר שבדקו מה השקיע כל אחד מן השותפים.
13.
לאחר סקירת חומר הראיות באתי לכלל מסקנה כי הצדדים התכוונו לנהוג כאחים – דהיינו, לנהוג כשותפים שווי זכויות בבניין, תוך שהם חולקים את הזכויות בו בשווה. כפועל יוצא מכך, ולאור היחסים המיוחדים ששררו ביניהם באותה עת, לא "התחשבנו" הצדדים לגבי הוצאות רכישת הקרקע והקמת הבניין. כך או כך, אפילו הייתי מגיע למסקנה כי הצדדים התחשבנו, הרי הצדדים הגיעו להסכמה, במסגרת הסכם השיתוף עליו אעמוד להלן, לפיה הזכויות בבניין הן שוות לשני הצדדים, וכל טענה בניגוד למוסכם בכתב, היא בבחינת טענה בעל-פה כנגד מסמך בכתב. להלן אנמק מסקנתי זו במספר נימוקים, אולם בטרם אמנה את הנימוקים, אעמוד בקצרה על נטל ההוכחה בתיק שלפניי. האם נושא התובע בנטל להוכיח כי פירוק השיתוף לא אמור להיעשות בשווה או שמא, הנטל מוטל הוא על הנתבע.
14.
נראה, כי הצדדים אינם חלוקים על העובדה, כי הם זכאים להירשם כבעלים במקרקעין בחלקים שווים בלשכת רישום המקרקעין. על פי נסח מלשכת רישום המקרקעין, עולה כי הערת האזהרה מיום 14.04.2002 הרשומה על זכות הבעלות של מאג'ד

סולימאן

חסן מוצטפא

אבו שקרה

מחאג'נה – בשטח של 1,089 מ"ר הינה על שם שני האחים. יצויין כי הנתבע לא צירף שטר או הסכם מכר על פיו נרשמה הערת האזהרה, או דיווח לרשויות המס, או כל ראייה אחרת ממנה ניתן היה ללמוד כי כבר בשלב רישום הערת האזהרה לא התכוונו הצדדים לחלק את המקרקעין בשווה. כאן המקום לציין כי מבחינה ראייתית "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו" (סעיף 125(א) לחוק המקרקעין התשכ"ט- 1969). בהמשך, הצדדים החליטו לבנות על המקרקעין מבנה מבלי להגדיר בכתב את היחסים ביניהם בשלב הבנייה או לאחריה, ולפיכך, נראה, כי בלא הסכמה מפורשת הסוטה מהוראות החוק, ימשיך לחול הכלל כי הבעלות במקרקעין משתרעת על כל הבנוי עליה, כפי שקובע סעיף 12 לחוק המקרקעין, לפיו:
"
הבעלות בקרקע חלה גם על הבנוי והנטוע עליה ועל כל דבר אחר המחובר אליה חיבור של קבע, זולת מחוברים הניתנים להפרדה, ואין נפקא מינה אם המחוברים נבנו, ניטעו או חוברו בידי בעל המקרקעין או בידי אדם אחר".
הנתבע בטיעוניו, מבקש, אפוא, לטעון כי הצדדים הגיעו להסכמה אשר אינה עולה בקנה אחת עם הוראות סעיף 12 הנ"ל, ומשכך עליו הנטל להביא ראיות לגרסתו לפיה יחסי הבעלות במבנה אינם שווים.
15.
מכאן, לנימוקים שהביאוני למסקנה כי המבנה הוא בבעלות משותפת ובחלקים שווים של התובע ונתבע.
הנימוק הראשון- הסכם השיתוף
16.
בהסכם השיתוף שנחתם בין הצדדים ביום 11.07.2009 (נספח ד1 לכתב התביעה), אשר נועד להסדיר את יחסי הצדדים ואת השימוש הייחודי שיוכל כל אחד מהצדדים לבצע בבניין, נכתב (בהואיל הראשון ובסעיף 2) כי הצדדים הינם "הבעלים

והמחזיקים

במשותף, ובחלקים

שווים

ביניהם
" בבניין מושא התביעה. גם באשר לשימוש, נקבע מנגנון שנועד ליצור שוויון בין זכויות השימוש בבניין. הסכם השיתוף קובע כי הנתבע יקבל את קומת הקרקע, התובע יקבל את הקומה הראשונה, ואילו באשר לגג ולזכויות הבניה הצמודות לו, נכתב כי על סמך הערכת שמאי – אשר יעריך את שוויה של כל אחת מן הקומות, יתחלק הגג בין הצדדים כך שמי שיצא וידו על התחתונה לאחר חלוקת הבניין דלעיל, יקבל זכויות עודפות בגג ובזכויות הבנייה עליו. עוד נקבע כי השטחים המשותפים, ובכללם הכניסה לבניין, חצר החנייה, חדר המעלית, חדר המדרגות וכן המרפסות שבכל קומה וקומה -
יישארו בגדר רכוש משותף שאינו בחזקתו הבלעדית של אחד הצדדים.
17.
הסכם השיתוף מסדיר ומגדיר את יחסי הצדדים נכון ליום חתימתו. הסכם השיתוף לא בוטל מעולם, הוא שריר וקיים, ובכתב ההגנה לא טען הנתבע כל טענה באשר לתוקפו (אדרבא, הנתבע טען כי הוא דבק בהוראותיו). טענות הנתבע, שהועלו במהלך עדותו, לפיהן הוא לא קרא את ההסכם בטרם החתימה עליו דינן דחייה ממספר טעמים: ראשית - טענה זו לא נטענה בכתב ההגנה או בתצהירו; שנית, נדים – אחי התובע והנתבע, העיד כי גישר בין האחים והביא לחתימה על הסכם השיתוף, כאשר הוא הסביר לנתבע את משמעות ההסכם (ראו דבריו בעמוד 25 שורה 11 לפרוטוקול); שלישית - חזקה על אדם שחתם על מסמך כי קרא אותו והבין את תוכנו,
ועל המבקש לסתור חזקה זו מוטל נטל הראיה והשכנוע בראיות פוזיטיביות וברמת ההסתברות של אפשרות קרובה
(ראו: עא 8533/06 נורית גילמן נ' הפועלים אמריקאי ישראלי בע"מ (05.08.2008) והאסמכתאות שם; י. קדמי
"על הראיות – הדין בראי הפסיקה" (חלק רביעי, תש"ע) 1784).
חזקה זו לא עלה בידי הנתבע לסתור, שכן כל אשר טען התובע הן טענות בעלמא לפיהן הוא לא קרא את ההסכם.
18.
הסכם השיתוף קובע כי הצדדים בעלים בחלקים שווים במבנה. טענות הנתבע בדבר השקעותיו העולות על השקעות התובע בעת רכישת הקרקע ובעת ביצוע הבנייה, אינן מקבלות ביטוי בהסכם,
דבר המוכיח שהצדדים בנו את המבנה, כאשר כוונתם היא שבסוף, לאחר השלמתו, הוא יהיה בבעלות שניהם.
מהסכם השיתוף ניתן ללמוד כי הצדדים ראו עצמם כשותפים שווי זכויות בבניין, ואף יצרו מנגנון שנועד לחלק את זכויות השימוש בבניין באופן שווה. זאת, ללא תלות בנטל הכספי שנטל כל אחד על עצמו באשר להקמת הבניין, נטל שלא הועלה על הכתב, אלא הוסתר במכוון. הסתרה זאת, ניתן ללמוד מסעיף 14 להסכם, אשר מציין כי הצדדים "אינם

חפצים

בפירוט

נוסף

של

אופי

היחסים

ביניהם"
.
19.
כאמור, טענת הנתבע היא שהוא זה שהשקיע את מירב הסכום או כולו בעבודות הגמר בקומת הקרקע (ולפיכך הוציא המומחה את חוות דעתו הראשונית כאשר היא מניח שטענה זו אינה שנויה במחלוקת). אלא מאי, עולה מחומר הראיות כי ההסכם נחתם לאחר ביצוע עבודות הגמר בקומת הקרקע, ואילו טענתו של הנתבע נכונה, היו הצדדים דואגים להעלות נושא זה על הכתב. מסקנתי כי החוזה נחתם לאחר ביצוע עבודות הגמר עולה מכך, שההסכם נחתם ביום 11.7.2009 ועיון בתמונות שצורפו לחוות הדעת של המומחה יוסף כנאענה שצורפה כנספח ג1 לתצהיר התובע, ואשר נערכה ביום 3.5.2009 מעלה, כי ביום עריכת חוות הדעת כבר הפעיל הנתבע במקום את חנות הרהיטים שלו, וכי עבודות הגמר בה בוצעו זה מכבר . משכך, אילו סברו הצדדים כי ביום חתימת ההסכם הצדדים אינם בעלים במשותף במבנה או שלאחד מהם זכויות עודפות, היה עליהם לציין זאת מפורשות בהסכם השיתוף, אולם הם בחרו שלא ציינו זאת; אדרבא הם ציינו, ברחל ביתך הקטנה, כי הצדדים הינם "הבעלים

והמחזיקים

במשותף, ובחלקים

שווים

ביניהם" בבניין מושא התביעה.



20.
המסקנה כי ההסכם נחתם לאחר השלמת עבודות הגמר עולה אף מן העדויות שנשמעו בפני
י; הנתבע טען (עמוד 29 שורות 14-17 לפרוטוקול) כי נכנס לחנות בשנת 2008-2009, לאחר אירוסי ביתו בשנת 2008. התובע טען (עמוד 18 שורה 21 לפרוטוקול) כי בשנת 2009 "היתה נגריה ומרפדיה בקומה השנייה, והיתה תצוגה בקומה ראשונה" דהיינו שהעסק עבד, ועבודות הגמר כבר הושלמו ככל הנראה; ואף נדים- אחיהם של בעלי הדין, שהביא את הצדדים לחתימה על הסכם השיתוף טען (עמוד 24 שורות 16-18 לפרוטוקול) שהסכם השיתוף נעשה לאחר ש - "הבניין היה מאוכלס קומה ראשונה באותו שלב ע"י הנתבע, היתה שם זכוכית ועסק שהתנהל. המצב ביום חתימת ההסכם הוא אותו מצב של הבניין היום".
21.
ועוד, ניכר מדברי התובע כי הוא לא חשב שעל הצדדים "להתחשבן" ביניהם ביחס להוצאות, וכך הוא השיב לשאלה בעניין הבאת חשבוניות הנוגעות לעבודות שביצע (עמוד 18 שורות 4-5 לפרוטוקול):
"אני 3 שנים עד שהגעתי להסדר שאני והוא חצי חצי, האם עכשיו אני צריך להתחיל להתחשבן איתו עוד פעם? אני צריך להתחיל איתו מההתחלה?
22.
גם העד שהעיד מטעם הנתבע – מר יוסף ג'בארין, העיד שבעת עריכת הסכם השיתוף לא התייחסו הצדדים להשקעה שהשקיע כל אחד מהם עד לשלב זה, וכך הוא מעיד (בעמוד 35 שורה 4 לפרוטוקול)
"הם היו שותפים, לא התייחסנו למי חפר, מי בנה ומי עשה, לא היו בעיות מי שילם יותר".





הנימוק השני- הנתבע לא הוכיח כי הוא שילם באופן בלעדי בגין כל עבודות הגמר:
23.
אולם גם אם אגיע למסקנה שההסכם נחתם בטרם בוצעו עבודות הגמר, הרי לא עלה בידי הנתבע להוכיח כי הוא לבדו השקיע בעבודות הגמר, או מה חלקו של כל אחד מן הצדדים במימון עבודות אלו. מן העדויות עולה כי התובע נשא, למצער, בעלות התקנת התקרות המוכנות, שעלותן הוערכה על ידי העדים בין 120,000 ₪ לבין 150,000 ₪, וכי התובע עבד בפועל כטייח בבניין. התובע הוסיף כי בנה קירות תמך (עמוד 18 שורה 27 – עמוד 19 שורה
11 לפרוטוקול) וכי ביצע את תשתית הביוב (שם, שורות 24-25), אולם מלבד עדותו אין לכך כל תימוכין.
24.
ודוק, הנתבע עצמו טען כי באמתחתו ראיות שהיה בהן כדי להוכיח כמה שילם התובע בגין
עבודות הגמר. הנתבע נשאל לגבי קבלות שתוכחנה כי הוא שילם את כל הוצאות עבודות הגמר, ותשובתו היתה:
"קבלות אני יכול להציג, את כל הקבלות שיש לי רשמתי בשם שלו, בשביל שהוא יתקזז במע"מ.. הטייחים הוא לא מכיר, החשמלאים והצבעים הוא לא מכיר. אני נתתי להם בידיים את הכסף. הוא לא מכיר אותם בכלל"
(עדות הנתבע בעמוד 28 שורות 7-11 לפרוטוקול).
למרות האמור לעיל, הנתבע לא הציג כל קבלה, לא הביא לעדות אותם קבלנים על מנת שיעידו מי שילם את הכסף. ואם לא די בכך, הנתבע העיד כי חלק מן התמורה ששולמה בגין עבודות הגמר שולמה בשיקים (שם, בשורה 13) ואף על פי כן, ולמרות שהנתבע יכול היה להציג העתקי שיקים, לא עשה כן. אין לי אלא להניח כי ראיות אלה לא היו תומכות בגרסת הנתבע.
25.
לא אוכל לסיים פרק זה מבלי להתייחס לעדותם של שני אחיהם של בעלי הדין שזומנו לעדות ע"י הנתבע: יוסף ואחמד ג'בארין. מצאתי שלא לתת אימון בעדותם של עדים אלה; מדובר בשני עדים המסוכסכים עם התובע (ראו עדות יוסף בעמוד 33 שורה 13 לפרוטוקול ועדותו של אחמד שהעיד תחילה כי היחסים טובים (בעמוד 37 שורה 1 לפרוטוקול) ולאחר מכן הודה כי "קרה קצת כעס" והוא לא מבקר אצל הנתבע כבר שנה (עדותו בעמוד 38 שורות 1 ו- 2 לפרוטוקול)). עדויותיהם עשו עליי רושם בלתי אמין. ניכר היה כי העדים הנ"ל אינם ביחסים טובים וניכר היה שהגיעו לבית המשפט על מנת לפגוע באינטרסים של התובע (די אם אפנה לעדות אחמד ג'בארין שפנה אל התובע והטיח בו "אתה שקרן ואתה מסתובב עם מקל בבית המשפט, כאשר ביום יום אתה מסתובב ללא מקל" (בעמוד 37 שורות 1 ו- 2 לפרוטוקול).
26.
בנוסף, העדים הנ"ל אינם בקיאים בהתחשבנות בין הצדדים; העד יוסף טען כי הנתבע שילם 90% מערך הקרקע אף שהוא לא היה נוכח בעת התשלום (עדותו בעמוד 34 שורה 3 לפרוטוקול), הוא לא יודע כמה שילמו הצדדים בגין החפירות (שם, בשורה 10 לפרוטוקול) ועל מנת לעמוד על בקיאותו בסכומים ששילמו לצדדים ועל מהימנות גרסתו של העד יוסף ג'בארין, די אם אפנה להערת בית המשפט ממנה עולה כי העד העיד תחילה כי הנתבע שילם לקבלן 20,000 ₪ ולאחר התערבות הנתבע במהלך החקירה שינה הוא את גרסתו וטען כי שולם 20,000$ (ראו הערת בית המשפט בעמוד 34 לפרוטוקול). אף העד אחמד ג'בארין עשה עליי רשום דומה, עד זה העיד כי "לפי הניירת הבניין של אמאל ואמאל לא שילם 30% מהבניין" (עדות העד בעמוד 38 שורות 21 ו- 22 לפרוטוקול). מהיכן שאב העד מספר זה וכיצד הוא מתיישב עם הסכם השיתוף? לעד הפתרונים.
המסקנה לגבי עבודות הגמר:
27.
מסקנתי היא, כאמור, כי הצדדים התכוונו לחלק את הבניין בשווה, ובבוא העת, אם יוחלט על פירוק השיתוף - לחלקו שווה בשווה, כאשר לא תהא כל התייחסות להשקעה שהשקיע כל אחד מן הצדדים ברכישת הקרקע ובהקמת הבניין. כך או כך, לא הוכח כי צד השקיע יותר ממשנהו, והסכם השיתוף שנערך לאחר איכלוס המבנה ע"י הנתבע ולאחר השלמת עבודות הגמר, קבע מפורשות כי הצדדים בעלים במשותף ובחלקים שווים במבנה.
28.
לאור מסקנה זו, הרי יש לילך על פי האמור בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, ועל פי תשובתו לשאלת ההבהרה מיום 03.07.12 ביחס לתשלומי האיזון.
29.
על כן הנני מורה על פירוק השיתוף באופן הבא: התובע יקבל את הקומה הראשונה ואת הגג, ואילו הנתבע יקבל את קומת הקרקע. כמו כן ישלם הנתבע לתובע דמי איזון בסך 25,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום עריכת חוות הדעת.

הסעדים הנוספים
30.
באשר לדמי השימוש הראויים, ראיתי לדחות תביעתו של התובע בעניין זה מן הנימוקים שלהלן:
א.
התובע לא הוכיח כי הנתבע מנע ממנו השימוש בקומה הראשונה של הבניין, אשר נועדה לו על פי הסכם השיתוף, או כי הקומה הראשונה הייתה ראוייה לשמש אותו לצורך הקמת עסק, ומתי ניתן היה לעשות בה שימוש.
ב.
התובע עתר לקבלת דמי שימוש ראויים החל משנת 2005, אולם בעדותו העיד כי הסכסוך בין הצדדים החל לאחר פציעתו בשנת 2007 ולאחר שביקש מן הנתבע מקום להקים עסק, אך הנתבע הסכים כי יבנה קיר גבס בקומת הקרקע – ולכך התובע לא הסכים (ראו עדות התובע בעמוד 21 שורות 2-13 לפרוטוקול).
ג.
התובע לא נקב בסכום אותו הוא תובע בגין רכיב זה, וכפועל יוצא מכך לא שילם אגרה בעדו.
ד.
בהסכמה הדיונית הנוגעת למינוי המומחה מיום 08.02.12 לא עלה עניין שומת דמי השימוש הראויים בעד הקומה הראשונה, ועל כן נראה כי התובע ויתר על טענה זו.
31.
גם באשר לפיצוי המוסכם, ראיתי לדחות תביעת התובע מן הנימוקים הבאים:
א.
גם ביחס לרכיב זה לא ננקב הסכום המבוקש, ואף בגינו לא שולמה אגרה.
ב.
מכתב התביעה (סעיפים 12-13) ומתצהירו של התובע (סעיפים 13-14), עולה כי ההפרה בגינה עותר התובע לקבלת הפיצוי המוסכם היא בשל העובדה שהנתבע סירב לקבל את הכרעתו של השמאי המוסכם ולפרק את השיתוף בהתאם לה, בניגוד לסעיפים 5-6 להסכם השיתוף. יחד עם זאת, גרסתו של הנתבע היא כי דווקא התובע הוא אשר סירב למתווה המוסכם, ולא קיבל עליו את הערכתו של השמאי (סעיף 14-20 לכתב ההגנה). הנתבע טען כי האמור בכתב התביעה דווקא תומך בגרסתו של הנתבע, שכן נכתב שם כי חוות הדעת של השמאי המוסכם מקפחת את זכויותיו של התובע. בחומר הראיות לא נמצאו תימוכין לגרסתו של התובע, ועל כן לא הוכיח התובע את גרסתו לפיה הנתבע הוא אשר סירב לקבל את הכרעת השמאי. כך או כך, הצדדים הסכימו בפני
י ללכת במתווה אחר, ונראה כי בכך חזר בו התובע מן הטענה להפרת ההסכם.
32.
סוף דבר, הנני מורה על פירוק השיתוף, כאמור בסעיף 29 לפסק הדין.
33.
בנסיבות העניין נוכח התוצאה אליה הגעתי, איני עושה צו להוצאות.
34.
לצורך השלמת הליך פירוק השיתוף, אני קובע ק.מ ליום 9.10.13 בשעה 10:00.



ניתנה היום, ו' תשרי תשע"ד, 10 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 3359-05/11 אמל ג'בארין נ' עאטף ג'בארין (פורסם ב-ֽ 10/09/2013)