פסקי דין על מרים ברוורמן |

47993-03/13 גזז     25/08/2013




גזז 47993-03/13 מרים ברוורמן נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות








בית הדין האזורי לעבודה בנצרת


גז"ז 47993-03-13



לפני:

כב' השופטת
אורית יעקבס


המערער
ת

מרים ברוורמן

ת.ז.
042071928
ע"י ב"כ עו"ד אליהו אוזנה


-

המשיבה

מדינת ישראל
- משרד הבריאות
ע"י ב"כ עו"ד רוני אור
מפרקליטות מחוז הצפון




פסק דין


1.

זהו ערעור כנגד החלטת הוועדה הרפואית לעררים (להלן:"הוועדה") לפי

חוק לפיצוי נפגעי גזזת, התשנ"ד-
1994 (להלן:"החוק"), אשר בהחלטתה מיום 14/11/12,
קבעה
נכות משוקללת של 39%.


2.
רקע:


המערערת, ילידת 1943, נשואה ואמא לארבעה ילדים, הוכרה כנפגעת, לפי
חוק הגז
זת.

ביום 6/8/12 הוענקו למערערת 68% נכות על ידי הועדה רפואית.

בגין החלטה זו, הגישה המערערת ערר וביום 14/11/12, דנה הוועדה בעניינה והגדילה לה את אחוזי הנכות ל - 39%, לפי הפירוט הבא:
א.

5% בגין התקרחות לפי סעיף ליקוי 77.
ב.

10% בגין הפרעה בפעילות בלוטת התריס לפי סעיף ליקוי 3(ב) .
ג.

10% בגין הצלקת בבסיס הצוואר, לפי סעיף 75(2)ב.
ד.

20% בגין המצב הנפשי לפי סעיף ליקוי 34(ב)3.

3.
מהלך הדיון

המשיבה הגישה כתב תשובה ולבקשת המערערת, התקיים ביום 30/6/13, דיון בערעור.
במהלך הדיון הבהירו הצדדים טענותיהם וכן ענו לשאלות שהפנה אליהם בית הדין.
בסיום הדיון ניתנה המלצה, על ידי בית הדין ולצדדים ניתנה שהות להביע עמדתם ביחס אליה.
בהמשך ולאחר שהמערערת לא הסתפקה בהמלצת בית הדין, ניתנה לצדדים הזדמנות לסכם טענותיהם והם עשו זאת - המערערת ביום 22/7/13 והמשיבה ביום 8/8/13.

4.
להלן, בתמצית, טענות ב"כ המערערת:

א.

טעתה הוועדה עת קבעה למערערת רק 20% נכות, בתחום הנפשי וזאת תוך שהיא מתעלמת מחלק מהממצאים שקבע ד"ר זיו, ממצאים אשר לשיטתו מצדיקים קביעה של 30% לפי סעיף 34ד'.
ב.

טעתה הוועדה עת לא בדקה אפשרות התאמה לסעיף 34א (4).
ג.

טעתה הוועדה עת החליטה להפחית את אחוזי הנכות שנקבעו למערערת בשל התקרחות דלקתית ולהעמידם על 5% וזאת תוך התעלמות מממצאי הוועדה מדרג ראשון, אשר מצאה:"
שיער יבש..
" וחוו"ד של ד"ר בן שטרית אשר קבע 10% לפי סעיף 77, וכן טעתה משלא התייחסה לצילום שצורף לחוות הדעת, הנ"ל.
ד.

טעתה הוועדה משלא הזהירה את המערערת על כוונתה להפחית את אחוזי הנכות שהוענקו לה בגין התקרחות דלקתית.
ה.

טעתה הוועדה עת התעלמה מתלונות המערערת בנוגע לכאבי הראש החריפים מהם היא סובלת, מזה שנים רבות, כאשר במצב בו התגלה גידול המנינגיומה בראשה (ואשר עניינו עתיד להיבחן לאחר שתגיש המערערת תביעה להחמרת מצב), הרי ברי כי כאבי הראש נובעים מאותו גידול ועל כן היה על הוועדה להקנות למערערת אחוזי נכות בגינם. כאשר, בניגוד לנושא הגידול, אין כאבי הראש מהווים החמרת מצב, בהתאם לפרשנות סעיף 5 לחוק. מה גם שבחינת נושא זה במסגרת החמרת מצב תפגע בזכויות המערערת אשר תהיה זכאית לקבל פיצוי, החל בחודש בו תגיש את בקשת ההחמרה ולא ביחס לעשרות השנים בהן סבלה מכאבי הראש.
ו.

למרות שכאבי הראש אינם מהווים מחלה מוכרת כמחלה ברת פיצוי במסגרת התוספת לחוק הרי שליקוי זה מוכר באופן תדיר על ידי הוועדות כאשר לחולים מחלה כגון גידול מוח ממאיר או שפיר, המוכר בתוספת לחוק.
ז.

בשל הפגמים המשפטיים שנפלו בהחלטת הוועדה יש לקבל את הערעור ולהחזיר את עניינה של המערערת לוועדה לצורך דיון מחדש וקבלת החלטה ראויה והוגנת בעניין נכותה הדרמטולוגית וכן בענין נכותה הנוירולוגית המאופיינת בכאבי ראש בלתי פוסקים.

5.
להלן, בתמצית, טענות באת כח המשיבה:

א.

בהתאם לסעיף 14 (ב) לחוק, החלטת וועדה רפואית לעררים, ניתנת לערעור בפני
בית הדין אזורי לעבודה, רק בשאלות משפטיות, בעוד ערעורה של המערערת מתייחס כולו לשאלות רפואיות.

ב.
בתחום הדרמטולוגי:
הוועדה ערכה למערערת בדיקה קלינית מקיפה, שאת ממצאיה רשמה בפירוט בפרוטוקול. הממצאים כוללים את מצב דלילות השיער, מוקדי ההתקרחות, היעדר הנגעים החשודים כממאירים והצלקת בבסיס הצוואר.
הוועדה הסבירה, במנומק, את קביעותיה בעניין אחוזי הנכות שקבעה למערערת בנושא ההתקרחות הדלקתית -
5%, בניגוד לקביעת הוועדה מדרג ראשון בניגוד לחוו"ד של ד"ר בן שטרית). הוועדה אף הבהירה שלא ניתן לקבוע כפל סעיפים עבור הצטלקויות והתקרחויות (כפי שקבע, בטעות, ד"ר בן שטרית) שכן מדובר באותה פגימה - קביעתה זו של הוועדה מעוגנת בפסיקת בית הדין הארצי [ע"ע 1364/04 מדינת ישראל - יפה בן דוד וכן ע"ע 196/05 מדינת ישראל - סוזן בלילטי (פס"ד מיום 2/8/05)].
הוועדה כן אימצה את חוות דעתו של ד"ר בן שטרית, בכל הקשור לצלקת בצוואר וקבעה, כמוהו, 10%, בגין ליקוי זה.
לסיכום הענין הדרמטולוגי
- הוועדה פעלה כדין, נימקה את החלטתה ופרטה את ממצאי בדיקתה כאשר החלטתה אינה מעלה כל שאלה משפטית שכן המחלוקת בין ד"ר בן שטרית לבין הוועדה הינה מחלוקת רפואית.

ג.
בתחום הפסיכיאטרי -
הוועדה עיינה בחוות דעתו של ד"ר זיו, תוך שהיא מציינת כי הוא קבע 30% למרות שהביטויים הקליניים של חרדה ודיכאון, שתיאר, הינם קלים וכן למרות שלא היתה בטיפול פסיכיאטרי ולא קיבלה טיפול תרופתי, כאשר ד"ר זיו, בעצמו, אינו מציע טיפול קבוע.
במועד בו נבדקה המערערת, סעיף 34 א(4), המקנה 30% נכות, דרש קיומו של צורך בטיפול תרופתי קבוע, מה שלא התקיים אצל המערערת, בעוד סעיף 34 א(3), המקנה 20% נכות ואשר בו בחרה הוועדה, לא דרש קיומו של תנאי זה, לפיכך, בדין קבעה הוועדה כי אחוזי הנכות המתאימים למצבה הנפשי של המערערת הינם 20% לפי סעיף 34א(3).

ד.
בנושא כאבי הראש -
המערערת לא העלתה בפני
הוועדה מדרג ראשון, טענות בנושא כאבי הראש, כאשר ענין זה לא עלה גם בערר שהגישה.
ממילא, קובע החוק רשימה סגורה של מחלות המנויות בתוספת ואין הוא מאפשר לקבוע נכות בגין מחלה אשר אינה מנויה בתוספת, כאשר כאבי ראש אינם מחלה המנויה בתוספת.
בנוסף, כאבי הראש מיוחסים למנינגיומה אשר אובחנה במערערת, כאשר מדובר בגידול שהינו בגדר מחלה המנויה בחוק, אשר בעניינו יהיה מקום לדון במסגרת בקשה להחמרת מצב, בקשה אשר אכן הוגשה.
הדרך להכיר בנכות בגין המנינגיומה ותוצאותיה (לרבות כאבי הראש הנובעים ממנה) הינה במסגרת הליך של החמרת מצב ואין לעקוף הליך זה בדרך של העלאת טענות חדשות או הגשת מסמכים חדשים לוועדת ערר.
אין לקבל את טענת המערערת לפיה כאבי הראש אינם בגדר החמרת מצב - שכן טענה זו נדחתה על ידי הפסיקה (עב (ת"א) 10498/09 מדינת ישראל - סוזי ורטהיים).
יש לשים לב ששני פסקי הדין שאיזכרה המערערת לתמיכה בטענתה אינם רלוונטיים שכן שם נדונה שאלת התחולה של הנכות ושיעור הנכות לגבי כאבי הראש רק לאחר שהמנינגיומה הוכרה זמן רב קודם לכן.
בנוסף לאמור לעיל, המערערת ממילא לא המציאה כל אסמכתא לטענתה לפיה היא סובלת מכאבי ראש מזה עשרות שנים.


ה.
לענין אי אזהרת המערערת -
מדובר בטענה שהועלתה, לראשונה, בהתייחסות המערערת להמלצת בית הדין ודי בכך כדי להצדיק את דחייתה.
גם לגופם של דברים אין לקבל את טענות המערערת, שהגישה ערר מפורט ואשר היתה מיוצגת על ידי עו"ד, וזאת בניגוד לדוגמאות שהציגה המערערת - שם דובר בחולים שלא היו מיוצגים, שכן הוועדה הרפואית לעררים דווקא הזהירה את המערערת מראש שיש בסמכותה "להשאיר, לשנות או לבטל" את אחוזי הנכות שקיבלה בעבר, ככתוב בפרוטוקול
הוועדה,
עליו חתומה המערערת.

6.
דיון והכרעה

לעניין סמכותה של וועדה רפואית לעררים, קובעת תקנה 6(ב) לתקנות לפיצוי נפגעי גזזת (הגשת תביעה, הכרה בנפגע, קביעת דרגת נכות, הרכבת ועדות וסדרי עבודתן) תשנ"ה-1995
(" התקנות") כך:

"הוועדה הרפואית לעררים רשאית לאשר את החלטת הוועדה הרפואית, לשנותה או לבטלה, בין אם נתבקשה לעשות כן ובין אם לאו; הודעה על החלטת הוועדה הרפואית לעררים תמסר לעורר".


כוחה של ההלכה בעניין סמכותן של ועדות רפואיות לעררים לפי
חוק הביטוח הלאומי
יפה גם לעניין סמכותה של וועדה רפואית לעררים לפי
חוק הגז
זת
(
ראו
ע"ע 1393/01
מדינת ישראל - שמואל מיראכור ואח',
עבודה ארצי כרך ל"ג (9), 34 (2002)).

וועדה רפואית לעררים, מוסמכת לבחון מחדש את עניינו של נפגע שבא בפני
ה ולקבוע לו אחוזי נכות על פי מיטב שיפוטה המקצועי, בשונה מקביעת וועדה מדרג ראשון, ובלא מגבלת הערר שהוגש לה (ראו
ע"ע (ארצי) 55/06
מלכה שחר - מדינת ישראל משרד הבריאות
(ניתן ביום 22.06.06) ("ע"ע 55/06");

בג"צ 1082/02,
8125/02 המוסד לביטוח לאומי - בית הדין הארצי ואח', עבודה עליון, כרך ס"ד, 413 (2003) ("בג"צ 1082/02")).


ועוד, סעיף 14(ב) לחוק קובע, כי החלטת הוועדה הרפואית לעררים ניתנת לערעור לפני בית דין אזורי לעבודה בשאלה משפטית בלבד
ולכן אין לבית הדין סמכות לדון ולהעביר תחת שבט ביקורתו החלטות בתחום הרפואי המצויות על פי החוק בסמכותה הבלעדית של הוועדה.

7.
מן הכלל אל הפרט

בנוגע לענין הדרמטולוגי -

מעיון בפרוטוקול הוועדה עולה כי היא ערכה למערערת בדיקה קלינית מקיפה, תוך התייחסות למצב דלילות השיער, מוקדי ההתקרחות, היעדר הנגעים החשודים כממאירים והצלקת בבסיס הצוואר.
וכך רשמה הוועדה:
"דלילות שיער קלה הנגרמת ע"י מוקדי התקרחות קטנים משניים לדלקות ...אין שום נגעים החשודים כממאירים בקרקפת.. ישנה צלקת ..בבסיס הצוואר באורך של 12 ס"מ, משנית לכריתת בלוטת התריס"
.

הוועדה הסבירה, במנומק, את קביעותיה בעניין אחוזי הנכות שקבעה למערערת בנושא ההתקרחות הדלקתית -
5% ובנושא הצלקת בבסיס הצוואר - 10%:
"יש לקבוע 5% נכות לפי סעיף 77 ו - 10% לפי סעיף 75(2)ב עבור הצלקת בבסיס הצוואר".

בניגוד, לטענת המערערת לפניי, התייחסה הוועדה לחוות דעתו של ד"ר בן שטרית, עת ציינה:"הוועדה עיינה בחוות דעתו של ד"ר בן שטרית מ - 10/1/10 ואיננו מסכימים עם מסקנותיו כי מגיעים לה 10% לפי סעיף 77 וכמו כן הצטלקויות הקרקפת הן מינימליות וכבר הוזכרו כגורם להתקרחות. אי אפשר לתת כפל סעיפים על התקרחות".
קביעתה זו של הוועדה, בנוגע לכך שלא ניתן לקבוע כפל סעיפים עבור הצטלקויות והתקרחויות שכן מדובר באותה פגימה, מעוגנת בפסיקת בית הדין הארצי [ע"ע 1364/04 מדינת ישראל - יפה בן דוד וכן ע"ע 196/05 מדינת ישראל - סוזן בלילטי (פס"ד מיום 2/8/05)].
כאמור לעיל, רשאית היתה הוועדה לשנות את גובה אחוזי הנכות שנקבעו לפגימות על פי מיטב שיפוטה המקצועי, ואין מדובר בקביעה חלוטה של הוועדה הרפואית מדרג ראשון.
מאחר וטענת חוסר האזהרה של המערערת, מתייחסת לענין זה, יצויין כי מעבר לעובדה שמדובר בטענה שהועלתה לראשונה בשלב מאוחר הרי שגם לגופה אין בה ממש וזאת לנוכח העובדה שהמערערת אישרת בחתימת ידה, בעמ' השלישי של פרוטוקול הוועדה כי:"יו"ר הוועדה הרפואית לערר הסב את תשומת הלב של התובע/ כי הוועדה רשאית להשאיר, לשנות או לבטל את ההחלטה של הוועדה הרפואית בשלמותה או בחלקה. אם יוחלט להפחית את אחוזי הנכות, יווצר לתובע חוב אותו יידרש להחזיר ..." - קרי המערערת היתה מועדת לאפשרות כי אחוזי הנכות שנקבעו לה על ידי הוועדה מדרג ראשון ישונו, יבוטלו או יופחתו על ידי הוועדה, מכאן שאין לראותה כמי שלא הוזהרה.

בתחום הפסיכיאטרי -
הוועדה ערכה למערערת בדיקה וכן עיינה בחוות דעתו של ד"ר זיו מ - 11/7/11. הוועדה ציינה כי:
"ד"ר זיו קובע 30% נכות למרות שהביטויים הקלינים של חרדה ודיכאון הם קלים. לא היתה בטיפול פסיכיאטרי. ד"ר זיו עצמו אינו מציע טיפול קבוע וגם לא קיבלה טיפול תרופתי קבוע. רופא משפחה רשם לה ואבן לנדודי שינה.
הוועדה סבורה שמצבה מתאים ל 34(א) 3 20%..".
כפי שציינה המשיבה, בצדק, במועד בו נבדקה המערערת, סעיף 34 א(4), המקנה 30% נכות, דרש קיומו של צורך בטיפול תרופתי קבוע, מה שלא התקיים אצל המערערת, בעוד סעיף 34 א(3), המקנה 20% נכות ואשר בו בחרה הוועדה, כאמור, לא דרש קיומו של תנאי זה, לפיכך, בדין קבעה הוועדה כי אחוזי הנכות המתאימים למצבה הנפשי של המערערת הינם 20% לפי סעיף 34א(3). כאשר העובדה שלא אימצה את חוו"ד של ד"ר זיו עת נימקה קביעתה כדבעי, אינה עולה כדי פגם משפטי.

בנושא כאבי הראש -
הוועדה ציינה כי:"כי ד"ר אוזנה הזכיר משום מה שבינתיים נתגלו אצל המערערת גידול בראשה ואף נותחה בשל כך. כפי שהוסבר לד"ר אוזנה נושא זה צריך לעבור דרך מסלול ההחמרה".
המערערת אינה חולקת על כך שנושא המנינגיומה שאובחנה אצלה, הינה ענין להחמרת מצב, אך היא טוענת כי הוועדה היתה צריכה לבדוק את תלונותיה בענין כאבי הראש מהם היא סובלת שנים רבות וכן לקבוע לה אחוזי נכות בגינם.
כידוע, החוק קבע רשימה סגורה של מחלות המנויות בתוספת ואין הוא מאפשר לקבוע נכות בגין מחלה אשר אינה מנויה בתוספת, כאשר כאבי ראש אינם מחלה המנויה בתוספת, בניגוד לגידולים כדוגמת המנינגיומה.
בהתאם לפסיקה, אותה איזכרה המשיבה בתגובותיה, הדרך להכיר בנכות בגין המנינגיומה ותוצאותיה (לרבות כאבי הראש הנובעים ממנה) הינה במסגרת הליך של החמרת מצב, כאשר אין לעקוף הליך זה בדרך של העלאת טענות חדשות או הגשת מסמכים חדשים לוועדת ערר.
לנוכח האמור לעיל וחרף טענת המערערת בדבר הנזק שעלול להיגרם לה בשל כך שנושא כאבי הראש ייבחן רק במסגרת הדיון בבקשתה להחמרת מצב, קרי - ביחד עם המנינגיומה שאובחנה בה, הרי שאין מקום לקבוע כי הוועדה טעתה טעות משפטית משלא דנה בתלונות המערערת בענין כאבי הראש, כבר בשלב זה ובמנותק מנושא המנינגיומה.

8.

לסיכום

לנוכח כל האמור לעיל ובשים לב לטעם הרב שמצאתי בטענות המשיבה וחרף טענות המערערת הריני קובעת כי לא הוכח לפניי שנפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה, ולכן הריני מורה על דחיית הערעור.

9.

אין צו להוצאות.

10.

כל אחד מהצדדים זכאי לבקש, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, רשות לערער על

פסק דין
זה, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו.

ניתן היום, י"ט אלול תשע"ג, (25 אוגוסט 2013
)
, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.


יעקבס אורית, שופטת







גזז בית דין אזורי לעבודה 47993-03/13 מרים ברוורמן נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות (פורסם ב-ֽ 25/08/2013)