פסקי דין על האשם זועבי | פסקי דין על עבד אלרחמן עבדא זועבי | פסקי דין על עבד אל סלאם עבד זועבי | פסקי דין על עבד אללה עבד אל זועבי |

3147-10/08 א     12/09/2013




א 3147-10/08 האשם זועבי נ' עבד אלרחמן עבדא זועבי, עבד אל סלאם עבד זועבי, עבד אללה עבד אל זועבי








בית משפט השלום בנצרת



ת"א 3147-10-08 זועבי נ' זועבי ואח'

תיק חיצוני
:
קיים תיק מוצגים





בפני

כב' השופטת
עירית הוד

תובע
האשם זועבי

ת.ז. 029249059


נגד

נתבעים
1. עבד אלרחמן עבדא זועבי
2. עבד אל סלאם עבד זועבי
3. עבד אללה עבד אל זועבי


החלטה

רקע ותמצית טענות הצדדים

לפני בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט.


המבקש הגיש נגד המשיבים תביעה לסילוק יד במקרקעין ובמסגרתה טען, כי הם יצקו משטח בטון לאורך כ- 6 מטר בעומק כ- 3 מטר בתוך חלקתו, תוך הסגת גבול. המבקש עתר, כי בית המשפט יורה למשיבים לסלק כל יציקת בטון ו/או חפץ שהונח על ידם בחלקתו.


במסגרת דיון אשר נערך ביום 30.11.10 הודיע בא כוח המשיבים, כי הם הורידו את רוב משטח הבטון וכי נותרו סנטימטרים בודדים אשר הם יורידו תוך 30 יום. בנסיבות האמורות התקבלה התובענה ונקבע, כי על המשיבים לסלק ידם משטחו של המבקש ולהסיר את רצועת הבטון אשר נותרה בשטחו.


לאחר מתן פסק הדין הגיש המבקש בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט וטען, כי המשיבים לא סילקו את רצפת הבטון על אף שהמועד אשר נקבע לכך בפסק הדין חלף. בתגובה טענו המשיבים, כי הם מילאו אחר פסק הדין כלשונו ולפי מהותו. בהחלטה נקבע, כי פסק הדין קבע, כי על המשיבים לסלק ידם משטחו של המבקש אולם כתב התביעה נולד בעקבות יציקת משטח בטון לאורך שישה מטרים ורוחב שלוש מטרים ונקבע, כי על המשיבים להסיר את רצועת הבטון שנותרה. עוד נקבע, כי לא מן הנמנע שהמשיבים סברו כי הם קיימו את הוראות פסק הדין בכך שהסירו את רצועת הבטון הצרה ולא את כל משטח הבטון הפולש לחלקתו של המבקש ובנסיבות אלו נדחתה הבקשה לפי פקודת הביזיון ונקבע, כי על המשיבים לסלק את כל משטח הבטון הפולש לשטחו של המבקש בגבול בין החלקות.


בהמשך הגיש המבקש בקשה נוספת לפי פקודת ביזיון בית המשפט, היא הבקשה בה עסקינן. במסגרת הבקשה האמורה טען המבקש, כי המשיבים הותירו חלק ממשטח הבטון בגודל של 2 מטר על 0.4 מטר אותו כיסו בבלוקים. עוד טען, כי במועד הפינוי השאירו המשיבים בחלקתו ערימת שברי משטח בטון וכי הניחו במקום המשטח המקורי קרצוף אספלט. לטענתו, הוראות בית המשפט למשיבים לסלק את משטח הבטון נועדו לסלק את מלוא המשטח ולא את חלקו וכן לסילוק הפסולת וכי הכוונה לא הייתה, כי המשיבים יותירו את הפסולת בחלקה שלו או, כי יחליפו את המשטח בקרצוף. המבקש טוען, כי פיזור קרצוף אספלט באותו מקום בו היה המשטח וכן הותרת הפסולת במקום מהווים ביזיון החלטות בית המשפט.


המשיבים מתנגדים לבקשה וטוענים כי דינה להדחות. לטענתם, המבקש אינו הבעלים של החלקה והוא השיג

פסק דין
בדרך רמייה ועל כן דין פסק הדין להתבטל וכך גם ההליכים שנעשו במסגרתו.


עוד טוענים המשיבים, כי נימוקי המבקש המפורטים בבקשת הביזיון הינם למעשה תביעה חדשה עם עילת תביעה אחרת שאינה קשורה לתביעה שעסקה בסילוק משטח הבטון. לטענתם, המבקש עושה שימוש לרעה כאשר מעלה טענותיו בדרך של בקשת ביזיון. עוד טוענים, כי לבית המשפט אין סמכות לדון בתביעה חדשה בדרך של בקשת ביזיון.


באשר לבלוקים אשר נבנו על חלק ממשטח הבטון טוענים המשיבים, כי כל משטח הבטון נשוא ת.א 3147-10-08 ונשוא ההחלטה מיום 10.10.11 סולק לפני זמן רב. לטענתם, משטח הבטון הפולש לשטח המבקש בגבול בין החלקות סולק, בהתאם להחלטה מיום 10.10.11.


המשיבים טוענים, כי אין ממש בטענה לפיה נותר חלק ממשטח הבטון בגודל של 2 מטר על 0.4 אותו כיסו בבלוקים. לטענתם, הטענה מועלית על ידי המבקש רק בשלב זה למרות שמהתמונות אשר הגישו הצדדים במסגרת ההליך עצמו עולה, כי הבלוקים היו בנויים בטרם החל ההליך האמור. המשיבים טוענים, כי לא בכדי המבקש אינו מפרט מתי הם כיסו, כביכול, את המשטח שנותר בבלוקים שכן טענה זו משוללת יסוד. לטענתם, הבלוקים נבנו על ידי אביו של המבקש לפני למעלה מארבעים שנה ועל כן אף אם יש טענה בעניין זה הרי שהיא התיישנה.


באשר לשברי הבטון אשר המבקש טוען שהמשיבים השאירו במקום טענו המשיבים, כי המקום אשר צילם המבקש הינו שטח נטוש אשר מצויה בו פסולת שהשאירו המבקש ובני ביתו. לטענתם, הם לא השאירו שברי משטח בטון בתוך חלקתו של המבקש.


לטענת המשיבים, אין ממש בטענה לפיה החליפו את משטח הבטון בקרצוף. לטענתם, מדובר במצב קיים מזה עשרות שנים וטענות המבקש בעניין זה התיישנו. בנוסף טוענים, כי
מדובר בטענות חדשות אשר לא הועלו במסגרת התביעה העיקרית ופסק הדין.


לבסוף שבו המשיבים וטענו, כי מילאו את פסק הדין כלשונו והסירו את משטח הבטון.


הראיות

בדיון אשר נערך ביום 10.12.12 העידו מר יוסף זועבי (להלן: "יוסף")- אחיו של המבקש והמשיב מס' 1. הצדדים הגישו ראיותיהם וסיכמו טענותיהם בכתב.


דיון ומסקנות

האם המשיבים ביזו את החלטות בית המשפט אם לאו. זו השאלה המסורה להכרעתי במסגרת החלטה זו.


לאחר שקילה ובחינה של מכלול טענות הצדדים והחומר המונח לפניי מצאתי, כי דין הבקשה להדחות, כפי שיפורט.


כאמור לעיל, במסגרת כתב התביעה עתר המבקש, כי בית המשפט יחייב את המשיבים לסלק את רצועת הבטון אשר הסיגה את גבולו ובמסגרת פסק הדין ניתן לו הסעד המבוקש. בהחלטה אשר ניתנה בעקבות הבקשה הראשונה לפי פקודת ביזיון בית המשפט נקבע, כי על המשיבים לסלק את כל משטח הבטון הפולש לשטח המבקש בגבול בין החלקות.


יוסף העיד, כי המשיבים הסירו את רצועת הבטון בשלבים וכי השאירו חלק מזערי אותו ניתן לראות בתמונות (עמ' 30 ש' 27-28). הוא נשאל לגבי משטח הבטון מסביב לעצים וטען, כי נשאר חלק מזערי (עמ' 31 ש' 1-2). בהמשך עדותו התבקש להצביע על רצועת הבטון הקטנה אשר נותרה בשטח, לטענתו, והשיב, כי זה קיים בשטח עד היום. לאחר שהוצגה לו תמונה והוא התבקש להצביע על רצועת בטון בין הגבולות טען, כי מדובר בתמונה מלפני זמן וכי זה צריך להיות בין העצים. לאחר שהוצגה לו תמונה אחרת ונטען בפני
ו, כי אין בה בטון הוא טען, כי הלבן זה שתי רצועות בטון. בהמשך עדותו הוצגה לו תמונה והוא נשאל האם יש בה רצועת בטון והשיב, כי יש את החלק המזערי שנשאר אחרי ההסרה. הוא נשאל האם כוונתו לבטון שמסביב לעץ והשיב, כי יש מסביב לשני העצים וכי זה משקף חלקית את המצב (עמ' 32 ש' 23-27).


במסגרת הבקשה שלפניי טען המבקש, כי המשיבים הותירו חלק ממשטח הבטון בגודל של 2 מטר על 0.4 מטר וכיסו אותו בבלוקים. יוסף העיד, כי האדנית נמצאת מעבר לקו הגבול אשר קבע המודד וכי המשיבים הוסיפו עליה בלוקים ועשו טיח (עמ' 31 ש' 3-5). יוסף נשאל כמה שנים קיימת האדנית במקום והשיב, כי לא היה שם מעולם גרגיר בטון חוץ מבזלת. הוא הוסיף, כי האדנית היא מאז שהמשיבים יצקו את הבטון (עמ' 32 ש' 31, עמ' 33 ש' 1-4). הוצגה לו תמונה מיום 30.6.11, אשר צילם המבקש, והוא העיד, כי רואים את האדנית בתמונה. בהמשך נשאל האם אז אין אדנית והשיב, כי אז אין אדנית. נטען בפני
ו, כי בתמונה שהוצגה לו רואים את האדנית והוא השיב, כי זו סככה ולא אדנית (עמ' 33 ש' 19-26). נטען בפני
יוסף, כי המבקש לא טען מלכתחילה דבר לגבי האדנית והוא נשאל האם רצועת הבטון הוסרה מול האדנית והשיב, כי הוסיפו בלוקים ועשו טיח (עמ' 33 ש' 30-32).


המשיב מס' 1 העיד, כי האדנית קיימת כבר 70 שנה וטען שזה לא משטח בטון וכי הורידו את כל משטח הבטון (עמ' 34 ש' 32, עמ' 35 ש' 1-2). יוסף נשאל, האם מסכים שהאדנית קיימת הרבה שנים ועשו עליה צבע והוא השיב, כי המשיבים שינו, שמו בלוקים וטיח בצבע לבן (עמ' 34 ש' 1-2). נטען בפני
ו, כי אין עסקינן במשטח בטון ובתגובה שאל מה זה משנה וטען, כי זה מה שהמשיבים הוסיפו. נטען בפני
יוסף, כי האבנים המשתלבות היו קיימות כבר בתמונה מיום 30.6.11 והוא נשאל מדוע הוא אומר שהמשיבים מוסיפים דברים ובתגובה טען, כי אם התמונה משקפת את מה שצילם עורך הדין אזי הוא עצמו מטעה את בית המשפט (עמ' 34 ש' 5-10).


לא עלה בידי המבקש להוכיח, כי המשיבים הוסיפו את האבנים במקום לאחר הגשת כתב התביעה או מתן פסק הדין בתובענה. יתרה מזאת, במסגרת כתב התביעה המבקש לא ביקש סעד בנוגע לאדנית האמורה ופסק הדין לא התייחס אליה. מנ/2 עולה, כי במועד בו צולמה התמונה כבר היו מונחות אבנים במקום. אף על פי כן, המבקש לא התייחס לעניין במסגרת בקשת הביזיון הראשונה ואף ההחלטה אשר ניתנה בבקשה לא התייחסה לאדנית האמורה. בנסיבות אלו, אין בקיומה של האדנית במקום בכדי ללמד, כי המשיבים ביזו את פסק הדין, אשר כאמור כלל לא התייחס לאדנית. כאמור, בפסק הדין ובהחלטה נקבע, כי על המשיבים לסלק את משטח הבטון הפולש לשטחו של המבקש בגבול בין החלקות. המבקש לא הוכיח, כי המשיבים לא קיימו את פסק הדין


ואת ההחלטה האמורה.


כאמור המבקש טען, כי לאחר שהמשיבים הסירו את רצועת הבטון הם השאירו את הפסולת בשטחו. יוסף העיד, כי כל הבטון שהוסר פוזר על שטח החלקה של המבקש (עמ' 30 ש' 28). הוא נשאל, האם צירפו תמונה המלמדת, כי המשיבים זרקו במקום את שאריות הבטון והאם זה אותו מקום אשר בתשריט צוין, כי יש בו אבנים הרוסות והשיב בשלילה וטען, כי זה חלק מזערי. לטענתו, בשלב השני של ההסרה המשיבים שפכו בחלקה של המבקש את מה שהסירו (עמ' 32 ש' 1-6). בהמשך נשאל, האם ראה את המשיב מס' 1 זורק את הפסולת במקום והשיב, כי הוא לא זרק אותה בידיו וכי הבובקט של השכן עשה זאת (עמ' 32 ש' 17-18). נטען בפני
ו, כי האבנים קיימות בתשריט שהוגש על ידי המבקש ביום 17.3.11 וכי הוא לא העלה טענה בנדון עד למועד בו הוגשה הבקשה בה עסקינן. בתגובה טען יוסף, כי התשריט משקף תקופה מסוימת וקטע מסוים וכי מדובר על סילוק טוטאלי של כל משטח הבטון אשר יצקו המשיבים (עמ' 32 ש' 8-11).


המשיב מס' 1 טען, כי עבד אל סאלם הוציא את הבטון ולא שפך אותו באדמתו של המבקש (עמ' 34 ש' 20). הוא העיד, כי נכח בשטח כאשר הבובקט לקח את הבטון (עמ' 36 ש' 6-7). במהלך עדותו הוצגו למשיב מס' 1 תמונות והוא נשאל האם זה המקום בו הושלכו ערימות הבטון. המשיב מס' 1 השיב, כי אלו ערימות בטון אשר קיימות מעל 60 שנה וכי זה שייך למבקש (עמ' 35 ש' 21-23). לטענתו, ההריסות בתמונות שהביא המבקש זה מהבית ההרוס של סבתא שלו. המשיב מס' 1 העיד, כי ההריסות קיימות שם 80 שנה והן עדיין בתוך החלקה של המבקש (עמ' 35 ש' 27-31).


המשיב מס' 1 נשאל האם במקום הבטון יש קרצוף והשיב, כי יש שם אבנים שחורות וטען שזה עתיק ולא מהיום (עמ' 35 ש' 32, עמ' 36 ש' 1). לאחר שהוצגה לו תמונה של המקום הוא העיד, כי בכל המקום היה בטון ועכשיו לא רואים אותו. המשיב מס' 1 העיד, כי על האדמה יש חצץ ואין בטון וטען, כי את הבטון לא שמים על האדמה (עמ' 34 ש' 29-31).


במסגרת כתב התביעה אשר הגיש המבקש הוא טען, כי המשיבים החלו לצקת משטח בטון באורך 6 מטר ובעומק 3 מטר תוך הסגת גבולו ועתר, כי בית המשפט יורה להם לסלק את רצועת הבטון. לאחר שהמשיבים טענו, כי הורידו את רוב רצועת הבטון וכי הם מוכנים להוריד את מה שנותר ממנה ניתן

פסק דין
ובמסגרתו התקבלה התובענה ונקבע, כי על המשיבים להסיר את רצועת הבטון שנותרה במקום. כאמור לעיל, לאחר שהוגשה הבקשה הראשונה לפי פקודת ביזיון בית המשפט נקבע, כי על המשיבים לסלק את כל משטח הבטון הפולש לשטחו של המבקש בגבול בין החלקות.


הנה כי כן, כתב התביעה הוגש בגין יציקת רצועת הבטון והסעד שהתבקש במסגרתו היה סילוקה של הרצועה האמורה. בפסק הדין ניתן הסעד המבוקש ובהמשך נקבע, כי על המשיבים לסלק את כל משטח הבטון הפולש לשטחו של המבקש. כעת טוען המבקש, כי המשיבים השאירו פסולת בשטחו, כי בנו אדנית על משטח הבטון וכי הניחו קרצוף במקום בו היה משטח הבטון. לטענתו, בהתנהגות זו ביזו המשיבים את החלטות בית המשפט.


כאמור, במסגרת פסק הדין בו עסקינן נקבע, כי על המשיבים לסלק את רצועת הבטון. פסק הדין ניתן בהסכמה, לאחר שהמשיבים הביעו הסכמתם לסלק את רצועת הבטון, והוא לא עסק בעניינים נוספים מלבד רצועת הבטון. במסגרת הדיון בתובענה לא הועלו הטענות אליהן התייחס המבקש בבקשה בה עסקינן ופסק הדין לא הכריע בהן. לא עלה בידי המבקש להוכיח, כי המשיבים שפכו בשטחו ערימות בטון שהסירו או, כי פזרו קרצוף במקום משטח הבטון שהסירו. בנוסף, לא עלה בידו להוכיח טענתו לפיה המשיבים הניחו אבנים על חלק מהמשטח שנותר במקום. יתרה מזאת, כמפורט לעיל, המבקש לא העלה טענות אלו במסגרת כתב התביעה אשר הגיש ופסק הדין לא עסק בסוגיות האמורות. ככל שיש למבקש טענות כאמור הרי שבידו להגיש תביעה בנדון, כך שיהיה בידי הצדדים לשטוח טענותיהם ולהוכיחן. הליך לפי פקודת ביזיון בית המשפט אינו ההליך המתאים לכך. עסקינן בעילות תביעה נפרדות ושונות מזו אשר בגינה הוגשה התביעה נשוא הבקשה שלפני.

כפי שציינתי בהחלטתי מיום 10.10.11, הליך אכיפה לפי פקודת ביזיון בית המשפט הוא הליך אכיפה קיצוני אשר עלול להיות פוגעני מאוד. לפיכך, השימוש בסעד לפי פקודת ביזיון בית המשפט ייעשה במקרים חריגים בלבד. הצו השיפוטי אשר אכיפתו מתבקשת באמצעות הטלת סנקציה בהתאם לפקודה צריך להיות ברור וחד משמעי. בענייננו, הצו הרלוונטי, כמו גם כתב התביעה אשר בעקבותיו ניתן, עסק במשטח הבטון בלבד. אין מקום לאפשר למבקש להוסיף כעת, במסגרת הליך לפי פקודת ביזיון בית המשפט, טענות נוספות כנגד המשיבים. לא עלה בידי המבקש להוכיח, כי המשיבים לא פעלו בהתאם לפסק הדין וכי ביזו את החלטות בית המשפט.


בנסיבות האמורות, הבקשה נדחית. אני מחייבת את המבקש בהוצאות המשיב ושכ"ט עו"ד בסכום כולל בסך 4,000 ₪. הסכום האמור ישולם בתוך 30 ימים ממועד המצאת החלטה זו שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.


ניתן לסגור את התיק.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתנה היום, ח' תשרי תשע"ד, 12 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.








א בית משפט שלום 3147-10/08 האשם זועבי נ' עבד אלרחמן עבדא זועבי, עבד אל סלאם עבד זועבי, עבד אללה עבד אל זועבי (פורסם ב-ֽ 12/09/2013)