פסקי דין על שרית טישלר | פסקי דין על יוסי חטיאל | פסקי דין על טלי פולק | פסקי דין על איילת כהן |

40653-05/12 א     18/09/2013




א 40653-05/12 שרית טישלר נ' יוסי חטיאל, טלי פולק, איילת כהן








בית משפט השלום בנצרת



ת"א 40653-05-12 טישלר נ' חטיאל ואח'

תיק חיצוני
:



בפני

כב' הרשמת
רגד זועבי


התובעת

שרית טישלר


נגד


ה
נתבעים

1. יוסי חטיאל
2. טלי פולק
3. איילת כהן




החלטה


בפני
בקשה לביטול צו עיקול זמני שהוטל על נכס מקרקעין של הנתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע") במסגרת התביעה הכספית שהוגשה על ידי התובעת כנגד הנתבעים, במסגרת תיק זה.


רקע והשתלשלות העניינים

ראשיתו של ההליך, בתביעה קניינית שהוגשה לבית המשפט המחוזי בנצרת. במסגרת תביעה זו, עתרה התובעת למתן

פסק דין
הצהרתי הקובע כי היא הבעלים הבלעדי של מגרש שגודלו 779 מ"ר הידוע כחלק מחלקה 24 בגוש 17038 מאדמות כפר תבור (להלן: "הנכס"). בד בבד עם הגשת התביעה, עתרה התובעת למתן צו מניעה זמני, האוסר על הנתבעים לבצע דיספוזיציות בנכס. הדיון בבקשה התקיים בפני
רשם בית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' בן חמו), אשר קבע כי חרף הקשיים העומדים בפני
התובעת בהוכחת תביעתה, לא ניתן לקבוע כי אין ממש בטענותיה וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתה. על כן, הוציא תחת ידו צו מניעה זמני כמבוקש, בכפוף להפקדת סך של 10,000 ₪. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר התקבל. בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון

על ההחלטה הנ"ל התקבלה אף היא, תוך שבית המשפט העליון משיב את צו המניעה הזמני על כנו, אך מחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי לצורך בחינת גובה הערובה מחדש והגדלתה בהתאם לשיקול דעתו.

בדיון שהתקיים בפני
כבוד השופט י' בן-חמו, הגיעו הצדדים לידי הסכמה, לפיה צו המניעה הזמני יבוטל, בכפוף לרישום הערת אזהרה על זכויותיו של הנתבע ושל רעייתו (אשר נתנה הסכמתה לכך) בנכס אחר, הידוע כחלקה 416 בגוש 17037 (להלן: "הערת האזהרה"). עוד הוסכם בין הצדדים, כי הנתבע יהיה רשאי למכור את הנכס לצדדים שלישיים וכי התביעה כנגד הנתבעת מס' 3 תימחק. בית המשפט אישר את הסכמות הצדדים ונתן להן תוקף של

פסק דין
חלקי והחלטה.


משהיה ברור כי הסכמת התובעת למכירת הנכס לצדדים שלישיים, מהווה ויתור על טענותיה הקנייניות, היא עתרה לתיקון כתב התביעה, באופן שהסעד ההצהרתי יוחלף בסעד כספי. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה לתיקון כתב התביעה והורה על העברת הדיון בתביעה (נוכח סכומה) לבית משפט השלום.


לאחר העברת הדיון בתביעה לבית משפט השלום, הגיש הנתבע בקשה לביטול הערת האזהרה, בטענה כי רישום הערת האזהרה נועד להחליף את צו המניעה הזמני ומשויתרה התובעת על זכויותיה הקנייניות, לא ניתן להשאיר את הערת האזהרה ויש לבטלה. בית משפט השלום דחה את הבקשה והורה על השארת הערת האזהרה על כנה. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר קיבל את הערעור והורה על מחיקת הערת האזהרה. בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון נדחתה. הערת האזהרה נמחקה, איפוא, בהתאם לפסק דינו של בית המשפט המחוזי.


ביני לביני, הוגשה לבית משפט זה, בקשה להטלת עיקול על אותו נכס מקרקעין שעליו היתה רשומה הערת האזהרה. בית המשפט נעתר לבקשה במעמד צד אחד. הנתבע הגיש בקשה לביטול העיקול. הבקשה נקבעה לדיון במעמד הצדדים בפני
, ועתה - משכל הניסיונות להוביל את הצדדים להסכמות לא עלו יפה, יש להכריע בבקשה התלויה ועומדת לביטול העיקול.


התביעה

במסגרת כתב התביעה המתוקן, אשר הוגש על סך של 1,082,500 ₪, התובעת טוענת כי הנתבעים, העבירו שלא כדין, שטח של 442 מ"ר מתוך 779 מ"ר שהיו בבעלותה הבלעדית, וזאת באמצעים פסולים, לרבות מניפולציות, שימוש בלתי חוקי בייפוי כוח בלתי חוזר, זיוף מסמכים, הצגת מצגי שווא, הטעיה, הסתרת עובדות, תוך שימוש באשת קש, והכל כדי לגזול את זכויותיה של התובעת בחלקה, וזאת מבלי להעביר לה פרוטה שחוקה בגינן.


על פי הנטען בכתב התביעה, לאחר שנתגרשה לפני כשלוש שנים, התובעת ביקשה לבנות בית מגורים לה ולבנותיה. לשם כך, היא פנתה לנתבע, שהינו קבלן בנין. לאחר שאותרה חלקת הקרקע שהוצעה למכירה, בשטח של 779 מ"ר, היא סיכמה עם הנתבע כי יבנה עבורה בית מגורים בגודל של 114 מ"ר על החלקה בעלות כספית של בין 2,800 ₪ ל-3,000 ₪ למ"ר.


עוד טוענת התובעת, כי הנתבע ציין בפני
ה כי קיימת חשיבות וצורך מיוחדים שהוא יירשם כקונה נוסף בהסכם ועל כן, בהסכם הרכישה, שנחתם ביום 13.9.09 (להלן: "ההסכם"), צוין שמו של הנתבע כקונה נוסף ביחד עם התובעת, זאת על אף שלטענתה, הוא שימש אך כקבלן בנין ומבלי ששילם עבור הקרקע מאומה. בהתאם להסכם, התחייבו הקונים (התובעת והנתבע) לרכוש את מלוא הזכויות בחלקה שגודלה 779 מ"ר, הידועה כמגרש 24/7, בתמורה לתשלום סך של 480,000 ₪. סכום זה שולם, על פי הנטען, על ידי התובעת לבדה, אשר נשאה אף בתשלום סכום נוסף לנתבע בסך של 450,000 ₪, בגין בניית הבית.


בנוסף לכך, טוענת התובעת, כי הנתבע העביר לה מסרים מטעים, לפיהם הוא מבקש לבנות שני בתי מגורים על החלקה שהם רכשו למעשה ביחד, אחד עבורה והשני יימכר והתמורה תתחלק בין שניהם, אך בשל ענייני מיסוי, הוא ביקש ממנה לחתום על הסכם שיתוף עם הנתבעת מס' 2 וצדדים נוספים. התובעת חתמה על כל מסמך עליו נתבקשה לחתום מטעם הנתבע, לרבות בקשה למתן היתר, סקיצות, תשריטים, וכו', תוך שהיא בוטחת בטחון מלא בנתבע ובנתבעת מס' 3, ששימשה כבאת כוחו.



בהתאם לנטען בכתב התביעה, בסמוך לחתימת ההסכם, בוצע בו זיוף, בכך שהוספו חלקיהם של התובעת והנתבע במגרש בכתב יד על גבי ההסכם. לאחר מכן, בעקבות בקשתו של הנתבע, נתנה התובעת את הסכמתה להחלפת המגרש שרכשה (אשר סומן כמגרש 24/7) במגרש הסמוך לו (אשר סומן כמגרש 24/6). לפיכך, הוחתמה התובעת, עלי די הנתבעת מס' 3, על הסכם מכר שבו נמכרו זכויותיה במגרש 24/7 בשטח של 357 מ"ר, אשר יוחסו כחלק הבלעדי שבבעלותה, לרוכשות החדשות. במקביל לכך, הוחתמה התובעת על הסכם מכר בו נרכשו על ידה 357 מ"ר במגרש 24/6. במהלך אותה תקופה, נחתמו אף הסכמים נוספים בין הנתבע לנתבעת מס' 2 והרוכשות, בגין החלק הנוסף בשטח של 422 מ"ר, ובסופו של יום, התובעת נרשמה כבעלים של 357 מ"ר במגרש 24/6 ואילו הנתבע נרשם כבעלים של 422 מ"ר באותו מגרש.



במסגרת התביעה עסקינן, התובעת עותרת לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה בעטים של מעשי הנתבעים הנטענים, אשר גרמו לנישולה משטח של 422 מ"ר, שאמור היה, על פי הנטען, להיות בבעלותה. התובעת עותרת לפיצוי בהתאם לשתי חלופות. האחת - בהתאם לשווי קרקע לבניה בכפר תבור בשטח של 422 מ"ר (בהתאם לחוות דעת שתוגש) – על סך של 600,000 ₪. השניה - כנגזרת מסכום התמורה שנתקבלה בגין מכירת הבית הצמוד לביתה, בניכוי עלויות הבניה. חלופה זו עומדת על סך של 932,500 ₪. כן, עותרת התובעת לתשלום פיצוי בסך של 150,000 ₪ בגין עוגמת נפש.


טענות הצדדים בבקשה

במסגרת הבקשה להטלת העיקולים, התובעת מגוללת את השתלשלות העניינים, אשר הובילה להגשת הבקשה, לרבות החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 10.7.12, במסגרתה בוטלה הערת האזהרה, באופן שמותיר אותה ללא בטוחה להבטחת ביצוע פסק הדין, ככל שיינתן כזה לטובתה. התובעת מסתמכת, לעניין הראיות לכאורה, על הנטען בכתב התביעה, על נספחיו. לעניין ההכבדה על ביצוע פסק הדין, התובעת טוענת כי התנהלות הנתבעים, אשר פועלים כדי להותיר את התובעת ללא בטוחה, בצירוף לסכום התביעה הגבוה, ולחשש בדבר ביצוע פעולות בנכסיהם, מקימים את החשש להכבדה על ביצוע פסק הדין, ככל שיינתן כזה לטובת התובעת. לטענת התובעת, מאזן הנוחות אף הוא נוטה לטובתה, שכן הנזק שייגרם לה אם תידחה בקשתה להטלת העיקולים גבוה בהרבה מהנזק שייגרם לנתבעים, אם בכלל, ככל שיוטל העיקול.


במסגרת הבקשה לביטול העיקול, הנתבע טוען כי אין בידי התובעת ראיות לקיומה של עילת התביעה, טענותיה הינן בבחינת טענת "לא נעשה דבר", שכן היא מודה בחתימה על המסמכים, אך טוענת כי לא ידעה ולא הבינה על מה היא חותמת. הנתבע מדגיש כי בעת החתימה על ההסכם, היא הייתה מיוצגת בידי עורך דין מטעמה. הנתבע טוען כי הוא רכש ביחד עם התובעת את הזכויות במגרש 24/7 בחלוקה של 357 מ"ר לתובעת ו-422 מ"ר הנותרים עבורו. מספר חודשים לאחר מכן, משיקולים שונים, התובעת מכרה את מלוא זכויותיה במגרש 24/7 בשטח של 357 מ"ר לה"ה עפרה ופטל גל. הנתבע מכר אף הוא את זכויותיו במגרש 24/7 בשטח של 422 מ"ר לה"ה גל ומישל קדרון. במקביל למכירת זכויותיה במגרש 24/7 כאמור, התובעת רכשה זכויות במגרש 24/6 בשטח זהה של 357 מ"ר. את החלק האחר במגרש 24/6 בשטח של 422 מ"ר רכשה גב' טלי פולק
, היא הנתבעת מס' 2 בתביעה. הנתבע בנה לתובעת את ביתה על חלקה במגרש 24/6, ובחלקו האחר של המגרש הוא בנה בית עבור גב' טלי פולק
. התובעת אף חתמה יחד עם בעלי הזכויות בחלקה על הסכם שיתוף ביום 10.1.10. הנתבע לא חתם על הסכם זה, שכן באותה עת הוא לא היה בעל זכויות בחלקה. הזכויות של הנתבע בחלקה נרכשו על ידו מגב' פולק רק ביום 3.1.11, עת הבית שנבנה היה במצב של שלד. הנתבע השלים את בניית הבית והעמידו למכירה. טענותיה של התובעת, אשר התעוררו למעלה משנתיים ומחצה ממועד חתימת ההסכם, צצו בעקבות דרישת הרוכשים הפוטנציאליים לרישום הסכם השיתוף בלשכת רישום המקרקעין. משלא נענה הנתבע לדרישותיה הסחטניות של התובעת, הוגשה התביעה הקניינית לבית המשפט המחוזי. בשים לב לכל האמור, הנתבע טוען כי אין ממש בתביעת התובעת וכי סיכוייה של זו קלושים. זאת ועוד, הנתבע טוען כי התובעת כלל לא הוכיחה את דרישת ההכבדה. טענותיה של התובעת בהקשר זה הן כלליות, ללא כל התייחסות למצבם הכלכלי או ליכולתם של הנתבעים. בהקשר זה, מציין הנתבע כי מצבו הכלכלי איתן. הנתבע אף טוען כי בנסיבות העניין, מאזן הנוחות אף הוא נוטה לטובתו. למען שלמות התמונה, יצויין כי הנתבע תמך את בקשתו בהעתקי תמלילים של שיחות שהתנהלו בינו לבין התובעת, ברם, בעקבות החלטתי מיום 3.9.13, שניתנה במעמד הדיון, הוצאו התמלילים מתיק בית המשפט.



דיון והכרעה

כבכל בקשה להטלת עיקולים, על בית המשפט לבחון קיומם של מספר יסודות להטלת העיקול, בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984:


א.
קיומן של ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת התביעה;
ב.
קיומן של ראיות מהימנות לכאורה לקיומו של חשש סביר להכבדה על ביצוע פסק הדין;
ג.
שיקולי יושר;
ד.
מאזן הנוחות והנזק.


להלן אדון בהם, כסדרם-

ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת התביעה

אין חולק כי הנטל להוכחת יסוד זה רובץ לפתחו של התובע וכי בשלב זה בית המשפט אינו נכנס לפני ולפנים התביעה אלא די בראיות מהימנות לכאורה.


במקרה דנן, אין עסקינן בבקשה רגילה להטלת עיקולים, אשר מוגשת, כבדרך השגרה, בד בבד עם התביעה, אלא עסקינן בבקשה שהוגשה בעקבות החלטות שיפוטיות בערכאות השונות, ואשר הצורך בה התעורר, כאמור, בעקבות מחיקת הערת האזהרה. משכך, ההכרעה בבקשה צריכה להיעשות על רקע ההליכים שקדמו להגשת הבקשה וההחלטות השיפוטיות שניתנו במסגרתם. הגם שניתן היה להתרשם לכאורה כי התובעת תצליח להרים את הנטל הדרוש להבאת ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת התביעה, כפי שהצליחה לעשות כן בתביעתה הקניינית, לאחר בחינה מעמיקה של החומר עב הכרס שנצבר בתיק וחקירת הצדדים בפני
, הנני סבורה כי לא עלה בידי התובעת להרים נטל זה. להלן אסביר נימוקי-

התובעת משליכה את עיקר יהבה בתיק זה על התוספת של חלוקת השטחים, שהתווספה להסכם, על פי הנטען, על ידי הנתבעת מס' 3 – עו"ד כהן. כל הטענות המיוחסות לנתבעים בדבר גזל זכויות, מרמה והטעיה הינן המשך ישיר של טענת הזיוף הנ"ל. מבלי להמעיט בחומרתה של טענת הזיוף הנ"ל, הנני סבורה כי יש במסמכים הרבים שנחתמו על ידי התובעת לאחר ההסכם ובהתנהגותה של התובעת לאורך הזמן, כדי לכרסם במשקלה של טענה זו, באופן שמעמיד את סיכויי התביעה בספק.

התובעת טוענת כי סמכה על הנתבע בעיניים עצומות ולא הבינה את תוכן המסמכים עליהם היא חתמה. לעניין ההסכם, התובעת טוענת כי הנתבע נתן לה להבין כי קיימת חשיבות לכך ששניהם יירשמו כרוכשים משותפים, ברם לא הבינה את הנפקות המשפטית של העניין. הלכה פסוקה ומושרשת היא, כי חזקה על אדם, אשר חתם על מסמך, לאות הסכמתו, כי ידע על מה הוא חותם, יהא תוכנו של המסמך אשר יהא. על המעלה טענת אפסות, לסתור חזקה זו, ולהוכיח את גירסתו, בראיות פוזיטיביות. הנטל להוכחת טענת "לא נעשה דבר", כבד מהנטל להוכחת טענות אחרות במשפט אזרחי (לעניין זה ראה: ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' זהבה לופו (2000), פ"ד נד
(2) 570). נטל זה, כבד שבעתיים במקרה שלפנינו, בו מדובר על אישה העוסקת בהוראה, ואשר הייתה מיוצגת, לפחות בשלב החתימה על ההסכם, בידי עורך דין,
כאשר יש חזקה כי עורך דינה הסביר לה על מה היא חותמת. נטל מוגבר אף נדרש בשל מהות הטענות המיוחסות לנתבעים (מרמה, הונאה וכו'). ריבוי המסמכים עליהם חתמה התובעת, לרבות בקשות להיתרי בניה, ייפוי כוח בלתי חוזר, שטרי מכר, שטר משכנתא והסכם שיתוף, אשר משקפים, למצער, ידיעה בכוח של התובעת אודות רכישה משותפת עם הנתבע, כאשר החלק המיוחס לה הוא בשטח של 357 מ"ר בלבד, מחליש את טענותיה ומשקף את הקשיים הראייתיים העומדים בפני
ה, בבואה להוכיח את תביעתה. ערה אני לכך, כי בחומר הראיות המונח לפני, קיימות מספר נקודות המחלישות לכאורה את גרסת ההגנה של הנתבעים, לרבות טענת הזיוף, מקור המימון לקרקע ולבניית הבתים ותשלום אגרות הבניה עבור השטח בשלמותו על ידי התובעת, תשלום מס הרכישה עבור החלפת השטחים בשלמותו על ידי הנתבע. הנתבעים יידרשו לתת את הדעת לכל העניינים האלה במהלך התיק העיקרי, ברם, בשלב זה, משנטל ההוכחה הלכאורי מוטל על שכמה של התובעת, לא שוכנעתי כי יש בעניינים אלה כדי לסייע לתובעת בהרמת הנטל הכבד, ולו לכאורה.


מגרסת התובעת ניתן להבין כי היא השלימה עם כך שעל החלקה ייבנה בית נוסף, אשר יימכר והתמורה תתחלק בינה לבין הנתבע. גרסה זו, אינה מתיישבת עם דרישתה לקבלת מלוא התמורה בגין הבית בניכוי עלויות הבנייה. לא זו אף זו, גרסה זו אינה מתיישבת עם התנהגותה של התובעת, אשר ראתה את הבית הנוסף כשהוא נבנה מול עיניה, ולאחר מכן מושכר על ידי הנתבע לצדדי ג' ולא פעלה לדרישת זכויותיה. התובעת תידרש לתת מענה לכל התהיות האלו במהלך ניהול התיק העיקרי, אולם לעת עתה, יש בתהיות אלו כדי לטעת ספק בצדקת התביעה ובסיכוייה, באופן השולל קיומן של ראיות מהימנות לכאורה לתמיכה בעילת התביעה.


יש לזכור כי התביעה המונחת כעת בפני
בית המשפט היא תביעה כספית, השונה במהותה מהתביעה הקניינית, אשר נבחנה על ידי בתי המשפט, על ערכאותיהם השונות. הסעד המבוקש עתה, הוא סעד של עיקול, השונה אף הוא במהותו מהסעדים שעמדו ביסוד ההחלטות שניתנו עד כה בתיקים הקשורים לתיק זה. לצורך הצדקת קיומו של סעד זה, יש להראות קיומן של ראיות מהימנות לכאורה ואין די להראות כי סיכויי התביעה אינם אפסיים.


במסגרת התביעה הכספית, התובעת נדרשת להצביע על ראיות מהימנות לכאורה אף לעניין שיעור הנזק. בחינת החלופות המוצעות על ידי התובעת בסעיף 8 לכתב התביעה, על רקע הראיות המונחות בפני
, מגלה כי גם בעניין זה לא עלה בידי התובעת להרים את הנטל, ולו לכאורה. במה דברים אמורים? החלופה הראשונה, שעניינה שווי קרקע לבניה בכפר תבור בשטח של 422 מ"ר לא נתמכה באסמכתא כלשהי. מעבר לאמירה כי בעניין זה תוגש חוות דעת מטעם התובעת, אין כל ביסוס לסכום הנתבע במסגרת חלופה זו. החלופה השנייה, אף היא נעדרת ביסוס ראייתי, שכן הסכומים עליהם מבוסס החישוב לא נתמכו באסמכתא כלשהי. הנחת היסוד שלפיה הבית הנוסף נבנה בסטנדרט בנייה הזהה לביתה של התובעת וכפועל יוצא באותן עלויות, לא נתמכה באסמכתא כלשהי. הוא הדין ביחס להבדלי השטחים בין שני הבתים. סכום התמורה שהתקבל ממכירת הבית השני, אף היא לא גובתה באסמכתאות כנדרש. משכך, התובעת לא הצביעה על קיומן של ראיות מהימנות לכאורה אף בעניין כימות הנזקים, שחושבו על ידה באופן שרירותי ללא כל אסמכתאות.


הנה כי כן, לא עלה בידי התובעת להראות קיומן של ראיות מהימנות לכאורה, כנדרש לצורך הותרת העיקול על כנו.


על אף האמור לעיל, אבחן להלן את יתר היסודות הדרושים להטלת העיקול.

חשש להכבדה על ביצוע פסק הדין

התובעת טוענת כי התנהלות הנתבעים, אשר פעלו לביטול הערת האזהרה שנרשמה בהסכמה, בצירוף לסכום התביעה הגבוה, ולחשש בדבר פניית הנתבע לבנקים לצורך גיוס כספים לבניית בתים תוך שעבוד הבית, מקימים את החשש להכבדה על ביצוע פסק הדין.


כאמור, הערת האזהרה שנרשמה על הנכס נשוא העיקול בוטלה בהתאם להחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 10.7.13. הנימוקים שעמדו ביסוד התנגדותה של התובעת לביטול הערת האזהרה נדחו על ידי בתי המשפט המחוזי והעליון ולפיכך, אינם יכולים לשמש בסיס לתמיכה ביסוד ההכבדה.

כבר נקבע לא פעם, כי צו עיקול במיוחד לאחר חקיקתם של חוקי היסוד ועיגון זכות הקניין בהם, אינו צריך להינתן כדבר שבשגרה וכי בית המשפט יטה לתיתו ולפגוע בזכות הקניין של נתבע זה או אחר, בטרם נקבעה חבותו ב

פסק דין
, רק כשמתברר כי הנתבע עלול לשנות את מצבו לרעה במועד כלשהו שבין מועד הגשת התביעה ועד למועד מתן פסק הדין. על מנת לבסס את החשש להכבדה על ביצוע פסק הדין, יש מקום לבדוק אם הוכח חשש להברחת נכסים (רע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פ"ד נא(3) 789).


יפים לעניין זה אף הדברים שנאמרו בבש"א (ת"א) 18280/02 כלל אחזקות עסקי ביטוח בע"מ ואח' נ' רינות אבהרם, מפי כבוד השופט עדי אזר ז"ל:

".. שיקולי העיקול הם מניעת הברחת נכסים והסתרתם כדי למנוע מצב שבו המבקשת לא תוכל להפרע כפי שיכולה היתה להפרע אלמלא מעשי ההברחה. לאור חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, המחוקק יוצא מהנחה כי כל אדם הוא אדם ישר שאיננו נוהג להבריח את רכושו".

בענייננו, הטענה העיקרית שמעלה התובעת לעניין ההכבדה, היא חששה כי הנתבע יפנה לבנקים לצורך גיוס כספים לבניית בתים בכפר תבור על חשבון בית המגורים נשוא העיקול. אין בבקשה כל התייחסות למצבו הכלכלי של הנתבע, אף לא לקיומם של נכסים נוספים על שמו. מנגד, הנתבע טוען כי מצבו הכלכלי מצוין, אך בשל רכישת מגרש לצורך הקמת פרוייקט בניה גדול, הוא סובל מבעיית תזרים מזומנים זמנית ובשל כך, הנכס נשוא העיקול נחוץ לו לצורך נטילת הלוואה מהבנק בסך של 600,000 ₪, כאשר השארת העיקול תמנע ממנו את נטילת ההלוואה. זה המקום לציין, כי התובעת נתנה את הסכמתה במהלך הדיון שהתקיים בפני
להסרת העיקול לתקופה זמנית עד אשר ישלים הנתבע את הליך נטילת המשכנתא ושעבוד הבית, תוך שמירה על זכותה לרישום העיקול מחדש לאחר רישום המשכנתא, ברם, הנתבע התנגד בתוקף להצעה זו ועמד על בקשתו לביטול העיקול.

העובדה כי הנתבע עומד לשעבד את הנכס נשוא העיקול לצורך הקמת פרוייקט בניה, אינה יכולה להצביע על חשש להכבדה על ביצוע פסק הדין. נהפוך הוא, הקמת פרוייקט הבניה עשויה להפיק לנתבע רווחים שיגדילו את הונו. שעבוד הנכס לטובת הבנק, אף היא שוללת את האפשרות כי תיעשנה על ידי הנתבע, בטווח הקרוב, דיספוזיציות קיצוניות בנכס המשועבד. הנתבע העיד בפני
כי הוא סובל מבעיית תזרים מזומנים זמנית בשל הפרוייקט הנ"ל, עדותו של הנתבע הייתה אמינה ומהימנה בעיניי, הוא הדגיש בעדותו כי הנכס נשוא העיקול נחוץ לו צורך מימון הפרוייקט. לא התרשמתי כי עסקינן במי שמתכוון להבריח את נכסיו על מנת להשאיר את התובעת ללא בטוחה כלשהי.


הטענה בדבר סכום התביעה הגבוה, אינה יכולה לשמש לבדה אינדיקציה להכבדה על ביצוע פסק הדין. סכום תביעה גבוה, אכן עשוי, במקרים מסוימים, לחזק את החשש להכבדה, אך במקרה דנן, משקבעתי כי סכום התביעה אינו מבוסס כלל ועיקר ואף חשש ההכבדה אינו מתקיים, אזי הטענה בעניין גובה סכום התביעה אינה יכולה לסייע לתובעת.


לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות, לרבות סיכויי התביעה הקלושים, אל מול הקביעה כי אין בפני
נו נתבע, אשר מתכנן להבריח את רכושו ולחסל את נכסיו, על מנת לחמוק מתשלום פסק הדין, ככל שיינתן כזה, לטובת התובעת, אני קובעת כי יסוד ההכבדה על ביצוע פסק הדין אף הוא אינו מתקיים בענייננו.


שיקולי יושר

בגדר השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו לדון בסעד זמני יש לשקול גם את עיתוי הגשת הבקשה. במקרה דנן, התובעת העידה בפני
כי גילתה את מעשי הנתבעים הנטענים בחודש 12/09, ואילו התביעה והסעדים הזמנים הנלווים לה הוגשה על ידה רק בחודש 5/12,
וזאת מבלי שניתן הסבר המניח את הדעת לשיהוי זה.
התובעת השתהתה, איפוא, בהגשת תביעתה ובקשותיה.


שיהוי בעוצמה מסוג זה מעיד על כך שהתובעת השלימה עם המצב. בהקשר זה נפסק כי
"מבקש שהשהה את בקשתו, איננו יוצא ידי חובה זו... בעצם השיהוי יש משום ראיה לסתור את טענתו שהצו חיוני ושנתינתו אינה סובלת דיחוי. ודוק: אינני אומר ששיהוי לכשעצמו יביא, בכל הנסיבות, להשבת פני המבקש ריקם, אך למצער ניתן לאמר שבהעדר נימוקים כבדי משקל להיפוכו של דבר. כך בדרך כלל יש לנהוג"
.
ראה רע"א 5240/92 חלמיש חברה ממשלתית עירונית לשיקום בדיור בת"א-יפו נ. אשרז עיבוד נתונים בע"מ ואח', פ"ד מ"ז (1).


מאזן הנוחות והנזק

במסגרת שיקול זה על בית המשפט לבחון האם הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש.


בעורכי את האיזון הראוי בין טענות שני הצדדים, אני סבורה כי בבחינת הנזק שייגרם לתובעת אם יבוטל העיקול אל מול הנזק שייגרם לנתבע אם ישאר העיקול, ידו של הנתבע על העליונה. הגבלת זכויותיו של הנתבע בנכס המעוקל כיום, כשהוא עומד בפתחו של פרוייקט בנייה גדול, עלולה לגרום לו נזקים כספיים גדולים ואף להכשיל את ביצועו של הפרוייקט. נזק זה גדול בהרבה מהנזק שעלול להיגרם לתובעת ככל שהעיקול יבוטל, אם בכלל. סיכויי התביעה קלושים, הנתבע עובד כקבלן בניה, והוא עומד בפני
פרוייקט בניה גדול לפיכך, יש להניח כי הכנסתו החודשית לא תיפגע במהלך השנים הבאות, אם לא להיפך. כל אלה, בצירוף העובדה כי הנתבע עומד לשעבד את הנכס לצורך הבטחת הלוואה על סך של 600,000 ₪ כשנראה על פניו כי שווי הנכס גבוה בהרבה מהסכום הזה, מצביעים על כך שגם אם התובעת תזכה בסופו של יום בתביעתה, לא יקשה עליה לבצע את פסק הדין שייתן לטובתה.


נוכח כל האמור לעיל, אני קובעת כי מאזן הנוחות, נוטה אף הוא בבירור לטובת הנתבע ומצדיק את ביטול העיקול. הותרת צו העיקול על כנו תוביל לפגיעה קשה בנתבע ובעיסוקו. כך שלמעשה, הפגיעה שעלולה להיגרם בעקבות צו העיקול היא בלתי מידתית ועולה על הנדרש, בנסיבות העניין. הנזק שייגרם לנתבע כתוצאה מצו העיקול, עולה באופן משמעותי על הנזק שייגרם לתובעת בהעדר צו העיקול.


לסיכום

מכל המקובץ, אני קובעת כי דין הבקשה לביטול העיקול להתקבל.


אני פוסקת לנתבע הוצאות בסך של 3,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין.



ניתנה היום, י"ד תשרי תשע"ד, 18 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.








א בית משפט שלום 40653-05/12 שרית טישלר נ' יוסי חטיאל, טלי פולק, איילת כהן (פורסם ב-ֽ 18/09/2013)