פסקי דין על אלייב טיבנה | פסקי דין על אלייב בוריס | פסקי דין על אלייב ראובן | פסקי דין על אלייב סולומון | פסקי דין על בייבצייב לריסה | פסקי דין על עיזבון המנוח אלייב איליה ז"ל | פסקי דין על מעווד אליאס | פסקי דין על מנורה - חברה לבטוח |

3161/01 עא     31/08/2004




עא 3161/01 אלייב טיבנה,אלייב בוריס,אלייב ראובן,אלייב סולומון,בייבצייב לריסה,עיזבון המנוח אלייב איליה ז"ל נ' מעווד אליאס,מנורה בע"מ - חברה לבטוח





1
בתי המשפט

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
עא 003161/01


לפני:
הרכב השופטים:
י' גולדברג
-סגן נשיא-אב"ד
ר' שטרנברג אליעז
-סגן נשיא-שופטת
ע' פוגלמן
שופט

17/10/2004



בעניין:
1 . אלייב טיבנה

2 . אלייב בוריס

3 . אלייב ראובן

4 . אלייב סולומון

5 . בייבצייב לריסה

6 . עיזבון המנוח אלייב איליה ז"ל





המערערים

נ ג ד


1 . מעווד אליאס

2 . מנורה בע"מ - חברה לבטוח





המשיבים


פסק דין


בתאונת דרכים שארעה ב- 1.12.98, נהרג אלייב איליה ז"ל ("המנוח"), בעת שנפגע על ידי רכב נהוג בידי מעווד אליאס
("משיב 1").
משיב 1 ומנורה חברה לביטוח בע"מ ("משיבה 2") הודו בחבות ובעובדה כי המנוח נפטר כתוצאה מהתאונה. בהעדר מחלוקת בשאלת הכיסוי הביטוחי, חויבו המשיבים על ידי בית משפט השלום (כבוד השופטת דליה מארק-הורנצ'יק), לשלם למערערים 2-4 , 32,773 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין (חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975).
בית משפט קמא דחה את התביעה להחזר הוצאות בגין טיפול בהוצאות צו הירושה מפאת היעדר הוכחת רכיבי התביעה. כן דחה פסיקת הוצאות שהוצאו לרגל טקסי האבל על המת.
לעומת זאת, נקבע כי המערערים זכאים להחזר הוצאות קבורה ומצבה בסך 15,000 ₪.
לעניין קיצור תוחלת החיים של המנוח, קבע בית משפט קמא כי במקרה דנן, לאחר שהסתלקה האלמנה מהעיזבון, יורשי המנוח הם ארבעת ילדיו (משיבים 2-5), אשר אינם תלויים במנוח. השאלה שעמדה לדיון הייתה, האם אין בהסתלקותה של מערערת 1 מן העיזבון משום כוונה לעקוף את "הלכת הניכוי", כך שיתאפשר לה לתבוע את מלוא הפיצוי כתלויה, ואילו יתר המערערים יוכלו לקבל הפיצוי כיורשים. בית המשפט קיבל את הטענה כי אכן מטרת צעד זה הייתה קבלת כפל פיצוי והחליט כי קיימת חפיפה בין היורשים לתלויים. אי לכך, פסקה לעיזבון רק מחצית מן הסכום המקסימלי, המגיע כדי 17,773 ₪, ואת המחצית הנותרת העבירה לידי מערערת 1, והורתה כי חלק זה יופחת מן הנזק הממוני.
על רקע מכלול הנתונים כגון מקצועו של המנוח (סנדלר), התמדתו במקצוע וכדומה, הועמד שכרו של המנוח על סכום של 1,500 ₪ לחודש. נקבע כי לפי מצב בריאותו הלקוי, היה המנוח צפוי להפסיק עבודתו בתום שלוש שנים מיום התאונה, כלומר, בגיל 70.
הכנסתו של המנוח חולקה על פני 3 ידות- ידה שלו, ידה של אלמנתו וידה למשק הבית. נקבע כי האלמנה זכאית לשתי הידות האחרונות, אולם מנזקה נוכה ה"חסכון" שנגרם, כביכול, עקב מות המנוח, בשיעור ידה אחת. סך כל הפסדי האלמנה, התלויה במנוח, הסתכם ב- 31,758 ₪.
בית המשפט סירב לדון בדבר הפיצוי בגין עזרת המנוח, בהיותו "הרחבת חזית".
אובדן שירותי המנוח, הוערך בסך 14,300 ₪.
הדרישה לפיצוי בגין אובדן קצבת זקנה נדחתה, כיוון שחרגה מכתבי הטענות.
נקבע כי אין לנכות תגמולי הבטחת הכנסה, המשולמים למערערת 1, מן הפיצויים שנפסקו וכן אין לנכות מתביעתה את מענק הפטירה. בית משפט קמא ניכה את קצבאות הזקנה והשארים מסכום הפיצויים של האלמנה (145,840 ₪).
ערך מיוחד הצומח עקב האצת הירושה, לא נוכה מסכום הפיצויים.
בסופו של יום "נבלעה" תביעת מערערת 1 על ידי תגמולי המוסד לביטוח לאומי ונדחתה.
תביעת העזבון לעומת זאת, התקבלה בחלקה.

על פסק הדין הוגשו ערעור וערעור שכנגד.

טענות הצדדים

המערערת טוענת כי טעה בית משפט קמא בחישוב הנזק בגין אובדן תמיכת המנוח באלמנה כאשר הפחית פעמיים ידה אחת מהכנסת המנוח. כמו כן, היה מקום לפסוק לאלמנה בגין אובדן שירותי המנוח, סכום הגבוה מ- 100 ₪ לחודש, שכן תרומתו של המנוח למשק הבית לא הסתכמה בהכנסה הכספית בלבד, אלא אף כללה עזרה במשק הבית.
אשר לטענה זו, מציינים המשיבים כי חסד עשה בית משפט קמא משפסק למערערים פיצוי, למרות שלא הצליחו להרים את נטל ההוכחה. לחילופין, התמיכה לה טוענים המערערים, הנה תמיכה נפשית, שאינה בגדר נזק ממוני המזכה בפיצוי.
עוד טענו המערערים כי טעה בית משפט קמא, בפוסקו לזכות העיזבון רק מחצית הסכום לו הוא זכאי בגין קיצור תוחלת החיים של המנוח. לעומתם תומכים המשיבים בקביעת בית המשפט כי הסתלקות מערערת 1 מן העיזבון, נועדה להגדיל את שיעור הפיצוי בו יזכו המערערים.
היה על בית המשפט לפסוק לעיזבון המנוח תשלום הוצאות שכר טירחת עורך דין בגין הוצאת צו ירושה ובגין תשלום אגרת בית משפט עבור הוצאת צו ירושה, וכן לפסוק למערערים הוצאות משפט ושכר טירחת עורך דין.
לעומתם טוענים המשיבים כי קביעת בית המשפט ביחס לנושאים הנזכרים צודקת.
המערערים העלו טענה בהשלמה לעיקרי הטיעון, כי טעה בית משפט קמא בשוללו את זכותה של האלמנה לפיצוי בגין אובדן קצבת הזקנה של המנוח, מהטעם שלא נתבע ראש נזק זה בכתב התביעה. לדידם, ראש נזק זה נדרש בכתב התביעה תחת הכותרת "הפסד פנסיה". יתר על כן, מוסמך בית המשפט להתיר תיקון כתב התביעה בעניין זה אף בשלב הערעור.
לטענת המשיבים נועד הערעור לקביעת עובדות שונות, ממצאיה של הערכאה הדיונית.

המשיבים הגישו ערעור שכנגד בו טענו כי שגה בית משפט קמא כאשר לא חייב את מערערת 1, שתביעתה נדחתה, בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. תשובת המערערים לכך הייתה כי אין בנימוק שהתביעה "נבלעה" בתגמולי המוסד לביטוח לאומי, כדי לקבוע שמדובר בתביעה חסרת עילה. כמו כן הם מדגישים כי מערערת 1 עדיין זכאית ל-25% מגובה הנזק.
המערערים לא הוכיחו סכום של 15,000 ₪ אותו פסק בית משפט קמא בגין החזר הוצאות קבורה ומצבה, ואף ניסו להוליך את בית המשפט שולל באמצעות "ראיות" שנתגלו כבלתי נכונות. אי העדתם של עדים זמינים בנושא זה, צריכה לשמש לרעתם. לדעתם בית המשפט לא נהג על פי כללי הראיות המחייבים בהוכחת נזק מיוחד. לחילופין, סך כל הסכומים שהוצגו לבית משפט קמא עומד רק על 11,467 ₪.
לדידם, היה מקום לחלק את הכנסת המנוח על פני 4 ידות (ידה שלו עצמה, ידה של אלמנתו, ידה למשק בית, ידה של הבן- מערער 2) ולהורות על תיקון החישוב בהתאם.
המערערים מתנגדים לטענות שהועלו בערעור שכנגד ותומכים בגרסת בית משפט קמא ובקביעותיו.

דיון

קיצור תוחלת החיים של המנוח :
פיצוי בגין קיצור, או אובדן, תוחלת החיים, נפסק לעיזבונו של נפגע שנפטר עקב הפגיעה. משמע, ההנחה היא שעילה הייתה נתונה לנפגע, בטרם מותו, ועם המוות היא עברה אל העזבון (ע"א 15/66 שנער נ' פריד פ"ד כ(2) 455).
בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה 1975, ובתקנות שהותקנו על פיו נקבע סכום אחיד לעיזבון בגין אב הנזק של קיצור תוחלת החיים, בשיעור של 25% מן הסכום המקסימלי הקבוע בסעיף 4(א)(3) לחוק. במקרה דנן עומד פיצוי זה על סכום של 35,546 ₪.
הכלל הוא כי כאשר קיימת חפיפה, בין היורש לבין התלוי במנוח, יש לנכות את חלקו של היורש כנזק לא ממוני, בעקבות מות מורישו, מן החלק שמקבל אותו יורש, כתלוי במורישו. (ע"א 206/87 קופ"ח של ההסתדרות הכללית נ' עיזבון המנוח חד"ר אידלסון, פ"ד מה(3) 72 ות"א (ת"א) 831/92 לחיאני נ' תדיראן, לא פורסם).

לא מצאנו טעות בקביעת השופטת קמא באשר למטרת ההסתלקות של מערערת 1 מהעזבון.
מן הראיות עולה כי דירת המנוח הייתה רשומה על שם שני בני הזוג ובעקבות פטירת המנוח וצו הירושה, עבר חלקו של המנוח ליורשים ולאלמנה בחלקים שווים. משכך, ההסתלקות נבעה מרצונה של מערערת 1 להגדלת שיעור הפיצוי שיקבלו התובעים, דהיינו, קבלת פיצוי כפול. אכן קיימת חפיפה בין היורשים לתלויים ומכאן שיש לחלק את העיזבון שווה בשווה בין מערערת 1 והמערערים הנוספים, דהיינו 17,773 ₪ לכל צד.

נקבע על ידי בית משפט קמא כי השתכרותו של המנוח מעבודתו כסנדלר הכניסה לו 1,500 ₪ מידי חודש. כן נקבע כי המנוח היה צפוי להפסיק את עבודתו בתוך שנתיים עד שלוש שנים מיום התאונה, בגיל 70.
כלל הוא כי בית משפט של ערעור אינו ממהר להתערב בקביעות עובדתיות או בקביעות מהימנות של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים וקיצוניים (ד"ר יואל זוסמן, סדר הדין האזרחי מהדורה שביעית, 856-857 וע"א 3601/96 עמית בראשי ואח' נ' עיזבון המנוח זלמן, נב(2), 582).
כך ראוי לנהוג אף במקרה שלפנינו.

הפסדי התובעת כתלויה במנוח:
הכנסות המשפחה לפני התאונה הגיעו משני מקורות - המנוח ומערערת 1. סה"כ הכנסות המנוח היו 2,613 ₪ אשר הורכבו מ-1,113 ₪ מקצבת הביטוח הלאומי ו-1,500 ₪ מעבודתו בסנדלרייה. ואילו הכנסות מערערת 1 מקצבת הביטוח (1,066 ₪) ומ"מבטחים" (827 ₪) הסתכמו ב-1,893 ₪. נראה כי במקרה זה יש לפעול על פי חישובי הקופה המשותפת.

"בקיימם קופה משותפת איחדו המנוח והמשיבה את "קופותיהם" לקופה אחת, וממנה סיפקו את כל צורכי המשפחה. חישוב פיצויי התלות של המשיבים, על יסוד נתוני השכר של בני הזוג בלבד, צריך היה בנסיבות אלה להביא לכך שסכום התמיכה הכולל שייפסק למשיבים יהיה קטן מזה שבו היו זוכים אלמלא קיום הקופה המשותפת, כשההפרש שווה לגובה תרומת המשיבה לקופה המשותפת, בהפחתת ידתו של המנוח בהכנסה החודשית הכוללת של בני הזוג המשמשת בסיס לחישוב."
(64/89 גבאי ואח' נ' לוזון ואח' פ"ד מח(4) 679, 681).
כאשר נפטר אחד מבני הזוג, הרי "החסכון" של הקופה המשותפת נובע לא רק מחלקו של הנפטר בהכנסתו שלו, אלא גם מחלקו בהכנסתו של בן הזוג שנותר בחיים, כלומר התלוי. מותו של הנפטר גורם להגדלת הכנסתו של בן הזוג שנותר בחיים, בכך שאין המנוח "נוגס" עוד בהכנסתו של זה האחרון. כדברי הש' מצא בע"א 64/89 פ"ד מח(4) עמוד 681 :
"אכן המשמעות היחידה שיש להחלת עקרון הקופה המשותפת של החישוב הזה, שלא רק המשיבים היו תלויים במנוח, אלא אף המנוח היה תלוי במשיבה".

בע"א 489/79 505 (2) 132 קבע השופט ברק דברים ברוח זו:
"נזקו של התלוי הוא, איפוא, מאזן הרווח וההפסד שנגרם במות התומך... במסגרת מאזן זה יש לקחת בחשבון, מחד גיסא, את הנזק שנגרם לתלויים בגין אבדן יגיעת כפיה של האם והרעיה... ומאידך גיסא, את ההימנעות מהוצאה שהוצאה בעבר על כלכלתה וצרכיה. הימנעות זו היא חיסכון, שנגרם לתלויים כתוצאה ישירה מהמוות ויש לקחתו בחשבון".

כאשר לא רק בן הזוג שנפטר תרם להכנסת המשפחה, אלא גם זה שנותר בחיים, תופעל שיטת הידות תוך שלוקחים בחשבון את העובדה הצפויה, שהמנוח או המנוחה עתידים היו לנגוס בחייהם מתוך הכנסת בן הזוג שנותר בחיים. חלק זה, שממנו היה נהנה המנוח לו היה בחיים ואשר נותר לתלויים, יש לנכות מסכום התלות של התלויים במנוח לפי שיטת הידות.

בהקשר לכך נקבע על ידי בית משפט קמא כי יש לחלק את הכנסתו של המנוח ל-3 ידות: ידה אחת לעצמו, ידה לאלמנתו, ידה למשק הבית. לא הייתה התייחסות לידה נוספת של מערער 2 מכיוון שוויתר על זכותו כתלוי ותביעתו היא במסגרת תביעת העיזבון. המשיבים טוענים כי יש להוסיף לספירת הידות את ידתו של מערער 2. אין דעתנו כדעת המשיבים :
"לעניין זה של חלוקה ל"ידות", יש להביא בחשבון את מספר בני המשפחה, בעת עריכת חשבון הפיצויים" ( דוד קציר, שם, עמ' 1140).
לאחר התייחסות לטענת מערער 2 וכן קביעת השופטת בבית משפט קמא בדבר פרישתו מתביעת התלויים, נגיע למסקנה כי אין להחשיבו במניין בני הבית לשם עצם עריכת החשבון, משמע, אין להתחשב בידתו בעת עריכת חשבון הפיצויים.
משכך, את חישוב הפסדי מערערת 1 יש לערוך כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא, דהיינו, הפסד תמיכת המנוח במערערת 1 לעבר (לתקופה של 33 חודשים מיום התאונה ועד יום מתן פסק הדין),כאשר למערערת מגיעות 2/3 מהכנסתו של המנוח : 1,742 ₪ = 2,613*2/3.
מסכום זה יש להפחית ידה אחת מהכנסת המערערת במסגרת ה"חסכון" שנגרם למערערת עקב מות המנוח : 631 ₪ =1,893*1/3. (בסעיף האחרון שמוזכר בוצעה טעות על ידי בית משפט קמא בעת החישוב שכן הופחתה ידה אחת מהכנסת המנוח ולא מהכנסת המערערת).
לפיכך מגיע הפסד התלויה ל- 1,111 ₪ =631-1,742 ש"ח לחודש. במשך 33 החודשים היה עומד הפסדה על 36,663 ₪ =1,111*33.
הפסדי תמיכת המנוח במערערת לעתיד (לתקופה של חודש אחד -מיום מתן פסק הדין בבית משפט השלום ועד שהיה המנוח מגיע לגיל 70 ), בסך של 1,111 ש"ח.
לסיכום סך כל הפסדי התמיכה של מערערת 1 כתלויה במנוח צריך להסתכם ב:
37,774 ₪ =36,663+1,111.
לחישובים אלה יש להוסיף ריבית מירבית כדין.

לטענת המערערים יש לנכות מתביעת התלויים סך כולל של 21,710 ₪, הוא "הרווח" שנגרם לאלמנה ממות המנוח עקב קבלת קצבת שארים על ידי המוסד לביטוח לאומי.
לדעת המשיבים יש להתחשב בידת המנוח אשר הנה 1/4. בחישובם טוענים המשיבים ל"רווח" לאלמנה, בסך 932 ₪ לחודש, אותו יש לנכות מהפיצויים.

אכן מסכום הפיצויים יש לנכות את טובות ההנאה, בהן תגמולי המוסד לביטוח לאומי, לרבות קצבת שאירים, כך נקבע עוד מימים ימימה (ע"א 512/64 עיזבון המנוחה רחל בן משה נ' יהושע בן נון פ"ד יט(1)388).
במקרה של קושי בעריכת החישוב, ניתן להיעזר בחוות דעת אקטוארית, ואף יש מקום למנות מומחה, מטעם בית המשפט למטרה זאת. הקושי עלול להתעורר, דווקא בחישוב אקטוארי של הפיצויים לתלויים וכן בניכוי הגמלאות (דוד קציר, שם עמ' 908).
לענייננו הוגשה חוות דעת אקטוארית בערכאה הראשונה, על ידי המשיבים. בחוות דעת זו נקבע: ..."סה"כ רווח זה מ-1.1.99 עד סוף תוחלת חייו של המנוח (גיל 82 עוד 13 שנה) כשהוא מהוון ומשוערך ל-31.5.2000 : 21,710 ₪."
נוסף לכך חושב רווח האלמנה:
"...1/3 מקצבאות הזקנה שלה ושל המנוח לתקופה מ-02.12.98 עד 31.12.98 המשוערך ליום 31.5.2000 בסך 649 ₪".
סכום זה, 22,359 ₪ יש לנכות מפיצויי המערערת 1.

לעניין טענות המערערים והמשיבים בדבר תביעת שיפוי של המוסד לביטוח לאומי את המזיק, יש לומר כי הניכוי אינו תלוי בזכות החזרה של המוסד לביטוח לאומי. בעניין זה ראוי להפנות אל ספרו של דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה רביעית, התשנ"ח-1997, עמ' 1075:

"משקיבל הנפגע גמלאות מן המוסד לביטוח לאומי, אין תביעת המוסד לשיפוי, בפועל או בכוח, תנאי לניכוי הגמלאות מן הפיצויים. הקובע לענייננו אינו דווקא הסכנה הצפויה למזיק שיתבע על ידי המוסד, אלא עצם העובדה כי הנפגע זכה בגמלאות. משזכה בהן- דין הוא שיש לנכות את שוויו מן הפיצויים אף אם אין המוסד תובע, או עומד לתבוע את הגימלה מאת המזיק".
מכאן כי התשלומים הללו נוכו כדין.

לענין ניכוי השלמת הכנסה, בסך 125 ש"ח לחודש, יאמר כי אין מקום לניכוי תשלומי הבטחת הכנסה מן הפיצויים. [ת.א (ת"א) 16859/97 דולברג סופיה ואח' נ' אידלסון מרק (לא פורסם), ע"א (ת"א) 1040/00 קרנית נ' דולברג (לא פורסם)].
אף באשר למענק הפטירה אותו קיבלה מערערת 1 בסכום של 9,588 ש"ח נקבע בע.א 650/78 הפול נ' מ"י פ"ד לה(2) 242, כי אין המערערת חייבת לנכות סכום זה אשר אינו מהווה "גמלה" כי אם מענק.

לעניין ניכוי ערך הזכויות בדירה שהוריש המנוח לאלמנה, נקבע כי אין מקום להתחשב בערך מיוחד הנובע מהאצת הירושה.
בע"א 5/84 יחזקאל נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ פ"ד מה(3)374 עליה חזר בית המשפט בע"א 2376/93 נקבע:
"בסטייה מתקדימים קודמים אין לנכות עוד מן הפיצויים את ערך האצת הירושה שהקדימה ליפול בחלקם של היורשים עקב מות המנוח בתאונה."

הוצאות הלוויה :
סעיף 81(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] תשכ"ח-1968 מונע הבאתו בחשבון של תשלום ששולם או שחייבים לשלמו לרגל האבל על המת במניין סכום הפיצויים.
"81. בקביעת סכום הפיצויים לא יובאו בחשבון —
(1) ...
(2) סכום ששולם או שחייבים לשלמו לרגל האבל על המת."

כמו כן אין לפצות על הוצאות מזון ואירוח של מנחמים (בת.א (ת"א) 1775/55 עתרי נ' פרקש פס"מ כרך יד עמ' 158).
לעומת זאת יש לשלם לעזבון המנוח הוצאות הנסיעה להלוויה, אחוזת קבר ומצבה (בסך 15,000 ₪), כפי שמורה סעיף 19(ב) לפקודת הנזיקין. טענת המשיבים כי לא הוכחו התשלומים בראש נזק זה, לא תעמוד להם.
בע"א 5994/96 בן יאיר נ' עיזבון עמר נקבע כי גם אם לא הוכחו הוצאות הקבורה והאבל, ניתן לפסוק אותן על-פי אומדן, כאשר אין מחלוקת על הוצאתן (ראה גם דוד קציר, פיצויים על נזקי גוף, מהדורה חמישית, 2003, עמ' 1082). על כן יעמוד סכום הפיצוי בגין ראש נזק זה על 15,000 ₪.

אובדן שירותי המנוח :
כפי שנקבע בע"א 64/89 גבאי ואח' נ' לוזון ואח' פ"ד מח(4) 673 ניתן לפצות בגין תרומת המנוח לתלויה:
"אכן תרומת המנוח ניתנת להערכה כספית בגדר הפסד ממון, והפיצוי בגין אובדנו לתלויה הוכרה זה מכבר".
לטענת המערערים קפץ בית משפט קמא ידו, בפוסקו סכום מזערי של 100 שקלים בחודש תחת ראש נזק של אובדן שירותי המנוח.
אכן קביעת בית משפט קמא כי לא ניתן להתעלם מתרומתו המשמעותית של המנוח בעבודות הבית, מצדיקה פיצוי גבוה יותר בגין אובדן שירותי המנוח.
תפקיד קשה הוא לבית המשפט בקביעת סכום נזקים במקרה מעין זה, אך שומה עליו להעריך את הנזק כמיטב יכולתו. בע"א 187/57 קרפ נ' צדיק פ"ד יב 171, נקבע כי בית המשפט אינו קשור בשיטת חישוב זו או אחרת, אלא תפקידו להעריך את הפסד הממון שסבלו התלויים במנוח, עקב מותו. להשגת מטרה זו יכול השופט לבור לו את הדרך הנראית לו כנכונה, בהתחשב בחומר הראיות שלפניו.
נראה כי ניתן להסתייע בהערכה כללית ובניסיון החיים, ולאמוד את ההפסד תחת ראש נזק זה בסכום גלובלי של 40,000 ₪.


הוצאות משפט ושכר טרחה:
טענת המערערים להוצאות משפט ושכר טירחה נסמכת על כך שתביעת מערערת 1, בגין אובדן שירותי המנוח, נתקבלה. לדידם דחיית התביעה, משום ש"נבלעה" בסופו של דבר בתגמולי המוסד לביטוח לאומי, אין בה כדי לפגוע בזכות המערערת לתשלום הוצאותיה. יתר כל כן, התקבלה תביעת מערערים 2-5 והם זכאים לפסיקת הוצאות.
לטענה זו יינתן משקל בפסיקת ההוצאות להלן.

טענה נוספת אותה העלו המערערים, כי היה על בית משפט לקבל את תביעת העיזבון לתשלום שכר טרחת עורך דין בגין הוצאת צו ירושה ואגרת בית משפט. המערערים סומכים ידיהם על עדות מערער 4 בדבר ההוצאות הרלוונטיות, אשר לא נסתרה. המשיבים טוענים כי לא הובאו ראיות כלשהן להוכחת ביצוע התשלום או להוכחת ההתחייבות לביצוע תשלום.
לעניין זה, נטל ההוכחה להוכיח תשלום כלשהו מוטל על המערערים. משלא הובאו ראיות להוכחת הרכיבים הנטענים, אין לפסוק החזר הוצאות בגין האגרות ושכר הטרחה.

קצבת זקנה:
המערערים בהשלמה לעיקרי הטיעון, טוענים כי ביקשו פיצוי על פי ראש נזק זה בתביעתם להפסד פנסיה.
תקנה 415 לתקנות סדר הדין האזרחי מורה:
"המערער לא יטען ולא יקבלו מפיו נימוק התנגדות שלא פורש בכתב הערעור".
עיקרי טיעון חייבים לכלול את טענותיו של כל בעל דין בנקודות שהוא רשאי לטעון "על פי תקנות אלה". משמעות הדיבור "על פי תקנות אלה" היא, שאין להביא בעיקרי הטיעון טענות שלא בא זכרן בנימוקי הערעור :
"בהעלאת נימוק זה יש משום הפתעה למשיב והרי גזירה שאין המשיב חייב לעמוד בה. אך אם הראה המערער "טעם מספיק לכך", יוכל, על פי אותה תקנה, לקבל רשות מבית המשפט להביא לפניו נימוק שלא נזכר בכתב הערעור. רשות כזו, אין דרכו של בית המשפט לתת ביד רחבה"
(ד"ר יואל זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 817).


כך המצב בענייננו. ערכאה זו אינה רשאית ליתן דעתה לטענה שלא נטענה בכתב הערעור, מה גם שלא הובא טעם מיוחד מדוע נעדר הטיעון לגבי זכויות פנסיה, מנימוקי הערעור.


לסיכום :
סך כל נזקי מערערת 1 כתוצאה מן התאונה הנו:
הפסדי התובעת כתלויה במנוח- 37,774 ₪
אובדן שירותי המנוח - 40,000 ₪
סה"כ - 77,774 ₪

מן הסכום הנ"ל יש לנכות סכום של 22,359 ₪.

סכום הפיצויים המגיע לעיזבון (מערערים 2-4) נשאר בעינו:
הוצאות קבורה ומצבה - 15,000 ₪
קיצור תוחלת החיים של המנוח - 17,773 ₪
סה"כ - 32,773 ₪


הערעור מתקבל והערעור שכנגד נדחה.
על המשיבים לשלם למערערים 2-4 יחד ולחוד סך של 32,773 ₪ מתוכם סך 15,000 ₪ ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 3.12.98 ועד התשלום בפועל. וסך של 17,773 ₪ ישא ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה. כמו כן יש לשלם למערערת 1 סכום של 55,415 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה.
המשיבים ישאו בהוצאות המשפט בשתי הערכאות וכן בשכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ +מע"מ.
הערבות בסך 5,000 ₪ תוחזר למערערים.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום י"ד באלול, תשס"ד (31 באוגוסט 2004) במעמד ב"כ הצדדים.



י' גולדברג
, שופט
סגן-נשיא
אב"ד

ר' שטרנברג אליעז
, שופטת
סגן-נשיא


ע' פוגלמן
, שופט



















עא בית משפט מחוזי 3161/01 אלייב טיבנה,אלייב בוריס,אלייב ראובן,אלייב סולומון,בייבצייב לריסה,עיזבון המנוח אלייב איליה ז"ל נ' מעווד אליאס,מנורה בע"מ - חברה לבטוח (פורסם ב-ֽ 31/08/2004)