פסקי דין על אריק ברמי | פסקי דין על חנה ברמי | פסקי דין על בנק אוצר החייל בע"מ

20727-05/10 א     17/09/2013




א 20727-05/10 אריק ברמי, חנה ברמי נ' בנק אוצר החייל בע"מ








בית משפט השלום בתל אביב - יפו

ת"א 20727-05-10 בנק אוצר החייל בעמ נ' ברמי ואח'



מספר בקשה:
29

בפני

כב' השופט
רונן אילן


מבקשים

1. אריק ברמי
2. חנה ברמי


נגד

משיב
בנק אוצר החייל בע"מ




החלטה

בפני
בקשה למחיקת כותרת ולמתן רשות להגן בגין תביעה לתשלום סך של 613,363.80 ₪.
במוקד הבקשה טענות שהעלו המבקשים למחיקת כותרת, לאי המצאת מסמכים, וכן טענות הגנה המתבססות על הטענה להפרת התחייבויות המשיב כלפיהם בכל הנוגע לריבית בה חויבו, להתניית שירות בשירות, להפסקת אשראי שרירותית ופתאומית, והוצאת לשון הרע.
הרקע לבקשה
1.
המשיב הינו תאגיד בנקאי ועוסק במתן שירותי בנקאות. למבקשים חשבון משותף בסניף "החשמונאים" של המשיב, חשבון מספר 361-603622 (להלן: "החשבון המשותף") וכן גם חשבון נוסף על שם המבקש 1, חשבון מספר 361-11230 (להלן: "חשבון המבקש"). לשם הנוחות יכונה להלן המבקש 1: "המבקש".
2.
ביום 12.5.10 הגיש המשיב כנגד המבקשים את כתב התביעה בתיק זה, בסדר דין מקוצר.
בתמצית, לפי הנטען בכתב התביעה, טוען המשיב כי למבקשים הועמדו בחשבון המשותף 4 הלוואות כדלהלן: הלוואה בסך של 25,000 ₪ ביום 26.5.05;
הלוואה בסך של 85,000 ₪ ביום 9.1.06; הלוואה בסך של 80,000 ₪ ביום 11.10.07;
והלוואה בסך של 50,000 ₪ ביום .6.7.09.
בנוסף להלוואות אלו ניתן למבקשים אשראי בחשבון המשותף. דא עקא, טוען המשיב בכתב התביעה, שהמבקשים לא עמדו בהתחייבותם שלא למשוך בחשבון המשותף כספים מעבר לאשראי שהועמד להם ולא עמדו בתנאי החזרי ההלוואות, שלכן הועמד כל האשראי שניתן להם בחשבון המשותף לפירעון מיידי ויתרתו הסתכמה ביום 10.5.10 בסך של 481,230.59 ₪.
עוד טוען המשיב בכתב התביעה כי במצב זה הועמד לפירעון מיידי גם החוב בחשבון המבקש וזה עומד ביום 10.5.13 על סך של 132,134.93 ₪.
המשיב מציין בכתב התביעה כי למבקשים שני חשבונות נוספים בהם משולמות הלוואות כסדרן, שלכן אין מוגשת תביעה כלשהי בגינם.
על רקע זה עותר המשיב בכתב התביעה לחיוב המבקש בסך של 132,134.93 ₪ בגין החוב בחשבון המבקש; ואת שני המבקשים בסך של 481,228.87 ₪ בגין החוב בחשבון המשותף.

טענות המבקשים
3.
המבקשים הגישו בקשה למחיקת כותרת ולחילופין למתן רשות להגן (בקשה 29 בתיק הממוחשב; בקשה מיום 22.8.13). הבקשה משתרעת על פני 21 עמודים וזו תמציתה:
א.
ראשית, טוענים המבקשים למחיקת כותרת התביעה.
לטענת המבקשים, בליבת התביעה עומדת הטענה להעמדת יתרת ההלוואות שנטלו המבקשים לפירעון מיידי, אלא שלביסוס טענה זו הציג המשיב דף יתרות לשערוך ומסמך זה איננו ראיה להעמדת ההלוואות לפירעון מיידי, שלכן התביעה איננה מתבססת על "ראיה בכתב" כנדרש בהגשת תביעה בסדר דין מקוצר.
ב.
שנית, טוענים המבקשים כי המשיב לא המציא להם מסמכים חיוניים.
לטענת המבקשים, במשך תקופה ארוכה מאז הוגשה התביעה מתחמק המשיב מהמצאת מסמכים חיוניים ומנהל מול המבקשים "מלחמת התשה" בניסיון שלא לגלות את המסמכים. המבקשים מפנים לפירוט המסמכים החסרים בחוות דעת מומחה המצורפת לבקשה, וטוענים שאי המצאתם כשלעצמה מצדיקה מתן רשות להגן.
ג.
ושלישית, טוענים המבקשים לחילופין שיש ליתן להם רשות להתגונן בשל חיובים בריבית עודפת, התניית שירות בשירות, הפרת חובת נאמנות ונקיטה בהליכים שרירותיים.
ראשית, לטענת המבקשים, שומה היה על המשיב לחייב את המבקשים בגין החוב למשיב בריבית של פריים + 2.4% בלבד אך בבדיקה שנערכה הסתבר להם שחויבו בסכום גבוה בהרבה. בדיקה שנעשתה מטעם המבקשים בגין הפעילות בחשבון המשותף מעלה שיש להקטין את חבות המבקשים בסך של 43,830.62 ₪.
שנית, לטענת המבקשים, שוכנע המבקש לפתוח תכניות חסכון בטענה שהדבר חיוני למתן אשראי, אך בפועל לא היה בכך היגיון שכן החסכונות מומנו באשראי יקר בחשבון. המבקשים מציגים תכניות חסכון שנפתחו בחשבון המשותף בשנים 2002 – 2008 וטענים שביטול תכניות החיסכון יביא להקטנת יתרת החוב בחשבון המשותף בסך של 39,781 ₪. בחישוב מאוחד בשתי הטענות האמורות טוענים המבקשים להקטנת החוב בסך של 61,896.34 ₪.
שלישית, טוענים המבקשים כי החלטתו החד צדדית של המשיב לחדול מהעמדת אשראי למבקשים ביום 1.2.10 נעשתה בחוסר תום לב ושלא כדין. המבקשים מדגישים כי פעלו בחשבונותיהם אצל המשיב למעלה מ- 25 שנה ללא רבב, כי לא חל כל שינוי במצבת האובליגו בחשבון ולא הייתה כל סיבה להחלטה זו של המשיב. את מכתב המשיב ובו הודעת הפסקת האשראי - טוענים המבקשים כי קבלו רק ביום 25.1.10 והאשראי הופסק למחרת היום ובלא שתהא להם כל שהות התארגנות.
ורביעית, לבסוף מלינים המבקשים על הליכי עיקול זמני שננקטו על ידי המשיב בתיק זה על בסיס טענות כוזבות ותוך הוצאת לשון הרע וטוענים שאלו הסבו להם נזק של 1,000,000 ₪.
4.
המשיב הגיש תגובה לבקשה, בה הוא מתייחס לטענות למחיקת הכותרת ואי המצאת מסמכים.
לטענת המשיב המסמכים שצורפו לכתב התביעה מקיימים את דרישות התקנות והפסיקה בכל הנוגע לחובת תובע בתביעה המוגשת בסדר מקוצר; ועוד טוען המשיב שאין בסיס לטענה לאי המצאת מסמכים שכן למבקשים הומצאו מסמכים רבים ודווקא הם, המבקשים, מנהלים "מלחמת מסמכים" כנגד המשיב.
ההליך
5.
כאמור, התביעה הוגשה עוד ביום 12.5.10 ובסמוך לכך גם בקשה לסעדים זמניים. ביום 11.10.10 הגישו המבקשים בקשת רשות להגן (בקשה 6 בתיק הממוחשב) ובעקבות זאת החל הליך ממושך של גילוי מסמכים, הליך במסגרתו טוען המשיב שהמציא למבקשים את כל המסמכים הרלוונטיים שבחזקתו (למשל הודעת המשיב מיום 11.7.11 – בקשה 9 בתיק הממוחשב), בעוד המבקשים טוענים שהמשיב נמנע מגילוי מלוא המסמכים (למשל תגובת המבקשים מיום 14.7.11).
6.
בהחלטה מיום 2.5.11 קבע בית המשפט (כבוד השופט (בדימ.) צבי כספי) כי יש למנות חוקר שיכריע במחלוקות בעניין גילוי המסמכים ובשורת החלטות לאחר מכן, עד להחלטה מיום 27.12.11, נקבע שהמבקשים לא קיימו את החלטות בית המשפט ולפיכך נמחקה בקשת הרשות להגן וניתן

פסק דין
על פי כתב התביעה. על פסק הדין והחלטות כבוד השופט (בדימ.) צבי כספי הוגש ערעור (תיק מספר 44356-02-12) ובפסק הדין מיום 25.4.13 בוטל פסק הדין ולמעשה בוטלו כל ההחלטות מיום 2.5.11 ועד 27.12.11, והתיק הוחזר לבית משפט זה.
7.
ביום 27.5.13 הגישו המבקשים בקשה נוספת לגילוי מסמכים אך בהתאם להמלצת בית המשפט נמחקה הבקשה ביום 4.6.13 בלא שהדבר יהווה ויתור על טענה מטענות הצדדים, ולמבקשים ניתנה ארכה להגשת בקשה מתוקנת למתן רשות להגן. המבקשים הגישו בקשה מתוקנת וזו זו הבקשה נשוא החלטה זו.
8.
בדיון אשר התקיים ביום 15.9.13 נחקר המבקש על תצהירו וב"כ הצדדים סיכמו את טיעוניהם בעל-פה.
דיון
i.
הבקשה למחיקת כותרת
9.
לטענת המבקשים, יש למחוק את כותרת התביעה ולהעבירה לבירור בפסים של תביעה אזרחית רגילה.
המבקשים מבססים טענה זו על אותה טענה בכתב התביעה שלפיה העמיד המשיב את ההלוואות שנטלו המבקשים לפירעון מיידי, וטוענים כי לכתב התביעה לא צורפה ראיה להעמדת ההלוואות לפירעון מיידי בפועל אלא רק דף יתרות לשערוך החובות, ודף זה איננו בגדר "ראיה בכתב" הנדרשת להגשת תביעה בסדר דין מקוצר.
10.
בהתאם לתקנה 202 (1) (א) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ניתן להגיש תביעה לתשלום סכום קצוב בסדר דין מקוצר ובלבד שהתביעה היא מכח חוזה ויש עליה "ראיות שבכתב". ההלכה הפסוקה פירשה חובה זו לעניין הראיה בכתב וקבעה כי דרישה זו מצומצמת כך שדי בפרוט ההסכמים ופרוט היתרה הסופית.
"כבר נאמר כי בכל הנוגע להיקף המסמכים שעל התובע לצרף לתביעה בסדר דין מקוצר, הגישה היא מקלה. מדובר בדרישה מינימאלית. בשלב מוקדם זה של הדיון בתביעה ביחסי בנק ולקוח די בצירוף ההסכמים ובפירוט היתרה הסופית. ככל שאלה אינם מאפשרים לנתבע להתגונן כראוי, זכותו לדרוש מסמכים ופרטים נוספים. אם לא ייענה, כי אז יוכל לקבל רשות להתגונן ... "
(ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר, פ"ד מז(5) 133).
יש לזכור כי בחינת כשרות התביעה להתברר בסדר דין מקוצר נעשית על יסוד כתב התביעה והנספחים אשר צורפו לו, שלכן לא בוחנים את אופן הגשת המסמכים עליהם מתבססת התביעה על יסוד כללי הראיות החלים בשלב שמיעת הראיות. ההסכם הבסיסי שבין בנק לבין לקוח כולל, דרך כלל, הוראה הקובעת כי הרישומים בספרי הבנק יחשבו כנכונים, כך שלאותם רישומים יש פוטנציאל ראייתי גבוה (כך גם בסעיף 11.2 בהסכם פתיחת החשבון – נספח א' לכתב התביעה). מכאן הצידוק לקביעה שצירופם של העתקי המסמכים - ההסכם הבסיסי ודף היתרה הסופית - מקיים את הדרישה לעניין ראיה בכתב שבתקנות (ע"א 4345/05 שובל שדמה מימון וסחר בע"מ נ' בנק לפיתוח התעשיה בישראל בע"מ [פורסם בנבו] 3.12.06, פסקאות 7 – 8 בפסק הדין).
11.
מעיון בכתב התביעה, מסתבר שהמשיב מצרף לכתב התביעה את העתקי מסמכי פתיחת שני החשבונות, החשבון המשותף וחשבון המבקש, וכתבי התחייבות להשבת הלוואות שניטלו בחשבון המשותף. עוד מצרף המשיב לכתב התביעה מסמך "פירוט אשראי שקלי" הנושא את מספר החשבון המשותף (נספח ו' לכתב התביעה) ובו פירוט ההלוואות שנלקחו בחשבון המשותף ויתרת החוב בגינן ליום 10.5.10 התואמת את הפירוט הנטען בסעיפים 10.3 – 10.6 בכתב התביעה. המשיב מצרף גם מסמך "שערוך ריכוז יתרות" שאף הוא נושא את מספר החשבון המשותף (נספח ז' לכתב התביעה) ובו פירוט יתרת החוב בחשבון המשותף התואמת את הטענה לחוב בסעיף 10.1 בכתב התביעה, ויתרת חוב כרטיס האשראי התואמת את הטענה לחוב בסעיף 10.2 בכתב התביעה. ולבסוף מצרף המשיב לכתב התביעה מסמך "שערוך ריכוז יתרות" הנושא את מספר חשבון המבקש (נספח ח' לכתב התביעה) ובו פירוט יתרת החוב בחשבון המבקש התואמת את הטענה לחוב (הן ביתרת העו"ש והן בחיוב בכרטיס האשראי) כאמור בסעיף 10 סיפא בכתב התביעה.
כל המסמכים הללו, נספחים ו' – ח' לכתב התביעה, מהווים לפי הנטען בכתב התביעה ביטוי כתוב לרישום בספרי הבנק, המשיב, ולכן מהווים גם ראיה לכאורה לביסוס טענות המשיב ומקיימים את הדרישה לראיה בכתב לפי התקנות.
12.
לטענת המבקשים, נספחים אלו (נספחים ו' – ח' לכתב התביעה) אינם בגדר "דפי חשבון" ולכן אינם מסמכים אותנטיים של חשבונות המבקשים. טענה זו לא ניתן לקבל, שכן הדרישה לראיה בכתב בכלל, ולראיה בכתב לתמיכה בתביעת בנק בפרט, איננה מחייבת צורה מסוימת של ראיה בכתב, בין אם "דפי חשבון" ובין אם צורה אחרת. די בכך שהמסמכים מהווים, לפחות לכאורה, מסמכים המשקפים את הרישום בספרי הבנק, המשיב, כדי לקיים את הדרישה והנספחים שצורפו כאמור, אכן מקיימים דרישה זו.
המבקשים מפנים לפסק הדין בתיק 4877-08-07 בו ציין בית המשפט כי המסמכים שצורפו לכתב התביעה אינם בגדר דפי חשבון ואינם עונים על הדרישה לראיה בכתב לפי התקנות. עיון באותו

פסק דין
(נספח א' לבקשה) מלמד שהנסיבות באותו מקרה היו שונות לחלוטין. באותו מקרה מציין בית המשפט (בציטוט ההחלטה למחיקת הכותרת – סעיף 4 בפסק הדין) כי המסמכים שצורפו לא מבהירים אם ההלוואות לא נפרעו, אך בעניין דנא הדברים ברורים שכן הדבר מצוין במפורש במסמכים שצורפו תחת הכותרת "יתרה משוערכת" (נספח ו' לכתב התביעה). עוד נקבע באותו מקרה שמהנספחים שצורפו לא ניתן היה להבין למתי נכונה יתרת החוב, אך במסמכים שצרפו לתביעה גם סוגיה זו ברורה ומצוינת במפורש בנספחים.
נראה איפוא שאין בפסק הדין אליו מפנים המבקשים משום אסמכתא לביסוס טענתם ועל כל פנים ודאי שאין בפסק הדין משום אסמכתא לשינוי אותה הלכה אשר נקבעה בבית המשפט העליון, שכאמור הינה הלכה שאיננה מחייבת כלל וכלל שאותה ראיה בכתב תוגש בצורה מיוחדת, בצורת "דפי חשבון" או בצורה אחרת.
13.
לפיכך, המסמכים אשר מצורפים לכתב התביעה מהווים ראיה לכאורה לביסוס טענות המשיב ולכן די בהם לצורך הגשת התביעה בסדר דין מקוצר. הבקשה למחיקת הכותרת – נדחית.
ii.
הבקשה לרשות להגן בגין אי המצאת מסמכים
14.
לטענת המבקשים, יש ליתן להם רשות להתגונן שכן המשיב נמנע מלהעביר לעיונם מסמכים חיוניים לניהול הגנתם.
המבקשים מצרפים לבקשה חוות דעת מומחה של חברת שגיא חישובי ריבית (2000) בע"מ (להלן: "חוות הדעת"), בה מפורטים המסמכים החסרים להם להשלמת בדיקת חשבון הבנק של המבקשים. המבקשים מפנים להלכות בכל הנוגע לחובתו של בנק המגיש תביעה לגילוי מסמכים, לזכות הלקוח לקבל מסמכים להכנת בקשת הרשות להגן ולמתן הרשות להגן כבר עקב אי היענות הבנק לבקשה. טוענים לפיכך המבקשים כי הימנעות המשיב מהמצאת המסמכים שפורטו בחוות הדעת די בה כדי שתינתן להם רשות להגן.
15.
מעיון בטענות המבקשים ובחוות הדעת, מן הראוי להקדים ולהדגיש כי טענות המבקשים לאי המצאת מסמכים מתייחסות אך ורק למסמכים מהחשבון המשותף. חוות הדעת מציינת במפורש כי היא מתייחסת אך ורק לחשבון מספר 603622, הוא החשבון המשותף (למשל סעיף 2 בחוות הדעת). לא חוות הדעת ולא כל טענה אחרת של המבקשים בעניין המצאת המסמכים מתייחסת לחשבון המבקש, אף שכתב התביעה מתייחס במפורש ובנפרד לחוב המבקש בחשבון המבקש. טענה זו איפוא, ודאי שאיננה ולו לכאורה טענה ביחס לחוב הנטען בחשבון המבקש.
16.
בתביעות המוגשות על ידי מוסד בנקאי, בפרט נוכח ההלכות כאמור לעניין עמידת הבנק בחובה להצגת ראיה בכתב לשם הגשת התביעה בסדר דין מקוצר, בהחלט אפשר והצגת מקטע בלבד מהפעילות בחשבון לא תאפשר לנתבע לבחון את הפעילות בחשבון בתקופה ארוכה יותר טרם הגשת התביעה, לבחון את תחשיבי התובע ולערוך כדבעי את הגנתו. במצב שכזה, עומדת לנתבע הזכות לדרוש לקבל מהבנק, התובע, מסמכים רלוונטיים נוספים, כאשר סירוב הבנק כשלעצמו, עלול להצדיק מתן רשות להגן. כך נקבע:
"עדיין מתעוררת השאלה כיצד יתגונן לקוחו של בנק מפני תובענה שהוגשה נגדו בצירוף חשבונות מקוטעים, כאמור, בסדר דין מקוצר, והעתקי החשבונות הדרושים לו להגנתו, אינם מצויים בידו, אם מפני שלא קבלם ואם משום שקבלם ואבדו לו?
נראה לי שהתשובה לשאלה האמורה היא פשוטה למדי: הוא יוכל לבקש מהבנק עם קבלת כתב התביעה (ורצוי עוד לפני כן) שהחשבונות האמורים ימסרו לו, או הוא יוכל לבקש לעיין
בספרי הבנק ולצלמם. אם הבנק לא ייענה לו, ללא צידוק סביר, לא יתקשה הלקוח לקבל רשות להתגונן על מנת להטיל עלה בנק להוכיח באופן דווקני את תביעתו או לברר את החשבונות ולקבל את העתקיהם במסגרת קדם משפט". (ברע"א 3545/90 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אפ. אר. למימון, [פורסם בנבו] 8.11.90)
עם זאת, אותם הכללים שחלים על טענות הגנה שנטענות בבקשת רשות להגן, חלים גם על טענה מקדמית שכזו בדבר העדר מסמכים. כשם שיש לפרט את טענת ההגנה הנטענת, כך על הנתבע לפרט את הטענה בדבר העדר המסמכים ולהבהיר אילו מאמצים עשה כדי לקבל את המסמכים הדרושים לו. ככל טענת הגנה, כך גם הטענה להעדר מסמכים עלולה להידחות אם לא תובא בפירוט או אם תתברר כהגנת בדים.
זאת ועוד, לא כל סירוב של בנק, תובע, להמציא מסמך כלשהו ייחשב כמחדל אשר כשלעצמו מצדיק מתן רשות להגן. כאמור בהלכה הפסוקה, כאשר דחיית הבקשה נעשית מתוך "צידוק סביר" לא יהיה בדחייה כדי כדי להצדיק מתן רשות להגן.
וכך, למשל, נקבע:
המערערים פנו לבנק בבקשה לקבל מסמכים הקשורים בחשבון עוד בטרם הוגשה תביעת הבנק נגדם (ראו: מ/32). לאחר הגשת התביעה חזרו המערערים ופנו לבנק בבקשה שימציא להם את המסמכים האמורים ואולם הבנק ניאות להעביר להם רק חלק מהמסמכים. בסיכומיו בפני
נו טען הבנק כי "...המסמכים החסרים היחידים וקשורים לתקופה בגינה ממילא חלה התיישנות". אלא שמרשימות המסמכים של המערערים ושל הבנק עולה כי גם מסמכים הקשורים בהלוואה לגביהם טרם חלפה תקופת ההתיישנות (למשל הסכם הלוואה מיום 20.4.1999), לא הועברו לידי המערערים. הבנק לא מסביר מדוע הוא נמנע מלהעביר מסמכים אלה וממילא לא נמצא לכך "צידוק מספיק". (
ע"א 620/06 חברת טימאט קאופמן סילבר נ' גיימס אטלי [פורסם בנבו] 18.11.08, פסקה 23 בפסק הדין) (ההדגשה הוספה – הח"מ)
אם כך, לא ניתן לקבל טענה גורפת שלפיה כל מסמך שלא נמסר, תהא מהות המסמך אשר תהיה ותהיה סיבת אי המסירה אשר תהיה, תצדיק קבלת הבקשה ומתן רשות להגן. אי מסירת מסמכים אשר יתברר שהיה "צידוק סביר" לאי מסירתם - לא תקנה למבקשים את הזכות למתן רשות להגן.
17.
מעיון בחוות הדעת, מסתבר שלפי טענת המבקשים אותם מסמכים שלא נמסרו להם, הם הודעות חיובי ריבית מיום פתיחת החשבון ועד "דצמבר 1987". דהיינו המבקשים טוענים שיש למסור להם מסמכים שנערכו לפני למעלה מ- 25 שנה. ועוד טוענים המבקשים שיש למסור להם "סולמות ערכים" מאז ינואר 1988 ועד פברואר 1995; ואישורי יתרות לסוף שנה מפתיחת החשבון ועד 31.12.92 (סעיפים 3 (1) – 3 (3) בעמ' 2 בחוות הדעת).
מתגובת המשיב מסתבר שאין ברשותו של המשיב את המסמכים הללו שכן המשיב איננו שומר מסמכים מתקופות כה רחוקות (סעיפים 14 (א) – 14 (ד) לתגובת המשיב). לא מצאתי בטיעוני המבקשים כל ניסיון להסביר מדוע לשיטתם חייב המשיב לשמור ולהעמיד לעיונם מסמכים אשר נערכו עוד במילניום הקודם, לפני למעלה מ- 20 שנה. אם ניקח כאינדיקציה את תקופת ההתיישנות הקבועה בדין לעילת תביעה שלא במקרקעין, 7 שנים, ברור בעליל שהודעת המשיב לפיה לא שמר ואין ברשותו מסמכים שנערכו לפני כעשרים שנה הגיונית ומהווה צידוק סביר לאי מסירת המסמכים.
18.
עוד טוענים המבקשים כי לא נמסרו להם אלא 4 הסכמי אשראי (בחוות הדעת נטען בסעיף 3 (4) שנמסרו 3 הסכמים ובהמשך מפורטים 4 כאלו), לא נמסר להם פירוט תכניות החסכון, לא נמסרו להם אלא 3 חוזי הלוואה; לא נמסר להם פירוט הפעילות בפקדונות שקליים; דוחו"ת אובליגו; דוחו"ת ועדת אשראי; ומכתבי דרישה (סעיפים 3 (4) – 3 (9) בעמ' 2 – 3 בחוות הדעת).
מתגובת המשיב מסתבר שכל המסמכים הללו, ככל שהיו ברשות המשיב, הועברו ונמסרו למבקשים. כל הסכמי האשראי, כל תכניות החסכון, כל הסכמי ההלוואות שאותרו, כל דוחו"ת האובליגו ומכתבי הדרישה. המבקשים לא השיבו לתגובה זו ולא כפרו בטענה שהמסמכים הומצאו. המבקשים לא הצביעו ולו על מסמך בודד אשר לטענת המשיב הועבר לעיונם אך בפועל לא הועבר. המבקשים לא הצביעו ולו על מסמך בודד אשר לטענת המשיב לא קיים אך המבקשים סבורים כי הוא קיים.
כך, למשל, המבקשים מלינים על כך שנמסרו להם 4 הסכמי הלוואה אך אינם מציינים אם בכלל ניתנו הלוואות נוספות וקיים הסכם נוסף. המבקשים מלינים שלא נמסרו להם מסמכים על תכניות חסכון אך אינם מציינים ולו תכנית חסכון אחת שלפי הנטען אמור להיות הסכם בגינה שלא הומצא.
19.
די לעיין בחוות הדעת כדי ללמוד שלמבקשים הומצאו מאות מסמכים, כטענת המשיב, כולל דפי חשבון מאז 1989 (!), כאשר מסמכים אלו אפשרו למבקשים לערוך בדיקה דקדקנית של החשבון המשותף ותחשיבים הבאים לכדי ביטוי בחוות הדעת. טענת המשיב לפיה לא נשמרו ברשותו מסמכים שנערכו לפני שנים כה רבות סבירה ומהווה צידוק סביר לאי מסירתם. טענת המשיב שאין ברשותו כל מסמך נוסף זולת אשר נמסר לא נסתרה ולא נעשה ניסיון לסתור אותה. אף טענת המשיב באשר לאי רלוונטיות חלק מהמסמכים סבירה. בחוות הדעת נטען שיש חשיבות למסירת "דוחו"ת ועדת האשראי" שכן אלו מאפשרים את בדיקת "שיקולי הסמכות המאשרת בבנק בעת מתן האשראי" (סעיף 5 (ז) בחוות הדעת) אך לא ברור מה לטענה זו לבדיקת הפעולות בחשבון. למעשה, טענה זו תומכת בטענת המשיב כי לא בבדיקת החשבון מעוניינים המבקשים אלא בהתשת המשיב ודחיית בירור הטענות.
לפיכך, טענת המבקשים לאי המצאת מסמכים בחשבון המבקשים כהצדקה עצמאית למתן רשות להגן – נדחית.
iii.

בקשת הרשות להגן
20.
טענתם השלישית של המבקשים הינה למתן רשות להגן, וזו מתבססת על מספר טענות משנה.
לפי גרסת המבקשים, במהלך פעילותם בחשבון הבנק אצל המשיב חייב אותם המשיב בריבית עודפת, התנה שירות בשירות, הפר את חובת הנאמנות ונקט נגדם בהליכים שרירותיים.
טענות המבקשים יידונו להלן אך גם ביחס לטענות אלו, כמו ביחס לטענה באשר להמצאת המסמכים, ראוי להקדים ולהדגיש כי טענות המבקשים מתייחסות אך ורק לפעילות בחשבון המשותף. המבקשים לא מעלים ולו טענה אחת המתייחסת לטענה בכתב התביעה לחוב בחשבון המבקש, חוב בסך של 132,134.93 ₪ (סעיף 10 סיפא וסעיף 21 (ב) בכתב התביעה). המבקשים אף לא מתייחסים לחבות זו בחוות הדעת שבוחנת אך ורק את החשבון המשותף. על פניו איפוא, תהיה אשר תהיה ההכרעה ביחס לטענות המבקשים, ברור שאין למבקשים כל טענת הגנה ביחס לחבות המבקש בחוב הנתבע בגין חשבון המבקש.
21.
מושכלות יסוד של דיני הפרוצדורה האזרחית המה, כי בשלב זה של דיון בבקשת רשות להגן עול ההוכחה המוטל על המבקשים מצומצם. המבקשים אינם נדרשים בשלב זה להראות כיצד יוכיחו את גרסתם ולפיכך תינתן רשות להגן אפילו נטענה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב. לא שוקלים בשלב זה את מהימנות המבקשים או את סיכויי הצלחתם בתיק העיקרי. די להם למבקשים בשלב זה להראות כי יש בידיהם טענות הגנה לכאורה, אשר אם יוכחו יובילו לדחיית התביעה. מאידך, חייבים המבקשים להיכבד ולפרט את טענותיהם. טענות כלליות וסתמיות לא יצדיקו מתן רשות להגן. טענות
שהתבדו מיסודן ייחשבו להגנת בדים ואף בגינן לא תינתן רשות להגן.
על יסוד הלכה זו יבדקו טענות המבקשים.
22.
לטענת המבקשים, חייב אותם המשיב בשיעורי ריבית גבוהים בחשבון המשותף ובכך הגדיל את החוב בחשבון בסך של 43,830.62 ₪.
א.
לפי תחשיבי המבקשים, חיובי הריבית בחשבון המשותף החלו בחיובי ריבית בשיעור של פריים + 2.4% בשנת 1995 אך בהמשך הוא חויב בשיעורי ריבית גבוהים יותר, עד פריים + 7.42% ובשיעורי ריבית גבוהים יותר במצב של "ריבית חריגה" כשהייתה בחשבון המשותף חריגה ממסגרת האשראי. המבקשים מפנים לתחשיבים בחוות הדעת בהם חושבו מחדש חיובי הריבית בחשבון על יסוד חיוב בריבית קבועה של פריים + 2.4% וטוענים שבכך יש להפחית את החוב בחשבון המשותף בסך של 43,830.62 ₪ ליום 10.5.10.
ב.
לצורך ההתייחסות לטענה זו, יש להניח שכל תחשיבי המבקשים יוכחו כנכונים, דהיינו שחישוב מחדש של הריביות בחשבון המשותף לפי ריבית של פריים + 2.4% היה מביא להפחתת החוב בסך של 43,830.62 ₪. יחד עם זאת, קבלת התחשיב איננה מספיקה לצורך מתן הרשות להגן. התחשיב בחוות הדעת יוצא מנקודת מוצא של הסכמה לחיוב קבוע, לא משתנה, של ריבית בשיעור פריים + 2.4% אך זו נקודת מוצא עובדתית שיש להסביר ולפרט את הבסיס לה.
כל שנטען לעניין זה בתצהיר המבקש (סעיף 4 (א) בתצהיר) הוא שהובטחו לו "ריביות מועדפות". הא ותו לא. המבקש איננו מסביר ומפרט אם סיכם עם מאן דהו על ריבית בשיעור של פריים + 2.4%; המבקש איננו מסביר ומפרט אם סיכם עם מאן דהו שהריבית בה יחויב לא תשתנה אף פעם, גם במשך כ- 20 שנה; המבקש איננו מסביר אם ערך בירור כלשהו בעניין זה או בכלל התייחס לכך בשנים הרבות בהם נוהל החשבון המשותף.
טוען המבקש כי גם במצב בו היה החשבון בחריגה ממסגרת האשראי המאושרת, גם אז חייב היה המשיב לחייבו בריבית של פריים + 2.4% ולא יותר. וגם טענה זו מובאת בלא כל הסבר או פירוט לבסיס לכך. המבקש 1 איננו מפרט עם מי סיכם זאת ומתי ומסתפק בטענה כוללנית וסתמית שלפיה עצם הסכמת המשיב לחריגה "מלמד" על הסכמה שלא תיגבה ריבית חריגה.

ג.
חלף פירוט בתצהיר התומך בבקשה, מפנים המבקשים לחוות דעת שם חושב החוב בחשבון המשותף מחדש, כך שהחוב הוקטן כאמור. ניתוח חשבונאי זה איננו יכול לבוא כתחליף לפירוט הנדרש בתצהיר המבקש. המומחה הרי איננו טוען כלל שהיה נוכח באירועים בזמן אמת או שביכולתו להצהיר שאכן סוכמו שיעורי ריבית כאל או אחרים. המומחה בסך הכל, כאמור בחוות הדעת, בחן את החשבון, ביטל את חישובי הריבית שנעשו בפועל וחישב אותם מחדש על יסוד נתונים שקבל מהמבקשים, וכך הגיע לתוצאה החשבונאית האמורה.
דא עקא, שבכדי להגיע לתחשיבי המומחה, יש קודם כל ליצור לכך את התשתית העובדתית הבסיסית.

"ובאשר לחישוביו של המומחה - טוב יעשה אמנם נתבע המבקש רשות להתגונן אם בנוסף לגרסתו העובדתית יתמוך את חשוביו בחוות דעת מומחה. ... אך לחישובי המומחה אין קיום עצמאי. הם חייבים להתבסס על גרסה מאומתת בדבר שעורי הריבית המוסכמים. לחוות דעתו של המומחה בענייננו אין, כפי שראינו, תשתית כזו."
(ע"א 2418/90
רלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ פ"ד מז(5), 133, 140).
אותה תשתית חייבים היו המבקשים לכלול בתצהיר התומך בבקשת הרשות להגן אך הם לא עושים כן. תחשיבי המומחה עשויים היו להשלים את הפירוט הנדרש אך לא לבוא במקומו, שלכן אין חוות הדעת מקור לפירוט שאיננו בבקשת הרשות להגן.
ד.
כך מתברר שטענות אלו של המבקשים כולן סתמיות, כוללניות וחסרות פירוט ולא מצדיקות מתן רשות להגן, אפילו לא כדי אותו סכום אליו מגיע המומחה בחוות הדעת.
23.
לטענת המבקשים, עבר המשיב כלפיהם עבירת התניית שירות בשירות.
א.
לפי גרסת המבקש בתצהיר התומך בבקשה (סעיפים 5 (ב) – 5 (ח) בתצהיר), חזרו עובדי המשיב ועודדו אותו לפתוח תכניות חסכון כשהם מציגים באזניו מצג לפיו תכניות חסכון אלו חיוניות לקבלת אשראי בחשבון. המבקש נענה לבקשות אלו, פתח תכניות חסכון ופקדונות, אך עשה כן כאשר החשבון מצוי ביתרת חובה, כך שהפקדונות בהם קבל ריבית אפסית מומנו מאשראי יקר. בכך, טוענים המבקשים כי המשיב הפר את חובותיו ובתחשיב אשר ערכו נמצא שביטול כל תכניות החסכון הללו היה מקטין את יתרת החוב בחשבון המשותף בסך של 39,781 ₪ (סעיף 6 בתצהיר המבקש). משמע, כאשר יש לזכור כי סכום התביעה הכולל בכתב התביעה עומד על 613,363.80 ₪; וסכום התביעה הכולל רק ביחס לחשבון המשותף עומד על 481,228.87 ₪, טענה זו של המבקשים נועדה להפחתת סך של 39,781 ₪ בלבד מכלל החוב הנתבע.
ב.
בהתאם לסעיף 7 (א) בחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981, נאסר על בנק להתנות מתן שירות בשירות אחר. למרבה הצער, נמצא שלעיתים מנצל בנק את כוחו הכלכלי העודף כדי ללחוץ על הלקוח לרכוש מהבנק שירות בנקאי אחד כתנאי לקבלת שירות בנקאי אחר בו חפץ הלקוח. דוגמא מובהקת לכך הינה במצב בו נדרש לקוח לפתוח תכנית חסכון כתנאי למתן אשראי או הלוואה, אף שהריבית שתינתן בגין הפיקדון בתכנית החיסכון נמוכה משמעותית מהריבית שתיגבה בגין האשראי או ההלוואה. המחוקק בקש לנטרל אפשרות זו באמצעות הוראה זו לאיסור התניית שירות בשירות. מצב בו מסתבר כי למרות האיסור שנקבע כאמור השתמש בנק בכוחו העודף וכפה שירות בשירות, אפשר וימצא שנגרמו נזקים ללקוח, ואפשר וייערך חישוב מחודש של ההתחשבנות בין הבנק ללקוח תוך ניטרול וביטול הפעולות שנכפו בניגוד לאיסור זה. חישוב מחודש זה אף עשוי להביא להקטנת יתרת חובו של הלקוח. טענה שכזו איפוא, עשויה להוות טענת הגנה טובה שאם תוכח – תביא לדחיית התביעה ולמצער, כמו במקרה דנא, להקטנת החוב.
כאשר נטענת טענת הגנה של התניית שירות בשירות, מוטל נטל ההוכחה על הלקוח, טוען הטענה. על הלקוח להראות קיומו של מתאם בין השירותים לגביהם נטען שהותנו זו בזה. עליו להראות קשר סיבתי בין השירות שקבל ובו לא רצה, שירות שנכפה עליו, לבין השירות שבקש לקבל מלכתחילה, שירות שקבלתו הותנתה ברכישת שירות אחר (ע"א 6505/97 בוני התיכון נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נג (1) 577, 586). כיוון שלעניין החלטה זו לא בחינת הראיות עומדת על המדוכה ולא השאלה אם עלה בידי המבקשים להוכיח את הטענה, כל שיש לבחון בשלב זה הוא אם נטענה הטענה ברמת פירוט מספקת, כנדרש מכל טענה שמועלית כטענת הגנה בבקשת רשות להגן.
ג.
עיון בתצהיר התומך בבקשת הרשות להגן מלמד כי למעט טענה כללית, כוללנית, בדבר "מסע שכנוע" של עובדי המשיב לדרבון המבקשים להפקיד כספים בפיקדונות שקליים, אין בתצהיר ולא כלום. המבקש אף איננו טוען בתצהירו כי אי פעם הוצבה בפני
ו דרישה קטיגורית לפתיחת תכנית חסכון אן פקדון. המבקש אינו מצביע בתצהירו ולו על פיקדון אחד שהופקד רק עקב אותו "מסע שכנוע" שחווה, לטענתו. המבקש אינו מפרט ולו הלוואה אחת שנאלץ ליטול לצורך הפקדת הכספים כפיקדון.
טענה בדבר התנית שירות בשירות ניתן להוכיח במגוון רחב של ראיות: בעדות ישירה של הלקוח בדבר התניה שכזו; בראיות חיצוניות כגון סמיכות מועדים של הפקדות ואישור הלוואות או מסגרת אשראי; בקרבה גדולה בין הסכומים שהופקדו למסגרת שאושרה או ההלוואה שניתנה; ואלו, כמובן, רק דוגמאות. לכל אלו או לפחות למי מהן, נדרש פירוט בבקשת הרשות להגן. אכן, בשלב זה לא בודקים כיצד תוכח הטענה ובאילו ראיות, ולא בכך טמון מחדלם של המבקשים. כל שנדרש מהם בשלב זה הוא לפרט כדבעי את הטענה וזאת מסתבר שאינם עושים. למעשה, המבקשים יוצאים מנקודת הנחה לפיה כאשר מצוי לקוח במשיכת יתר בחשבון הבנק שלו, בין אם חריגה מאושרת במסגרת האשראי שנקבעה לו ובין אם מעבר לכך, כל פקדון וכל תכנית חסכון ייחשבו כביטוי להפרת חובות הבנק. כל פקדון וכל תכנית חסכון שכן לעולם הריבית על אלו תהא נמוכה יותר מהריבית על משיכת יתר. ברור שזו עמדה גורפת שבסיסה איננו מוסבר בבקשה ולא ניתן לקבלה.
ד.
חלף פירוט בתצהיר התומך בבקשה, מפנים המבקשים לחוות דעת שם נעשו חישוב החוב בחשבון המשותף מחדש כך שהחוב בחשבון המשותף הוקטן בסך של 39,781 ש"ח. כפי שהובהר לעיל, ניתוח חשבונאי זה איננו יכול לבוא כתחליף לפירוט הנדרש בתצהיר המבקש. המומחה הרי איננו טוען כלל שהיה נוכח באירועים בזמן אמת או שביכולתו להצהיר שאכן נעשתה התניית שירות בשירות.
ה.
כך מסתבר כי המבקשים העלו טענת הגנה לגיטימית של התניית שירות בשירות, טענה שאם תוכח עשויה להביא לדחיית התביעה, אך נמנעו מלפרט כדבעי את הטענה ולמעשה – נמנעו מלפרטה אף שלא כדבעי. המבקשים נמנעו מכל פירוט של הטענה והותירוה כטענה כוללנית בעלמא. טענה כוללנית שכזו איננה מצדיקה מתן רשות להגן.
24.
טענתם השלישית של המבקשים בבקשת הרשות להגן היא להפסקת אשראי שלא כדין ובחוסר תום לב.
א.
לטענת המבקשים (סעיפים 11 - 13 בתצהיר המבקש) "נפלה" מסגרת האשראי בחשבון ב- 1.11.07 וחודשה ביום 11.11.07; וכן "נפלה" מסגרת האשראי ביום 1.2.10 ולא חודשה כלל. עד ליום 1.2.10 אישר המשיב למבקשים אשראי ואף חריגות מאשראי שאושר ודווקא ביום 26.1.10 בטל באחת את האשראי והעמידו על אפס באופן חד צדדי, בלא הצדקה, בלא התראה מוקדמת, ואף בסתירה למצגי המשיב אך מספר ימים לפני כן.
בהקשר זה אף מפנים המבקשים להחזרת שיק בסך 3,500 ₪ אשר משכו ליום 30.12.09 ובקשו לבטל, ומלינים על כך שהמשיב חלל את השיק בשל היעדר כיסוי מספיק במקום בגין ביטולו, כשבכך פגע בשמם הטוב של המבקשים.
עוד טוענים המבקשים (סעיף 12 (כג) בתצהיר המבקש) כי מכתבי ההתראה של המשיב נושאים את התאריך 7.1.10 אך בפועל נמסרו להם רק ביום 25.1.10, יום אחד בלבד לפני ביטול האשראי.
ב.
חובתו של בנק, כחובתו של כל צד לחוזה, לקיימו בתום לב ובדרך המקובלת, ידועה וברורה. כפועל יוצא מעקרון על זה של קיום חוזים, נגזרות חובות הבנק ובהן גם אלו המתייחסות למצב בו מעמיד הבנק אשראי ללקוח. כאשר סבור הבנק שהנסיבות מצדיקות הפסקת מתן האשראי ללקוח, הרי שגם התנהגותו במצב זה צריכה להיעשות בתום לב ובדרך המקובלת.
"בנק הנותן במשך תקופה אשראי ללקוח, וברצונו לשנות את מדיניות האשראי והיקפה, מחוייב לפעול בהתאם לעקרונות הגינות וסבירות. עקרונות אלה מחייבים את הבנק לשקול את השינוי בשיקולים ענייניים ולתת ללקוח התראה סבירה מראש על מנת לאפשר לו תקופת התארגנות סבירה. מידת הסבירות וההגינות תהיה גבוהה ככל שמדובר בלקוח שנהג מידי שנים ליטול אשראי מהבנק ולא חרג ממנהגו או מהסכומים המקובלים. גם בחינת מטרת האשראי לסיכויי החזרתו באים בחשבון לענין זה, כמו גם השיקול הכלכלי הנגזר מרמת הנזילות שעל הבנק לעמוד בה"
(ת.א. 98757/99 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מובילי ישר מנשה ובניו בע"מ, [פורסם בנבו] 11.12.03)
כך בדיוק בטענה כגון זו לה טוענים המבקשים. אם החליט המשיב לחדול ממתן אשראי למבקשים, חובתו לפעול להפסקת מתן האשראי בתום לב, במתן התראה סבירה למבקשים לשם התארגנות וכאשר הארכה נגזרת ממשך מתן האשראי ומכלול הנסיבות. הפרת חובה מצד הבנק בכל הנוגע לאופן הפסקת מתן האשראי עלולה להוות הפרת התחייבותו כלפי הלקוח. כעיקרון, טענה להתנהגות כזו מצד הבנק, עשויה איפה להקים למבקשים טענת הגנה. עשויה, ובלבד שתועלה בפירוט הנדרש ככל טענת הגנה.
ודוק, בטענה שכזו מצד לקוח, לא די בטענה המייחסת לבנק הפרת התחייבויותיו וחוסר תום לב. הרי בטענה שכזו לא כופר הלקוח בעצם קיומו של החוב בגין באשראי שקבל עד שהופסק. על לקוח הטוען להפרה שכזו גם לפרט אילו נזקים נגרמו לו וכיצד נובעים נזקים אלו במישרין מאותה הפרה.
ג.
לצורך בחינת טענת המבקשים בדבר אופן הפסקת מתן האשראי כטענת הגנה אפשרית, ההנחה הינה שכל טענותיהם העובדתיות של המבקשים יוכחו. לפי טענת המבקשים, במשך שנים רבות העמיד להם המשיב אשראי בחשבון ואפילו אפשר חריגה מהאשראי שאושר; ביום 25.1.10 נמסרה להם התראה בכתב על הכוונה לבטל את מסגרת האשראי ולמחרת היום בוטלה מסגרת האשראי לחלוטין. בהנחה שטענות אלו יוכחו, עדיין רב הנסתר על הנגלה בטיעוני המבקשים.
ראשית, המבקשים מפנים לטבלה שערכו (נספח ד/1) לפיה מסגרת האשראי בחשבון המשותף ביום 14.1.10 עמדה על 60,000 ₪, סכום המסגרת הגבוה ביותר שהועמד להם בחשבון המשותף לאורך פעילותו לפי אותה טבלה. המבקשים ממשיכים ומפנים למכתב המשיב מיום 7.1.10 (נספח ז' לבקשה) לפיו החוב בחשבון המשותף עמד על 132,318.77 ₪ וזאת בנוסף להלוואות ולחוב בגין כרטיסי אשראי. אך המבקשים אינם מסבירים אם לשיטתם חייב היה המשיב לאפשר להם אשראי החורג במידה כה גדולה מהאשראי המאושר ולאיזה פרק זמן.
שנית, המבקשים אינם מפרטים כמה זמן דרוש היה להם, לשיטתם הם, לפרוע את החוב החורג ממסגרת האשראי וכמה זמן חייב היה ליתן להם המשיב.
שלישית, המבקשים טוענים כי באותה עת היו להם "נכסי מקרקעין" (סעיף 12 (כ"ט) בתצהיר המבקש) אך אינם טורחים לפרט את זהות הנכסים, אומדן ערכם, שעבודים אחרים שאולי רבצו עליהם, ואף לא שהציגו אותם בפני
המשיב והציעו אותם כבטוחות.
ורביעית, ואולי זה זה העיקר, המבקשים אינם מסבירים או מפרטים איזה נזק נגרם להם עקב ביטול מסגרת האשראי. המבקשים אינם מתארים עסק בגינו נזקקו לאשראי, או עסקים שנמנעו מהם עקב אי מתן ההתראה על הפסקת האשראי או כל השפעה אחרת של הפסקת האשראי המיידית. תנאי בסיסי, אלמנטארי ממש, לקבלת טענת הגנה שכזו הינה הוכחת הנזק אשר נגרם עקב הפסקת האשראי המיידית, נזק שלמעשה מבקשים לקזז כנגד האשראי עצמו. בשלב זה של דיון בבקשת רשות להגן אין המבקשים נדרשים להוכיח דבר אך נדרשים גם נדרשים לפרט את אשר בכוונתם להוכיח. וכאשר המבקשים כלל לא טוענים לנזק, ולא כל שכן שאינם מפרטים נזק, לא ברור על שום מה תינתן להם רשות להגן בטענה זו ומה מבקשים הם לברר במסגרתה.
ד.
זאת ועוד, המבקשים מנסים ליצור מצג לפיו הופסק האשראי בלא כל הודעה מוקדמת ומצביעם במיוחד על החזרת שיק בסמוך ליום 30.12.09. דא עקא, ובמהלך עדותו של המבקש התברר שטענה זו הופרכה, שכן המבקש אישר בעדותו שכבר מחודש נובמבר 2009 החל המשיב שלא לכבד שיקים בחשבון (עמ' 4; ש' 11 בפרוט') וכך גם ניכר מרשימת השיקים המוחזרים שצורפה כנספח ה/1 לבקשה, ולפיה מיום 1.12.09 ועד 17.1.10 הוחזרו מסיבת היעדר כיסוי כ- 39 שיקים. עדות המבקש והאישור להחזרת שיקים בגין היעדר כיסוי במשך כחודשיים טרם שבוטל האשראי מפריכים כליל את הטענה לפיה הפסקת האשראי נעשתה בלא הודעה מוקדמת. המבקשים אינם מבהירים מדוע תקופה של כחדשיים בהם מוחזרים בהיעדר כיסוי שוב ושוב שיקים בחשבון איננה ארכה סבירה בנסיבות העניין ומדוע בכל זאת "חייב היה" הבנק להוסיף ולהעמיד להם אשראי נוסף גם לאחר תקופה זו.
ה.
אומנם, די בהגנה אפשרית לשם מתן רשות להגן ואומנם טענה להפרת הסכם למתן אשראי בחוסר תום לב עשויה להקים טענת הגנה ואף יש להניח שטענות המבקשים יוכחו, אך כאשר טענות המבקשים לוקות בכזה חוסר בהירות ובכזה חוסר פירוט, וכאשר מסתבר שהטענה להיעדר התראה הופרכה ונתבדתה, אין הטענה מצדיקה מתן רשות להגן.
25.
ולבסוף טוענים המבקשים כי ננקטו נגדם הליכי עיקול שלא כדין ונשלחו לצדדי ג' הודעות על עיקול אף שלא ניתן כלל צו עיקול. המבקשים אינם טוענים לנזק ישיר כלשהו עקב הודעות אלו, אך טוענים שיש בכך משום הוצאת לשון הרע כלפיהם, וזו מצדיקה את חיוב המשיב בפיצוי של 1,000,000 ₪.
א.
טענת הגנה זו הינה למעשה טענת קיזוז. המבקשים מייחסים למשיב קיום עוולת הוצאת לשון הרע, טוענים שבגין עוולה זו נגרם להם נזק של 1,000,000 ₪ ומבקשים לקזז נזק זה אל מול חובם למשיב.
ב.
הלכה היא עוד מקדמת דנא, כי בכדי שטענת קיזוז תתקבל כטענת הגנה כנגד תביעה בסדר דין מקוצר, חובה על הנתבע לפרט את הטענה בבקשת הרשות להגן כדרך בה מפרטים ומנסחים כתב תביעה.
"מול תביעה בסדר דין מקוצר ניתן להעלות טענת קיזוז, אולם במה דברים אמורים: טענת הקיזוז חייבת לפרט את הסכום הנתבע במסגרתה ואף להציג במדויק את מערכת הנתונים, אשר עליהם היא מבוססת… יש להעלות טענת קיזוז בצורה מפורטת וברורה, כדרך שמנסחים כתב-תביעה. דרישת קיזוז בעלמא, ועל דרך הסתם, אין בה כדי ליצור תשתית מספקת, שעליה ניתן לבסס תביעת קיזוז, המצדיקה דיון לגופה או הענקת רשות להתגונן."
(ב"א 579/85 אריאן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד מ(2) 765, 767)
ג.
די לעיין בטיעוני המבקשים בבקשה בעניין זה (סעיף 14 בתצהיר המבקש) כדי להיווכח עד כמה רחוק הפירוט המובא מהמצופה בכתב תביעה בו עותר תובע לפיצוי בסך 1,000,000 ₪ טבין ותקילין בגין הוצאת לשון הרע.
המבקשים טוענים כי המשיב ייחס להם בבקשת העיקול הזמני כוונה להברחת נכסים אך אינם מפנים כלל למקור אותה כוונה ואינם מצרפים אותה לבקשה. מעיון בבקשת העיקול בתיק נראה שיש בה טענה לחשש להברחת נכסים (למשל סעיף 16 בבקשה – בקשה 1 בתיק הממוחשב) והמבקשים לא מסבירים כיצד "חשש" שכזה כמוהו כהודעה שקרית על כוונה.
המבקשים כלל אינם מסבירים כיצד יכולה טענה בכתבי טענות להוות בסיס לטענת הוצאת לשון הרע נוכח הוראות סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, לפיהן פרסום שעשה בעל דין שנעשה תוך כדי דיון לא ישמש עילה למשפט אזרחי.
המבקשים טוענים שבקשת העיקול הזמני נדחתה בהחלטה מיום 26.5.10 (נספח יא' לבקשה) ובהחלטה נוספת מיום 17.8.10 (נספח יג' לבקשה). אולם המבקשים מתעלמים מכך שבין זו לזו ניתנה ביום 8.7.10 החלטה בזו הלשון:
עד למתן החלטה בבקשה לא תעשה כל דיספוזיציה בנכסים נשוא הבקשה. למען הסר ספק, מובהר בזאת כי צו זה מוגבל לסכום התובענה. הצו לא יחול על חשבונות בנק ביתרת חובה. לביטול הצו המשיב רשאי להציע חלופה הולמת להבטחת סכום התובענה.
אם כך, ובניגוד לנטען בבקשה, ניתנה החלטה האוסרת דיספוזיציה בנכסים נשוא בקשת העיקול, וגם אם זו בוטלה לאחר מכן לא ברור כיצד ציפו המבקשים שתיאכף אם לא תימסר למחזיקים.
המבקשים אפילו אינם טורחים לפרט אם בכלל נמסרו הודעות אלו למחזיקים, מתי וכיצד, ומסתפקים באזכור שמו של מחזיק בודד שגם ביחס אליו לא מפורט מתי וכיצד נמסרה ההודעה.
ד.
ניכר איפוא שגם טענה זו לקיזוז איננה אלא טענה סתמית, כוללנית, לא מפורטת ונראה שנועדה בסך הכל להוות טענת סל להשלמת טענות ההגנה כך שיעלו על סכום התביעה. טענה הנטענת בצורה שכזו איננה מצדיקה מתן רשות להגן.

iv.

סיכום
26.
כך ניתן לפיכך לסכם את הדיון בטענות המבקשים, דיון שנערך כולו תחת העיקרון שלפיו די בהגנה לכאורה כדי שתינתן רשות להגן, ובלבד שהטענה נטענה בצורה מפורטת ולא התבדתה.
טענת המבקשים למחיקת כותרת נדחתה, שכן בבדיקת כתב התביעה מתברר שהוא אכן מתבסס על הסכם כתוב ומסמכים מספרי המשיב.
כל יתר טענות המבקשים מתייחסות אך ורק לחשבון המשותף, כך שממילא אין למבקשים כל טענה ביחס לחוב בחשבון המבקש, חוב בגינו נתבע המבקש לבדו לשלם למשיב סך של 132,134.93 ₪.
טענת המבקשים למתן רשות להגן עקב אי מסירת מסמכים נדחתה, שכן למבקשים נמסרו גם נמסרו מסמכים רבים, לטענת המשיב כל המסמכים שברשותו, וכאשר המשיב הראה צידוק סביר לאי מסירת המסמכים הנוספים להם עתרו המבקשים, מסמכים שברובם מתייחסים לפעילות בחשבון המשותף לפני שנים רבות, עוד במילניום הקודם.
טענת המבקשים למתן רשות להגן נדחתה, שכן נטענה בלשון כוללנית ובלי פירוט.
אין לפיכך מנוס מהמסקנה שלפיה אין למבקשים כל טענה בגינה יש ליתן להם רשות להגן.
27.
אשר על כן אני דוחה את הבקשה וכפועל יוצא מכך רשאי המשיב ליטול

פסק דין
על יסוד כתב התביעה.
המבקשים יישאו בהוצאות המשיב בגין הדיון בבקשה זו בסך של 20,000 ₪.
ניתנה היום, י"ג תשרי תשע"ד, 17 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.








א בית משפט שלום 20727-05/10 אריק ברמי, חנה ברמי נ' בנק אוצר החייל בע"מ (פורסם ב-ֽ 17/09/2013)