פסקי דין על רונית מגן | פסקי דין על רשת פוטון העיר בע"מ

6347/01 א     14/10/2004




א 6347/01 רונית מגן נ' רשת פוטון העיר בע"מ






בתי המשפט
1

א 006347/01
בית משפט השלום ירושלים
14/10/2004

כבוד השופט אהרן פרקש

לפני:
רונית מגן

בעניין:
התובע
בן-עוליאל דוד

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
רשת פוטון העיר בע"מ

הנתבעת
עו"ד מלניק דוד

ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין

מבוא
1. תובענה על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש].
2. התובעת, ילידת 1968, הגישה תובענה זו כנגד הנתבעת - חברה אשר עוסקת במכירת רהיטים, בגין נזקי גוף, שלטענתה, נגרמו לה כתוצאה מכך שזכוכית שהיוותה חלק מדלת ארון, שרכשה מאת הנתבעת, נפלה על רגליה ופצעתן.
על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 24.3.00, ערב שבת, עת שפתחה התובעת את דלת הארון, חלון הזכוכית ניתק מהדלת ונחת על כפות רגליה. התובעת סבלה מכאבים עזים ובו ביום נאלצה לפנות לחדר מיון לשם קבלת טיפול רפואי.
3. הנתבעת הכחישה את חבותה לאירוע האמור, כן חלקה היא על נזקי התובעת מהאירוע הנטען.
4. בית המשפט ערך נסיונות מספר להביא את הצדדים לידי הסדר פשרה, אך משאלה כשלו, נשמעו ראיות הצדדים, כאשר מצד התביעה העידה התובעת לבדה ואילו מצד הנתבעת נשמעו עדויותיהם של מר יובל עשור - בונה הארון, וכן עדותה של הגב' מלי עשור - מנהלתה של הנתבעת.
5. הצדדים סיכמו טענותיהם, ב"כ התובעת בעל פה וב"כ הנתבעת בכתב, על פי בקשתו. לפיכך הגיעה העת לפסוק פסוקנו.

האחריות - הפן העובדתי
6. א. בתצהיר עדותה הראשית הצהירה התובעת כדלקמן:
"3. ביום 28.9.99 רכשתי מרשת פוטון העיר בע"מ
בשפיים חדר שינה + ארון שבו היה משובץ חלון זכוכית...
4. בערב שבת ה- 24.3.00 פתחתי את הדלת הימנית של הארון להוציא פריט לבוש ואז חלון הזכוכית שהיה משובץ בדלת הארון ניתק מדלת הארון ונחת לי על כפות רגליי, באותה עת הייתי יחפה".

ב. בחקירתה הנגדית העידה כך:
"הלכתי יחפה בבית, אני הולכת לתומי לארון פותחת לקחת שמלה, פותחת את הדלת כדי להוציא שמלה לבת שלי ואז הזכוכית נופלת לי על הרגליים" (פר' עמ' 3 שורה 17-18).

בהמשך עדותה מעידה התובעת, כי לדעתה, הזכוכית שהותקנה הודבקה על הדופן הפנימי של דלת הארון (פר' עמ' 3 ש' 27-28), הזכוכית נחתה על שתי רגליה בצורה אנכית (פר' עמ' 4 ש' 2; שם, עמ' 5 ש' 1-2), אם כי לאחר מכן, בתשובה לשאלת ב"כ הנתבעת, לא שללה כי הזכוכית נפלה על רגליה בצורה אחרת (פר' עמ' 4 ש' 5). היא כמעט משוכנעת שהזכוכית שהתנתקה הינה העליונה מבין שתי הזכוכיות המשובצות בדלת הארון, שכן מספר פעמים נפלו זכוכיות מהארון, וכי הזכוכית שנפלה לא נשברה (פר' עמ' 5 ש' 8-20). לשאלתו של ב"כ הנתבעת באיזה זוית עמדה מול הארון כאשר פתחה את דלתו השיבה התובעת, כי איננה זוכרת (פר' עמ' 6 ש' 23-26, שם, עמ' 7 ש' 1-2). את המשך השתלשלות העניינים מתארת התובעת, כי לאחר נפילת הזכוכית, חשה כאבים עזים, עד שלדבריה, ראתה כוכבים, נאלצה להתפנות לבית החולים כי לא יכלה לסבול את עוצמת הכאבים, זאת למרות שהינה שומרת שבת ואיננה נוסעת בשבת (פר' עמ' 7 ש' 6-18). עוד העידה, כי הפציעה גרמה לחתך עמוק, לירידת דם ברגל ימין ולהמטומה מתחת לציפורן ברגל שמאל, ומשהגיעה למיון קיבלה זריקת הרגעה כתוצאה מהכאבים העזים שחשה (פר' עמ' 7 ש' 25).
בהמשך העדות, מעידה התובעת, כי לאחר המקרה תיקן בעלה את הארון, כך שהדביק את הזכוכית לדלת בדבק סיליקון וכן הוסיף לחזק את הזכוכית לדלת ע"י התקנת ניטים עגולים מצידיה (פר' עמ' 8 ש' 3-8).
7. בונה הארון, מר יובל עשור, העיד בתצהירו כי הזכוכית שהורכבה בדלת הארון הינה בעובי של 6 מ"מ היושבת בתוך מגרעת והודבקה עם סיליקון היטב. לאחר התייבשות הדבק מוודא הוא שהזכוכית דבוקה היטב.
בחקירתו בבית המשפט, ביקש ב"כ הנתבעת להשלים מספר שאלות במסגרת חקירה ראשית, כיוון שבמועד עריכת התצהיר טרם נבדק הארון ע"י העד. בקשתו זו נתקבלה. במסגרת זו הוסיף העד כי בבדיקתו את הארון בביתה של התובעת, מדד כי עובי המסגרת בה יושבת הזכוכית הוא 12 מ"מ, וכי הבחין כי הזכוכית היתה, כלשונו, "מודבקת עם ניטים". עוד הוסיף כי לדעתו אירוע נפילת הזכוכית באופן מאונך, כפי שמתארת התובעת איננו הגיוני. בחקירתו הנגדית העיד, כי לאחר שמותקנת הזכוכית ויושבת על המגרעת נותר רווח של 3 מ"מ מכל צד, רווח זה, לטענתו, מונע את נפילת הזכוכית. עם זאת, אישר העד, כי מלבד הדבקת הסיליקון לא הותקנה שפה מעץ אשר יכלה למנוע מהזכוכית ליפול (פר' עמ' 11 ש' 24).
8. מנהלתה של הנתבעת, גב' מלי עשור, העידה בתצהירה, כי ביום 28.9.99, רכשה התובעת מידי החברה ארון, שולחן וספרייה אשר סופקו לביתה של התובעת ביום 29.11.99. התובעת לא היתה מרוצה מהספרייה שהזמינה ואולם הנתבעת הסכימה לספק לה ספרייה אחרת. התובעת ובעלה לא היו שבעי רצון מהמועד בו סיפקה הנתבעת את הספרייה. כמו כן, הביעה העדה תמיהה, מדוע לא התלוננה התובעת לאחר האירוע הנטען, אלא כעבור מספר חודשים בדרישה לתשלום פיצוים אשר הועברה למשרדי הנתבעת ע"י ב"כ התובעת. בחקירתה הנגדית, השיבה כי אינה זוכרת את מכתב הדרישה. לאחר שהוצג לה, הסבירה כי לא הגיבה מפני שהבינה מתוכן המכתב - דרישה לתשלום 54,000 ₪- שצריכה להשיב מענה משפטי ולשכור שירות ייצוג משפטי. העדה אישרה, כי הגיעה יחד עם בעלה, מר יובל עשור, לבדוק את הארון בביתה של התובעת וכי צילמו את הארון - (נ/2 - נ/4). כשנשאלה האם להערכתה הזכוכית בולטת מהמסגרת, תחילה ענתה כי הזכוכית שקועה בתוך המסגרת, אך לאחר שנשאלה בשנית ומשהוצגו לה התמונות הסכימה, כי הזכוכית נמצאת באותו קו עם המסגרת (פר' עמ' 15 ש' 10-15).
9. בסיכומיו טען ב"כ התובעת כי על התביעה להתקבל על יסוד עדותה של התובעת אשר, לדבריו, היתה עדות משכנעת וללא סתירות. עוד ציין, כי לא ברורה גירסתו של בונה הארון, מר יובל עשור, כי הזכוכית שקועה בתוך המגרעת - המסגרת , כאשר מהתמונות עולה בבירור כי הזכוכית בולטת מעבר לדופן הפנימית של הדלת. עוד הוסיף, כי לדעתו, אם אכן המידות כפי שנמדדו ע"י העד הינן נכונות, אזי לניטים, שחוברו לאחר האירוע ע"י בעלה של התובעת, לא היה במה לתפוס את הזכוכית ועצם קיומם של הניטים, מלמד כי לכל הפחות הזכוכית נמצאת בקו ישר עם דופן הדלת, שאם לא כן, לא היה לניטים כיצד לתפוס את הזכוכית. עוד הוסיף ב"כ התובעת וטען כי רשלנותה של הנתבעת היא שלא הוסיפה תושב שפה בצמוד לזכוכיות כדי למנוע את נפילת הזכוכיות. כן היפנה לסתירות בין עדי הנתבעת בכך שהעד טען שבמהלך שהותם בבית התובעת לצורך בדיקת הארון שוחח עם התובעת, בעוד שהעדה הבהירה בעדותה שבאותו מפגש הבדיקה נעשתה עם בעלה של התובעת בלבד.
10. ב"כ הנתבעת, טען בסיכומיו, כי אין לקבל את התביעה לאור העובדה שהתביעה הינה תביעת שווא, שעילתה האמיתית הינה סכסוך קודם שהיה בין הצדדים לעניין מועד אספקת הספרייה . עוד נטען, כי התובעת לא עמדה בנטל השכנוע לגבי כל היסודות העובדתיים של עילת התביעה. עוד ציין, כי עדותה של התובעת הינה עדות יחיד וההלכה היא, כי אם פוסק בית המשפט על פי עדות יחידה שאין לה סיוע והעדות איננה הודאת בעל דין, עליו לפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו.
עוד הוסיף, כי התובעת נמנעה מלהביא ראיות ועדויות נוספות, כגון את עדות בעלה ובת דודתה, ששהו בביתה עת קרות התאונה הנטענת, שיכלו לפעול לטובתה, ולעניין זה נפסק כי עצם הימנעותה של התובעת מלהביאם למסור עדות,פועלת לחובתה של התובעת (ע"א 55/89 קופל נהיגה עצמית בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד (4) 595 ואחרים).
11. לאחר שנתתי דעתי לטענות ב"כ הצדדים בסיכומיהם ולאחר שהתרשמתי מעדותה של התובעת אשר הותירה רושם של כנות ומהימנות, מאמץ אני את גירסתה, כי נפגעה מנפילת הזכוכית העליונה שהותקנה בדלת הארון. אציין כי מצאתי חיזוק לגירסתה במסמך חדר המיון מיום האירוע, שצורף לתצהיר, ובו מצויין כי "נחבלה בשתי כפות רגליה מזכוכית שנפלה עליהן", היינו מספר שעות לאחר האירוע, מספרת התובעת כי נפגעה מזכוכית שנפלה על רגליה. עובדה זו משמשת מעין "רס גסטה" לטובתה ושוללת את הטיעון אותו העלה ב"כ הנתבעת בסיכומיו, כאילו האירוע הנטען לא התרחש ועילת התביעה האמיתית - ניסיון התובעת להוציא כספים מחברת הביטוח עקב סכסוך קודם בין הצדדים (ראה ע"א 8388/99 הסנה חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' מימי בן ארי, תק - על 2002 (2) 1760, 1764). חיזוק נוסף ניתן למצוא בתמונות הארון, ומהן נראה כי הזכוכית איננה שקועה בתוך המגרעת כפי שתיאר העד, מר יובל עשור, אלא ניצבת בקו ישר עם המסגרת כפי שאישרה אף גב' מלי עשור - מנהלת הנתבעת בחקירתה.
למסקנה זו ניתן להגיע גם מהעובדה שלאחר האירוע הותקנו ניטים לחיזוק הזכוכית על ידי בעלה של התובעת, וכי אילו הזכוכית היתה שקועה בתוך המסגרת אזי הניטים לא יכלו להחזיק את הזכוכית.
אכן, צודק ב"כ הנתבעת, כי מן הראוי היה שב"כ התובעת יזמין עדים נוספים ליתן עדות מחזקת, אך עובדה זו אף שנזקפת לחובתה של התובעת, לא מחקה את הרושם האמין והכן שהותירה התובעת בעדותה בבית המשפט ואת העולה מן הראיות שחיזקו את גירסתה.
12. אשר לשאלה שהעלה ב"כ הנתבעת, כיצד זה לא נשברה הזכוכית שנפלה, ניתן להשיב, כי נפילתה אנכית על בהונות רגליה של התובעת מנעו פגיעתה ברצפת החדר ויתכן כי בכך טמונה התשובה לשאלה.
אשר על כן מסקנתי היא, כי יש לתת אמון בגירסת התובעת, ככל שהדבר נדרש במשפט אזרחי, כי פציעתה נגרמה כתוצאה מהינתקות הזכוכית מהארון ונפילתה על בהונות רגליה.

האחריות- הפן המשפטי
13. במסגרת עוולת הרשלנות לפי סעיף 35, 36 לפקודת הנזיקין, יש לבחון קיומם של חובת זהירות של הנתבעת כלפי התובעת, כאשר חובה זו נחלקת לחובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית, האם הופרו חובות אלו והאם קיים קשר סיבתי בין ההפרה לנזקיה של התובעת.

חובת זהירות מושגית
14. קיומה של חובת זהירות מושגית נקבעת על פי מבחן הציפיות, והמבחן הוא אם אדם סביר "צריך היה" לצפות להתרחשות הנזק, אם כי לא כל נזק שניתן לצפותו צריך לצפותו. נקודת המוצא העקרונית היא כי מקום שניתן לצפות את הנזק, כענין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם קיימים שיקולים של מדיניות משפטית השוללים את החובה.
חובת זהירות זו עוסקת בשאלה אם סוג המזיקים שאליו משתייך המזיק חב חובת זהירות כלפי סוג הניזוקים שאליו משתייך הניזוק בגין סוג הנזק שהתרחש (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז (1) 113 123- 125). חבותו של יצרן כלפי צרכן וחובת הזהירות המושגית שביניהם נקבעה בפסיקה האנגלית (599, 562. a.c (1932) stevenson.v.. donoghue) והשתרשה בפסיקה הישראלית (ע"א 557/77 מנחם שפס נ' "פרימה" פריזנר ושות' בע"מ, פ"ד לב (3) 119; 122 ואילך והאסמכתאות שם וראה גם פס"ד ועקנין הנ"ל), וסבורני כי הדברים ברורים ואין צורך להרחיב.
אשר על כן, יש לקבוע כי ביחסים שבין הנתבעת - חברה העוסקת בייצור ובמכירת רהיטים - לבין התובעת - רוכשת הארון - קיימים יחסי ריעות וחובת זהירות מושגית ביניהם.

חובת זהירות קונקרטית
15. במסגרת בחינתה של חובת הזהירות הקונקרטית נשאלת השאלה האם המזיק הספציפי - הנתבעת - רשת פוטון העיר בע"מ
- חב חובת זהירות כלפי הניזוק הספציפי - התובעת - בגין הנזק שהתרחש הלכה למעשה (ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר ואח', פ"ד לז (3), 757, בעמוד 767).
שני היבטים בשאלה זו: האחד, "הצפיות הטכנית" - האם האדם הסביר יכול היה לחזות מראש את דרך התרחשות הנזק בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הספציפי. השני, "הצפיות הנורמטיבית" - האם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק (ענין ועקנין, עמ' 6 - 125).
אשר לצפיות הטכנית נפסק, כי הצפיות הנדרשת אינה "ראיית נולד מדוייקת של כל פרטי העניין אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד" (ד"נ 12/63 ליאון ואח' נ' רינגר ואח', פ"ד יח (4) 701, 712).
עוד נפסק, כי הכלל הוא, שבמקום שהנזק הוא צפוי (כעניין פיסי) חובה לצפותו (כענין נורמטיבי), אלא אם כן קיימים שיקולים מיוחדים, המצדיקים צמצום החובה או שלילתה חרף יכולת הצפיה (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113, בעמ' 129 ד-ה).
16. השאלה שעלינו לשאול במקרה זה, האם ניתן וצריך היה לצפות כי התקנת הזכוכית בדלת הארון על ידי הדבקתה למסגרת על ידי דבק בלבד ובלי הושבת הזכוכית על מסגרת - מגרעת רחבה יותר והתקנת בלם כלשהו, יכולה לגרום בעתיד להינתקות הזכוכית ולנפילתה. לשיטתי יש להשיב בחיוב. סבורני כי האדם הסביר יכול היה וצריך היה לחזות מראש, כי ללא התקנת מסילות במגרעת שבתוכן תותקן הזכוכית, או התקנת שפה למגרעת שבה אמורה להיות מותקנת הזכוכית, או לאחר הדבקת הזכוכית התקנת ניטים מארבעת צידיה של המגרעת - המסגרת בתוכה הותקנה הזכוכית, והכל בנוסף להדבקת הזכוכית למסגרת של המגרעת, מביאים לידי העדר תמיכה מספקת בזכוכית המודבקת בלבד, אשר עם חלוף הזמן יכול שתפגע עמידותו של הדבק וכתוצאה מכך עשויה ליפול הזכוכית ולגרום לנזק.

הפרת חובת זהירות וקשר סיבתי
17. הנתבעת לא נקטה באמצעים אלה, שהינם פשוטים ביותר וזולים ביותר. לפיכך הנני קובע כי התובעת נפגעה בבהונות רגליה כתוצאה מכך שהזכוכית בדלת הארון רק הודבקה ולא בוצעה התקנה נוספת כלשהי מהמפורט לעיל, והנתבעת אחראית לנזקיה של התובעת מהתאונה מיום 24.3.00.
אפנה עתה לשאלת נזקי התובעת מהאירוע האמור.

הנזק
נכות רפואית
18. על פי הוראת תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, צירפה התובעת לכתב התביעה חוות דעת רפואית. מחוות דעתו של ד"ר י' גולן, מיום 24.01.01, עולה, כי בבדיקתה של התובעת בחדר מיון נמצאו חתך בבסיס אצבע i של כף הרגל הימנית וחבלה עם המטומה בציפורן אצבע i של כף הרגל השמאלית. הפצע נוקה ונתפר וכעבור כמה ימים שבה התובעת לחדר המיון עקב זיהום שהתפתח והוחל בטיפול אנטיביוטי. בבדיקתו של המומחה, נמצא כי בבסיס אצבע i בכף רגלה הימנית של התובעת קיימת צלקת באורך של כ- 2 ס"מ וכי ישנו עיוות של הציפורן באצבע i של כף רגלה השמאלית. עוד נמצא כי כתוצאה מהדימום שנוצר מתחת לציפורן אצבע i בכף רגלה הימנית, ניתקה הציפורן הישנה ובמקומה צמחה ציפורן שנייה מעוותת. להערכתו של המומחה סובלת התובעת מנכות בשיעור של 10% בגין המגבלות המפורטות בכפות הרגליים, לפי סעיף 75(1) ב' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956.
19. הנתבעת אף היא הגישה חוות דעת מטעמה. המומחה מטעם הנתבעת, פרופ' ח' צור, ציין בחוות דעתו, מיום 29.02.04 את תולדות המקרה בקווים זהים לתיאור המקרה ע"י המומחה מטעם התובעת, אך עם זאת קבע, כי בבדיקתו בגב בסיס בוהן רגל ימין מצויה צלקת לבנבנה עדינה שאורכה 15 מ"מ ורוחבה פחות ממחצית המילימטר וכי קיימת הינתקות של החלק הדיסטלי בצד הלטרלי בין הציפורן למיטתה בשיעור של 3x3 מ"מ היוצרת הבדלי גוון משאר הציפורן.
לסיכום, קובע המומחה,כי לתובעת נכות בשיעור 1% בעבור המפגע האסתטי הקל שתואר וכי לנכות זו אין השפעות תפקודיות כלשהן.
20. על אף הפער באחוזי הנכות שנקבעו על ידי המומחים מטעם הצדדים לא ראיתי לנכון למנות מומחה מטעם בית המשפט, וזאת כיוון שלא נטען ראש נזק של אובדן כושר השתכרות ולהשלכות תפקודיות עתידיות, וממילא שיעור הנזק הלא ממוני נתון לשיקול דעתו של בית המשפט.
למעלה מן הצורך נאמר, כי יהיה זה סביר בנסיבות הענין, ואף על פי התיאור המופיע בחוות הדעת של פר' צור, ועל פי התצלומים שצורפו לתצהיר מטעם הנתבעת, לקבוע נכות בשיעור של 5%.

נזק לא ממוני
21. בראש נזק זה ביקש ב"כ התובעת בסיכומיו לפסוק לתובעת סך של 50,000 ₪ ואילו ב"כ הנתבעת סבר כי אין לפסוק מאומה.
22. מקבל אני את טענתה של התובעת, כי ביום האירוע סבלה סבל רב כאשר הוכחה לעוצמתו מוצאים אנו בעובדה כי התובעת, אשה דתייה ושומרת שבת לפי הצהרתה, נצרכה בו ביום לנסוע לבית החולים כדי לקבל מענה וטיפול רפואי לכאביה. כמו כן מקבל אני את טענת התובעת כי הכאבים ליוו אותה מספר ימים לאחר האירוע וכי בפרק זמן זה נזקקה למנוחה בביתה, כפי שעולה מגליונות חדר המיון (נספחים לתצהיר התובעת), כאשר ארבעה ימים לאחר היפגעה, עקב זיהום שהתפתח, נאלצה לחזור לחדר המיון. עם זאת, יקשה עלי להשתכנע כי יש סבירות בסכום שבו נקב ב"כ התובעת בסיכומיו.
יש לציין כי מדובר בצלקת, שעל אף שיש מחלוקת בין מומחי הצדדים לשיעורה, אשר יכול ונובעת היא מכך שחוות דעתו של המומחה מטעם התובעת הוכנה כתשעה חודשים בלבד לאחר הפגיעה, ואילו חוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעת ניתנה כארבע שנים לאחר האירוע. מכל מקום לית מאן דפליג שמדובר בצלקת זעירה וכי הגוון השונה של הציפורן שצמחה הינו בלשון המעטה "לא קיצוני" ומדובר בפגם אסתטי זעיר (ראה צילומים צבעוניים מחודש מאי 2002 שצורפו כ"נספח ב" לתצהירה של מנהלת הנתבעת).
לאור האמור, ובשקלול כל הנתונים, הנני פוסק לתובעת פיצוי בגין נזקה הלא ממוני סך של 10,000, נכון להיום.

הפסדי שכר לעבר
23. בסיכומיו, ביקש ב"כ התובעת לפסוק לתובעת פיצוי בגין ראש נזק זה סך של 1,600 ₪, ואילו ב"כ הנתבעת סבור כי נזק זה לא הוכח ומשום כך אין לפצות התובעת כלל.
24. בעדותה של התובעת בבית המשפט לעניין זה נשאלה כמה זמן שהתה בביתה בעקבות התאונה והשיבה כשבוע ימים, שלאחר כן חזרה לעבודתה.
כשנשאלה האם ישנן בידיה תעודות מחלה לתקופה זו, השיבה כי מכיוון שמשתכרת היא בעבודתה שכר לפי שעות עבודה בפועל, לא הצטרכה לאישורי מחלה ולפיכך אין אלו מצויים בידיה (פר' עמ' 9 ש' 14-19).
יצויין כי בעקבות הטיפול הרפואי שהושט לתובעת, ניתנה לה חופשת מחלה בשיעור של 7 ימים ע"י רופאי בית החולים, כפי שצויין בגליונות השחרור. לתובעת התפתח זיהום ברגלה ונצטוותה להישאר במנוחה מוחלטת ועם רגל מורמת, ולפיכך יש לאמץ דבריה כי שהתה בביתה ולא עבדה במשך כשבוע ימים. מעיון בתלושי השכר של התובעת, בשני מקומות עבודתה, עולה, כי הסכום בו נקב ב"כ התובעת, הינו סביר ותואם את הכנסתה בפועל בימי העדרותה ובצירוף ריבית מיום התאונה.
לאור האמור, הנני פוסק לתובעת בגין הפסדי שכר לעבר סך של 1,600 ₪ נכון להיום.

עזרת הזולת לעבר
25. ב"כ התובעת מבקש לפצותה בגין הוצאות עזרה של עוזרת בית לתקופה בה שהתה התובעת בהתאוששות בביתה סך של 450 ₪, ואילו ב"כ הנתבעת סבור כי אלו לא הוכחו בפועל ומשלא הציגה התובעת קבלות אין לפצותה כלל.
26. צודק ב"כ הנתבעת כי סוג נזק זה הינו "נזק מיוחד" המצריך הוכחות לקיומן של הוצאות בפועל. עם זאת, מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה,כי עוזרות בית בשכר, ברוב המקרים, לא מנפיקות קבלות עבור שירותיהן, וסבורני כי אין לזקוף עובדה זו לחובתה של התובעת. הלכה פסוקה היא כי אף אם לא המציא הנפגע ראיות בקשר להוצאות שהוציא עבור הושטת העזרה שלה נזקק, יכול בית המשפט לערוך אומדנא ולפסוק פיצוי בשל כך (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז, פ"ד כח (1) 277 - 280; ע"א 370/99 פרפלוצ'יק נ' מוטס ואח', פ"ד לד (3) 551- 553; ע"א 92/83 שמש נ' בר דוד ואח', פד מ (1) עמ' 225; ע"א 142/89 גמליאל ואח' נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ, תק -על 90 (3) 683, 685).
בגליונות חדר המיון מצויין, כי על התובעת להישאר עם רגל מורמת ובמנוחה כללית של כמה ימים. בתצהיר התובעת (ס' 15) נאמר, כי שילמה עבור עזרה בשכר לימים אלו סך של כ-450 ₪, מלבד העזרה הנוספת שהושטה לה ולילדיה ע"י בעלה בימים אלו. סבורני כי הסכום זה הינו בגדר הסביר בהתחשב במצבה המשפחתי של התובעת. לאור זאת הנני פוסק לתובעת בגין הוצאות עזרת הזולת לעבר סך של 450 ש"ח, נכון להיום.

סיכום
27. על סמך האמור לעיל, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת בגין הוצאותיה ונזקיה עקב פציעתה בתאונה מיום 24.3.00 כדלקמן:
א. נזק לא ממוני - 10,000 ₪.
ב. הפסדי שכר לעבר - 1,600 ₪.
ג. עזרת הזולת לעבר - 450 ₪.
סה"כ - 12,050 ₪.
לסכום זה יווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום.
28. בנוסף לכך תישא הנתבעת בהוצאות התובעת לחוות הדעת שצורפה לכתב התביעה, ולאגרת בית המשפט, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההוצאה ועד לתשלום המלא בפועל, וכן בשכ"ט עו"ד הראוי שייפסק לאור התנהלות התיק על ידי ב"כ הנתבעת, בשיעור של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.
29. המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום כ"ט בתשרי, תשס"ה (14 באוקטובר 2004) בהעדר הצדדים וב"כ.

אהרן פרקש
, שופט
קלדנית:פרג אורית








א בית משפט שלום 6347/01 רונית מגן נ' רשת פוטון העיר בע"מ (פורסם ב-ֽ 14/10/2004)