פסקי דין על ויקטוריה מטוסוב | פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי

21790-07/12 בל     30/09/2013




בל 21790-07/12 ויקטוריה מטוסוב נ' המוסד לביטוח לאומי








בבית-הדין האזורי לעבודה בחיפה


ב"ל 21790-07-12

30 ספטמבר 2013

בפני

כב' השופטת
מיכל נעים דיבנר
נציגת ציבור עובדים – גב' שרה בן איתמר
נציג ציבור מעסיקים – מר דוד גבאי


התובעת:

ויקטוריה מטוסוב
310727037
ע"י ב"כ עוה"ד אבישי קון

במינוי הלשכה לסיוע המשפטי



-

הנתבע:
המוסד לביטוח לאומי
ע"י המחלקה המשפטית – עוה"ד ירושלמי




פסק דין

1.
השאלות העומדות להכרעתנו בתביעה דנן הינן – האם בדין נשללה זכאות התובעת לקצבת ניידות בחודשים 01/2010 עד 05/2010 (כולל) ובחודשים 1-2/2011 וכן האם בדין קיזז הנתבע מקצבת הניידות ששולמה לתובעת בחודשים 09/2011 עד 12/2012 סך של 652 ₪ לחודש, חרף מתן צו כינוס לנכסי התובעת ביום 15.9.11 במסגרת הליכי פשיטת רגל.
2.
התשתית העובדתית הרלוונטית לתביעה דנן מוסכמת על הצדדים ועל יסודה, לרבות מסמכים שהוגשו, ולאחר שסיכמו הצדדים טענותיהם בכתב, ושקלנו טענותיהם, ניתן

פסק דין
זה.
3.
ואלו הן

עובדות המקרה שאינן שנויות במחלוקת
(כפי שגובשו בדיון מיום 4.2.13, עמ' 5, ש' 6-31 ובתוספת לעובדות כאמור בהודעת הנתבע מיום 20.2.13 ובהחלטת בית הדין מאותו היום):
א.
התובעת ילידת 1954, חולה במחלת הפוליו, מקבלת גמלת נכות כללית לפי דרגת אי כושר בשיעור 75% ומוגבלת בניידות בשיעור 80% לצמיתות.
ב.
התובעת קיבלה מהנתבע בחודש 02/2006 הלוואה עומדת בסך 53,042 ₪ לרכישת רכב מכוח "ההסכם בדבר גמלת ניידות, מיום 1.6.1977" (להלן – הסכם הניידות); בנוסף, אושרה זכאות התובעת לקצבת ניידות חודשית.
ג.
הרכב נמכר ביום 8.12.08 וכתוצאה מכך נוצר לתובעת חוב בגובה יתרת ההלוואה העומדת בסך 33,038 ₪.
ד.
ביום 2.12.08 הגיעה התובעת להסכם עם הנתבע להסדרת חובה ומסרה לידיו 24 המחאות חודשיות רצופות, על סך 1,376 ₪ כל אחת; התובעת חתמה על הסכם התשלומים והצהרה כתנאי לאישור ההסכם (ראה העתק הסכם התשלומים, נספח פירוט התשלומים וההצהרה, צורפו לכתב ההגנה).
ה.
התובעת יצאה את הארץ ביום 1.1.09 למשך שמונה חודשים רצופים, מבלי שדיווחה על כך לנתבע ובחודש 10/2009, לאחר שובה, החלה התובעת לקבל קצבת ניידות כבעלת רכב פרטי, אותו רכשה שלא באמצעות הלוואה עומדת.
ו.
החל מחודש 06/2009 לא עמדה התובעת בהסדר התשלומים. לטענת הנתבע הדבר התברר לו רק בחודש 1/2010; משכך, בוטל ההסדר בהתאם להצהרה עליה חתמה התובעת ביום 2.12.08 ונוצר לתובעת חוב נוסף בסך 6,147 ₪, בגין קצבאות שקיבלה בחודשים 10-12/2009; כמו-כן הופסקה זכאות התובעת לקצבת הניידות השוטפת מחודש 01/2010 ועד לחודש 05/2010 (כולל).
ז.
ביום 8.6.10 הגיעה התובעת להסדר חוב חדש עם הנתבע, לפיו סכום החוב העדכני שעמד על הסך 30,876 ₪ יוחזר ב- 48 תשלומים, החל מחודש 06/2010; בהתאם, חודשה זכאות התובעת לקצבת הניידות (ראה הסכם התשלומים החדש מיום 8.6.10, צורף לכתב ההגנה).
ח.
התובעת קיבלה קצבת ניידות מחודש 06/2010 ועד לחודש 01/2011, מועד בו נשללה זכאותה לקבלת הקצבה לתקופה של חודשיים, 1-2/2011, בגין אי תשלום אגרת משרד הרישוי בסך 25 ₪, כאשר בפועל בוצע מבחן רישוי לרכב במועד, אולם לטענת התובעת בשגגה לא שולמה האגרה בחודש 9/2010 אלא רק בחודש 03/2011 (ראה העתק רישיון הרכב, צורף לכתב ההגנה). עם תשלום האגרה בחודש 03/2011 חודשה זכאות התובעת לקצבת הניידות.
בנוסף, שלילת זכאות התובעת לקצבת הניידות בחודשים 1-2/2011 נבעה מאי עמידת התובעת בהסדר החוב מיום 8.6.10.
ט.
בחודש 05/2011 הגיעה התובעת להסדר תשלומים חדש עם הנתבע, לפיו יקוזז מקצבת הניידות השוטפת, סכום קבוע של 652 ₪ לחודש על חשבון החוב.
י.
ביום 15.9.11 ניתן לתובעת צו כינוס נכסים זמני על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה, במסגרת בקשתה להכריז עליה כפושטת רגל (פש"ר 19754-08-11, לעיל ולהלן – צו הכינוס) וביום 19.12.12 ניתן לתובעת צו הפטר.
יא.
החל ממועד מתן צו ההפטר התובעת מקבלת קצבת ניידות מלאה ללא כל קיזוז; כמו-כן, החוב שנוצר על שם התובעת בגין קבלת קצבת הניידות בחודשים 10/2009 עד 12/2009 הופטר במסגרת צו ההפטר.
הסעדים המבוקשים
4.
בכתב התביעה עתרה התובעת לתשלום גמלת הניידות שנשללה ממנה לחודשים 9/2009 ועד 6/2010 ולחודשים 1-2/2011. כמו כן עתרה לביטול כל קיזוז שנעשה מהגמלה לאחר צו הכינוס שניתן.
5.
במהלך ההליך הסתבר כי למעשה החוב שנוצר לתובעת בגין החודשים 9/2009 ועד 12/2009 בוטל לנוכח צו ההפטר ולפיכך התביעה הצטמצמה לתשלום הגמלה עבור החודשים 1/2010 ועד 5/2010 וכן לחודשים 1-2/2011 ולהחזרת סכומים שקוזזו מגמלתה לאחר ה-15.9.11 (ראה עמ' 6 שורות 5-7 וכן סע' 14 לסיכומי התובעת).
טענות התובעת
6.
הסדר התשלומים שנערך בינה לבין הנתבע הינו בגדר "הסכם מחוץ להסכם הניידות", משכך על הנתבע לנהוג כלפי התובעת בהתאם להוראות הדינים הכלליים, בנוסף לחובתו לנהוג על פי כללי הצדק הטבעי וחובת תום הלב המוגברת. בהתאם, היה על הנתבע לבחון אפשרויות אחרות בטרם ישלול לחלוטין ולאלתר את זכאות התובעת לקצבת הניידות, כגון קיזוז שיעור כלשהו מהקצבה השוטפת על חשבון החוב, מתן התראה בדבר אפשרות הפסקת זכאותה, זימון התובעת לבדיקת אפשרות הגעה להסדר חוב חדש עימה וכדומה. היעדר בחינת אפשרויות אלה הינה חסרת תום לב ומהווה שימוש שרירותי בסמכויות הנתבע.
7.
הסדר התשלומים, בו חויבה התובעת להשיב לנתבע סך של 1,375 ₪ לחודש נדון מלכתחילה להפרה, נוכח העובדה כי התובעת מתקיימת מקצבאות הנתבע בלבד ואין באפשרותה לעמוד בתשלומים בסכום זה; אולם, משהותנה תשלום קצבת הניידות השוטפת בחתימת התובעת על הסכם זה וההצהרה שצורפה לו, לא נותרה בידי התובעת כל ברירה אלא להסכים לתנאי ההסדר.
8.
הוראות הסכם הניידות אינן קובעות שלילה אוטומטית של הקצבה מקום בו נוצר חוב בגין הפרת תנאי ההלוואה העומדת; סעיף 23(ג) להסכם הניידות, עליו נסמך הנתבע בהחלטתו משתמש במונח "רשאי לעכב מתן החלטתו או להפסיק מתן ההטבה" – מכאן שאין הנתבע "חייב" לעשות זאת. שימוש במונח "רשאי" עולה גם מסעיף 3(ג)(1) להסכם הניידות.
9.
התובעת הפנתה בסיכומיה לשורה של פסקי דין, הדנים לטענתה באופן בו על הנתבע ליישם את הוראות הסכם הניידות, ואשר לפיהם סמכות הנתבע לשלול ממוגבל בניידות את הקצבה ולדרוש את השבת ההלוואה העומדת במקרה של הפרת ההתחייבות – הינה סמכות שבשיקול דעת ואינה סמכות שבחובה; עוד נטען, כי על הנתבע היה ליתן לתובעת זכות טיעון בטרם שלילת זכאותה.
10.
באשר לתקופה ממועד מתן צו הכינוס ועד לקבלת צו ההפטר, טוענת התובעת כי לא ברור מדוע דווקא בתקופה זו בחר הנתבע לקזז את הסך של 652 ₪ מהקצבה השוטפת – ללמדך, כי אכן ניתן היה לעשות זאת גם בתקופה הקודמת, במקום לשלול את זכאות התובעת לקצבה באופן מוחלט.
עוד נטען כי הוראת סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"ם-1980 (להלן – פקודת פשיטת הרגל), עליה נסמך הנתבע כמקור המתיר לטענתו את הקיזוז – אינה חלה בענייננו משאין הנתבע נמנה עם הגופים עליהם נועד סעיף 74 להגן; לפיכך, על הנתבע להשיב לתובעת את מלוא הסכומים שנוכו מהקצבה ששולמה לה בין החודשים 09/2011 עד 12/2012.
טענות הנתבע
11.
חובה של התובעת הינו חוב להחזר הלוואה עומדת עקב מכירת הרכב, אשר בהתאם להוראת סעיף 12(א)(4) להסכם הניידות, חובה על התובעת להשיבו לנתבע ובהתאם לסעיף 20(א)(5) להסכם הניידות, אי השבתו תביא להפסקת תשלום קצבת הניידות. הוראות אלה אינן מותירות בידי הנתבע שיקול דעת לדרוש את השבת החוב בדומה לסעיפים 3(ג)(1) או 12(ב) להסכם הניידות, אליהם הפנתה התובעת בסיכומיה ואשר אינם רלבנטיים לענייננו.
12.
לא קמה זכאות לקצבת ניידות, כל עוד אין הסדר לעניין תשלום חוב הניידות. בחודשים 1-5/2010 נשללה זכאות התובעת לקצבת הניידות עקב אי עמידתה בהסדר החוב עליו חתמה ביום 2.12.08, כאשר בהצהרה עליה חתמה התובעת צוין במפורש כי אי עמידתה בתנאי ההסכם תביא לביטולו.
13.
בדין נשללה זכאות התובעת לקצבת הניידות בחודשים 1-2/2011, זאת משלא שילמה התובעת את אגרת הרישוי במועד ומשלא עמדה בהסדר החוב השני. בהתאם לסעיפים 2 ו- 3 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) (להלן – פקודת התעבורה) ולתקנה 276 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, כל עוד לא שילמה התובעת את אגרת רישוי הרכב לא היה ברשותה רישיון רכב תקף, ולפיכך אסור היה לה לעשות שימוש ברכב, כאשר קצבת הניידות משולמת לצורך השתתפות בהוצאות המוגבל בניידות עקב השימוש כדין ברכב; לפיכך, בדין נשללה זכאות התובעת לקצבה בתקופה זו בהתאם לסעיף 20(א)(2) להסכם הניידות.
בנוסף, בתקופה זו התובעת לא עמדה בהסדר התשלומים השני עליו חתמה ביום 8.6.10 ולפיכך אף מטעם זה אינה זכאית לתשלום קצבת הניידות עבור החודשים 1-2/2011.
14.
באשר לתקופה מחודש 09/2011 עד 11/2012 – טען הנתבע כי בהתאם לבקשת התובעת ומשלא השכילה לעמוד גם בהסדר החוב השני, הסכים הנתבע להסדר חוב חדש, לפיו החל מחודש 05/2011 יקוזז סכום קבוע מקצבת הניידות השוטפת על חשבון החוב.
15.
באשר לקיזוז החוב לאחר צו הכינוס ועד צו ההפטר - טוען הנתבע, כי הסמכות הייחודית לדון בענייני פשיטת רגל נתונה בידי בית המשפט המחוזי ולפיכך אין לבית דין זה סמכות עניינית לדון בסוגיית הקיזוז לתקופה שמחודש 09/2011 ועד 12/2012.
16.
לגופו של עניין טוען הנתבע כי בתקופה זו היתה לו זכות מלאה להמשיך בקיזוז החוב, בהתאם להסדר שגובש עם התובעת בחודש 05/2011, בטרם ניתן צו הכינוס, כך שחוב זה אינו נכלל במסגרת החובות הנכללים בצו הכינוס על פי פקודת פשיטת הרגל.
לחלופין, טוען הנתבע כי זכותו לקיזוז מקצבת הניידות הינה מכח סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל, קל וחומר עת הקיזוז נעשה במסגרת הסדר בין הצדדים שנערך עוד בחודש 05/2011, בהתאם לבקשת התובעת ועל פי הרשאתה. לטענת הנתבע בסיכומיו, ככל שיתברר כי לא היתה לו הזכות לקיזוז החוב מקצבת הניידות, ומאחר והתובעת הייתה כאמור חייבת בהחזר ההלוואה העומדת וכל עוד לא היה הסדר חוב חדש בתוקף, הרי שממילא התובעת לא היתה זכאית כלל לקצבת ניידות.
17.
באשר לאי מתן "זכות הטיעון" אליה התייחסה התובעת לראשונה בסיכומיה – טענה זו לא הוכחה ודינה להידחות על הסף, כאשר מכל מקום חליפת המכתבים הענפה בין הצדדים מעידה בבירור על יישום הזכות בפועל.
דיון והכרעה
18.

המחלוקת בין הצדדים נטושה, אפוא, ביחס לשלוש שאלות:
א.
האם בדין נשללה זכאות התובעת לקצבת ניידות בחודשים 1-5/2010 מחמת אי עמידה בהסדר התשלומים שנערך עימה ביום 2.12.08?
ב.
האם בדין נשללה זכאות התובעת לקצבת ניידות בחודשים 1-2/2011 בנימוק כי בחודשים אלה לא היה בידי התובעת רישיון רכב תקף ו/או משלא עמדה התובעת בהסדר התשלומים שנערך עימה ביום 8.6.10?
ג.
בכפוף לבחינת סמכות בית הדין לדון בעילת תביעה זו - האם בדין קיזז הנתבע מקצבת הניידות השוטפת שקיבלה התובעת בחודשים 09/2011 עד 12/2012 סך 652 ₪, בהתאם להסדר חוב שנערך עימה בחודש 05/2011 וחרף קיומו של צו הכינוס?
להלן נדון בשאלות כסדר הופעתן.
שלילת זכאות התובעת לקצבת ניידות בחודשים 1-5/2010
19.
בסעיף 9 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן – החוק) שכותרתו: "הטבות סוציאליות", ניתנה לנתבע הסמכות ליתן לתושבי המדינה הטבות סוציאליות מעבר לקבוע בחוק, כדלקמן:
"(א) המוסד, לאחר התייעצות עם ועדת העבודה והרווחה ועם המועצה ועל פי הסכם בינו לבין הממשלה או לבין גוף ציבורי שקבע השר על דעת הממשלה, רשאי ליתן בשם הממשלה או הגוף הציבורי, שלא בדרך קבע, לכלל תושבי המדינה או לסוגים מהם, הטבות סוציאליות שאינן ניתנות לפי חוק זה או לפי חיקוק אחר.
(ב) אוצר המדינה או הגוף הציבורי יחזירו למוסד כל סכום שהוציא למתן ההטבות האמורות, הכל כפי שנקבע בהסכם כאמור בסעיף קטן (א)."
20.
במסגרת זו נחתם ביום 1.6.77 הסכם הניידות, לפיו מוגבלים בניידות זכאים להלוואה בתנאים מועדפים למימון המיסים לרכישת רכב; הלוואה זו נקראת הלוואה עומדת (עיין: עב"ל (ארצי) 159/07 המוסד לביטוח לאומי
-
ג'מילה אבו ליל, מיום 31.3.09).
כך הוגדרה ה"הלוואה העומדת" בפרק א' להסכם הניידות:

"הלוואה הניתנת למוגבל בניידות הרוכש רכב לכיסוי המיסים בשיעור האמור בהסכם זה מן ההלוואה העומדת המלאה והמוחזרת למוסד כאמור בסעיף 12א' או בסעיף 12ב' להסכם זה".
21.
בעוד סעיף 12(א) להסכם הניידות מונה את העילות שבעטין חובה על המוגבל בניידות או בני משפחתו להחזיר לנתבע את ההלוואה העומדת, סעיף 12(ב) להסכם הניידות מפרט את העילות שבעטין החזרת ההלוואה העומדת נתונה לשיקול דעת הנתבע; לענייננו רלבנטית חלופה 4 בסעיף 12(א) להסכם הניידות, כמפורט להלן (ההדגשות הוספו, מ.נ.ד.):
"(א) המוגבל בניידות יהיה חייב להחזיר למוסד את ההלוואה העומדת אם אירע אחד מאלה:
...
(4) הרכב נמכר ובלבד שאם נפטר המוגבל בניידות וטרם חלפו 7 שנים מיום שניתנה לו ההלוואה העומדת;
...
(ב) המוסד יהיה רשאי לדרוש החזר ההלוואה העומדת אם אירע אחד מאלה:
..."
22.
סעיף 20(א) להסכם הניידות, הדן בהפסקת תשלום, קובע כדלקמן:
"(א) תשלום קיצבת הניידות יופסק מהיום הראשון לחודש שלאחר החודש שבו –
...
(5) חל אחד מהמועדים הקובעים כאמור בסעיף 12(א)(3) או (4) או (5) או (6) או (7) להסכם זה;"
23.
בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בעניין עב"ל 20857/09/10 ברק תמיר – המוסד לביטוח לאומי
, מיום 17.11.11, נקבע, בין היתר, כדלקמן:
"העיקרון המנחה לעניין בקשה לחידוש גמלת ניידות למיניה, נוכח טיבו של הסכם הניידות כאמור, הינו כזה שלא יתכן להקים למוגבל בניידות זכאות לגמלת ניידות בטרם הגיעו הצדדים להסדר באשר לחוב גמלת הניידות.
משאלה הם הדברים, בדין נקבע כי לא קמה זכאות לקצבת ניידות למערער... כל עוד הוא לא הגיע להסדר לעניין חוב העבר."
24.
ולענייננו

- התובעת חתמה כאמור ביום 2.12.08 על הסדר תשלומים ראשון במסגרתו מסרה לנתבע 24 המחאות שוות ורצופות, על סך 1,376 ₪ כל אחת, לכיסוי חוב ההלוואה העומדת, אותו חייבת היתה להחזיר (ראה הסכם תשלומים מס' 1 ונספח פירוט התשלומים, צורפו לכתב ההגנה).
25.
עיון בהוראות הסכם התשלומים ובהצהרה שצורפה לו ואשר עליה חתומה התובעת מיום 2.12.08 מלמד, כי הובא לידיעת התובעת שבמידה "ולא יכובדו 2 תשלומים רצופים מתוך ההסדר:
1. יבוטל הסדר התשלומים.

2. המועד הקובע להחזר ההלוואה העומדת יהיה ועד מכירת הרכב בתוספת ריבית והצמדה לפי הסכם הניידות.

3. יווצר חוב קצבה ממועד חידוש הזכאות שהתבסס על הסדר התשלומים.
4. יווצר חוב בגין כל הטבה שאקבל לאחר הסדר התשלומים שלא כובד על ידי."
26.
נוסח זה של הסכם התשלומים וההצהרה עליהם חתומה התובעת, עולה בקנה אחד עם נוסחו של סעיף 368 לחוק שכותרתו: "הסכם תשלומים", הקובע כדלקמן (ההדגשות הוספו, מ.נ.ד.):
"(א)
המוסד רשאי לערוך עם מעביד או מבוטח או עם באי כוחם הסכם בכתב, לפי טופס שנקבע, בדבר תשלום לשיעורים של חוב דמי ביטוח, כולו או מקצתו; נערך הסכם כאמור - יראו לגבי הזכות לגמלה שנוצרה לאחר שנערך ההסכם ובכפוף לסעיף 312(ב) ולתנאי ההסכם, כאילו שולמו דמי הביטוח שלגביהם נערך ההסכם, כל עוד החייב בתשלומם מקיים את הוראות ההסכם.
(ב)
כל תשלום שישולם לפי הסכם כאמור ישא ריבית...



(ג)
לא פרע אדם במועד שני תשלומים, בין רצופים ובין שאינם רצופים, על פי ההסכם שנערך עמו, רשאי המוסד לבטל את ההסכם; בוטל ההסכם, רואים כאילו לא נערך ההסכם, והוראות סעיף 364 יחולו על דמי הביטוח שבפיגור."
אמנם סעיף זה דן בהסכם תשלומים הנוגע ל"חוב דמי ביטוח" אולם, התנאים לעריכת הסכם התשלומים תקפים גם בענייננו, כאשר נפסק כי הסכם הניידות הוא "יוצא חלציו של חוק הביטוח הלאומי" (דב"ע (ארצי) מז/0-77 המוסד לביטוח לאומי
– שמואל לבין, פד"ע יט 75).
27.
על יסוד האמור, ומשעלה מחומר הראיות כי החל מחודש 06/2009 חדלה התובעת לשלם את חובה בהתאם להוראות הסדר התשלומים – בדין הודיע לה הנתבע בחודש 01/2010 על ביטול ההסכם והפסקת קצבת הניידות.
28.
באשר לטענות התובעת בסיכומיה בדבר הפרתו הצפויה של הסדר התשלומים עליו חתמה נוכח הקושי לעמוד בו, נטעים כי הסכם התשלומים נחתם על ידי התובעת תוך שהובהרה לה משמעות הפרתו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהצהרה עליה חתמה, כך שחזקה על התובעת כי הבינה את הוראות ההסכם. עיון במכתב הנתבע לתובעת מיום 25.5.09 (צורף לכתב ההגנה) מלמד, כי ביום 4.5.09, מועד בו שהתה התובעת בחו"ל, פנתה היא לנתבע בבקשה להגדיל את מספר התשלומים והנתבע דרש ממנה להמציא מסמכים לבחינת בקשתה; משלא הוכיחה התובעת כי המציאה את המסמכים הנדרשים, אין לתובעת להלין אלא על עצמה ובדין ביטל הנתבע את הסדר התשלומים עקב הפרתו המתמשכת על ידי התובעת ואין ביטול ההסכם עולה כדי חוסר תום לב כטענת התובעת.
טענת התובעת כי חתמה בלית ברירה על הסכם התשלומים הראשון, שהיה בבחינת "חוזה אחיד", שלא ניתנה לה האפשרות לשנות ממנו, הינה טענה עובדתית שלא הוכחה בפני
נו וממילא העובדות המוסכמות והמסמכים שבפני
נו הראו כי הנתבע הראה נכונות לשינוי ההסדר, בכפוף להמצאת נתונים שלא הומצאו.
29.
בכל הנוגע לטענת התובעת בסיכומיה, כי על הנתבע היה לפעול בדרכים חלופיות לגביית החוב, כגון קיזוז מקצבת הניידות השוטפת, בטרם ביטול הסכם התשלומים והפסקת זכאות התובעת לקצבת הניידות – נבהיר, כי אין לקבל טענות אלה שכן ככל שהתובעת ביקשה לשנות מההסדר של תשלום החוב באמצעות המחאות ולקיים תחתיו הסדר של תשלום בדרך של קיזוז מהקצבה, היה עליה לפנות בעצמה לנתבע ולבקש זאת ולא להמתין עד להפרתו המתמשכת של הסכם התשלומים ולצפות כי הנתבע "יקזז" מיוזמתו את החוב או יזמנה לבירור יכולת ההחזר החודשית מחדש. בהקשר זה מסכימים אנו עם קביעותיה של השופטת ורבנר ב

פסק דין
בל (חי') 13843-05-09 מאיה לוי – המוסד לביטוח לאומי
, מיום 23.4.12:
"ע
יון בסעיפים 312 ו-368 לחוק הביטוח הלאומי, מלמד על ההבדל המהותי בין קיזוז לבין הסדר תשלומים...
מעיון בסעיפי החוק עולה, כי קיימת אפשרות לעריכת הסכם בכתב בין מבוטח לבין המוסד לביטוח לאומי
בדבר תשלום חוב דמי ביטוח, והסכם במהותו הינו דו צדדי ולא חד צדדי כמו קיזוז. ההסכם יכול להיות כזה שעל פיו המבוטח החייב דמי ביטוח מבקש לקזז סכומים כאלה או אחרים מגמלה המגיעה לו על חשבון חוב דמי הביטוח.

להבדיל מהסכם תשלומים, המוסד רשאי ביוזמתו ובלא הסכמת המבוטח החייב, לקזז את חוב דמי הביטוח מגמלאות המגיעות למבוטח, אולם קיזוז כזה שהינו חד צדדי לא יזכה בגמלה גם אם הזכאות לגמלה נוצרה לאחר תחילת קיזוז.
הסכם תשלומים המבוצע בטרם קמה זכאות לגמלה יכול לרפא את הפגם שבאי תשלום דמי ביטוח במועד לגבי אותה גמלה שהזכאות לגביה נוצרת לאחריו.
בדב"ע מא 0-172 פלורה סבג נ. המוסד לביטוח לאומי
, פד"ע יד 22 נפסק כי:
"למבוטח אין זכות מוקנית או מותנית לקיזוז כאמור. משלא הפעיל המוסד את זכותו לקזז – נותר חוב בתשלום דמי ביטוח המונע, כליל, זכאות לדמי לידה".
סעיף 312 לא דן כלל בזכותו של מבוטח לגמלאות שהזכות לגביהם נוצרה לאחר הקיזוז ואינו מהווה תחליף להסכם תשלומים.
בסעיף 312 לא קיים איזכור למנגנון ריפוי הפגם של העדר תשלום דמי ביטוח שקיים בסעיף 368 והמדובר בהסדר שלילי."
30.
על יסוד האמור, אנו קובעים כי בדין בוטל הסדר התשלומים מיום 2.12.08 עקב הפרתו על ידי התובעת; משבוטל ההסדר בחודש 01/2010 ולא היה קיים בין הצדדים כל הסדר חוב אחר, בדין נשללה זכאות התובעת לקצבת הניידות מחודש 01/2010 עד 05/2010 (כולל) בהתאם להוראת סעיף 20(א)(5) להסכם הניידות עד למועד עריכת ההסדר החדש בחודש 06/2010.

שלילת זכאות התובעת לקצבת ניידות בחודשים 1-2/2011
31.
הפסקת תשלום הקצבה בחודשים אלה נעשה לטענת הנתבע מכח הוראת סעיף 20(א)(2) להסכם הניידות, הקובעת כדלקמן:
"תשלום קיצבת הניידות יופסק מהיום הראשון לחודש שלאחר החודש שבו –
(1)...
(2) מלאו שלושה חודשים מהיום בו חדל המוגבל בניידות להשתמש ברכב."
32.
לטענת הנתבע, השימוש ברכב צריך להיות כדין, כאשר רכב שלא שולמה עבורו אגרת הרישוי כנדרש על פי פקודת התעבורה, לא רשאי לנוע בכבישים ואסור להשתמש בו; לפיכך, מששילמה התובעת את אגרת הרישוי רק בחודש 03/2011 כאשר המועד לתשלומה היה בחודש 09/2010 – חודשה זכאות התובעת לקצבת הניידות רק ממועד התשלום בחודש 03/2011.
33.
אין בידינו לקבל פרשנות זו של הנתבע, שכן הסכם הניידות יפורש בהתאם למטרתו, לאור הגיונם של הדברים ומכח היותו חוזה לטובת צד שלישי, קרי המוגבל בניידות (דב"ע (ארצי) לז/176-01 צבי ליפשיץ – המוסד לביטוח לאומי
, פד"ע ט' 169; דב"ע (ארצי) מה/01-383 יהודה בהירי – המוסד לביטוח לאומי
, פד"ע יז 359). הסכם הניידות נועד לסייע במימון "תחליף לרגליים" שאינן מתפקדות כראוי, על מנת להקל על ניידות המוגבל.
34.
בענייננו, אין חולק כי התובעת ערכה מבחן רישוי לרכב במועד, בחודש 09/2010, ומסיבה לא ברורה לא שילמה אגרת הרישוי בסך 25 ₪ בלבד עד לחודש 03/2011, לאחר שהוסבה תשומת ליבה לכך במכתב הנתבע מיום 2.3.11; לדידי התובעת, העיכוב בתשלום האגרה מקורו בהיסח דעת ובשגגה. אין בפני
נו כל ראיה המעידה כי בפועל הפסיקה התובעת את השימוש ברכב.
35.
בנסיבות אלה, אנו סבורים כי השלילה המוחלטת של זכאות התובעת לקצבת הניידות בחודשים 1-2/2011 אינה מידתית, נוגדת את תכליתו של הסכם הניידות ואינה עולה בקנה אחד עם הפרשנות שיש להעניק לו. הרחבת הדרישה לאי שימוש ברכב, גם למצב של אי תשלום אגרת רישוי במועד, אינה עולה לטעמנו עם פרשנות ההוראה שמטרתה לשלול את הקצבה מקום בו לא נעשה כלל שימוש ברכב. נבהיר, כי אין בדברינו לעיל כדי להכשיר שימוש ברכב ללא רישיון כדין אלא שבנסיבותיו של מקרה זה, לפיהן ערכה התובעת כאמור מבחן רישוי לרכב במועד ובהיסח דעת לא שילמה את האגרה בסך 25 ₪ בלבד, עד למועד בו הוסבה תשומת ליבה לכך על ידי הנתבע – אנו קובעים כי אין בכך כדי להביא לשלילתה המוחלטת של קצבת הניידות (השווה: בל (ת"א) 2470/09 ברגר צבי משה – המוסד לביטוח לאומי
, מיום 3.10.10).
36.
בסיכומיו, טען הנתבע כדלקמן:
"22. מאחר ואגרת רשיון הרכב שולמה בחודש 03/11, חודשה גם הזכאות לקיצבת הניידות החל מחודש 03/11.

23. יתרה מכך בתקופה הנ"ל התובעת לא עמדה בהסדר התשלומים השני עליו חתמה ולפיכך, גם מהטעם הזה היא איננה זכאית לתשלום קיצבת ניידות עבור החודשים 01-02/11.

...

25. בחודש 05/11 ועפ"י בקשתה ומאחר ולא יכלה לעמוד גם בהסדר החוב השני, נענה הנתבע לבקשתה והסכים להסדר חוב חדש, ולפיו עפ"י בקשתה יקוזז חובה של התובעת מקיצבת הניידות ששולמה לה."
37.
מטענות אלה למדים, כי שלילת זכאות התובעת לקצבת הניידות בחודשים 1-2/2011 היתה בגין אי תשלום אגרת הרישוי ולא מחמת היעדר עמידת התובעת בהסדר החוב השני, שכן חידוש זכאות התובעת לקצבה היה בד בבד עם תשלום האגרה בחודש 03/2011 ולא בחודש 05/2011, במועד עריכת הסדר החוב החדש.
38.
לפיכך, ועל יסוד טענות אלה ונוכח המסקנה אליה הגענו לעיל – אנו קובעים כי על הנתבע לשלם לתובעת את קצבת הניידות לה היתה זכאית בחודשים 1-2/2011.
הקיזוז מקצבת הניידות בחודשים 09/2011 עד 12/2012
39.
בחודש 05/2011, כאמור, חתמו הצדדים בהתאם לבקשת התובעת על הסדר חוב חדש, לפיו יקוזז חובה של התובעת מקצבת הניידות השוטפת ששולמה לה באותה העת.
40.
ביום 15.9.11 ניתן בבית המשפט המחוזי צו הכינוס וביום 19.12.12 ניתן צו ההפטר, כאשר ממועד מתן צו הכינוס ועד למועד קבלת צו ההפטר, המשיך הנתבע לקזז מקצבת הניידות שקיבלה התובעת סך 652 ₪ לחודש, בהתאם להסדר שגובש בין הצדדים עובר למתן צו הכינוס. התובעת מבקשת כי נקבע שהנתבע היה מנוע מקיזוז הסכומים האמורים, אל נוכח החלטת בית המשפט המחוזי במסגרת צו הכינוס בדבר עיכוב כל ההליכים כנגד התובעת.
ואולם – טרם נגיע לגופה של שאלה זו עלינו לבחון האם נתונה לבית דין זה הסמכות לדון בה.
41.
בית המשפט המחוזי בחיפה נתן כאמור צו כינוס לנכסיה של התובעת. התובעת מבססת את טענתה על סעיף 20(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 אשר קובע כי משניתן צו כינוס לא תהיה לנושה תרופה כנגד החייב אלא ברשות בית המשפט (וראה גם סע' ה' לצו הכינוס). טוען הנתבע כי זכותו להמשך הקיזוז בהתאם להסדר התשלומים מעוגנת בהוראת סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל. התובעת משיבה לטענת הנתבעת וטוענת כי אין הנתבע נמנה עם הגופים עליהם מנסה הוראת סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל להגן.
42.
ברי אפוא כי עסקינן בעילת תביעה שכל כולה נעוצה בפקודת פשיטת הרגל. בהתאם לסע' 178(א) לפקודה, הסמכות לדון בכל שאלה המתעוררת בעניין פשיטת רגל, נתונה לבית המשפט המחוזי אשר דן בתיק פשיטת הרגל.
43.
חרף העובדה שהנתבע העלה את סוגיית הסמכות העניינית מתחילתו של ההליך (ראה הודעתו מיום 12.12.12), התובעת לא התייחסה אליה כלל ולא הבהירה מהו לדידה מקור סמכותו של בית דין זה לדון בסוגיה האמורה. בכלל זה היה על התובעת להפנות לסע' 391 לחוק הביטוח הלאומי, בו נקבעה מסגרת סמכותו של בית הדין האזורי לעבודה לדון בתביעות מכוחו של חוק הביטוח הלאומי ולהצביע על מקור סמכות בית דין זה לדון בעילת תביעה זו.
עיון בסע' 391 לחוק הביטוח הלאומי מגלה כי אין בו הוראה המאפשרת לבית דין זה לדון בשאלת תקפות קיזוז מקצבה, בהתאם להסדר תשלומים, אל נוכח קיומו של צו כינוס מכוח פקודת פשיטת הרגל.
44.
אשר על כן, בהיותה של הסוגיה האמורה סוגיה מובהקת המעוגנת אך ורק בפקודת פשיטת הרגל, אל נוכח סעיפים 178 לפקודת פשיטת הרגל וסע' 391 לחוק הביטוח הלאומי, צודק הנתבע כי הסמכות לדון בעילת תביעה זו נתונה לבית המשפט המחוזי ולא לבית הדין האזורי לעבודה.
45.
יצוין, כי אף אין קמה לפנינו האפשרות ליישם את הוראת סע' 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, שעניינה הסמכות הנגררת, שכן אין מדובר בסוגיה אגבית לסוגיה העיקרית שהובאה בפני
נו, אלא בסוגיה העומדת בפני
עצמה ואין כל קשר משפטי-מהותי בינה לבין הסוגיות האחרות, בהן דנו לעיל. בעניין זה סבורים אנו כי יש לפעולה בהתאם להלכה בעניין ע"א 2618/03 פי.או.אס (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' נחום ליפקונסקי (מיום 29.11.2004) ולפיה אמנם יש לשאוף לריכוז הדיון בעניינו של תובע בערכאה אחת, אלא שמקום בו לתובע עילות תביעה המצויות בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה ועילות תביעה שאינן בסמכותו, אין מנוס מפיצול הדיון בין הערכאות המוסמכות לדון בכל עילה. ראו עוד: רע"א 363/08 מתן-חיים פרפרה נ' קופת חולים מאוחדת, מיום 23.11.2009.
46.
אשר על כן, בעניין קיזוז החוב בתקופה שבין צו הכינוס לבין צו ההפטר, קובעים אנו כי קיימת סמכות ייחודית לבית המשפט המחוזי בחיפה אשר דן בפשיטת הרגל של התובעת.
47.
יחד עם זאת, ובטרם יידרש בית המשפט המחוזי לדון בסוגיה זו, אשר תועבר אליו במסגרת

פסק דין
זה, יתבקש הנתבע ליתן דעתו להכרעת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (בש"א 4148/07 (בתיק פש"ר (ב"ש) 9540/06) חזן מירב נ' המוסד לביטוח לאומי
, מיום 23.7.07, השופטת רחל ברקאי), שם נקבע כי מרגע שניתן צו כינוס לא היה רשאי הנתבע להמשיך לקזז את חובה של התובעת מקצבת הילדים ומדמי אבטלה שקיבלה, עבור חוב שנוצר עובר לצו הכינוס. בתוך כך קבע בית המשפט כי "

אין זכותו (של המוסד לביטוח לאומי
, מ.נ.ד) עדיפה על פני נושים אחרים ואין מעמדו כמשלם יכולה להעמיד אותו במצב של יתרון על פני האחרים"
. לאחר בדיקה נוספת של סוגיית הקיזוז האמור, ישקול הנתבע בשנית עמדתו בדבר ובהתאם להודעה שימסור – תינתן הוראה בדבר העברת הסוגיה לדיון בפני
בית המשפט המחוזי.




סוף דבר
48.
על יסוד האמור לעיל אנו קובעים כדלקמן:
א.
בדין נשללה זכאות התובעת לקצבת הניידות בחודשים 01/2010 עד 05/2010 (כולל) בגין אי עמידתה בתנאי הסדר החוב שגובש עימה ביום 2.12.08, ודין תביעתה בעניין זה – להידחות;
ב.
על הנתבע לשלם לתובעת את קצבת הניידות בגין החודשים 1-2/2011;
ג.
באשר לתביעה להשבת הכספים שקוזזו מקצבת הניידות השוטפת ששולמה לתובעת בחודשים 09/2011 עד 12/2012 – הרי שהיא אינה בסמכותו של בית דין זה ועל כן, תועבר ההכרעה בה לבית המשפט המחוזי בחיפה.
49.
בטרם יבוצע האמור בסעיף 48ג' לעיל – יודיע הנתבע בתוך 30 ימים מהיום, לאחר שישקול בשנית עמדתו כאמור בסעיף 47 לעיל, האם חל בה שינוי.
50.
התיק יעלה לעיוני בעוד 30 ימים למעקב אחר הודעת הנתבע.
51.
משיוצגה התובעת על ידי עורך דין במינוי הלשכה לסיוע המשפטי, אין מקום לפסיקת הוצאות בתיק.
52.
זכות ערעור לבית הדין הארצי תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ו תשרי, תשע"ד, 30 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.








מר דוד גבאי
נציג מעסיקים

מיכל נעים דיבנר
שופטת

גב' שרה בן איתמר
נציגת עובדים







בל בית דין אזורי לעבודה 21790-07/12 ויקטוריה מטוסוב נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם ב-ֽ 30/09/2013)