פסקי דין על אסתר עליזה יוסף | פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי

1881-10/11 בל     06/10/2013




בל 1881-10/11 אסתר עליזה יוסף נ' המוסד לביטוח לאומי








בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו


ב"ל 1881-10-11



לפני:

כב' השופטת
עידית איצקוביץ
נציגת
ציבור (עובדים)
גב' גרסיאלה ביל-כהן
נציג ציבור (מעבידים)
מר יגאל ליבר

ה
תובעת
אסתר עליזה יוסף
ע"י ב"כ עו"ד עדי אברהמוב
מטעם הלשכה לסיוע משפטי
-

ה
נתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד דלית מילוא





פסק דין



1.
התובעת, באמצעות בעלה שהוא אפוטרופוס שלה, הגישה ביום 2.10.11 תביעה כנגד החלטת הנתבע אשר דחתה את בקשתה לקצבת ניידות.

2.
הנתבע העלה בכתב ההגנה טענת התיישנות, מאחר שהוא דחה את תביעתה של התובעת לתשלום קצבת ניידות ביום 19.8.10 והתביעה הוגשה לבית הדין לאחר שחלפו יותר משניים עשר חודשים מיום ההודעה לתובעת.

3.
לאחר שהתקיים קדם משפט ועת היא מיוצגת על ידי עו"ד מטעם הלשכה לסיוע משפטי, הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן.
בכתב התביעה המתוקן נאמר כי התובעת, ילידת 1957, הוכרה על ידי הנתבע כנכה בשיעור 100% וכן הוכרה כמוגבלת בניידות. התובעת שוהה מזה כשנתיים במרכז רפואי גריאטרי "בית רבקה" בפתח תקווה (להלן: "המוסד") ובעלה מסיעה מהמוסד בו היא שוהה לטיפולים ובדיקות, מספר פעמים בחודש.
תביעתה של התובעת לקצבת ניידות אושרה החל מיום 1.4.2010, בהסתמך על סעיף 16 להסכם הניידות, לפיו ניתן לאשר רטרואקטיבית זכאות לקצבה רק חודשיים לפני הגשת התביעה למוסד - אשר הוגשה במקרה של התובעת בחודש יוני 2010. אולם, בטופס בקשה להיבדק לעניין מוגבלות בניידות נאמר כי החלטת הוועדה תשלח לנתבע והתובעת נבדקה על ידי ועדה ביום 15.6.09. לטענת התובעת, לא ניתן היה להגיש תביעה לפני חודש יוני 2010, מטעמים הקשורים לנתבע.
4.
בכתב ההגנה המתוקן עמד הנתבע על טענת התיישנות של התביעה וכן טען כי התובעת אינה זכאית לגמלה בחודשים שקדמו לחודש אפריל 2010 בשל הוראת סעיף 16 להסכם הניידות.

5.
בדיון שהתקיים בפני
נו התברר כי התביעה מתייחסת לזכאות לגמלה בגין חודשים ינואר ומרץ 2010, חודשים בהם מתקיימת הדרישה של יציאה מהמוסד תוך שימוש ברכב לפחות שש פעמים.

6.
עובדות המקרה

א.
התובעת, ילידת 1956, הוכרה על ידי הנתבע כנכה בשיעור 100% ואף הוכרה על ידי ועדה מטעם משרד הבריאות) כמוגבלת בניידות באותו שיעור - 100%.

ב.
התובעת שוהה במוסד ובהתאם להוראות הסכם הניידות, כדי להיות זכאית לקצבה, נדרשות יציאות מהמוסד תוך שימוש ברכב 6 פעמים לחודש לפחות.

ג.
ועדה רפואי של משרד הבריאות בדקה את התובעת וקבעה את מוגבלותה ביום 15.6.09.

ד.
התביעה לקצבת ניידות הוגשה לנתבע ביום 24.6.10.

ה.
התביעה נדחתה בהחלטה מיום 19.8.10 מאחר שלא הומצאו אישורים בגין יציאות מהמוסד, כנדרש בהסכם הניידות.

ו.
ביום 22.3.11 הודיע הנתבע לתובעת כי אושר תשלום קצבת ניידות חודשי וכי היא זכאית לקצבה מ-1.12.10.

ז.
בעקבות החלטה זו, הגיש בעלה של התובעת אישורים ודו"חות יציאה מהמוסד ובהחלטה מיום 6.11.11 השיב הנתבע לתובעת כי התביעה לקצבת ניידות אושרה לחודשים 4,7,9.2010. לגרסת הנתבע, לפנים משורת הדין אושר תשלום גמלה רטרואקטיבית מחודש 4.2010, כלומר חודשיים קודם להגשת התביעה לנתבע בהתאם לאמור בסעיף 16 להסכם הניידות.

7.
בעלה של התובעת, מר גבריאל יוסף, הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר בדיון על תצהירו.
מר יוסף הצהיר כי:
"9.
אני מצהיר, כי נמנע ממני להגיש התביעה לניידות (בשם אשתי) טרם יוני 2010, מטעמים הקשורים במל"ל בלבד.
10.
ביום 21/06/2009 פניתי למשרדי המל"ל באריאל או בפתח-תקווה, על מנת לברר את זכויותיה השונות. נאמר לי כי אינה מופיעה ברישומיהם כנכה ועל כן איני יכול להגיש תביעה לניידות.
11.
ביום 27/08/2009 פניתי שוב למשרדי המל"ל לצורך הגשת תביעה לניידות ולצורך שר"מ, נאמר לי ע"י הפקידה שאיני זוכר את שמה, בשנית, שמאחר ואשתי אינה מופיעה אצלם כנכה, לא ניתן לטפל בנושא של קצבת הניידות. כמו כן לעניין שר"מ הופניתי למשרד המסחר והתעשייה בתל-אביב.
12.
נאמר לי כי באותו יום בשל העובדה שאשתי מקבלת משכורת ממשרד החינוך, לא ניתן להגיש תביעת נכות באותו זמן ותביעת הנכות נדחתה".
מר יוסף העיד בדיון כי הוא פנה לפקידת התביעות בחודש יוני או אוגוסט 2009 וביקש להגיש תביעת נכות ותביעת ניידות עבור אשתו - התובעת, אך הפקידה סרבה לתת לו טפסים (בטענה כי אשתו אינה זכאית לקצבאות אלה כל עוד היא עדיין מקבלת שכר) ולכן, לא מילא כל טופס תביעה.
8.
טענת התיישנות התביעה
בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות) התש"ל-1969,
החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך שניים עשר חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע (תקנה 1(ב)).
ב"כ הנתבע טענה כי החל ממועד קבלת הודעה על ההחלטה שדחתה את תביעת התובעת לקצבת הניידות - החלטה מ- 19.8.10, ועד להגשת התביעה לבית הדין - ביום 2.10.11, חלפו יותר מ-12 חודשים ולכן, התביעה התיישנה.
אולם, מעיון בהחלטה מיום 19.8.10 עולה כי החלטה זו דחתה את תביעת התובעת בשל אי קיום של הדרישה של יציאות מהמוסד תוך שימוש ברכב.
בעלה של התובעת הגיש אישורים מהמוסד, הטיפול בתביעה חודש ובהחלטה מיום 22.3.11 נקבעה זכאות החל מ- 1.12.10 ואף בהחלטה מאוחרת יותר - מיום 6.11.11 (לאחר הגשת התביעה לבית הדין) נקבע בגין איזה חודשים זכאית התובעת לקצבה, לאור יציאותיה מהמוסד ברכב, ולא אושרה זכאות לחודשים ינואר 2010 ומרץ
2010, שבגינם לכאורה היו אישורים, בהסתמך על סעיף 16 להסכם הניידות.
מהרגע שהנתבע חידש טיפול בתביעת התובעת ונתן החלטה חדשה, בה התייחסות ספציפית לתקופת הזכאות, זו ההחלטה כנגדה מוגשת התובענה - ולא ההחלטה המקורית, אשר בפועל שונתה על ידי הנתבע.
לכן, אנו סבורים כי לא קיימת התיישנות של התביעה ודין הטענה להידחות.
9.
טענת שיהוי על פי סעיף 16 להסכם הניידות
טענה
אחרת של הנתבע, המתייחסת לזכאות לגופה, היא כי אין לשלם לתובעת קצבה בגין התקופה שקדמה לחודש אפריל 2010, עת התביעה לנתבע הוגשה בחודש יוני 2010, וזאת בהסתמך על סעיף 16 להסכם הניידות, אשר קובע:


"תחילת תשלום קצבת הניידות
קצבת הניידות תשולם בעד התקופה המתחילה בראשון לחודש שבו הוגשה לוועדה הרפואית הבקשה, לפיה נקבעו אחוזי מוגבלות בניידות, ובלבד שהתביעה לקצבת ניידות הוגשה למוסד תוך חודשיים מהיום שבו נשלחה למוגבל בניידות הודעה על החלטת הועדה הרפואית או הוועדה הרפואית לעררים, לפי העניין.
הגיש המוגבל בניידות למוסד את התביעה לקצבת ניידות לאחר תום חודשיים מהיום שבו נשלחה לו ההודעה כאמור, תשולם לו הקצבה למפרע בעד תקופה של חודשיים שקדמו לחודש שבו הגיש את התביעה לקצבת ניידות למוסד. לא תשולם קצבת ניידות אלא בעד תקופה שמתקיימים בה התנאים המזכים על פי הסכם זה בקצבת ניידות".

טענת התובעת היא כי נמנע ממנה להגיש תביעה, כאשר בעלה העיד כי הוא ניגש לסניף המטפל של המוסד ונאמר לו שאי אפשר להגיש תביעה כל עוד אשתו לא מוכרת כ"נכה".
בסיכומים טען ב"כ התובעת טענה נוספת, לפיה בטופס בקשה להיבדק לעניין מוגבלות בניידות מצוין כי הוא יישלח לנתבע, עת התובעת נבדקה ביום 15.6.09, ומידע זה אמור היה להתקבל אצל הנתבע מיד לאחר מכן.
על פי טענות התובעת, היא עשתה את המוטל עליה, כאשר נבדקה על ידי ועדת ניידות והנתבע ידע - או עליו היה לדעת - שהיא מקיימת את תנאי הזכאות לקצבה, ואף הוטעה בעלה ולא אפשרו לו להגיש תביעה למוסד.


10.
התפתחות הפסיקה בעניין סעיף השיהוי - סעיף 16 להסכם הניידות
סעיף השיהוי שבהסכם הניידות דומה במהותו לסעיפי השיהוי שבחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה-1991 (סעיפים 107 ו-296) לגביהם נפסק כי "קופת המוסד לא נועדה לשמש קופת חיסכון (עם ריבית והצמדה) לצבירת קצבאות שנועדו לצריכה שוטפת ומיידית לקיום" (דב"ע מד/0-128 המוסד לביטוח לאומי
– חיה המר, פד"ע טז, 278).
בית הדין הארצי לעבודה דן באשר לסעיף 16 להסכם הניידות בעב"ל 1365/04 אסתר ארוש- המוסד (מיום 18.10.06 להלן: "

פסק דין
ארוש"), שם נקבע, בדעת הרוב של סגנית הנשיא השופטת א' ברק ונציגי הציבור (נגד דעתם החולקת של השופטים פליטמן וצור):

"... בעינינו חובת תום הלב המוגברת המוטלת במשפט הסוציאלי, ובודאי על מוסד כמו המוסד לביטוח לאומי
, דורשת יידוע מפורש ווידוא שהמבוטח הבין את אשר מוטל עליו. למעשה חובת תום הלב מטילה על עובדי המוסד לביטוח לאומי
לעזור למבוטחים במילוי חובותיהם. כאשר ניתנה החלטת הועדה הרפואית היה על עובד המוסד לביטוח לאומי
להודיע למערערת מה עליה לעשות, לא בטופס, לא בחוברת שלפי טענת המוסד לביטוח לאומי
אינה מחייבת, אלא לוודא שהמערערת מודעת לפרוצדורה. נזכור כי בעניינו המערערת המשיכה בבירורים והליכים משפטיים".

נקבע ב

פסק דין
ארוש כי משהפר המוסד לביטוח הלאומי את חובת היידוע, לא חל סעיף השיהוי.
אולם, הלכה זו השתנתה בפסיקה מאוחרת של בית הדין. אנו מפנים לשני פסקי דין שניתנו על ידי הרכבים שונים של בית הדין הארצי לעבודה, באותו יום 7.2.2010, עב"ל (ארצי) 655/07 רוסו יוסף רונן - המוסד (להלן: "

פסק דין
רוסו"), ועב"ל (ארצי) 284/09 חסן חלבי - המוסד (להלן: "

פסק דין
חלבי").
נצטט מהאחרון, חוות דעתה של כב' השופטת רונית רוזנפלד:

"אכן נכונה הגישה כפי שהיא עולה מן הטענות שבערעור, ובאה לידי ביטוי ב

פסק דין
של בית הדין האזורי, בדבר חובתו של המוסד לביטוח לאומי
לעשות ככל יכולתו כדי ליידע את ציבור המבוטחים באשר לזכויותיהם,
"וחזקה עליו כי ינחה את המבוטח ויאיר את עיניו... ואף יתווה לפניו את האפשרויות השונות למיצוי זכויותיו" (
עב"ל 677/08
מריאנה ברש - המוסד לביטוח לאומי
(14.6.09), להלן - עניין ברש,
עב"ל 1381/01
ויולטה אולחובק - המוסד לביטוח לאומי
(9.2.04),
עבל 1365/04
אסתר ארוש - המוסד לביטוח לאומי
(18.10.06)".





עם זאת הלכה היא, כפי שבא לידי ביטוי בעניין ברש מן הזמן האחרון, כי:

"מערכת היחסים בין המוסד למבוטחיו נקבעה על פי חוק, ומשכך החוק בלבד הוא שמכתיב את מערכת הזכויות והחובות של הגורמים השונים במערך הביטחון הסוציאלי. לפיכך, לא תשמע טענה לפיה יצר המוסד, בהתנהגותו, זכויות או מניעות... בית דין זה אימץ את ההלכות שנקבעו בבית המשפט העליון ולפיהן התנהגותו של גוף ציבורי דוגמת המוסד לביטוח לאומי
, אינה יכולה ליצור עילה לזכות אשר אינה קיימת בחוק" [
עב"ל 20105/96
אורלי יהלום - המוסד לביטוח לאומי
" פד"ע לו, 603, עמ' 619 - 620 לפסק דינו של הנשיא אדלר].
וכן נקבע כי:
"ככלל, אין חובה על המוסד ליידע את המבוטחים בדבר כל אפשרויות התביעה את המוסד העומדות בפני
הם אלא על המבוטח עצמו לברר זאת ולהגיש תביעה כנדרש בדין" [
עב"ל 313/03
בניאל ויקטור - המוסד לביטוח לאומי
, (11.5.04), וכן ראו בעניין ברש הנסמך על פסקי הדין הנ"ל, שם בפסקה 11).
בעניין ברש הודגשה עוד החזקה בדבר ידיעת הדין על ידי המבוטחים, וכי "אי ידיעת החוק אינה יכולה להצדיק שינוי הוראותיו והרחבת התשלום למפרע, שלא בהתאם להוראת סעיף 296 לחוק" [
עב"ל 140/08
דוד ליבוביץ- המוסד לביטוח לאומי
(18.1.09)]. נמצא כי "אכן, הוראות החוק ופירושו הנכון עלולים להביא למצבים בהם מבוטח לא יוכל לממש את זכותו בשל הגשת תביעה באיחור, אך זה גורלו של כל אדם שזכותו מותנית בעשיית מעשה תוך פרק זמן קצוב הקבוע בחוק... אי ידיעת החוק אינה מהווה טעם לפעולה באיחור" [
עב"ל 1112/01
נוגידאת ראתב - המוסד לביטוח לאומי
, (18.5.03), עניין ברש, שם בפסקה 11].

"הנה כי כן, הדברים מדברים בעד עצמם. חובת המוסד לביטוח לאומי
ליידע את ציבור המבוטחים אודות זכויותיהם אינה מקימה לצידה חובת תשלום גמלאות למבוטחים, שלא על פי הוראות החוק וההסכמים הרלוונטיים, המחייבות, לעניין עצם הזכאות במועד מסוים, הגשת תביעה למוסד עובר לאותו מועד". (הדגשה לא במקור)

הקביעה אשר עולה מפסקי הדין חלבי ורוסו, ושינתה את ההלכה שב

פסק דין
ארוש, היא שאף אם מוטלת על המוסד לביטוח לאומי
חובה ליידע את המבוטחים לגבי זכויותיהם, אין בהפרת חובה זו כדי להקנות זכות שלא קיימת על פי הדין - במקרה זה הוראות הסכם הניידות ולכן, כל עוד לא הוגשה תביעה פורמאלית למוסד, כפי שנדרש, וחלפה תקופת השיהוי, לא קיימת זכאות לגמלה. אנו מסכימים עם הלכה זו, שאף היא הלכה מחייבת, שמתיישבת עם התכלית של הסכם הניידות והמטרה הקיומית של הגמלה.



12.
טענות לגבי מניעת הגשת תביעה

אף אם מקבלים את גרסתו של בעל התובעת, שהייתה אמינה עלינו, שהוא אכן פנה לסניף המטפל של הנתבעת ונמנע ממנו להגיש תביעה (בשל הטעיה, כדבריו, או בשל הנחייה לא נכונה) אין בכך כדי להקנות זכות שימוע שמוענקת על פי דין.
מדובר בטענה נזיקית כנגד פקיד הנתבע (ששמו/שמה לא פורט), עילה שאינה בסמכות של בית דין זה.

לבית הדין נתונה הסמכות לפסוק גמלאות אך לפי הוראות חוק הביטוח הלאומי וההסכמים הרלוונטיים, ואין בידיו סמכות לפסוק בתביעות כנגד המוסד הנסמכות על עילות נזיקיות (ראו פס"ד חלבי, סעיף 11).

13.
לסיכום

התובעת הגישה תביעה לקצבת ניידות לנתבעת בחודש יוני 2010, על אף שנבדקה על ידי ועדה רפואית כבר בחודש יוני 2009. לכן, כדין פעל הנתבע עת הכיר בזכאות הרטרואקטיבית של התובעת החל מחודש אפריל 2010 בלבד, בהסתמך על סעיף 16 להסכם הניידות.
כדין נדחתה התביעה בגין חודשים ינואר ומרץ 2010.

לאור זאת, אין מנוס אלא לדחות את תביעת התובעת.
בהתחשב כי מדובר בתובענה בתחום של ביטחון סוציאלי, אין צו להוצאות.

15.

לצדדים זכות
ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.

ניתן היום, (ב' חשון תשע"ד), 06 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.




נציגת ציבור (עובדים)
גב' גרסיאלה ביל-כהן

עידית איצקוביץ
שופטת

נציג ציבור (מעבידים) מר יגאל ליבר







בל בית דין אזורי לעבודה 1881-10/11 אסתר עליזה יוסף נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם ב-ֽ 06/10/2013)