פסקי דין על מרואן מסרי | פסקי דין על מיכאל סעדה

37666-11/12 תאמ     07/10/2013




תאמ 37666-11/12 מרואן מסרי נ' מיכאל סעדה








בית משפט השלום בחיפה



תא"מ 37666-11-12 מסרי נ' סעדה





מספר בקשה:8

בפני

כב' השופט
אהרון
שדה


מבקשים

מרואן מסרי


נגד


משיבים

מיכאל סעדה



פסק דין


לפני תביעה כספית לתשלום סך 34,834 ₪ המהווה
תביעה לחיוב הנתבע בחובותיה של
חברה בע"מ שהייתה בבעלותו בשם "עד רן בניה (2000) (להלן:"החברה").

לגרסת התובע, הוא עבד בחברה ופוטר פעמיים מטעמים שאינם רלבנטיים להכרעה כאן. התובע הגיש לבית הדין לעבודה בחיפה תביעה לתשלום זכויותיו, החברה הגישה תביעה שכנגד ובסופו של דבר
ביום 12.2.04 ניתן בהיעדר החברה או מי מטעמה

פסק דין
המחייב את החברה לשלם לתובע סך 34,834 ₪ בצירוף הפרשים.

החברה לא שילמה לתובע את המגיע לו וימים נכנסה להליך של פירוק מרצון ביוזמת הנתבע אשר שימש כמפרק.

לטענת התובע, הנתבע לא פעל כדין בתפקידו כמפרק ולא פעל לסילוק חוב החברה על פי פסק הדין וכלל לא הודיע לו על הליכי הפירוק.

הנתבע העלה בכתב הגנתו שלל טענות לסילוק על הסף, ביניהן התיישנות, היעדר יריבות ועילה ומניעות. דינן של כל הטענות הללו להידחות כבר בשלב זה שכן התביעה לא הוגשה בעילה שהוגשה כנגד החברה אלא בעילה של הפרת חובות שבדין מצד הנתבע כמפרק החברה ולאחר שניתן כבר פסק הדין כנגד החברה. הנתבע התמקד בעילת התביעה על פי דיני העבודה ברם לא זו התביעה בתיק זה ולא אדון בשאלת התיישנות התביעה ממועד הפירוק-טענה שלא עלתה בכתב ההגנה. שאר טענות הסף יפות גם הן לתביעה בעילה ישירה מול הנתבע כ"מעסיק" אך לא זו התביעה שבפני
.

מאידך גיסא, התביעה הוגשה בשיהוי בלתי נתפש של לפחות 6 שנים (שחלפו מאז המכתב ששלח לטענתו ב"כ התובע לנתבע ושצורף כאחד מנספחי כתב התביעה). יש מקרים בהם רשאי בית המשפט לדחות תביעה מחמת שיהוי שכזה, הדבר נעשה במשורה ואין ליישמו במקרה דנן. יחד עם זאת, השיהוי הבלתי נתפש של מי שלטענתו מגיע לו כסף מהנתבע בהגשת תביעתו יפעל כנגד התובע בפן הראייתי .

הנתבע טוען כי התובע לא פנה אליו או לחברה ולא בכדי אין ראיות על פניות כאלה, לחברה לא היו נכסים ותיקה במע"מ נסגר ביום 31.12.03 (לפני מתן פס"ד בביה"ד לעבודה), תיק מס הכנסה לא היה פעיל משנת 2004 ואילו ביום 13.9.05 כונסה אסיפה סופית של החברה והדבר פורסם כדין ברשומות ובא לידי ביטוי ברשם החברות, חלקן של טענות אלו נתמכו בראיות שהוגשו על ידו.

למרות שבטיעוניו הדגיש התובע כי "אין מחלוקת" לגבי מרבית העובדות בתיק, המציאות אחרת והנתבע מכחיש את רובן.

הכלל הוא כי המוציא מחברו עליו הראיה, קל וחומר כאשר מדובר בתביעה שבמהותה היא מעין תביעה להרמת מסך או תביעה כנגד מפרק שהוגשה קרוב ל-8 שנים מיום הודעת החברה על רצון לפירוק עצמי והגשת תצהיר הדירקטור (אוקטובר-נובמבר 2004 על פי דו"ח רשם החברות).

יוזכר כי הצדדים ויתרו על חקירות המצהירים על כל המשתמע מכך.

התובע לא הוכיח כי מסר לחברה העתק מפסק הדין שניתן לזכותו בבית הדין לעבודה.
התובע לא הוכיח שהעתק מפסק הדין הומצא לחברה ע"י אדם או גוף אחר.
התובע לא הוכיח כי ניסה לגבות את סכום פסק הדין או פתח בהליכי הוצל"פ כנגד החברה.

עניינים אלו מביאים למסקנה כי הגם שהנתבע היה שותף באופן חלקי להליכים בבית הדין לעבודה, הרי שלא בהכרח ידע כי תביעת החברה נמחקה וכי תביעת התובע התקבלה. לא פחות חשוב, אי נקיטת הליכים כנגד החברה לביצוע פסק הדין (או אי היכולת לגבות ממנה כספים אם ננקטו הליכים) מביאים למסקנה כי החברה הייתה ריקה מנכסים ובלתי סולבנטית (כפי שגם טוען הנתבע) ולכן גם אם הייתה חבות מצד הנתבע, הרי אין לחייבו במה שממילא החברה לא הייתה יכולה לשלם אלמלא מחדלו.

הוכח מדו"ח רשם החברות כי החברה באמצעות הנתבע הודיעו בנובמבר 2004 על כוונה לפירוק וצירפה תצהיר דירקטור מאוקטובר 2004 (התצהיר לא הוגש כראיה בתיק) וכי כבר באוגוסט 2005 שולמה אגרת הפרסום ברשומות, הפרסום מן הסתם בוצע בסמוך לאחר מכן, יצר ידיעה קונסטרוקטיבית אצל כלל הנושים והתובע ביניהם ובהיעדר פעולה מטעם הנתבע (או מי מהנושים) נרשם הפירוק מרצון בפברואר 2006 (ועוד לפני הפניה הלכאורית של ב"כ התובע לנתבע בנובמבר 2006).

גם אישורי מע"מ ומס הכנסה מעידים על כך שהחברה כבר לא הייתה פעילה החל מינואר 2004 מה שכאמור מחזק את טענת הנתבע לפיה ממילא לא היה יכול הנתבע להיפרע ממנה בין אם בוצע הפירוק ובין אם לא היה מבוצע הפירוק מחד גיסא ומאידך גיסא מקטין את ההסתברות להניח כי בהיעדר פעילות (עוד לפני מתן פסק הדין בביה"ד לעבודה) ובהיעדר נכסים, היה מה להבריח או "להסתיר" מהנושים.

בעניין זה יש להוסיף שהתנהלות התובע תמוהה שכן אם כה חשוב היה לו להיפרע מהחברה ולדאוג לפרקה "כדין" מדוע לא פנה לבקש פירוק בפיקוח בית משפט ומדוע לא פנה לרשם החברות לעכב את רישום חיסול החברה? (מקל וחומר כשמתברר שיש שני תובעים באותו עניין ברם בתיקים נפרדים והמיוצגים ע"י אותו ב"כ).

מכתבו של ב"כ התובע מנובמבר 2006 שנשלח בדואר רשום יוצר אמנם חזקה על קבלתו ברם הנתבע טוען בלהט שלא קיבל את המכתב, אין בנמצא רישום מרשות הדואר כי המכתב אכן נמסר במען והיות והצדדים ויתרו על חקירות הרי לא ניתן להתרשם ממהימנות מי מהצדדים בעניין זה ולכן אינני יכול לקבוע כי המכתב נמסר לנתבע.

הנתבע טוען ובצדק כי גם לשון אותו מכתב איננה מעידה על קיום חבות מצדו שכן המכתב נוקט בלשון לפיה הנתבע הוא זה שחויב לשלם שכר עבודה אך אין בו הסבר מדוע והרי אין חולק כי הנתבע לא חויב מעולם לשלם אישית את שכר העבודה ומנגד המכתב איננו מופנה לנתבע כ"מפרק" החברה.

התובע טוען כי בתיק האחר התפשר הנתבע והדבר פועל כנגדו כאן, לא כך פני הדברים, פשרה הינה קניית סיכונים אך איננה יוצרת השתק כלשהו בנסיבות דנן.

ולסיום, לא די בכך שהתובע הסתפק בטענות לפיהן "אין מחלוקת" עובדתית ובהפניה כללית ושטחית לפרק י"ג לפקודת השטרות, חובתו הדיונית היא להוכיח כל עובדה ועובדה וליישמה על אילו מסעיפי הפקודה הרלבנטיים, התובע שהשתהה עם תביעתו מעבר לכל פרופורציה לא עמד בנטל זה ואין לו אלא להלין על עצמו.

התביעה נדחית.

שקלתי את עניין ההוצאות והנני פוסק כי כל צד יישא בהוצאותיו.










ניתן היום,
ג' חשון תשע"ד, 07 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.














תאמ בית משפט שלום 37666-11/12 מרואן מסרי נ' מיכאל סעדה (פורסם ב-ֽ 07/10/2013)