פסקי דין על עמית | פסקי דין על פולק | פסקי דין על מטלון ושות' עורכי דין | פסקי דין על עמודי שחף | פסקי דין על תמיר חכים | פסקי דין על שרון מאיר |

50487-04/13 הפב     09/10/2013




הפב 50487-04/13 עמית, פולק, מטלון ושות' עורכי דין נ' עמודי שחף בע"מ, תמיר חכים, שרון מאיר








בית המשפט המחוזי מרכז-לוד



הפ"ב 50487-04-13 עורכי דין נ' עמודי שחף בע"מ
ואח'




לפני
כב' השופטת
הילה גרסטל

, נשיאה


מבקשת:

עמית
, פולק
, מטלון ושות' עורכי דין


נגד


משיבים
:

1.עמודי שחף בע"מ
2.תמיר חכים
3.שרון מאיר









פסק דין
בתובענה זו עותרת המבקשת לסעד של מינוי בורר מכוח סעיף 8 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן:-"החוק" או "חוק הבוררות").

1.
הרקע וטענות הצדדים:

(א)
המבקשת היא שותפות עורכי דין, המגדירה את עצמה בתובענה כ"משרד עורכי דין מהמובילים והוותיקים בישראל" והמשיבים הם חלק מהצדדים שהתקשרו ביום 11.10.04 בהסכם שיתוף (להלן:-"ההסכם" או "הסכם השיתוף") הנוגע לניהול, ייזום, תכנון ובנייה של פרויקט בינוי על מקרקעין הידועים כחלקות 141 עד 147 בגוש 6404 ברח' וולפסון 39 פתח תקווה (להלן:- "הפרויקט").
(ב)
בסעיף 13.1 להסכם השיתוף נקבע כי המבקשת ביחד עם משרד עורכי דין נוסף ימונו כיועצים משפטיים בכל הקשור להסכם ולביצוע הפעולות על פי ההסכם, לרבות שלב התכנון וביצוע הפרויקט, תמורת 1.75% בצירוף מע"מ מכל תקבולי מכירות היחידות שייבנו בפרויקט. כן נקבע שעו"ד בן דוד, ב"כ המשיבים בתובענה, יהיה זכאי ל-0.4% מהתקבולים.
(ג)
המבקשת, הטוענת כי שכרה האמור לא שולם לה, וניסיונותיה להסדיר את חילוקי הדעות עם המשיבים, כשלו, הגישה תובענה זו למינוי בורר בחילוקי הדעות בינה לבין המשיבים.
בבקשתה, מתבססת המבקשת על סעיף 14.1 להסכם הקובע כדלקמן:
"כל חילוקי דעות בין הצדדים בקשר לביצוע הפעולות על פי הסכם זה תובא להכרעת בורר דן יחיד, אשר הכרעתו תהא סופית ומחייבת...בהעדר הסכמה על זהות הבורר יהיה הבורר שופט בדימוס שימונה ע"י המוסד לבוררות עסקית" (להלן:-"סעיף הבוררות").

(ד)
המבקשת אינה צד להסכם השיתוף אך טוענת בתובענה כי היא הינה צד ישיר להסכם וזכאית לתבוע על פיו בשל העובדה שההסכם מסדיר את שכר הטרחה שלה. לטענתה, יש בהסכם גמירות דעת ומסוימות בכל הנוגע אליה, והא ראיה שהצדדים פעלו במהלך השנים, בצורה ממנה ברור כי הם רואים בהסכם כמחייב כלפיה.
(ה)
לחלופין, טוענת המבקשת כי היא מוטב בהסכם לטובת צד שלישי. לטענתה, הסכם השיתוף מגדיר במפורש את זכותה כצד ג לקבל את שכר הטרחה בגין פעילותה, ולכן, זכאית היא לדרוש את המגיע לה במסגרת בוררות הקבועה בהסכם.
(ו)
המשיבים מתנגדים למבוקש, ובכתב תשובה לאקוני, טוענים הם כי סעיף הבוררות חל אך ורק על הצדדים להסכם ואינו משתרע גם על חילוקי דעות עם המבקשת. המבקשת אינה צד להסכם, והיא בבחינת נותנת שירותים בלבד.

(ז)

ב"כ הצדדים הסכימו על הגשת סיכומים בכתב בתובענה.
(ח)
בסיכומי המבקשת, מרחיבה היא את טיעוניה כדלקמן: היא המוטב בהסכם שנעשה לטובתה, כאמור בסעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 (להלן:-"חוק החוזים"), וסעיף הבוררות חל גם על המחלוקות שבינה לבין המשיבים. הקונסטרוקציה המשפטית בה עושה המבקשת שימוש היא בדרך של מתן תשובה חיובית לשאלה: האם כאשר המוטב תובע את החייב, יכול המוטב לכוף את החייב להליכי בוררות הקבועים בחוזה, וזאת לאחר מתן תשובה שלילית לשאלה אם יכול חייב לחייב את המוטב לדיון במחלוקות בינו לבין המוטב בדרך של בוררות המעוגנת בחוזה, ותשובה חיובית לשאלה אם יכול החייב להתגונן נגד תביעת מוטב בטענה שיש לעכב התביעה ולהעבירה לבוררות.
(ט)
ההנמקה למסקנת ב"כ המבקשת כאמור לעיל, מבוססת לדידו על מדיניות משפטית ראויה ורצויה, כמו גם על טעמים משפטיים ורציונאליים, כבדי משקל, לדעתה. לטענת ב"כ המבקשת, עקרון השוויון המצוי בבסיס שיטת המשפט הישראלית מחייב הענקת זכויות זהות לבעלי דין, ואם החייב יכול לכוף על מוטב ניהול הליך בבוררות, לא יעלה על הדעת שהמוטב לא יוכל לפעול באותה דרך ממש. יהא בכך משום פגיעה בעקרון השוויון, והמוטב יקופח שכן הוא עצמו ייאלץ להגיש תביעה בבית המשפט בעוד החייב יוכל לבחור את הפורום הנוח לו. טענה נוספת נוגעת למעמדו של המוטב כמי שנכנס בנעליו של הנושה בחוזה, והופך למעין נושה של הזכות שניתנה לו בתוך החוזה ומחויב להסכמות בין הנושה והחייב בכל הנוגע למימושו, לרבות ההסכמה לפנות לבוררות. ב"כ המבקשת טוענים עוד כי מבחינה רציונאלית, יש חסכון בזמן ומשאבים שיפוטיים שכן במקום שהמוטב יגיש תביעה לבית המשפט ובית המשפט יעכב אותה ויפנה הצדדים לבוררות, אם החייב ידרוש זאת, יכול המוטב לפנות ישירות להליך של בוררות.
(י)
ב"כ המשיבים כופר בניתוח שצוין לעיל וטוען כי יש להבחין בין מהות הזכות המשפטית שיש למבקשת על פי החוזה לבין דרך מימושה. באשר לזכות, היא אינה שנויה במחלוקת. המחלוקת היחידה היא לגבי דרך המימוש. לדעתו, הליך הבוררות מהווה הגבלת זכות יסוד של פנייה לערכאות ולכן, המבקש להגביל זכות זו חייב לעשות כן במפורש ובהסכמה מדעת. במקרה דנן, לא הייתה כל הסכמה לכך והמשיבים כלל לא העלו על דעתם אפשרות כזו, כך שלא ניתן לטעון שהייתה גמירת דעת בעניין זה. זאת ועוד. אליבא דמשיבים, המבקשת אינה מוטב ואינה צד ג' בכל הנוגע לחוזה, נושאו ותכניו. חלקה מתמצה בנקודה אחת ספציפית שאינה חלק אינטרגלי מהזכויות והחובות נושא החוזה.
(יא)
בסיכומי התשובה של המבקשת שבה היא על טיעוניה ומחדדת את גישתה.

2.
דיון והכרעה

לאחר עיון בטיעוני הצדדים בכתבי הטענות ובסיכומים, הגעתי למסקנה שדין התובענה להידחות ועל המבקשת לממש זכויותיה הנטענות מול המשיבים בתביעה כספית שתגיש לבית המשפט המוסמך, ולהלן נימוקי:

(א)
המבקשת מתבססת, כאמור, בתובענה דנן על
סעיף 34 לחוק החוזים הקובע: "חיוב שהתחייב אדם בחוזה לטובת מי שאינו צד לחוזה (להלן-המוטב) מקנה למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב, אם משתמעת מן החוזה כוונה להקנות לו זכות זו".
לית מאן דפליג כי הצדדים להסכם התחייבו לטובת המבקשת, לשלם לה שכר טרחה בשיעור שנקבע בהסכם. לית מאן דפליג גם שאם מי מהצדדים שהיה אמור לשלם את שכר הטרחה, לא עשה כן כנדרש, רשאית המבקשת לדרוש ממנו את קיום החיוב.
המחלוקת אינה אם זכאית המבקשת לדרוש את קיום החיוב, אלא באיזו דרך זכאית היא לעשות כן. דהיינו, האם זכאית היא לדרוש קיום החיוב במסגרת הליך בוררות עליו הסכימו הצדדים להסכם ולא רק בדרך של תביעה כספית רגילה, אם לאו. ועל כך, סבורה אני שהתשובה היא שלילית.

סעיף 14.1 להסכם, הוא סעיף הבוררות, קובע:

"כל חילוקי דעות בין הצדדים בקשר לביצוע הפעולות על פי הסכם זה תובא להכרעת בורר דן יחיד, אשר הכרעתו תהא סופית ומחייבת..."

בתובענה (סעיפים 14-24) נטען כי המבקשת היא צד ישיר להסכם, ולכן, בין היתר, סעיף הבוררות חל עליה. טענה זו נזנחה על ידי ב"כ המבקשת בסיכומיו, ואף נאמר ההיפך (סעיף 17 לסיכומים), ולא בכדי. אין לקבל טענה זו. המבקשת אינה צד ישיר להסכם, הגם שקיים בהסכם סעיף אחד הנוגע לשכרה. לכל היותר, ניתן לראות בה באמת מוטב, דהיינו, מי שלטובתו ניתנה התחייבות במסגרת ההסכם, מבלי שהוא עצמו היה צד ישיר לאותו הסכם.
על זניחת טענה בסיכומים נאמר כבר על ידי בית המשפט העליון:

"כלל גדול נקוט בידי בית-המשפט, לפיו, אם אין בעל הדין מעלה בסיכומי טענותיו טענה מסויימת, משמעות הדבר הוא שאף אם הועלתה על-ידיו קודם לכן, הרי בכך שלא העלה אותה בשלב סיכומי הטענות, הוא נחשב כמי שזנחה." (
ע"א 401/66
מרום נ' מרום
, פ"ד כא
(1) 673, 678-677 (1967)).

ובאופן דומה קבע הנשיא שמגר כי "דין טענה שנטענה בכתב הטענות אך לא הועלתה בסיכומים – אם בשל שגגה או במכוון– כדין טענה שנזנחה, ובית המשפט לא ישעה לה" (
ע"א447/92
רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן
, פ"ד מט
(2) 102, פסקה 4 (1995)); הלכה דומה נשמעה גם בע"א 8168/03 ארנון נ' חשמל זועבי בע"מ (לא פורסם, 8.11.09)). כך גם בענייננו, אין להישמע לטענות המבקשת שלפיה יש לראותה כצד ישיר להסכם ולהחיל עליה את סעיף הבוררות.

(ב)
טענותיה האחרות של המבקשת מתמקדות בהיותה "מוטב" בהסכם שנעשה לטובתה.
לעניין זה טוענת המבקשת כי חייב אינו יכול לאכוף על מוטב הליך בוררות המעוגן בהסכם שהמוטב לא צד לו (דהיינו, לא ניתן לעשות שימוש בסעיף כזה כחרב בידי החייב, נגד המוטב), אך כן יכול לעשות שימוש בסעיף הבוררות כמגן, נגד המוטב, דהיינו, יכול הוא לגרום לעיכוב הליכים בתביעה שהגיש נגדו המוטב, בשל קיומה של תניית בוררות. מכאן, מבקש ב"כ המבקשת להסיק כי זה הדין גם לגבי שימוש בתניית בוררות שכזו כחרב בידי המוטב נגד החייב.

במסקנתו הנ
"
ל מתבסס ב"כ המבקשת על פסק הדין בעניין ע"א 601/82

בנק לאומי לישראל בע"מ

נ'
continent israel schiffahrts g.m.b.h- .c.i.s
, פ"ד מ(2) 673 (1986) (להלן:-"עניין בנק לאומי").
עיון בפסק הדין מעלה כי אין בו כדי לסייע למבקשת.
בפסק הדין נדונו טענותיו של בנק לאומי נגד שתי נתבעות: האחת שמושבה בגרמניה, והשנייה, חברה ישראלית, המשמשת סוכנת של החברה הגרמנית.
הבסיס לתביעה היה שטר מטען, שהבנק טוען לבעלות עליו, מכוח משכון לטובתו. הנתבעים טענו כי קיימת תנית שיפוט זר ייחודית לבית משפט במערב גרמניה, ובית משפט קמא קיבל את הטענה לגבי החברה הגרמנית אך לא קיבל אותה לגבי החברה הישראלית.
הבנק הגיש ערעור וטען כי תנית השיפוט מודפסת בשטר המטען באותיות זעירות שאינן ניתנות לקריאה ולא הוכח שתוכנה הובא במפורש לידיעת הבנק.
בית המשפט העליון קבע כי זו טענה מוזרה כשהיא נשמעת מפי בנק דווקא.
טענה נוספת הייתה בפי הבנק, ועליה מתבססת גם המבקשת בענייננו, היא כי הבנק אינו צד ישיר לשטר המטען, יחסיו עם החברה הגרמנית הם יחסי חייב ומוטב על פי חוזה לטובת צד שלישי, והוראות סעיף 37 לחוק החוזים אינן חלות.
בית המשפט העליון דחה את טענתו זה של הבנק בשל מספר טעמים:
הראשון, נקבע שתביעת הבנק כולה מבוססת על הטענה כי הוא המחזיק והבעלים של שטר המטען וכי נוצר חוזה בינו לבין החברה, ואם אכן הבנק רואה עצמו מלכתחילה צד ישיר לשטר המטען ולא צד רחוק, אינו יכול להרחיק עצמו כעת.
בנוסף, הבנק קיבל את שטר המטען ומבסס עליו את תביעתו, דהיינו, נוצרו יחסים חוזיים ישירים בינו לבין החברה הגרמנית, ונימוק נוסף, הרלוונטי לענייננו הוא כי "אפילו היה הבנק צודק בהנחתו כי היחסים שנוצרו בינו לבין החברה הם יחסים של מוטב וחייב, גם אז חלות עליו הוראות סעיף 37 לחוק החוזים.. כי "כל טענה שיש לחייב כלפי הנושה בקשר לחיוב תעמוד לו גם כלפי המוטב". ...להשקפתי, סעיף 37 בא להגן על עניינו של החייב ולאפשר לו לטעון כלפי המוטב כל טענה המגבילה את זכותו או את מהותה...הטענות שאינן בתחום הטענות התקפות על פי סעיף 37 הן אותן טענות שהן אישיות ליחסים שבין החייב לנושה כמו קיזוז. התניה של שיפוט זר איננה טענה אישית כזו וכשם שהיא פתוחה לחייב כלפי הנושה כן היא פתוחה לו כלפי המוטב." (ענין בנק לאומי לעיל, עמ' 681).

ובהמשך, עושה בית המשפט העליון את ההקבלה בין תנית שיפוט זר לבין
תנית בוררות ואומר "סביר יהיה אפוא להניח שגם בנושא הנדון תהיה ההלכה זהה" (שם, בעמ' 682).

לכאורה, צודק אם כך ב"כ המבקשת בגישתו, אלא שלא היא.
עיון בהסכם נושא התובענה מעלה כי היה ברור לכל המעורבים בו, לרבות המבקשת, כי תנית הבוררות אמורה לחול אך ורק על יחסי הצדדים הישירים לו. עיון מדוקדק בתובענה מעלה כי אין בה טענה אחרת. הטיעון הוא טיעון משפטי גרידא שאינו מבוסס על התשתית העובדתית המיוחדת לתיק זה.
לתובענה צורף תצהיר של עו"ד אלדד כורש. בתצהיר זה אין ולו בדל טענה שממנה ניתן להסיק כי מלכתחילה אומד דעת הצדדים היה כי סעיף הבוררות יחול גם ביחסי המבקשת ומי מהצדדים להסכם.
לעומת זאת, עיון בהסכם מעלה כי הפרק הדן בבוררות (סעיף 14) מתייחס לצדדים עצמם ולהם בלבד.
כך, בסעיף 14.2 מוותרים הצדדים על כל סעד מסוג צו מניעה או כל סעד אחר אשר תוצאתו היא הפסקת התכנון ו/או הפסקת הבנייה.
כך גם בסעיף 14.3 נאמר שהבורר יהיה רשאי, על פי שיקול דעתו הבלעדי, להיעזר במומחה בנושאים שלגביהם התבקשה הכרעתו.

נטען על ידי ב"כ המשיבים בסיכומיו, וטענה זו לא הוכחשה על ידי המבקשת, כי ההסכם נוסח על ידי המבקשת עצמה.
ואם אכן נכון הדבר, ניתן לייחס חשיבות גבוהה עוד יותר לכוחן של המילים ולניסוח הרלוונטי.

זאת ועוד.
סעיף 13.1 מסמיך את המבקשת כיועצים משפטיים בכל הקשור להסכם "ולביצוע הפעולות על פי הסכם זה.." וסעיף 14.1 קובע כי הבוררות תחול על "כל חילוקי דעות בין הצדדים בקשר לביצוע הפעולות על פי הסכם זה.."
דהיינו, הצדדים ראו לנגד עיניהם פעולות שהם עצמם צריכים לבצע, ושלגביהן יקבלו ייעוץ משפטי מהמבקשת ובמקרה של חילוקי דעות ביניהם לגבי אותן פעולות, יפנו הם לבוררות.

אין מדובר במצב בו צד שלישי, שהוא מוטב בהסכם, נכנס לנעליו של הנושה, שהוא צד להסכם, ורשאי לפעול לכל דבר ועניין כאילו הוא הנושה.
מדובר כאן בצד שלישי, זר להסכם שבין הצדדים עצמם, והסכסוך שבינו לבין צד מהצדדים להסכם, אינו מסוג הסכסוך שיכול היה להתעורר בין הצדדים עצמם להסכם. ההסכם הוא הסכם שיתוף הנוגע לניהול, ייזום, תכנון ובניה על הנכס, ותביעת המבקשת היא תביעת שכר טרחה, השונה לחלוטין מכל חילוקי דעות אפשריים בין הצדדים להסכם זה.
צודק ב"כ המשיבים בטענתו כי הסכם בוררות חייב שיהיה ברור ומוסכם על הצדדים מאחר שיש בו, בהתקיימו, משום הגבלת זכות הגישה לערכאות. כפי שנאמר רבות על ידי בית המשפט העליון: "מקורו של הליך הבוררות הוא בהסכמת הצדדים המפורשת למסור את ענייניהם להכרעת הבורר ולכן יש צורך במפגש רצונות מלא של כל הצדדים לקחת חלק בהליך" (רע"א 3925/12 חן רונן נ' עו"ד יובל כהן (לא פורסם, 17.6.13)

ראו גם: סמדר אוטולנגי בוררות – דין ונוהל כרך א 25 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005)
).

גם האמור בפסק דינו של כב' השופט בנימיני (בש"א (מחוזי-ת"א) 21441/05
dolphin maritime ltd
. נ' קרוז וורלד דיזנהויז בע"מ

(לא פורסם, 6.8.06)

אינו יכול לסייע למבקשת.
השופט בנימיני מתייחס למצב בו צד שלישי, שהוא מוטב בחוזה, רשאי לתבוע מן החייב את קיום זכותו כמוטב, כאשר ברור שיש על פי ההסכם הן חייב הן נושה, והמוטב נכנס בנעלי הנושה.
המצב בענייננו שונה. שני הצדדים להסכם נחשבים לכאורה לחייבים פוטנציאליים כלפי המבקשת, וביניהם לבין עצמם, אין חייב ואין נושה ככל שהדבר נוגע לטענות שיש בפי המבקשת והמהוות את הבסיס לתביעתה.

סיכום עד כאן מעלה כי הן ברמה העובדתית, הן ברמה המשפטית, אין מקום לקבוע כי המבקשת זכאית להתבסס על סעיף הבוררות שבהסכם בין הצדדים בחילוקי הדעות שבינה לבין המשיבים בנוגע לשכר טרחתה.







3.
סוף דבר:
לנוכח
האמור לעיל התובענה נדחית.
איני עושה צו להוצאות בשל דרך הטיעון הלאקונית של ב"כ המשיבים בתשובתו.
























המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים לבקשה בדואר רשום.







ניתן היום,
ה' חשון תשע"ד, 09 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.














הפב בית משפט מחוזי 50487-04/13 עמית, פולק, מטלון ושות' עורכי דין נ' עמודי שחף בע"מ, תמיר חכים, שרון מאיר (פורסם ב-ֽ 09/10/2013)