פסקי דין על א.ד מרכז הקרמיקה (2003) | פסקי דין על דוד פינטו | פסקי דין על עו"ד ד. בקר בתפקידו ככונס נכסים | פסקי דין על גיא גרשון |

680/04 א     18/10/2004




א 680/04 א.ד מרכז הקרמיקה (2003) בע"מ, דוד פינטו נ' עו"ד ד. בקר בתפקידו ככונס נכסים, גיא גרשון




1
בתי המשפט

ת.א 000680/04
בית משפט השלום קרית גת
18/10/2004
תאריך:
כבוד השופטת טלי חיימוביץ

בפני
:
1. 1. א.ד מרכז הקרמיקה (2003) בע"מ

2. 2. דוד פינטו

בעניין:
התובעים
מאיר מורגנשטרן

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
1. 1. עו"ד ד. בקר בתפקידו ככונס נכסים

2. 2. גיא גרשון

שניהם ע"י עוה"ד ד. בקר

3. 3. ליאן ע. בע"מ - נמחקה
4. 4. אלברט עזרן - נמחקה
5. 5. אריק עזרן - נמחק

הנתבעים
פסק דין
1. 1. זוהי תובענה ל

פסק דין
הצהרתי, לפיו לא קיימת כל זיקה או זהות בין התובעת ורכושה, לבין נתבעים 3-5, ועל כן אין מקום להרים את מסך ההתאגדות בין הגופים האמורים, וכי הסכם הערבות שנחתם בין תובע 2 לבין נתבע 1 מבוטל, הואיל ונחתם בכפיה.

העובדות
2. 2. על פי הנטען בכתב התביעה, תובע 2 (להלן: "התובע"), הוא הבעלים והמנהל של תובעת 1 (להלן: "התובעת"). התובעת היא חברה לממכר מוצרי קרמיקה, אשר מניותיה מוחזקות בנאמנות על ידי בתו של התובע, ליטל פינטו.

3. 3. בעבר פעל בעסק המנוהל על ידי התובעת, עסקה של חברה אחרת בבעלות נתבעים 3-5, או מי מהם. בעקבות קשיים כספיים פינו נתבעים 3-5 את העסק, והעבירוהו לתובעת, וכן אפשרו לה לעשות שימוש במוניטין שלהם, באמצעות הותרת שלטיהם על בית העסק, והעסקת נתבע 5 כעובד בעסק.

4. 4. התובעת רכשה סחורה לעסק החדש, ועשתה זאת מספקים אחרים, ולא מנתבעים 3-5.

5. 5. בינתיים, במסגרת הליכי הוצאה לפועל, בתיק הוצאה לפועל מספר 9-03-04318-26 (להלן: "תיק ההוצאה לפועל"), ביקש נתבע 1 וקיבל צו מראש ההוצאה לפועל, להתמנות ככונס נכסים על נכסים שבבעלות נתבעים 3-5, כולל נכסים המצויים בעסקה של התובעת.

6. 6. ביום 29.1.04 הגיע נתבע 1 לעסקה של התובעת, בלוויית כוחות משטרה וקבלני הוצאה לפועל, וביקש לתפוס ולהוציא את הסחורה שבבית העסק. על מנת למנוע קריסת העסק, הסכים התובע לערוב להסכם פשרה שנחתם בין נתבע 1 לנתבע 5 (אריק עזרן), וחתם כערב על שיקים שנתנו במסגרת הסכם הפשרה.

7. 7. כיום עותרים התובעים להכריז כי לא קיימת כל זיקה בין התובעת לבין החייבים בתיק ההוצאה לפועל, ומכאן שאין לעקל רכוש המצוי בעסקה לטובת חובותיהם, וכן להורות על ביטולו של חוזה הערבות עליו חתם התובע, תוך כפיה.

8. 8. הנתבעים לא הגישו כתב הגנה.

9. 9. במסגרת הליכי צו המניעה הזמני, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, לפיה ינתן פסק הדין על יסוד החומר שבתיק, כולל החומר שבתיק הבקשה לצו המניעה הזמני, וסיכומי הצדדים.
דיון
10. 10. ב"כ נתבעים 1 ו-2 (להלן: "הנתבעים"), טוען בסיכומיו, כי התובעת הוקמה אך ורק על מנת להבריח את רכושם של נתבעים 3-5, ועל מנת להקשות על הנושים לגבות את חובם מהם.

11. 11. ב"כ הנתבעים, מעלה מספר טענות סף, וכן טוען כי יש לדחות את התביעה לגופו של עניין.

דחיה על הסף מחמת אי נקיון כפיים
12. 12. לטענת ב"כ הנתבעים, נמנעו התובעים מלהמציא את כתב התביעה לנתבעים 3-5 ולזמנם לדיון ההוכחות, מבלי לתת לכך כל טעם. בכך נמצאו מפרים את חובתם, לבוא נקיי כפיים לבית המשפט, בעתרם לסעדים מהיושר, ולהציג בפני
בית המשפט את מכלול הראיות והעובדות. התנהגות זו אף מחזקת את טענת הנתבעים, כי קיים קשר ישיר בין התובעת לנתבעים 3-5.

13. 13. ב"כ התובעים מצידו כפר בקשר שבין הדברים, והודיע כי הוא עותר למחיקת נתבעים 3-5 מכתב התביעה. אני נעתרת לעתירה זו, ומורה על מחיקתם.

14. 14. לא ראיתי כיצד באי המצאת כתבי בי דין לנתבעים 3-5, ומחיקתם בסופו של דבר, הופרה חובת התובעים לבוא לבית המשפט בידיים נקיות. לא מצאתי כל קשר בין המצאת כתבי בי דין לנתבע זה או אחר, לבין החובה להביא בפני
בית המשפט את מכלול הראיות והעובדות. התובעים אינם תלויים באיש, לצורך הבאת הפרטים הנוגעים לעסקה שבינם לבין הנתבעים 3-5, וגם אילו היו תלויים בנתבעים אלה לצורך הוכחת דבר מה, ניתן היה לזמנם בתור עדים, ואין צורך בהם כבעלי דין.

15. 15. מעבר לכך, יש לזכור כי צו המניעה הזמני כלל לא נתבקש כנגד נתבעים 3-5, אלא כנגד נתבעים 1-2 בלבד, ולכן לא היה מקום לזמנם לדיון זה, או להזדרז ולהמציא להם את כתב התביעה.

דחייה על הסף מחמת העדר יריבות
16. 16. טוען ב"כ הנתבעים כי יש לדחות את התובענה על הסף בהעדר יריבות, מאחר והתצהיר התומך בה הוגש מטעם התובע, והוא, על פי האמור בדו"ח רשם החברות, אינו בעל מניות, מנהל או בעל שליטה בתובעת. בנוסף, לא הומצא פרוטוקול מטעם התובעת, המסמיך את התובע להצהיר מטעמה, ולא הומצא כל מסמך היוצר את הנאמנות הנטענת.

17. 17. איני מקבלת טענה זו.

18. 18. הנתבעים אינם חולקים על כך שהתובעת בשליטתה של בת התובע, אלא רק על עצם הנאמנות.

19. 19. חוק הנאמנות אינו דורש חוזה בכתב לצורך יצירת נאמנות. על כן, ניתן לומר כי גם חוזה בעל פה או בהתנהגות ייחשב כחוזה היוצר נאמנות. ראה ע"א 3829/91 וואלס נ' גת פ"ד מח(1) 801, שם הכיר בית המשפט בקיומה של "נאמנות משתמעת" כנאמנות על פי חוזה, הנשיא שמגר ציין כי אינו רואה הבדל בין הסכם נאמנות שנכרת בהתנהגות לבין הסכם נאמנות מפורש שנערך בכתב.

20. 20. התובע הצהיר כי בתו מחזיקה במניות החברה בנאמנות עבורו. עובדה זו כשלעצמה לא נסתרה על ידי הנתבעות. הטענה כי לא הוצג מסמך התומך בהצהרה זו, אינה מספקת בכדי לסתור את הראיה הלכאורית שמקים תצהירו של התובע. לעניין זה ראה גם ה"פ (ת"א-יפו) 453/02 בנימין כהן נ' עו"ד דני אטיאס, תק-מח 2003 (1) 1164).
21. 21. גם העדרו של פרוטוקול המסמיך את התובע להצהיר בשם התובעת, אינו משמיט את הקרקע מהתובענה. בחקירתו ביקש התובע, נוכח עמדת הנתבעים, להגיש את הפרוטוקול, אך ב"כ הנתבעים התנגד לכך. לפיכך, אין הוא יכול להלין על כך כעת.

הסעד המבוקש לגופו של עניין

הגדרת חזית המריבה
22. 22. מדובר למעשה בעתירה שהוגשה על יסוד סעיף 57 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן: "החוק"), בנסיבות סעיף 28 לחוק, בעקבות תפיסתם של מיטלטלין על ידי כונס נכסים, בחצרים שנחזו כחצרים של נתבעים 3-5.

23. 23. על כן מדובר למעשה בסעד שעניינו הצהרה על בעלות במיטלטלין מעוקלים.

24. 24. מאחר ושני הצדדים הרבו להשתמש בביטוי "הרמת מסך ההתאגדות", כאילו בהחלטתה של ראש ההוצאה לפועל למינויו של נתבע 1 ככונס נכסים על נכסים שבחצריה של התובעת, הורם מסך ההתאגדות בין התובעת לנתבעים 3-5, אבקש לציין בהקשר זה מספר מילים.

25. 25. סעיף 28 לחוק, אינו עוסק בהרמת מסך התאגדות, אלא קובע חזקה שבדין לגבי מיטלטלין אשר עוקלו בחזקתו של החייב. ראש ההוצאה לפועל, מטבע הדברים אינו מוסמך להרים מסך התאגדות, ובהטילו עיקול על נכס זה או אחר, הוא עושה זאת מכח חזקת הבעלות המצויה בסעיף.

26. 26. את המבקש לסתור חזקות אלה, מפנה הסעיף לבית המשפט לצורך קבלת סעד הצהרתי על בעלותו במיטלטלין.

27. 27. לפיכך אין עסקינן בתובענה זו, ב"הרמת מסך ההתאגדות", כמשמעותה בחוק החברות, אלא בקביעת בעלות במיטלטלין, על יסוד החזקות המצויות בסעיף 28 הנ"ל.

28. 28. במסגרת הדיון בסוגיה, אתייחס תחילה לשאלה, מי מהצדדים נושא בנטל ההוכחה, בשים לב לזהותו של מחזיק החצרים בהם בוצעה התפיסה. בהמשך אדון בטענת הנתבעים, לפיה הבעלות במיטלטלין הועברה במרמה לתובעת, עד כי למעשה ניתן לראות בה העברה פיקטיבית ולהתעלם ממנה.

האם עמדו התובעים בנטל המוטל עליהם על פי סעיף 28 לחוק
29. 29. ראשית יש לשאול, איזו מבין חלופות סעיף 28 לחוק, חלה בנסיבות העניין, סעיף 28(א) או סעיף 28(ב). דהיינו, האם עוקלו המיטלטלין כשהיו בחצריו של החייב, ולצורך העניין, בחצריהם של נתבעים 3-5, או שמא עוקלו מחצריה של התובעת. רק לאחר שתינתן תשובה לשאלה זו, ניתן יהיה לקבוע על מי מוטל נטל ההוכחה לעניין הבעלות במיטלטלין.

30. 30. התובעת הראתה לבית המשפט כי שכרה את בית העסק מבעליו, לאחר שהסכם השכירות בין הבעלים לנתבעים 5-3 הופסק במסגרת הסכם פשרה. שני מסמכים אלה, הסכם הפשרה בין נתבעים 3-5 למשכיר, והסכם השכירות בין המשכיר לבין התובעת, צורפו לתצהיר, ולא נסתרו.

31. 31. כך הוכיחה התובעת כי המיטלטלין נמצאו בחצרים שאינם בהחזקתם של נתבעים 5-3 אלא בהחזקתה, ועל כן במקרה הנ"ל יחול סעיף 28 (ב) לחוק. נטל ההוכחה להוכחת הבעלות, מוטל לפיכך על הטוען כי הם רכושו של החייב, דהיינו, על הנתבעים.
האם הרימו הנתבעים את הנטל המוטל עליהם
32. 32. הנתבעים לא הציגו בפני
בית המשפט כל ראיה עצמאית שיש בה להוכיח, כי המיטלטלין המעוקלים הם בבעלות נתבעים 5-3, ולא בבעלות התובעת. הנתבעים סמכו טענותיהם על הראיות שהוצגו בפני
בית המשפט על ידי התובעים, וטענו כי על פי ראיות אלה, ברי כי מדובר בעסקת מרמה.

33. 33. הנתבעים מבקשים מבית המשפט ללמוד אודות המרמה הנטענת, מאותות המרמה הבאים: ניהול העסק הנוכחי בחצרים בהם נוהל העסק הקודם, אי החלפת השלטים, והשארת נתבע 5 כעובד בעסק החדש. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי לא הובאה כל ראיה על ידי התובעת בדבר פרטי העסקה שנערכה בין התובעים לנתבעים 3-5, והתמורה ששולמה, אם בכלל, עבור העסק, כאשר ברור כי עבור המוניטין לא שולם מאומה. בנוסף, בתו של התובע צעירה, ולא ברורים מקורותיה הכספיים לרכישת העסק.

34. 34. לטענתם, מראיות התובעים עולה כי מלבד החלפת סרט קופה הנושא את שמה של התובעת, לא בוצעה כל עיסקת מכר כדין בין הצדדים, ולא שולמה כל תמורה.

35. 35. "אותות המרמה" ה-"badges of fraud" שפותחו במשפט האנגלו אמריקאי, הוכרו בפסיקה ככללים המכילים חזקות שבעובדה, שהיה ונותרו ללא מענה, הן מצביעות על קיומה של מרמה. ככל שמצטברים יותר "אותות מרמה" כך עובר הנטל על הנתבע להפריכם.
"עם האותות נמנים שם, חדלות פרעון של מעביר הבעלות, קשרים בין המעביר לנעבר, איום של תביעה, חשאיות, חריגה מדרכם המקובלת של עסקים, העברת כל נכסי החייב, שמירת הנאה למעביר ושמירת החזקה בנכס בידו..."כוחן הראייתי של החזקות הוא, בהעברת הנטל לחייב להראות את תום לבן של העסקאות או להסבירן באופן שיניח את הדעת, אך עדיין נטל השכנוע הוא על התובע"

ה"פ 1823/92 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' סבג, תק-מח 96(2) 62769.
באותו עניין קבע כב' השופט גורן כי כללים אלה נקלטו במשפט הישראלי, באמצעות הכלל הראייתי שעניינו חזקות שבעובדה, ומשמעות הוכחתן היא הפחתת נטל הראיה המוטל על הטוען למרמה.
"אמור מעתה: אמנם, איזון האינטרסים שנדון לעיל, והכלל בדבר טענות שיש בהן הטלת דופי פלילי מטים לכיוון של עמידה קפדנית על נטלי ההוכחה. אלא שעד כמה שהמידע מצוי בידי המשיבים, וככל שהבנק יראה יותר אותות מרמה וראיות נסיבתיות המצביעות על מרמה מצד סבג, ניתן יהיה להפחית את נטל הראיה שעל הבנק."

36. 36. אדון להלן בטענות הנתבעים, לגבי "אותות המרמה" העולים מהראיות.

37. 37. היותה של בת התובע צעירה לימים - בכך איני רואה "אות מרמה" בנסיבות העניין. התובע טען בחקירתו כי הקים את העסק עבור בתו, וכי זהו עסק משפחתי. מדובר בהסבר סביר. מעבר לכך, לא הוצג בפני
קשר כלשהו בין התובע ומשפחתו לבין הנתבעים, ומשכך, עצם הקמת העסק בידי התובע או בידי בתו, כשלעצמו, אינו יכול להעיד על מעשה מרמה.

38. 38. העברת המוניטין ללא תמורה - לא הוצג בפני
בית המשפט כל נתון המצביע על שוויו הכלכלי של מוניטין העסק, אם בכלל קיים, נוכח מצבה הכלכלי של נתבעת 3. בהעדר נתון שכזה, לא ברור אם בכלל הועבר נכס בעל שווי, ולכן לא ניתן לקבוע כי עסקינן במעשה מרמה.

39. 39. אשר לטענה כי לא בוצעה כדין עיסקת מכר בין הצדדים ולא שולמה כל תמורה. בטענה זו מצאתי ממש, אם כי אין בה די, בנסיבות העניין, כדי להרים את הנטל המוטל על הנתבעים. התובעת הוכיחה כי שכרה את המושכר מבעליו, לאחר שנתבעים 3-5 עזבו אותו. עוד הוכיחה התובעת, באמצעות חשבוניות שלא נסתרו, כי רכשה כדין את הטובין המצויים בו, ממקורותיה הכספיים, מספקים אחרים, ולא מנתבעים 3-5. מאידך, לא הביאו הנתבעים כל ראיה פוזיטיבית כי איזה מהפריטים המצויים בעסקה של התובעת, היה שייך בעבר לנתבעים 3-5.

40. 40. אכן, התובע בחקירתו לא פרט את שיעור התמורה ששולמה עבור העסק, אלא טען שנערך חשבון בינו לבין הנתבעים, על יסוד עסקים קודמים. יש עם זאת לזכור כי הדברים נאמרו במסגרת הליך ראשוני, והתובע לא התבקש קודם לכן, להציג מסמכים, או לתת פרטים.

41. 41. מכל מקום, בנסיבות העניין, שעה שיתר מרכיבי הבעלות במיטלטלין, והחזקה במושכר הוכחו, אין די בהעדר פירוט בגין התמורה לעסק באופן כללי, כדי לקבוע כי נעשתה פעולת מרמה.

42. 42. גם עבודתו של נתבע 5 אצל התובעת אינה יכולה כשלעצמה להעיד על מרמה. התובעת הציגה תלושי משכורת שהפיקה לנתבע 5, והסבירה כי התחייב לעבוד בעסק, כאשר נרכש העסק על ידי התובעת. לא הוכח, מאידך, כי נתבע 5 ממשיך לשלוט בעסק, או כי תלושי המשכורת שהוצאו לו פיקטיביים, וכד'.

43. 43. יתר "אותות המרמה" כגון קשרים בין המעביר לנעבר, חשאיות, חריגה מדרכם המקובלת של עסקים, כמו גם שמירת החזקה בנכס בידם של נתבעים 3-5 לא הוכחו.

44. 44. המעלה טענות מרמה, עליו נטל הראיה, ואף במידה מוגברת.
"טענת תרמית או מעילה היא טענה רצינית בעלת גוון הפוגע בשמו הטוב של האדם שנגדו היא מכוונת. לפיכך, טבעי הדבר, שבית המשפט הנתקל בטענה כזאת ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית ... את התרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, על כל תגיה ודקדוקיה, ובדרגת שכנוע לגבי כל עניין ועניין..." (ראה ע"א 400/86 עזבון המנוח בן-ציון קריגר נגד ד"ר סבינה שטנה פ"ד מ"ב (4)500 ).

45. 45. בנסיבות בהן כל אחד מ"אותות המרמה" הנטענים, ניתן לפירוש גם בדרך שאינה מצביעה על העברת מרמה, ולאחר שהוכחו יסודות הבעלות העיקריים, דהיינו, החזקת המושכר כדין, ורכישת המיטלטלין ממקורות כספיים של התובעת, אני קובעת כי לא הוכח במידה הנדרשת מעשה מרמה בין התובעת לנתבעים 5-3.

טענת הכפיה
46. 46. התובע עותר להצהיר כי חתימות הערבות שלו על שלושת השיקים שנמסרו לנתבע 1 ע"י נתבע 5 נעשו בכפיה ודינן להתבטל, מכח סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973.

47. 47. לטענתו, הגעתו של נתבע 1 לעסקה של התובעת, בלווית שוטרים, קבלני הוצאה לפועל, משאיות, וסבלים, מתוך כוונה לרוקן את תכולת העסק, ומבלי לתת לתובע שהות לבטל את רוע הגזירה באמצעות פניה לערכאות, מהווה "כפיה כלכלית".

48. 48. זאת מהטעם שהתובעת אינה מסוגלת להמשיך בעסקיה, ללא המלאי העסקי שלה. מעבר לכך, הכינוס עלול היה לגרום נזק בלתי הפיך למוניטין שלה, ובאם היתה מתפשטת בין לקוחות התובעת הידיעה, כי מונה לנכסיה כונס נכסים, היה הדבר מביא לקטסטרופה כלכלית, באשר לקוחותיה היו דורשים החזר כספים, או אספקה מיידית של ההזמנות.

49. 49. בנסיבות בהן לא ניתנה לתובע שהות נדרשת על מנת לפנות לערכאות, ולבטל את צו הכינוס, לא נותרה בידיו ברירה, אלא לקבל את דרישת הנתבעים, ולחתום על הערבות הנדרשת.
50. 50. הנתבעים טוענים כי מדובר בהסכם פשרה, שנערך על דעתו ובהסכמתו של התובע, אשר רק מקץ חודשיים ימים עתר לבטלו.

51. 51. אני סבורה כי התנהגות הנתבעים עולה כדי כפיה כלכלית, כאמור בסעיף 17 הנ"ל.

52. 52. בית המשפט העליון הכיר בקיומה של כפייה כלכלית, מקום בו נאלץ צד להתקשר בחוזה בכדי להשתחרר מלחץ עסקי מסחרי בלתי חוקי, המופעל עליו. ראה לעניין זה ע"א 1569/93 יוסי מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ ו-5 ואח', פ"ד מח (5) 705. לחץ עסקי בלתי חוקי הוגדר כשימוש באיום מפתיע:
"שהנזק הצפון במימושו הינו חמור ביותר ובלתי הפיך, וכאשר עיתוי האיום הוא דווקא זה בו יהיה הצד השני חשוף ופגיע ביותר עד כי יאלץ להיכנע לו." ע"א 8/88 שאול רחמים בע"מ נ' אקספומדיה בע"מ , פ"ד מג' (4) 99,95.

53. 53. הלחץ הבלתי ראוי, חייב להיות בעל עוצמה.
"מבחן עצמתו של הלחץ הכלכלי מצטרף אל מבחן איכותו של הלחץ, ורק בנסיבות בהן מתקיימים שני המבחנים כאחד, נכיר בכפיה ככפיה בת פועל משפטי...המבחן המקובל לקביעת עוצמתו של הלחץ ימצא בתשובה לשאלה אם היתה לצד התם חלופה מעשית וסבירה שלא להכנע לאותו לחץ" (ע"א 1569/93 הנ"ל בעמ' 27)

54. 54. לאחר שקבעתי כי המיטלטלין המצויים בחצרי התובעת הם בבעלותה, הניסיון לקחת אותם על אתר, ללא אפשרות מעשית לפנות לערכאות, עלול היה להביא להתמוטטותה של התובעת, באופן שתואר לעיל. בכך ניתן לראות לחץ בלתי חוקי, בעל עוצמה העולה כדי כפיה כלכלית.
55. 55. אשר על כן אני מקבלת את תביעת התובעים וקובעת כדלקמן:

א. א. המיטלטלין אשר בעסקה של התובעת, הם בבעלות התובעת בלבד, ואין לעקלם לטובת חובות נתבעים 3-5.
ב. ב. חתימת הערבות של התובע על השיקים נשוא הסכם הפשרה, מבוטלת בזאת, הואיל ונעשתה עקב כפיה.

56. 56. הנתבעים 1 ו-2 ישאו בהוצאות התובעים בסך 5,000 ₪ בצרוף מע"מ כחוק.

ניתן היום ג' בחשון, תשס"ה (18 באוקטובר 2004) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
מותר לפרסום מיום 18/10/2004

טלי חיימוביץ
, שופטת
000680/04א 140








א בית משפט שלום 680/04 א.ד מרכז הקרמיקה (2003) בע"מ, דוד פינטו נ' עו"ד ד. בקר בתפקידו ככונס נכסים, גיא גרשון (פורסם ב-ֽ 18/10/2004)