פסקי דין על ואאל סמניה | פסקי דין על ג'ורג'ית ג'רוס

5590-10/13 הפ     02/10/2013




הפ 5590-10/13 ואאל סמניה נ' ג'ורג'ית ג'רוס








בית משפט השלום בחיפה



ה"פ 5590-10-13 סמניה נ' ג'רוס

תיק חיצוני
:




מספר בקשה:
1

בפני

כב' השופט
יואב
פרידמן


מבקשים

ואאל סמניה


נגד


משיבה

ג'ורג'ית ג'רוס




החלטה


בקשה זו הופנתה לטיפולי לאור היעדרותה של השופטת המטפלת שנתנה את פסה"ד

שמבוקש עיכוב ביצועו (ובהליך העיקרי – ביטולו).

1. מדובר בבקשה – למעשה בקשה חוזרת - לעיכוב הליך הפינוי, למימוש פסה"ד שניתן בבימ"ש זה על ידי השופטת באום בתא"ח 5015-10-12 וחייב המבקש ונתבע נוסף בפינוי ממושכר (השוק בשפרעם). הבקשה נסמכת על ראיה חדשה שטוען המבקש שמצא ותומכת לדבריו בטענתו בדבר היותו שותף של המנוח, ולא שוכר גרידא.

הפינוי קבוע ל 4.10.13, ואך ב 30.9.13 ראה המבקש להגיש בקשה זו.

2. למעשה בקשה חוזרת זו שלא כונתה בשם בקשה לעיון חוזר (אך כזוהי במהותה) הוגשה כבקשה בסעד זמני בגדרו של ההליך עיקרי שמספרו בכותרת:
כתב תביעה להצהרה בדבר ביטול פסה"ד האמור שניתן בתא"ח 5015-10-12.


ההליך העיקרי והבקשה החוזרת שבגדרו הוגשו למעשה
בעקבות החלטתי מאתמול
בתא"ח 5015-10-12 שדחתה הבקשה (צורפה כנספח ה' לבקשה).

3. לשם הבנת רקע הסכוך להלן סע' 1 עד 3 מאותה החלטה:

"
1. מדובר על תביעת פינוי לפי פרק טז4 לתקנות סדר הדין האזרחי שנועד להציב סדר דין מזורז לבירור תובענות לסילוק יד. ניתן

פסק דין
ב 24.2.13 על ידי השופטת באום לאחר שמיעת עדויות. התביעה התקבלה ונקבע שעל הנתבעים – בהם המבקש
(הנתבע 2) לפנות את המושכר (בשוק בשפרעם) עד 24.3.13 . ברקע אציין בקצרה כי ביהמ"ש קבע (בין היתר) שאינו מקבל שהוכחה טענת ההגנה של שותפות עם המנוח (המשכיר המקורי שבנעליו נכנסה התובעת אלמנתו, כבעלת הנכס). אלא שלמרות שנדחתה הטענה צוין שגם אם היתה מתקבלת הרי עם פטירת המנוח פקעה השותפות ומעמד המבקש כאן אינו אלא של שוכר, מכוח הסכם השכירות שנחתם עם היורשת (התובעת) , ואם סבור מי מן הנתבעים כי קיימת שותפות יתכבד ויפנה בתביעה כספית בגין החזר כספי
שהוא סבור שמגיע לו.

צוין גם כי בכל מקרה בחוזה נרשם שהנכס הוא רכוש המשכיר וכל תוספת של השוכר יהא רכוש המשכיר.
עוד יצוין כי לא היה שנוי במחלוקת שהחוזה הופר באין תשלום של דמי השכירות לכמה חודשים לשנת 2012. ביהמ"ש הפנה גם
לכך שחוזה השכירות מתחדש לשלושה חודשים באין הודעה אחרת, ובחוזה נקבע
שאפשר לסיים תקופת השכירות על דרך מתן הודעה של שבוע מראש. נדחתה גם הטענה של פגיעה בצדדי ג' ונקבע כי לא ניתן היה להעביר זכויות או חזקה במושכר בלא הסכמת הבעלים.

2. פסק הדין חלוט. הוגש ערעור שנדחה ב

פסק דין
מפורט מיום 30.6.13 . בין היתר צוין שמדובר בקביעות עובדתיות ופסק הדין אושר לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. בפסה"ד בערעור נקבע מועד פינוי חדש בהתאמה, עד 7.8.13.

3. פסה"ד לא כובד, המושכר לא פונה עד היום, נפתח תיק הוצל"פ לשם ביצוע פסה"ד, וכעת ארבעה ימים לפני מועד הפינוי שנקבע, ראה המבקש להגיש בקשה זו. לדבריו לאחר שניתן פסה"ד

מצא מסמך
אותו חיפש, מסמך
בחתימת המנוח ובו מתחייב המנוח שאין להוציא הנתבע אלא לאחר עריכת התחשבנות ובמקרה של סכסוך ימונה בורר. הטענה שהמסמך תומך בטענת השותפות שנדחתה ומן הדין להפנות את הסכסוך לבוררות על פי אותו מסמך (המבקש מציין שהמשיבה טוענת שהוא מזויף מן הסתם, אך יש לברר הענין). "
4.
החלטתי הפנתה
לשיהוי הניכר שחל בהגשתה; כאשר היעתרות לה בשלב מאוחר זה, משמעה סיכול הליך הפינוי, ומאידך יכול המבקש לתבוע בתביעה כספית אם טענתו הנה שהוא שותף (ומסתבר שתביעה כזו אכן הוגשה בפועל, וצורפה כנספח לבקשה החוזרת).
הכל כאשר המבקש אינו מציין אימתי מצא כביכול הראיה החדשה, ומדוע לא ניתן היה בשקידה סבירה לאתרה ולהגישה עוד בגדרו של ההליך.

המבקש מלין על כך שבהחלטתי בסע' 4, ציינתי שכאשר הטענה היא שהתגלתה ראיה חדשה לאחר שניתן

פסק דין
חלוט אין להגיש בקשה לביטול

פסק דין
אלא ניתן לנקוט לעתים בהליך אחר שלא ננקט כאן. וכי יש להגיש תביעה זו לביטול פסה"ד שהושג במרמה.
המבקש אכן צודק בטענתו שאותו הליך אחר שלא ננקט ואליו התייחסתי אינו אלא תובענה נפרדת לביטול הפסק שלפי הנטען הושג במרמה.
לפיכך אבהיר דברי: תובענה עיקרית שכזו כבקשה לביטול פסה"ד לא הוגשה אלא כעת , בגדר ההליך שמספרו בכותרת. בגדרה של אותה תובענה התבקש כאמור הסעד הזמני של העיכוב בבקשה זו שבפני
, שכאמור בפועל אינה אלא בקשה לעיון חוזר. בעוד שהבקשה
שהוגשה ב 30.10.13 ובה ניתנה החלטתי,
היתה הבקשה לעיכוב, היינו הסעד הזמני, בלא תביעה עצמאית ומפורטת לביטול פסה"ד (למעשה בלא תביעה כלל); תביעה אותה אמור לשרת הסעד הזמני, ולהקפיא המצב עד בירורה ככל שיעתר ביהמ"ש

לבקשה.
בגדרה של הבקשה (הלאקונית) לעיכוב , היינו הסעד הזמני, ראה המבקש לבקש בכמה שורות לבטל פסה"ד, כלומר להשיג יעדה של תביעה עיקרית לביטול פסה"ד שכלל לא הוגשה. בדברי לא כיוונתי אלא לכך שאין להגיש התביעה עיקרית לביטול פסה"ד בגדרו של הסעד הזמני
ואותו הליך עיקרי לא ננקט כלל. אכן, לעתים תוגש בקשה לסעד זמני עוד עובר להגשת התביעה העיקרית, אולם כשניתן הדבר יש להעדיף שהסעד הזמני יוגש בגדרו של ההליך העיקרי. ונראה ששבעתיים נכון
הדבר כאשר מדובר בתביעה לביטול פס"ד חלוט בטענת מרמה לאור ראיה חדשה שהתגלתה. והרי הבסיס לתובענה הנו הבסיס לבקשת הביטול. ומקל וחומר שכך פני הדברים כאשר הוגשה הבקשה בשיהוי ימים ספורים לפני מועד הפינוי.





5. לסיכום הדין החל אפנה לקטע מהחלטתי בענין אחר בת.א. (חי') 14953-07 בתריס איווט נ' יוסף מערוף (החלטה מיום 8.12.08):


"10.1. ביחס לדרך הפרוצדוראלית לביטול

פסק דין
אזרחי בטענה שהושג במרמה (כגון שפסק הדין השתית יהבו על מסמך שהתגלה בדיעבד כמזויף וכיוצ"ב)
- נאמרו הדברים הבאים בע"א 417/89
סעד חסן אעבריה נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים פ"ד מה
(4) 641, 647:

"אין בדין כל הוראה בדבר הדרך בה יש לבטל פסק-דין שהושג במירמה. אך על-פי ההלכה והפראקטיקה, הדרך לביטולו של פסק-דין כזה, שהושג במירמה, היא על-ידי

הליך של תקיפה ישירה של פסק הדין על-ידי בקשה לביטולו (ראה
ע"א 143/51,

55/52
[
2
]
,
בעמ'
1817;
ע"א 238/58

[3], בעמ'
1502
). יפים לעניין זה דבריה של ד"ר זלצמן בספרה הנ"ל, בעמ'
608:
ב

'ככלל, אין לאפשר תקיפת עקיפין של הפסק בדרך של התגוננות מפני מעשה-בית-דין בהתדיינות אחרת כלשהי בין בעלי-הדין. פסק-הדין שהושג בתרמית או בקנוניה כלפי בית המשפט אינו בטל, דוגמת פסק-דין שנתן בית-משפט מחוסר סמכות, אלא ניתן לביטול בלבד, ודי בכך 'להפנות' את בעל-הדין הנפגע לדרך התקיפה הישירה. זו תהא ממילא, בדרך-כלל, הדרך שבה יבחר בעל דין המבקש לבטל את תוצאותיו האופרטיביות של פסק-הדין, זו הדרך שאליה יש להפנות את בעל-הדין כאשר הוא מבקש להשיג במסגרת ההתדיינות הנוספת תוצאה שונה מזו שנקבעה בפסק הדין, כגון תובע שתביעתו נדחתה, כולה או חלקה, והוא שב ותובע על יסוד העילה המקורית, בטענה שפסק-הדין הושג בתרמית של הנתבע
.
'.

את הבקשה לביטול כאמור יש להגיש לבית המשפט, אשר נתן את פסק

הדין שהושג

במירמה (ראה
ע"א 238/58
[3] הנ"ל, שם וכן
המ' 445/80
(
ע"א 596/78
) [4], בעמ
' 507
)
.
הטעם לפנייה לאותו בית-משפט שנתן את פסק הדין מוסבר בספרה הנ"ל של ד"ר זלצמן, בעמ'
600
ו:

'ניתן לטעון, שבעל-דין הטוען לתרמית בהשגת פסק-הדין אינו נשלל מתרופה משפטית. גם אם החמיץ בעל-הדין את מועד הערעור; משגילה את העובדות המקימות את עילתו, יוכל לפנות לבית-המשפט שנתן את פסק-הדין בתובענה לביטולו. בכך נשמרת מערכת היחסים של כבוד הדדי בין בתי-המשפט ואף מובטחת הוודאות והיציבות המשפטית.
יתר על כן, יהא זה פשוט

ובדוק יותר אם אותו בית-משפט שנתן את פסק-הדין הוא שיבחן את הטענה לגופה ואת השפעתה על ההכרעה שנתן. בהבדל מטענת חוסר סמכות, הניתנת לבחינה ולבירור בקלות יחסית, מחייבת טענת תרמית בחינת הפגם שנגרם בהליך השיפוטי והשפעתו של הפגם על ההכרעה שניתנה בסופו. לפיכך נדרש בירור רחב ומעמיק יותר, לעיתים אפילו על-ידי השוואתן של ראיות או עדויות שנגבו במשפט לעומת ראיות חדשות שבידי בעל-הדין'.
"

10.2 לעתים כונתה האפשרות לעתור לביטולו של

פסק דין
חלוט שניתן בעניין אזרחי בשם "משפט חוזר בעניין אזרחי", על אף העובדה כי אין בדין האזרחי הוראה המסדירה מוסד של "משפט חוזר". ראה
ע"א 4682/92
עזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ ואח'
, שם נאמר:

" ההסדר החקיקתי לקיומו של "משפט חוזר" שבגדרו ניתן להעמיד לדיון מחדש
(de novo)
עניין שהוכרע בפסק-דין חלוט, הוגבל לפלילים (ראו: סעיף 19 לחוק-יסוד: השפיטה וסעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984). בדין החרות לא נקבע הסדר דומה לבירורו של עניין אזרחי, אך כבר נקבע, בעקבות פסיקה אנגלית, כי חרף היעדרו של הסדר חקיקתי מקביל, נתונה לבית-משפט אזרחי סמכות טבועה לבטל פסק-דין חלוט בהתקיים נסיבות שבהן שיקולים של צדק עדיפים על פני שיקולים של מעשה-בית-דין (ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד [10], בעמ' 213; נ' זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי [11], בעמ' 610-598, 636-625). הליך זה כונה לעתים "משפט חוזר" אזרחי (ראו למשל: לוין בספרו הנ"ל [10],
בעמ' 213;
רע"א 1486/91
סופיוב נ' סופיוב [2];
דנ"א 4546/96
חוף גיא נ' חברת מקורות בע"מ (להלן – פרשת
חוף גיא [3])
;
דנ"א 79/01
עין-גב –
קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' מקורות חברת מים בע"מ (להלן – פרשת דנ"א עין-גב [4])). הפסיקה שבה נדונה האפשרות לעריכתו של "משפט חוזר" בעניין אזרחי התייחסה בעיקר למקרים שבהם הסתמך המבקש על עילת תרמית, היינו הטענה כי פסק-הדין שניתן נגדו הושג במירמה, אך הפסיקה הכירה באפשרות העקרונית לבטל פסק-דין גם בשל עילות נוספות, ובראשן העילה בדבר התגלותן של ראיות חדשות (ראו פרשת דנ"א עין-גב [4], בפיסקה 6 והאסמכתאות הנזכרות שם). הכוונה למקרים שבהם לאחר שניתן פסק-דין סופי נתגלו ראיות חדשות שבכוחן לשנות את פני ההכרעה מיסודה, ואשר לא היה ניתן להשיגן בשקידה סבירה קודם למתן פסק-הדין (
ע"א 238/58
ירמיצקי נ' מעייני [5], בעמ' 1502-1501;
ע"א 254/58
אינגסטר נ' לנגפוס [6], בעמ' 458;
רע"א 109/94
ברנוביץ נ' ברנוביץ [7] וכן זלצמן בספרה הנ"ל [11], בעמ' 633-629)."

10.3. ש. לוין בספרו תורת הפרוצדורה האזרחית, מהדורת תשנ"ט – 1999 עמ' 214, מציין כי בפועל קטן ביותר הוא מספר המקרים המוגשים בעילות אלה (מרמה וראיות חדשות), הכרוכים בתנאים מחמירים. ואכן נראה כי מדובר בחריג מצומצם למדי, ולא על נקלה תיפתח דלת זו. טעם הדבר ברור, שכן מדובר בחתירה של ממש תחת עקרון סופיות הדיון, ולעולם יימצא בעל דין שאינו שבע רצון מתוצאות המשפט, ולפיכך מעוניין לטעון שעוול נעשה לו. לכך ראוי להוסיף לדידי כי ככל שעובר הזמן , קשה יותר לצד שזכה ב

פסק דין
חלוט וסבר כי בכך תם הענין, להתגונן בפני
טענה מפתיעה מעין תרמית או קנוניה שמעורר יריבו בחלוף שנים. אין מדובר אפוא בענין פרוצדוראלי "בלבד" אלא בפגיעה אפשרית בזכויות דיוניות ומהותיות של הצד שכנגד.
עם זאת טעם אחרון זה יש לסייג במידת מה, שכן ניתן להקיש מסוגיית ההתיישנות בתביעה שעילתה בתרמית: שם מתחיל מירוץ ההתיישנות רק מרגע שנודע לתובע על דבר התרמית ידיעה ממשית הניתנת להוכחה בבית המשפט (סע' 7 לחוק ההתיישנות;

ע"א 9800/01
שאוליאן נ' אפרמיאן
;

ע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ פ"ד מג
(4) 861 , 870).

בשני פסקי הדין שציטוטים מהם הובאו לעיל, ואף בפסקי הדין שאוזכרו בהם, נקבעו מספר תנאים לשם בירור תביעה מעין זו של "משפט חוזר בהליך אזרחי":

א.
פסק הדין שביטולו מבוקש, הנו חלוט, היינו שלא ניתן לתקפו בערעור ושם להגיש בקשה
להבאת ראיות נוספות (
בר"ע 58/89 משה"ב משכנות פאר נ' מקור הנפקות וזכויות בע"מ פ"ד מג

(1) )414; ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד , בעמ' 213 )
ב.

מדובר בראיות חדשות שלא ניתן היה להשיג בשקידה סבירה טרם הפך פסק הדין לחלוט.
ג.
נראה שלעתים ניתן יהא לעתור למשפט חוזר בענין אזרחי הואיל ופסק הדין האזרחי שביטולו מבוקש אינו עולה בקנה אחד עם

פסק דין
פלילי מרשיע (
רע"א 1486/91

סופיוב נ' סופיוב
תק-על 95(4) , 103).


לא התיימרתי למצות, אך אשוב ואדגיש כי האפשרות ל "משפט חוזר" בענין אזרחי – חייבת להיות מצומצמת ולייחד עצמה למקרים נדירים יחסית, שיסודם בשיקולי צדק, וכי אין די בטענות סתמיות בענין. כך הן מטעמים של סופיות הדיון, והן מטעמים שבמהות. "

היישום לענייננו

6.
אזכיר כי נקבע שהמבקש לא הוכיח טענת השותפות, והוא טוען כי המסמך שאותר כעת , והוסתר כביכול על ידי המשיבה, יסייע לו בהמחשת טענה זו. מאידך אזכיר (ולא כשיקול עיקרי) שאין התמודדות בבקשה עם קביעת פסה"ד בדבר פקיעת השותפות ממילא עם פטירת המנוח, לפי פקודת השותפויות, שאז יחול ממילא המשטר החוזי המעמיד המבקש בתורת שוכר גרידא בנכס של המשיבה.

7. התנאי שפסק הדין שמבוקש ביטולו הנו חלוט – מתקיים כאמור.

מאידך, וגם משעה שהפניתי ברחל בתך הקטנה לשיקול השיהוי הפועל לרעת הסעד הזמני המבוקש, לאור הסמיכות למועד הפינוי, וכי בגדרו של ההליך שלא ננקט
(התובענה הנפרדת לביטול פסה"ד) יש לפרט מדוע לא ניתן היה להשיג הראיה במועד בשקידה סבירה – שוב מלא המבקש פיו מים בענין זה. הוא מציין לראשונה בגדר תצהירו בבקשה זו , בסע' 8, כי מצא את המסמך באקראי במחסן נטוש כשהוא חתום על ידי המנוח אדיב ז"ל. מתי בדיוק, ומדוע לא ניתן היה לערוך החיפוש מבעוד מועד, וכמו כן מדוע הוגשה בקשה זו רק בסמיכות למועד הפינוי? אם ידע המבקש על המסמך מדוע לא נטען הדבר בהליך העיקרי ומדוע לא נערך החיפוש? והרי לפי הילך טיעונו של המבקש עצמו, אין מדובר במסמך טריביאלי באין הסכם שותפות בכתב, אלא מסמך המהווה אינדיקציה ראייתית לטיעון השותפות של המבקש עם המנוח.

ואם לא ידע המבקש על קיום המסמך – הכיצד לא ידע? למעשה ברור שידע שכן בבקשתו המקורית מ 30.9.13 טען כי מצא את המסמך אותו חיפש. ברור הרי לפי נוסח המסמך, שככל שאותנטי הוא, לא נערך הוא על ידי המנוח עבור עצמו אלא כדי להבטיח את עניינו של המבקש. מדובר אפוא על פי שורת ההיגיון במסמך שהמבקש ידע על אודותיו ואף נמסר לו שאחרת לא ברורה תכלית עריכתו וכיצד ידע עליו המבקש.

8. אשוב ואזכיר כי הנטל על המבקש בענין אחרון ומשמעותי זה, ועליו להמחיש בגדר בקשה לביטול פס"ד חלוט, לא רק כי מצא ראיה חדשה, אלא גם כי לא יכול היה להמציא הראיה בשקידה סבירה במועד, בגדרו של ההליך שהתקיים בפני
השופטת באום. בודאי שעליו לעשות כן משעה שמבוקש לעכב הליך של פינוי.
וכאן עומדים לרועץ שני שיקולים שבסעד הזמני המבוקש של עיכוב הליך הפינוי: הן שיקול השיהוי - לאור מועד הפינוי הידוע וסמיכות הזמנים של הגשת הבקשה; והן שיקול של סיכויי תובענה לכאורה (שכן אם לא מומחש- והמערער אכן לא המחיש - שלא ניתן היה לגלות המסמך בשקידה סבירה במועד, מקרין הדבר לרעה על סיכוי ההליך העיקרי היינו הבקשה לביטול פסה"ד).

9. ועוד לעניין שיקול השיהוי: לא היה מקום להשהות הבקשה מרגע שאותר אותו מסמך נטען שצורף, על מנת לצרף חוו"ד ולו ראשונית של מומחית לכתב יד שחוות דעתה צורפה, שוב בשים לב לכך שמדובר על פס"ד

שנפתח תיק הוצל"פ למימושו ונקבע מועד לפינוי.
לכל היותר ניתן היה להפנות הענין במקביל לבדיקה אם תתקבל בינתיים חוו"ד

ראשונית, כדי לאפשר גם זמן תגובה נאות לצד השני. והרי מועד הצפת הבקשה ביחס למועד הפינוי, פוגם גם ביכולתו האפקטיבית של הצד השני לתן תגובה מפורטת (או בכלל) לבקשה המפורטת עובר למועד הפינוי; וממילא יסוכל הפינוי רק לאור הצפת הבקשה אך כעת, אם תיעתר בחיוב, וזאת בהמתנה לתגובת הצד השני.

לענין זה יש לתן משקל של ממש לצורך ההכרעה, כאשר אין למבקש אלא להלין על עצמו על כך שלא נדרשה אף תגובת הצד השני - לאור המועד בו בחר הוא עצמו להגיש הבקשה.
ואם כבר הגישה עת בחר להגישה , היה עליו לפרט כדבעי את מה שממילא נצרך לפרט, בדבר מועד איתור המסמך והכיצד לא ניתן היה לאתרו קודם בסבירות לאור מה שפורט . אלו נתונים הרלבנטיים לשיקול דעת ביהמ"ש


לצורך הכרעה בסעד העיכוב שהתבקש.
עוד אציין כי לאור מועד הגשת הבקשה, אין שהות להיזקק לתגובות שכן הדבר יסכל יכולתו של המבקש עצמו לתקוף ההחלטה בערכאת הערעור, ככל שחפץ הוא לעשות כן.

10. בפן מאזן הנוחות - אני נכון להניח שאי היעתרות לבקשה תסב לו למבקש נזק כמפעיל השוק. זאת לאור
השקעה כספית לה הוא טוען; סיכון לתביעות מבעלי דוכנים (ככל שלא יוסדר המשך שהותם במושכר, אם כי אציין שהמשיבה טענה בבקשה לעיכוב ביצוע פסה"ד

בביהמ"ש

המחוזי כי בכוונתה להסדיר המשך שהותם בשוק – ראה עמ ' 2 למטה בהחלטת השופטת פוקס מיום 24.3.13
בע"א 23608-03-13
);
הפסד עסקי, והסיכון לאי הפיכות התוצאה במה שקשור להחזקה במקרקעין. אך מאידך
היעתרות לה תסב נזק לצד שכנגד כאשר המבקש מוסיף ושוהה במושכר בעל ערך כלכלי ניכר.


לענין מאזן הנוחות ואי הפיכות התוצאה רלבנטי גם שאת נזקו הכלכלי של המבקש יכול הוא לתבוע בתביעה הכספית שאכן הוגשה. שיקול אחרון זה רלבנטי גם כאשר מדובר בשקילת סיכויי ערעור על

פסק דין
שהורה על פינוי או מכירת מקרקעין. בפרט כאשר מדובר בקרקע המשמשת למטרת
מסחר וגם כאשר לא ניתן יהא להשיב המקרקעין בעין. ראה למשל סע' 10
לפסה"ד שבע"א 2938/12
חאתם פאיז פארס נ' ראיק פארס. מקל וחומר ששיקול זה רלבנטי במקרה שבפני
, משעה שהליך הערעור מוצה, ומדובר על בקשה לסעד זמני בגדרה של בקשה "למשפט חוזר אזרחי" המהווה חריג לעקרון סופיות הדיון ופגעת באינטרס ההסתמכות של הצד שזכה. גם בשים לב שמדובר במושכר עסקי בעל שווי כלכלי ניכר - השיקולים כאן צריך שיהיו מחמירים יותר ביחס למבקש העיכוב, מאשר בסיטואציה בה נשקלים לראשונה שיקולים לעיכוב ביצוע פס"ד שהורה על פינוי, בגדרו של ערעור שהוגש.

11. מכלול השיקולים מטה הכף לדחיית הבקשה ואי סיכול הליך הפינוי.

12. הבקשה לעיכוב הליכי הפינוי נדחית.

המזכירות תשלח לצדדים בפקס ידני ותסרוק האישור.

ניתנה היום, כ"ח תשרי תשע"ד, 02 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.








הפ בית משפט שלום 5590-10/13 ואאל סמניה נ' ג'ורג'ית ג'רוס (פורסם ב-ֽ 02/10/2013)