פסקי דין על איתי כץ | פסקי דין על מ.א.י. בילו סנטר יזום פרויקטים וארועים (2009) | פסקי דין על יעקב אורמן |

39332-02/11 א     16/10/2013




א 39332-02/11 איתי כץ נ' מ.א.י. בילו סנטר יזום פרויקטים וארועים (2009) בע"מ, יעקב אורמן








בית משפט השלום בראשון לציון



ת"א 39332-02-11 כץ ואח' נ' מ.א.י. בילו סנטר יזום פרויקטים וארועים (2009) בע"מ
ואח'




בפני

כב' השופטת
מיכל עמית - אניסמן


התובע

איתי כץ


נגד


הנתבעים

1.מ.א.י. בילו סנטר יזום פרויקטים וארועים (2009) בע"מ
2.יעקב אורמן




פסק דין


לפניי תביעה כספית בסך של 91,787 ₪, שעניינה הפרה נטענת של הסכם למתן שירותי יחסי ציבור למועדון, אשר בבעלות הנתבעים.

רקע עובדתי וטענות הצדדים

1.
במועדים הרלוונטיים לתביעה, עסק התובע בתחום יחסי ציבור, ואילו הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") היתה המפעילה והבעלים של מועדון ה-"קווינס" בקריית עקרון (להלן: "המועדון") והנתבע 2 (להלן: "הנתבע") מנהלה.

2.
ביום 2.4.10 נכרת בין התובע לבין הנתבעת הסכם, על פיו התחייב התובע לקיים במועדון מסיבות ולקדמן באמצעות יחסי ציבור, ומנגד, התחייבה הנתבעת להעמיד לרשותו את המועדון בכל ערבי שישי, למעט ערבי שישי בהם יחולו ימי אבל או זיכרון, החל מיום 30.4.10 ולתקופה בלתי קצובה (להלן: "ההסכם"). הנתבע ערב לכל התחייבויות הנתבעת בהסכם, על פי כתב ערבות מיום 2.4.10 (העתק ההסכם וכתב הערבות צורף כנספחים 1 ו-2 לתצהיר עדות ראשית מטעם התובע).

3.
בסעיף 3.3 להסכם נקבע כי כל צד יהא רשאי להודיע למשנהו על הפסקת ההתקשרות האמורה בהסכם, ללא נימוק וללא הסבר, ובלבד שההודעה תעשה בכתב ובהודעה מוקדמת מראש (להלן: "ההודעה המוקדמת").

4.
החל מיום 30.4.10 קיים התובע סדרת מסיבות במועדון, העונה לשם "ימים טובים" (להלן: "ליין המסיבות").

5.
מעת לעת הוצאו כנגד המועדון צווי סגירה מינהליים ו/או משטרתיים (להלן: "צווי הסגירה"). עיקר המחלוקת בין הצדדים סובב סביב השאלה האם זכאי התובע לתמורה בגין ימי שישי בהם המועדון היה סגור מחמת צווי הסגירה, כמפורט להלן:
א.
ביום שישי, ה - 6.8.2010, היה המועדון סגור עקב צו סגירה מינהלי אשר הוצא על ידי המועצה המקומית קריית עקרון צו סגירה מינהלי מיום 4.8.2010;
ב.
בערב שישי, ה- 12.11.10 וביום 19.11.2010, היה המועדון סגור עקב צו סגירה משטרתי מיום 7.11.2013 למשך 14 יום;
ג.
בערב שישי, ה- 10.12.10 וכן בערבי שישי ה- 17.12.10 וה- 24.12.10, היה המועדון סגור עקב צו סגירה משטרתי מיום 10.12.2010 למשך 21 יום.
(העתק צווי הסגירה צורף כנספחים 8-11 לתצהיר עדות ראשית של התובע).

6.
במכתב מיום 19.10.10, הודיעה הנתבעת לתובע דבר ביטול ההסכם תוך שדרשה ממנו להמשיך ולספק שירותיו למשך 60 ימים נוספים ועד ליום 17.12.10 (להלן: "הודעת הביטול"). הודעת הביטול נמסרה לתובע ביום 29.10.10 (ראה סעיף 7.2 לכתב ההגנה) (העתק הודעת הביטול צורף כנספח 4 לתצהיר עדות ראשית מטעם התובע).

7.
במהלך תקופת ההודעה המוקדמת, בערב שישי ה- 3.12.10, כיממה לאחר אסון הכרמל, נערכה במועדון מסיבה. התובע אשר הגיע בערב למועדון יחד עם אשת יחסי ציבור מטעמו, נדרש על ידי הנתבע לעזוב את המועדון, בשל כך שלא דאג למתן תזכורת בדבר המסיבה, למוזמנים מטעמו. התובע עזב את המועדון, אולם הותיר את אשת יחסי הציבור מטעמו במקום, לצורך ביצוע העבודה.

8.
מספר ימים לאחר מכן, במסרון מיום 8.12.10, הודיע הנתבע לתובע, כי "מבחינתי הפסקת לעבוד אחרי שלא עבדת ועשית פעמיים ברז בעבודה, אז אני שחררתי אותך, אני לא יכול לעשות נזקים לעסק למרות שקרה לי כבר, בגלל שסמכתי עליך ולא עשית את העבודה שלך" (להלן: "המסרון") (ראה סעיף 15 לתצהיר עדות ראשית של התובע וסעיף 15 לתצהיר עדות ראשית של הנתבע).

9.
אין חולק בין הצדדים, כי התובע הפסיק מתן שירותי היחצנות לנתבעת עובר ליום 17.12.10 ובטרם חלוף 60 ימי ההודעה המוקדמת וכן כי במהלך התקופה בה קיים מסיבות במועדון, קיבל התובע מלוא התמורה, למעט התמורה בגין מסיבת ערב שישי ה- 3.12.10. עוד אין חולק בין הצדדים, כי בערבי שישי בהם הוצא כנגד המועדון צו סגירה, לא שולמה לתובע כל תמורה.
10.
המחלוקת בין הצדדים נסבה סביב שלוש שאלות עיקריות. האחת, מהו משך תקופת ההודעה המוקדמת בה היה על הנתבעת להעמיד לרשות התובע את המועדון, האם תקופה בת 90 ימים או שמא תקופה בת 60 ימים; השנייה, האם במהלך תקופת ההודעה המוקדמת זכאי התובע לתשלום תמורה בגין ערבי שישי בהם הוצא כנגד המועדון צו סגירה; והשלישית, האם זכאי התובע לתשלום תמורה בגין מסיבת ערב שישי ה-
3.12.10.

דיון והכרעה

תקופת ההודעה המוקדמת
11.
סעיף 3.3 להסכם, העוסק בסוגיית ההודעה המוקדמת, קובע כאמור להלן:
"כל צד יהא רשאי להודיע למשנהו על הפסקת ההתקשרות האמורה בהסכם, ללא נימוק וללא הסבר, ובלבד שההודעה תעשה בכתב ובהודעה מוקדמת מראש, כמפורט להלן:
א.
בששת החודשים הראשונים להתקשרות בהסכם הודעה של 60 ימים מראש.
ב.
בתקופה שמעבר לששת החודשים הראשונים להסכם ואילך 90 ימים מראש".

12.
בהתאם להוראות סעיף זה, מקום בו הודעת ביטול ההסכם נמסרת לתובע במהלך ששת החודשים הראשונים להסכם, אזי על הנתבעת ליתן לו הודעה מוקדמת של 60 ימים מראש, ומקום בו ההודעה נמסרת לו לאחר תום התקופה של ששת החודשים הראשונים להסכם, אזי על הנתבעת ליתן לו הודעה מוקדמת של 90 ימים מראש.

13.
התובע טוען, כי תקופת ההודעה המוקדמת הינה 90 ימים, והיה על הנתבעת להעמיד לרשותו את המועדון עד ליום 29.1.11, שכן החל ממועד ההתקשרות בין הצדדים, קרי יום 2.4.10, ועד להודעת הביטול מיום 19.10.2010, אשר נמסרה לו בכתב אך ביום 29.10.10, חלפה תקופה של למעלה משישה חודשים (ראה סעיפים 12 ו- 33-38 לסיכומים מטעם התובע). עוד לטענתו, הפסיק לקיים מסיבות במועדון בטרם חלוף 60 ימי ההודעה המוקדמת שהקצתה לו הנתבעת, באין מנוס, שעה שהנתבעים החלו לעבוד עם גורמים אחרים. לפיכך, עותר התובע לפיצוי בגין אובדן הכנסות עד לתום תקופת הודעה מוקדמת של 90 ימים, קרי עד ליום 29.1.11.

14.
מנגד, טוענים הנתבעים, כי תקופת ההודעה המוקדמת הינה של 60 ימים, שכן החל מיום 30.4.10, מועד המסיבה הראשונה שהתובע קיים במועדון, ועד ליום 18.10.10, בו נמסרה לו לטענתם הודעת ביטול ההסכם בעל פה, לא חלפה תקופה של למעלה משישה חודשים. לטענתם, התובע הפסיק מיוזמתו לקיים מסיבות במועדון בטרם חלוף 60 הימים, תוך הפרת התחייבויותיו על פי ההסכם (ראה סעיפים 16 ו- 17.1 לסיכומים מטעם הנתבעים).

15.
בנסיבות העניין, מצאתי לקבוע, כי הודעת הביטול נמסרה לתובע לאחר תום תקופת ששת החודשים הראשונים להסכם, שכן החל ממועד כריתת ההסכם, קרי 2.4.10, ועד ליום בו נמסרה לתובע ההודעה בכתב, קרי יום 29.10.10, חלפה תקופה של למעלה משישה חודשים.

16.
אין בידי לקבל טענת הנתבעים, לפיה יש למנות את תקופת ששת החודשים החל ממועד עריכת המסיבה הראשונה שהתובע קיים, קרי יום 30.4.10, ולא מיום כריתת ההסכם, שעה שלשון סעיף 3.3 להסכם קובעת מפורשות כי תקופה זו תמנה החל ממועד ההתקשרות בהסכם, וכאמור להלן:
" 3.3 ...
א.
בששת החודשים הראשונים להתקשרות בהסכם...
ב.
בתקופה שמעבר לששת החודשים הראשונים להסכם..." [ההדגשה אינה במקור].

17.
מכאן המסקנה, כי המועד הקובע לתחולת מניין תקופת ששת החודשים הינו יום כריתת ההסכם ולא היום בו נערכה המסיבה הראשונה ומשכך, היה על הנתבעת ליתן לתובע הודעה מוקדמת של 90 ימים מראש החל מהיום בו נמסרה לתובע ההודעה בכתב בדבר ביטול ההסכם, קרי יום 29.10.10 ולהעמיד לרשותו את המועדון עד ליום 27.1.11.

18.
למען לא ימצא הנייר חסר, אציין עוד, כי אינני מקבלת טענת הנתבעים, לפיה מועד ביטול ההסכם הינו 18.10.10, היום בו לטענתם הודיעה הנתבעת לתובע דבר הביטול, בעל פה. סעיף 3.3 המצוטט לעיל, קובע מפורשות, כי הפסקת ההתקשרות בין הצדדים מותנית בכך ש"... ההודעה תעשה בכתב...". כך או כך, אף אם הייתי מקבלת טענת הנתבעים כאמור, לא היה בכך כדי לסייע בידם, שכן גם התקופה כאמור, החל מיום 2.4.10 ועד ליום 18.10.10, עולה על שישה חודשים.

19.
לאור האמור לעיל, היה על הנתבעת ליתן לתובע הודעה מוקדמת של 90 ימים מראש, ובמהלך תקופה זו להעמיד לרשותו את המועדון.


צווי הסגירה
20.
התובע מוסיף וטוען, כי הנתבעים הפרו התחייבותם להעמיד לרשותו את המועדון בכל ערבי שישי, שעה שבעטים של צווי הסגירה שהוטלו על המועדון, ואשר בגינם נבצר ממנו לקיים מסיבות, לא העמידו לרשותו מועדון חלופי (ראה סעיפים 18-19 לסיכומים מטעם התובע). לטענתו, צווי הסגירה נגרמו עקב מחדלי הנתבעת, אשר לא דאגה לאבטח את המועדון כנדרש על ידי משטרת ישראל או הרשות המקומית. משכך, עותר התובע לתמורה בגין ערבי שישי כאמור בהם נבצר ממנו לקיים מסיבות במועדון (ראה סעיפים 16 ו- 20-22 לסיכומים מטעם התובע).

21.
מנגד, טוענים הנתבעים, כי התחייבות הנתבעת להעמיד לרשות התובע את המועדון בכל ערבי שישי, למעט בימי אבל וזיכרון, אינה תקפה במקרים בהם הוצא כנגד המועדון צו סגירה, שהינו בבחינת סיכול ו/או כוח עליון, שאינן חזיון נדיר בחיי הלילה. כוונת הצדדים היתה כי הנתבעת תשלם לתובע תמורה עבור שירותיו רק מתוך הפידיון של מסיבה שאורגנה על ידו. משמע, ככל שלא התקיימה מסיבה, אין התובע זכאי לדבר. כך או כך, טוענים הנתבעים, כי צווי הסגירה הוטלו על המועדון עקב אלימות המוזמנים מטעם התובע ואין לו להלין בעניין זה אלא על עצמו בלבד (ראה סעיפים 5.1-5.4 ו- 18.3 לסיכומים מטעם הנתבעים).

22.
ההסכם שותק בכל הנוגע לסוגיית זכאותו או אי זכאותו של התובע לתמורה בגין ימי שישי במהלכם היה המועדון סגור מחמת צווי סגירה.

23.
הכללים המנחים לעניין פרשנות של הסכמים קבועים בסעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים"). סעיף 25(א) לחוק החוזים, בנוסחו הנוכחי (נכנס לתוקף ביום 17.1.11), קובע, כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".

24.
הגם שההסכם מושא התביעה נכרת עובר לתיקון סעיף 25(א) כאמור, ולכאורה אין להחיל את התיקון בעניינו, תיקון זה מאמץ את השיטה הפרשנית שניתנה לנוסחו הקודם של הסעיף, כך שממילא הוא משקף את ההלכה אשר חלה בענייננו, ואשר נהגה אף טרם כניסתו לתוקף [רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ ואח' (פורסם במאגרים המשפטיים)].

25.
ההלכה בעניין פרשנות חוזים נקבעה בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265, ואושררה בפסקי דין מאוחרים יותר, ובין היתר בפסק הדין בע"א 2553/01 ארגון מגדלי ירקות נ' מדינת ישראל, פד"י נט(5), 481. שם, דן בית המשפט העליון בפרשנות הראויה לשתיקת טקסט חוזי וקבע, כאמור להלן:
"דרך אפשרית אחרת להתמודדות עקיפה עם לשונו של סעיף 5(ו)(1) היא לטעון כי מאחר שהחוזה אינו מתייחס במפורש לאפשרות שלא ייכנס יבוא מתחרה כלל, ניתן להבין את לשון החוזה כמכלול – וממילא גם את לשון סעיף 5(ו)(1) – כשותקת בנוגע לאפשרות זו. הנחת מוצא זו מעוררת את השאלה אם בענייננו ניתן לפרש את שתיקת הסעיף כחֶסֶר, שבידי הפרשן למלאו בתוכן, אשר יעקוף את לשונו הקיימת של סעיף 5(ו)(1), אך יגשים את תכליתו של החוזה. ייחודה של דרך התמודדות זו עם לשונו של הסעיף הוא בכך שהיא מבקשת להתמקד במה שאין בחוזה ולא במה שיש בו...
גם מסקנה פרשנית בדבר שתיקתו של טקסט חוזי חייבת למצוא עיגון מינימלי כלשהו (עיגון "שלילי") בלשון הטקסט. אין די בקיומו של עיגון לשוני לכך שהצדדים לא נתנו דעתם על שאלה מסוימת או על התפתחות אפשרית כלשהי במהלך חיי החוזה...
כדי להגיע למסקנה כי הטקסט החוזי שותק, מן ההכרח להראות כי קיימת דרך "בלשנית" כלשהי – ולא דחוקה – להבין את מנגנוני חלוקת הסיכונים החוזיים כמותירים את השאלה הנדונה בלתי מטופלת מבחינה לשונית. למצער מוטל על בית המשפט להשתכנע כי לשון החוזה אינה סותרת את ההנחה כי החוזה הותיר את הסוגיה שבמחלוקת בלתי מטופלת..." [ההדגשה אינה במקור].

26.
והוסיף בית המשפט וקבע, כי "מי שמבקש לטעון כי חוזה שותק באשר לשאלה מסוימת צריך להראות שמבין כלל מובניו הלשוניים של הטקסט קיים לפחות מובן אחד אשר מותיר את השאלה בלתי מטופלת מבחינה לשונית. זהו העיגון המינימלי הנדרש לטענת השתיקה החוזית. רק אם בידו לשכנע את בית המשפט בדבר קיומו של עיגון לשוני כאמור, יוכל להוסיף ולטעון כי לאור תכלית החוזה מן הראוי להעדיף את המובן ה"שותק" על פני המובנים ה"מדברים" בקולות שלטעמו אינם רצויים".
ובהמשך נקבע, כי "... לשון החוזה היא כמובן אינדיקציה חזקה לגבי משמעות המסמך, עם זאת אין לשים את הדגש כולו במשפט או בסעיף אחד. את המסמך צריך לקרוא כחטיבה אחת. לא ניתן לבחון הוראות בודדות במנותק מההקשר הכללי. את החוזה יש לפרש כמכלול, תוך התחשבות במערכת האיזונים הפנימית שלו"
[ההדגשה אינה במקור].

27.
מן הכלל אל הפרט. כאמור, מעיון בהסכם עולה, כי אין בו כל התייחסות למקרה בו הוצא צו סגירה מכל סוג שהוא כנגד המועדון. סעיף 1.1 להסכם הקובע אימתי תעמיד הנתבעת את המועדון לרשות התובע, קובע כי "היחצן יקיים ליין מסיבות קבוע במועדון בימי שישי בערב החל מיום 30.4.10, למעט בימי שישי בו יחולו ימי אבל או זיכרון" [ההדגשה אינה במקור].

28.
הגם שההסכם שותק בכל הנוגע למקרה בו הוצא צו סגירה כנגד המועדון, להבדיל מימי אבל או ימי זיכרון להם ניתנה התייחסות מפורשת בהסכם, מצאתי לקבוע, כי אין לחייב את הנתבעים לשלם לתובע תמורה בגין ימי שישי בהם הוצא כנגד המועדון צו סגירה.

29.
כאמור, בבוא בית המשפט למלא את החֶסֶר בטקסט החוזי, עליו לבחון מהו אומד דעתם של הצדדים, כשהוא עושה כן תוך קריאת הוראות החוזה כמכלול, להבדיל מקריאה דווקנית של הוראות בודדות במנותק מההקשר הכללי.

30.
בענייננו, הגשמת תכליתו של ההסכם וקריאתו כמכלול, מחייבת המסקנה, לפיה בעת כריתת ההסכם, כוונת הצדדים הייתה, כי התחייבות הנתבעת להעמיד לרשות התובע את המועדון, אינה חלה במקרים בהם הוצא כנגד המועדון צו סגירה. ואנמק.

31.
ראשית, אין בהסכם כל הוראה המחייבת את הנתבעת לדאוג לרישיון עסק בר תוקף למועדון ו/או להיתר משטרתי כנדרש ע"פ דין.

32.
שנית, סעיף 4 להסכם מסדיר את התמורה בגין "... כל יום שישי בו נערך אירוע ו/או מסיבה של היחצנים..." [ההדגשה אינה במקור]. לאמור, מלשון ההסכם עולה, כי התמורה תשולם בעד ערבי שישי בהם נערכה מסיבה ומכאן שמקום בו לא נערכה מסיבה, הרי שהתובע אינו זכאי לתמורה.

33.
כמו כן, בסעיף 4 להסכם נקבע כי התמורה בעד שירותי התובע תשולם באחוזים מתוך פדיון ברוטו של המועדון. משכך, שעה שהצדדים בחרו לקבוע התמורה כפונקציה של הפדיון הרי שמכללא אתה למד שבהעדר מסיבה ופדיון, התובע לא זכאי לכל תמורה (ראה סעיפים 7.4 ו- 17.5-17.6 לסיכומים מטעם הנתבעים).

34.
שלישית, דווקא עדותו של עד מטעם התובע, יש בה כדי לחזק את המסקנה, כי כל עוד לא הוסכם בין הצדדים על קבלת תמורה בגין ימי שישי בהם לא נערכה מסיבה, לא זכאי היחצן לכל תמורה. כך, מעדות מר הלחמי מיכאל, עד מטעם התובע והבעלים של שלושה מועדונים מזה כ- 7 שנים (להלן: "מר הלחמי"), העוסקת בנוהג המקובל בתחום המסיבות במצבים בהם הוצא למועדון צו סגירה, עולה כי תשלום פיצוי במצב בו לא נערכה מסיבה הינו תלוי ההסכם שנקבע בין הצדדים ואינו בגדר נוהג מקובל, וכאמור להלן:
"ש. איך מתבצעת חלוקת הרווחים?
ת. הוא מקבל אחוזים מהמחזור של אותה מסיבה.
ש. ואם לא נערכה מסיבה, הוא זכאי לקבל אחוזים?
ת. אם סוגרים משהו, הסכם, אז הוא צריך לקבל משהו
" [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 15 לפרוטוקול בשורות 19-22).

35.
עדותו של מר הלחמי כאמור עולה בקנה אחד עם עדות מר דוד חבר, עד נוסף מטעם התובע והבעלים של מועדון "פנדורה" בנס ציונה, אשר משך שנים רבות מנהל ועורך מסיבות עם אנשי יחסי ציבור לרבות התובע (להלן: "מר חבר"). מעדות מר חבר עולה, כי במקרים בהם הוצא צו סגירה כנגד המועדון שבבעלותו, תשלום הפיצוי נעשה בהתאם להסכם כתוב בין הצדדים, וכאמור להלן:

"... ת. חלק מצאתי מועדון חלופי. מי שלא הסתדרתי איתו או שלא הצלחתי למצוא לו מועדון חלופי פיציתי בכסף.
ש. בכמה כסף פיצית?
ת. זה משתנה עשינו ממוצע בחודשים אחורה כמה הוא הרוויח ושילמתי
את זה.
ש. זה מאוד נדיב מצידך.
ת. אני מחויב לו בחוזה. באותה מידה אם הוא לא היה מגיע הוא היה מפצה אותי.
ש. באיזה סכום הוא היה צריך לפצות אותך?
ת. אני לא זוכר, היה רשום בחוזה
[ההדגשה אינה במקור] (עמוד 17 לפרוטוקול בשורות 10-17).

36.
רביעית, מהתנהגות הצדדים לאחר כריתת ההסכם ניתן ללמוד על כוונתם בעת כריתת ההסכם. כך, בערב שישי ה- 6.8.10 היה המועדון סגור מחמת צו סגירה, וזאת לראשונה מאז נכרת ההסכם בין הצדדים. ואולם, חרף העובדה כי לא שולמה לתובע כל תמורה בעד ערב זה ולא הועמד לרשותו מועדון חלופי, לא באה כל דרישה מצידו באותה העת לבטל את ההסכם או לכל הפחות לבוא בדברים עם הנתבעים בניסיון לעגן זכאותו לתמורה כאמור, במסגרת ההסכם (ראה סעיף 18.4 לסיכומים מטעם הנתבעים).

37.
לענין זה נפסק, כי "כלל ידוע הוא כי התנהגות הצדדים להסכם לאחר כריתתו מהווה כלי פרשני רב משמעות, אשר יש בו כדי להעיד על כוונת הצדדים בשעת ההתקשרות ועל האופן שבו הצדדים עצמם הבינו את החוזה" [ההדגשה אינה במקור] (בג"ץ 932/91 קרן הגימלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מו(2) 430, 437-438).

38.
בעניין זה, העיד לפניי התובע, כי הוא לא דרש לבטל את ההסכם, אלא המשיך לעבוד עם הנתבעים בלית ברירה, שכן היה "חייב לעבוד לפי ההסכם" (עמוד 21 לפרוטוקול בשורות 7-16). נוכח התנהלותו זו, מושתק התובע מלטעון לתמורה עבור יום שישי זה או לחלופין לביטול ההסכם, הוא המשיך לקיימו מבלי שדרש כל תמורה ובכך אף הסכים כי אינו זכאי לכל תמורה במועדים בהם מוטל על המועדון צו סגירה.

39.
חמישית, תימוכין נוסף למסקנה זו, ניתן למצוא בעובדה כי מדובר בתובע וותיק בתחום, שהינו למוד ניסיון ואשר לשיטתו אף נפגע בעבר מגורמים בתחום זה (עמוד 20 לפרוטוקול בשורות 12-26). מהעדויות שנשמעו עולה, כי הטלת צווי סגירה על המועדון אינם בבחינת אירוע יוצא דופן או נדיר, וככל שבעת כריתת ההסכם, סבר התובע כי התחייבות הנתבעת להעמיד לרשותו את המועדון תקפה אף כאשר הוצא למועדון צו סגירה, היה עליו לעגן הוראה מפורשת בעניין זה במסגרת ההסכם ולקבוע מנגנון קבלת תמורה בגין ימי שישי אלו. משלא עשה כן, אין לו להלין אלא על עצמו בלבד.

40.
הדברים נאמרים ביתר שאת שעה שהתובע בעצמו ניסח את ההסכם (עמוד 21 לפרוטוקול בשורות 1-6). הלכה פסוקה היא, כי כאשר מוצעים לבית המשפט שני פירושים למסמך שבכתב, ושניהם סבירים והגיוניים, אולם מובילים למסקנות שונות, כי אזי יש לאמץ את הפירוש הנוח פחות למנסח, והרצוי יותר לצד האחר [ההדגשה אינה במקור] [ע"א 631/83 "המגן" חברה לביטוח בע"מ נ' "מדינת הילדים" בע"מ, פ"ד לט (4) 561; ת.א (תל אביב) 27829/96 שרה פרום נ' עו"ד יוסף ברוך (פורסם במאגרים המשפטיים)].

41.
לאור האמור לעיל, מצאתי לאמץ פרשנות הנתבעים בכל הנוגע לתוקף התחייבות הנתבעת במקרים בהם הוטל על המועדון צו סגירה, ולקבוע כי אין הנתבעת חבה לתובע כל פיצוי בגין המועדים בהם נבצר ממנו לקיים מסיבות, בעטיים של צווי סגירה שהוטלו על המועדון.

42.
זאת ועוד, אין בידי לקבל טענת התובע, לפיה בנסיבות בהן היה המועדון סגור, היה על הנתבעים להעמיד לרשותו מועדון חלופי לקיום המסיבות. ואפרט.

43.
ראשית, ההסכם נעדר כל הוראה המחייבת את הנתבעת להעמיד לרשות התובע מועדון חלופי.

44.
שנית, לא הוכח לפניי כי קיים נוהג מקובל בתחום המועדונים, לפיו במצבים בהם מוצא כנגד מועדון צו סגירה, הבעלים של המועדון מחויב להעמיד לרשות איש יחסי הציבור מועדון חלופי. אמנם מר חבר, העד מטעם התובע, העיד כי העמיד לרשות התובע מועדון חלופי, אך טען כי עשה זאת בהתאם לחוזה ביניהם (עמוד 17 לפרוטוקול שורות 10-15). ברם, לא הוצגו בפני
הסכמים הכוללים התחייבות מעין זו, הגם שאלו מצויים לכאורה בשליטת העד מטעם התובע. וכידוע - "כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736).

45.
שלישית, וכאמור לעיל, התובע העיד לפניי, כי בערב שישי ה- 6.8.10 בו הוטל על המועדון צו סגירה, לא הועמד לרשותו מועדון חלופי לקיום המסיבה, ועל אף זאת הוא לא דרש לבטל את ההסכם (עמוד 21 לפרוטוקול 7-16).

46.
רביעית, התובע לא טען וממילא לא הוכיח לפניי כי דרש בזמן אמת כי הנתבעת תעמיד לרשותו מועדון חלופי כאמור. התובע העיד לפניי, כאמור להלן:
ש. אתה ביקשת מהנתבעים הקצאת מועדון חלופי?
ת. קודם כל...
ש. כן או לא?
ת. ברגע שיש צו סגירה למועדון, בעל המועדון צריך להקצות מועדון חלופי.
ש. זה כתוב בהסכם?
ת. כן. הפנתי לסעיפים..." [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 6 לפרוטוקול מיום 11.1.12 בשורות 5-12).

47.
בהתנהגותו כאמור, יש כדי ללמד על כוונת הצדדים בעת כריתת ההסכם ועל האופן בו התובע עצמו הבין את ההסכם.

48.
לאור כל האמור לעיל, ושעה שאין בהסכם הוראה מפורשת בדבר התחייבות הנתבעת להעמיד לרשות התובע מועדון חלופי, מקום בו הוטל על המועדון צו סגירה, הרי שדין טענת התובע להידחות.

מסיבת ערב שישי ה- 3.12.10
49.
אין חולק בין הצדדים, כי בערב שישי ה- 3.12.10 נערכה מסיבה במועדון ואולם התובע לא קיבל כל תמורה בגינה.

50.
התובע טוען, כי הוא ביצע את עבודת יחסי הציבור בקשר למסיבה, למעט יצירת קשר עם המוזמנים ביום המסיבה לצורך מתן תזכורות. לטענתו, מתן תזכורות ביום המסיבה הינו חלק מינורי מהעבודה ולכן הוא זכאי לתשלום התמורה בגין מסיבה זו. מנגד, טוענים הנתבעים, כי התובע לא פעל לארגן את המסיבה ולכן אינו זכאי לכל תמורה בגינה.

51.
לאחר שמיעת הצדדים ועיון בכתבי הטענות על נספחיהם, מצאתי לקבל טענת התובע, לפיה הוא ביצע
את מירב עבודתו בקשר למסיבה. ואפרט.

52.
מעדות התובע, אשר לא נסתרה, עולה כי הטעם היחידי לאי תשלום התמורה בגין מסיבה זו, נעוץ בכך שהתובע לא פעל ליתן תזכורות למוזמניו ביום המסיבה, וכאמור להלן:
"קיבלתי שיחה ממוטי פרטוש שהוא היה הבעלים של החברה ואמר לי במילים האלה "יעקב אמר שאם לא תגיע לעבוד עם הטלפניות אל תבוא בערב". הסברתי לו למה אני לא מגיע. הוא אמר לי "אני מבין אותך אתה צודק אבל זה מה שיעקב אמר". בערב עצמו הגעתי למקום כרגיל, יחד עם היחצנית שלי. אחרי רבע שעה הנתבע 2 הגיע למקום ואמר לי "אתה מיותר פה, תלך הבייתה, אין לך מה לעשות פה". בלית ברירה עזבתי את המקום אבל השארתי את מור היחצנית שלי שתטפל בקהל ובמקום עצמו (עמוד 22 בשורה 29 – עמוד 23 בשורה 2).

53.
בעניין זה, מקובלת עליי עדותו של התובע, לפיה עבודת יחסי הציבור מתבצעת בעיקרה במהלך השבוע שלפני המסיבה, בעוד מתן תזכורות ביום המסיבה הינו חלק מינורי מהעבודה, וכאמור בעדותו שלהלן:
"יצאתי מהבית שלי כהרגלי בדרך לאסוף את הטלפניות שלי שזה חלק מאוד קטן מעבודת היחצנות שלי. החלק העיקרי הוא עבודה שבועית. ביום של הערב עצמו זה חידודים. אנשים יודעים שיש את המסיבה. זה היה אחרי תקופה שהליין עבד..." (עמוד 22 לפרוטוקול בשורות 19-21).

54.
חיזוק לכך ניתן למצוא בעדות התובע, שכאמור לא נסתרה בעניין זה, לפיה "מדובר במועדון שמכיל 1,000-1,500 איש" וכי עבודת יחסי הציבור כוללת "טלפונים, מסרונים, פנייה לחוגגים של ימי הולדת" (עמוד 19 לפרוטוקול בשורות 19-21).
55.
עוד ובנוסף, מקובלת עלי עדותו של התובע כי לא פעל למתן תזכורות כאמור, שעה שסבר כי הדבר עשוי לגרום לנזק, נוכח העיתוי, כיממה לאחר "אסון הכרמל". התובע העיד:
"ש. נכון שביום שישי בעת אסון הכרמל אתה החלטת על דעת עצמך שאתה לא מארגן את המסיבה?
ת. לא נכון.
ש. למה התקיימה מסיבה מבלי שעבדת בה?
ת. ביום של אסון הכרמל, שקרה ביום חמישי בערב, ערב המסיבה, למחרת ביום שישי בצהריים משעה 12:00 כל המדינה הייתה מול הטלוויזיה. היו המון הרוגים והיה יום מאוד עצוב.
ש. אבל לא הוכרז יום אבל לאומי?
ת. יצאתי מהבית שלי כהרגלי בדרך לאסוף את הטלפניות שלי שזה חלק מאוד קטן מעבודת היחצנות שלי. החלק העיקרי הוא עבודה שבועית. ביום של הערב עצמו זה חידודים. אנשים יודעים שיש את המסיבה. זה היה אחרי תקופה שהליין עבד. קיבלתי שיחה מחבר בשם אליקו שעושה ליין מקביל מתחרה במועדון שנקרא "הנרי" הוא אומר לי שעכשיו הוא עושה טלפונים ואנשים כועסים שמחייגים אליהם כי קרה אסון. התקשרתי לעוד חבר בשם אלעד שעשה מסיבות ב"שפיגל" והוא אמר לי שהוא חווה את אותם דברים. דיברתי עם עוד בחור ממועדון המעבדה ועם עמיתי למקצוע ואחרי שדיברתי איתם הבנתי שזה חסר תועלת וזה יכול להזיק והחלטתי לא לעשות את עבודת הטלפנות באותו יום, שהיא חלק מאוד קטן" [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 22 לפרוטוקול בשורות 22-27).

56.
מצאתי לאמץ לענין זה את עדותו של התובע, אשר לא נסתרה ולקבוע כי התובע ביצע את מירב עבודת יחסי הציבור כבר עובר ליום המסיבה ומחדלו היחיד היה בכך שלא פעל למתן תזכורות, פעולה המהווה חלק קטן מעבודתו. משכך, הנני מוצאת לקבוע כי הוא זכאי לתשלום התמורה בגין מסיבה זו.

57.
נוכח מסקנתי זו, אין בידי לקבל טענת הנתבעים, לפיה התובע הפסיק לעבוד במועדון עובר לתום תקופת ההודעה המוקדמת מיוזמתו הוא. כאמור, במסרון מיום 8.12.10, הודיע הנתבע לתובע, כי "מבחינתי הפסקת לעבוד אחרי שלא עבדת ועשית פעמיים ברז בעבודה, אז אני שחררתי אותך, אני לא יכול לעשות נזקים לעסק למרות שקרה לי כבר, בגלל שסמכתי עליך ולא עשית את העבודה שלך". ללמדך, כי היוזמה להפסקת עבודתו של התובע הייתה של הנתבעים ולא של התובע. הדברים מקבלים משנה תוקף, נוכח העובדה כי המסרון נשלח בסמיכות זמנים, למסיבת ערב שישי ה- 3.12.10, בגינה טענו הנתבעים, כי התובע לא ביצע עבודתו כנדרש, טענה אשר כאמור נדחתה.

התמורה
58.
לאור כל האמור לעיל, מצאתי לקבוע, כי התובע זכאי לתשלום בגין מסיבת ערב שישי ה- 3.12.10 וכן בגין ימי שישי עד לתום תקופת ההודעה המוקדמת של 90 ימים, קרי החל מיום 29.10.10 (היום בו נמסרה לתובע הודעת הביטול בכתב) ועד ליום 27.1.11, למעט ימי שישי בהם היה המועדון סגור מחמת צווי סגירה. אין חולק בין הצדדים כי למעט מסיבת ערב שישי ה- 3.12.10, שולמה לתובע מלוא התמורה בגין המסיבות שערך וכי המסיבה האחרונה בגינה שולמה לו תמורה הינה מסיבה מיום 26.11.10 (עמוד 23 לפרוטוקול בשורה 28 – עמוד 24 לפרוטוקול בשורה 8).

59.
בתקופה שלאחר יום שישי ה- 26.11.10 ועד ליום 27.1.11, תום תקופת ההודעה המוקדמת של 90 יום, היו סה"כ שמונה ימי שישי – 3.12.10 (יום אסון הכרמל), 10.12.10, 17.12.10, 24.12.10, 31.12.10, 7.1.11, 14.1.11 ו- 21.1.11, אלא שכאמור, מתוכם - בימים 10.12.10, 17.12.10 ו- 24.12.10, היה המועדון סגור מחמת צווי סגירה (ראה סעיף 16.2 לסיכומים מטעם הנתבעים). לפיכך, זכאי התובע לתשלום התמורה בגין חמישה ימי שישי בלבד.

60.
התובע טוען, כי התמורה הממוצעת לשירותי יחסי הציבור שסיפק לנתבעת נאמדת בסך של 7,648 ₪ ומשכך עותר לחיוב הנתבעת בתשלום סך של 91,787 ₪ בשל הפסד רווח בגין 12 ערבי שישי, לרבות ערבי שישי בהם היה המועדון סגור עקב צווי סגירה, ערב שישי ה- 3.12.10 ויתר ערבי שישי עד לתום תקופת ההודעה המוקדמת של 90 ימים (ראה סעיף 41 לסיכומים מטעם התובע ונספח 13 לתצהיר העדות הראשית של התובע).

61.
חישוב זה של התובע לא נסתר על ידי הנתבעים. כל שהנתבעים טענו בעניין זה הוא, כי "אין להסתייע בחישוב הממוצע המוצע בכתב התביעה כי אין לו כל משמעות, נפקות וערך לאור העובדה שלמעט יום שישי ה- 3.12.10... הרי שביתר ימי השישי בתקופת 60 הימים, בהם לא היו צווי סגירה – קיבל התובע את המגיע לו ... וביתר ימי השישי היה המועדון סגור עקב צווי הסגירה". לאמור, בטענת הנתבעים אין כל התייחסות לגובה התמורה אלא אך לעצם זכאות התובע לקבלתה (ראה סעיף 17.1 לכתב ההגנה וסעיף 18.1 לסיכומים מטעם הנתבעים). משכך, טענת התובע באשר לגובה התמורה הממוצעת לה הוא זכאי בגין כל מסיבת יום שישי לא נסתרה.

62.
מכאן, שהתובע זכאי לתמורה ממוצעת בסך של 7,648 ₪ למסיבה וסה"כ התמורה לה זכאי התובע בגין חמישה ימי שישי עומדת על סך של 38,240 ₪.
63.
נוכח מסקנותיי כמפורט לעיל, מתייתר הדיון ביתר טענות הצדדים.

טענת הקיזוז

64.
הנתבעים עותרים לקיזוז הסך של 254,791 ₪ מסכום התביעה. לטענתם, התובע ביצע גניבת עין ותיאור כוזב, בניגוד להוראות חוק עוולות מסחריות, בכך שפרסם את ההודעה בדבר המעבר למועדון ה- "ניו-פורט". הנתבעים טוענים, כי התובע יצר מצג שווא, כאילו המועדון נסגר וכאילו החל ממועד זה המסיבות יתקיימו במועדון ה- "ניו פורט". לטענתם, במעשיו כאמור גרם התובע לירידה בהכנסות המועדון בשיעור של כ- 50% והם עותרים לקיזוז נזקיהם כאמור (ראה סעיף 19 לסיכומים מטעם הנתבעים). לחלופין, עותרים הנתבעים לקיזוז סך של 100,000 ₪, המהווה פיצוי סטטוטורי ע"פ סעיף 13 לחוק העוולות המסחריות.

65.
התובע מצידו טוען, כי דין טענת הקיזוז להידחות, באשר היא מהווה הרחבת חזית אסורה, שעה שבכתב ההגנה הפנו הנתבעים בעניין הקיזוז לכתב התביעה שכנגד, אשר נמחק (ראה סעיף 12 לסיכומי התשובה כנגד התובע).

66.
לאחר שמיעת הצדדים ועיון בכתבי הטענות על נספחיהם, מצאתי לדחות טענת הקיזוז. ואפרט.

67.
תחילה, יצוין, כי דין טענת הקיזוז להידחות מחמת "הרחבת חזית אסורה", באשר בכתב ההגנה לא פורטו העובדות המקימות את טענת הקיזוז, אלא תוך הפנייה לכתב התביעה שכנגד, אשר נמחק על פי החלטה מיום 8.5.13, בהעדר התייצבות התובע שכנגד (הנתבע 2). בהעדר פירוט העובדות במסגרת כתב ההגנה, דין טענת הקיזוז להידחות.

68.
מעבר לנדרש, מצאתי לקבוע כי דין טענת הקיזוז להידחות אף לגופו של עניין. טענות הנתבעים הינן לפיצוי מכוח חוק עוולות מסחריות נסמכות על סעיפים 1 ו-2 לחוק עוולות מסחריות, עוולת גניבת עין ועוולת תיאור כוזב.

69.
עוולת גניבת עין, המעוגנת בסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, "דורשת הוכחתם של שניים: מוניטין שרכש התובע בנכס או בשירות שהוא מציע וחשש מפני הטעיה של הציבור העלול לחשוב כי הנכס או השירות שמציע הנתבע – למעשה שייך לתובע" [ע"א 9070/10 טלי דדון יפרח נ' א.ת. סנאפ בע"מ ואח' (פורסם במאגרים המשפטיים)].

70.
"באשר ליסוד המוניטין, תנאי להוכחתו הוא כי הציבור מזהה את הנכס או את השירותים שמציע התובע עם עסקו של התובע... המוניטין מתייחס לקיומה של תדמית חיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר מאפשרת שוק של לקוחות פוטנציאליים המעוניינים ברכישתו... על התובע להראות כי המוצר או השירות אותו הוא מציע רכשו הכרה והוקרה בקרב הציבור, וכי ציבור הלקוחות מסוגל להבחין בין תוצרתו של התובע לבין מוצרים אחרים בשוק..." (ע"א 9070/10 שלעיל).

71.
בענייננו, הנתבעים לא הרימו הנטל להוכיח דבר קיומו של מוניטין למועדון, לרבות זיהוי הציבור את ליין המסיבות כשל המועדון, ודי בכך כדי לדחות הטענה בדבר גניבת עין. מתצהירו של מר יותם שלח, הבעלים ומנהל מועדון "באבצ'ה" בקיבוץ הנגבה, מטעם הנתבעים, עולה כי "שמו/כינויו של ליין של מסיבות אשר נערך במועדון מסוים מזוהה עם המועדון עצמו ובודאי אינו רכושו של היחצן...". תצהיר זה הינו כללי ואינו מתייחס למוניטין של המועדון מושא התביעה. גם באשר ליסוד ההטעיה לא הובאה כל ראיה.

72.
מכאן, שדין הטענה בדבר גניבת עין להידחות.

73.
כמו כן, באשר לעוולת תיאור כוזב, המעוגנת בסעיף 2 לחוק עוולות מסחריות, הרי שסעיף 12 לחוק האמור קובע, כי הסעדים שבסעיפים 13-21 לא יחולו על עוולות לפי סעיפים 2 ו-3. דהיינו, הפיצוי הסטטוטורי בלא הוכחת נזק, לו עותרים הנתבעים כסעד חלופי, הקבוע בסעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, אינו חל על עוולת תיאור כוזב. מכאן, שעל בית המשפט לבחון האם הוכח כי נגרם נזק בפועל בגין התיאור הכוזב.

74.
הלכה למעשה, בענייננו, הגעתי לכלל מסקנה, כי הנתבעים לא הוכיחו נזק כאמור. אומנם, הנתבעים צירפו לתצהיר העדות הראשית מטעמם דפי סגירת חשבון של המועדון המצביעים על ירידה בהכנסות המועדון, אולם לא הובאה כל ראיה המבססת את הקשר הסיבתי בין הירידה בהכנסות כאמור לבין הפרסום. מכאן שהנתבעים לא הוכיחו כי נזקיהם נגרמו עקב הפרסום. מה גם, שלא ניתן לשלול את האפשרות שהירידה בהכנסות היא תוצאה של הפסקת עבודת התובע עם הנתבעת או תוצאה של סגירת המועדון מחמת צווי סגירה שהוטלו עליו. מכאן, שדין הטענה בדבר עוולת תיאור כוזב להידחות אף היא.

סוף דבר
75.
דין התביעה להתקבל באופן חלקי.

76.
הנתבעים ישלמו לתובע סך של 38,240 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

77.
בנוסף, ישלמו הנתבעים לתובע סכום האגרה, כפי ששולמה, הוצאות שכר בטלה של העדים כפי שנפסקו, וכן הסך של 1,044 ₪ בגין עלות הליכי מהו"ת. כמו כן, ישאו הנתבעים בשכר טרחת עורך דין בסך של 8,000 ₪. סכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לבאי כוח הצדדים .

ניתן היום,
י"ב חשון תשע"ד, 16 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 39332-02/11 איתי כץ נ' מ.א.י. בילו סנטר יזום פרויקטים וארועים (2009) בע"מ, יעקב אורמן (פורסם ב-ֽ 16/10/2013)